באותו חדר־מדרגות, בקצה אותו שביל, שמצידיו צומחים שיחים באדמה לא־מושקית, מאחורי אותה דלת זכוכית עבה – דלתותיהן.
וכל אחת, מאחורי דלתה, בחדריה, מלקטת, בין שנותיה, רגעים של יחדיו.
בקומה הראשונה, מול דירת הזוג הצעיר, גרה המורה. דקה, נערית, כמו לא עברו עליה יותר ממחצית חייה בלָמדה נערים.
מנסה בכוח לשׁמֵר עלומיה; דומה יותר למזכירה של רופא או עורך־דין, כזו שמתאים לה לספר בדיחה קטנה ולהסמיק.
דירתה מסודרת. צלוחית קריסטל עם סוכריות על השולחן המבהיק, ומתחתיה ריקמה. מדי ערב היא מותחת את המפית הרקומה, מיישרת קצותיה.
על הכורסה סריגה (תמיד באמצע השורה), כשה“עיניים” מהודקות צפוף סביב המסרגות הדוקרניות.
מן הרדיו נשמעת מוסיקה שקטה. נדמה שחוטי הסריגה הצבעוניים הם הדבר היחיד שמתפתל וצועק בחדר הזה.
בקצה הספה, במקומה הקבוע – היא, בשמלתה המעומלנת, המקושטת במלמלה.
שערותיה הארוכות פרושות על גווה. בוקר־בוקר היא מסרקת את שערה, מותחת, מיישרת… לבל יהין תלתל שובב אחד – לחשוף משהו מן הצעקה שבגופה, לִמְעט חדווה, לאהבה.
על המזנון – ה“מזכרות”. מדי קיץ נוסעת היא לחו"ל. שם היא קונה דברי־זכרון לרוב; ואחר שבה אל דירתה הריקה.
ואולם רק המזכרות האילמות הן עדות לרגעיה האחרים. ואכן, ימיה שלווים ודומים זה לזה כשתי טיפות מים צלולים. אבל יש וסערה עוברת במים, רחשי־לב נושנים חוזרים, והמים נעכרים ושוצפים.
לפני זמן כבר ויתרה על אביר חלומות, כזה שיוציאה מביצת־בדידותה ומן השלווה שהיא כופה על עצמה. ולא פעם, כשצופה היא בסרטי אהבים, חמלה עולה בה על האומללים שעודם מאמינים בכמיהה שנקראת “אהבה”.
אולם לעתים נדירות, לעתים נדירות מאד, כשריח מסוים, או צליל מסוים, מזכירים לה את אהובה הראשון, זה שחברתה הטובה “חטפה” ממנה – עיניה הרוגעות נעשות נוקשות; שפתיה הדקות נהיות צרות יותר; ותנועותיה השקטות הופכות מהירות ועצבניות.
אם מטלפן מישהו באותה שעה, היא רק רוטנת “סליחה” וטורקת את השפופרת. אם מצלצל מישהו בדלת, היא איננה פותחת.
היא גומעת לבדה את הזכרונות המרים, ולבדה היא מצווה ופוקדת על עצמה להתגבר על כך:
יש לנגב את השפתיים; לבלוע עד תום את הטעם המר; ולפתוח את השער ליום־יום השקט, שיחזור ויציף אותה, שׁלֵו ומרגיע – – –
שוב אל מפת התחרה; שוב אל צלוחית הקריסטל; אל הסוכריות והסריגה…
אל הרהיטים ללא אבק! אל החיים ללא רבב! אין רבב על המזנון; אין רבב על ה“מזכרות”.
אשה לבדה – – –
בקומה השנייה, גובלת בבני העשר’ה, גרה הזקנה;
כשהיא נשענת על מקלה, במין זקיפות המנוגדת לצליעתה, עיניה לא מסגירות את גילה ובדידותה. מבטה יורה איבה, עד כי נדמה שהיא מעדיפה להרחיק את כולם, מרצונה, כביכול, במקום לקבל את העובדה ששבוע אחר שבוע, אין איש מתדפק על דלתה.
לא נכדיה הגדולים, לא הבת העשירה, וגם לא החתן, איש העסקים.
מדי יום רואים אותה פוסעת למכולת, עם מקלה, הודפת לפניה עגלת יד.
המעטים שפתחה להם את דלתה מספרים כי הרהיטים בביתה הם ממולדתה הרחוקה. על החלונות וילונות תחרה, כמו בבית אשר בו נולדה. ובחדר־האורחים מכתבייה גדולה, שעליה היא כותבת לנכדיה ובניה שנשארו שם.
– “שם” יש נימוס!… “שם” יש חינוך!… “שם” אין פונים בגסות לגברת מבוגרת!… והאוויר שם מרגיע לא כמו בארץ הצורבת הזאת!…
משהו מוזר קושר אותה לארץ הזאת, שאת שפתה אינה מדברת ולאנשיה אינה פותחת את דלתה.
בערבי הסתיו שומעים את קולה החורק, כשהיא מדברת בטלפון. דבריה כבדים כצעדיה. קולה נוקב כמבטה…
כשאינה יכולה לאצור בתוכה את היום־יום, את החום הנורא, הרעש ה“ברברי”, וה“לבד” המכרסם, – היא ניגשת לאלבום.
בגב זקוף ובמבט נוקשה היא מתבוננת:
הנה אביה ההדור, בעל השררה.
הנה אמה. עיני תכלת רכות ניבטות אליה, עיניים שלא עברו אליה בירושה, אך למרבה הפלא, מציצות הן אליה מדי קיץ, מעיני נכדתה שבחו"ל.
חדר־האוכל המשפחתי… הנה הטרקלין ונברשות הבדולח… חדר־האומנת… הכל קיים; הכל מתועד; כשם שהקמטים החרושים בפניה, קיימים. עיניה בין הדפים, משהו גואה בה…
אך אל חשש!…
אם יצטעף המבט בערגה זרה, או חלום, הנה מוכן המקל, ליד הדלת, ליציאה. הטלפון מזומן לשיחה…
אין אבק על התמונות. אין אבק על הרהיטים. אין דריסת־רגל לגעגועים…
בסוף כל שבוע באה העוזרת. מזיזה את הרהיטים, מנקה את השטיחים. מַזרימה מים בכל פינה ומשמיעה, בשפתה המזרחית, הברות צורמות.
ה“גברת” נעה בין צעדיה של העוזרת כפי שאמה ז"ל היתה נעה בין האומנות והמשרתות. עולם כמנהגו… וגם אם למעשה אין לה צורך בעוזרת – עולם כמנהגו!…
לעתים רחוקות, רחוקות מאוד, נשמע צחוק נערי בדירה.
הנכד, העסוק כל־כך במשחקי־המחשב וכדור־סל, או בשיחותי־טלפון מן המעריצות, בא לדירת סבתו – בדרך כלל כשהוא רב עם הוריו וזקוק למלה חמה, “משפחתית”, ונכון יותר – לתוספת דמי־כיס.
גבוה, עם זקיפות סבתו, אך ללא מבטה הנוקשה, הוא פוסע בחדרים, יושב על הכורסות, מזיז דברים, לועס ממתק, פותח עתון; משאיר מאחוריו משב־נעורים. כשהנכד עוזב, ממהרת הזקנה לפתוח את החלונות, כמו קוראת לרוח למחוק את עקבותיו. בידה הגרומה היא מיישרת את המפה, מחליקה את הריפוד ומחזירה את הסדר על כנו.
כשהרוח מפזרת, לבסוף, את מעט המשובה שהיתה בחדר, היא סוגרת את החלונות, נועלת את הדלתות, ועולה, בחדר קר ומסודר, על יצועה.
בחלומה תתעה בטירת־נעוריה, מגרשת מתוך המראות המבהיקות, את דמות נכדה, המנסה, בנעלי “אדידס” ענקיות, לרשת את מקומה…
עם בוקר תיטול מקלה; תעטה מבטה הנוקשה.
ותצא אל יומה;
אשה לבדה – – –
בקומה השלישית, מול גזוזטרת־הגג, גרה הציירת:
כל בוקר היא מאבדת את מפתחותיה, וכל ערב היא מוצאת אותם מחדש; כל ערב היא טווה את חלומותיה, וכל לילה פורמת אותם מחדש…
צבעי־תמונותיה עזים; מאווייה לוהטים…
– מתי היה זה כשׁקוֹל־גברי לחש באוזניה?… כשידעה את חדוות־היחדיו?…
אז היתה מתרוצצת בחדרים, מתיזה לכל עבר כתמי־צבע וצחוקים!…
עכשיו, כשהבדד מתווה בה חריצים עמוקים, אין עוד בחייה “כיוונים”, או “מטרות”…
בנעוריה האמינה, כי דרכה תוליך לבמה. היום – ה“במה” היא ביתה! ה“מחזות” – בדפיה! וה“תפאורות” – בציוריה!
נעה מביתה לגלריות ומהן – לחנויות הצבע…
סובבת בחדרים ובשנים.
ואולם בחדריה, במסדרונותיה, אין אף לא יריעת בד אחת, מכחול או צבע נוטף, המוסרים משהו מזַעק־אלם בדידותה.
– התצא אל ידידיה אשר ודאי שכחוה, אלה שרישומיהם נמחו זה כבר מנפשה?…
– התטלפן אל חברתה, לה הבטיחה לצייר את הבת, שבינתיים התגייסה כבר לצבא…
– ואולי תציע עזרתה לאגודת אמנים?…
– הנה כולה אביבים, מפזמת בכמיהה משיר־השירים, כשהיא עצמה אינה יודעת אם לבחיר־לבב געגועיה, או למשימה חדשה שתעורר בה בפרץ את שהחל לדעוך…
– והנה היא סתיו ונכאים… אך די בצחוק־ילד, או בשמש בין העבים, וכבר היא שמה תקליט ויוצאת במחול מול הראי!…
והאביב נוקף. והסתיו נוקף…
נדמה: לא עוד תרועות פוקדות את יומה, לא נועם ומרגוע נוטף לילה!…
אך משהו זורם בה כל העת!
משהו גואה בה כל העת!
המכחול שבידה מפיח בבד תנועה וחיים!
המראות אשר בנפשה קורמים אור וצורה!
משהו רוטט בה: כל העת!… משהו זועק בה: כל העת!
מתחנן!… מבקש מוצא!…
אשה לבדה – – –
בחוץ הומה הרוח.
בחלון הקומה הראשונה מטלטלת הרוח חוטי־סריגה צבעוניים; נעים החוטים, מתאווים להמריא, אך אינם יכולים, כי רתוקים הם לסליל…
בקומה השנייה, מבעד לתחרה, משתעשעת הרוח בדפי־מכתב; מרשרשים הדפים, רוצים לגבהים, אך אינם יכולים, כי קסת מהודרת, רובצת עליהם, מכבידה…
בחלון העליון חולפת הרוח בראשי מכחולים רטובים; משתוקקים המכחולים להוסיף ולצייר, להוסיף ולנטוף; אך אינם יכולים, כי הרוח מייבשת אותם, בעל־כורחם…
לפתע נשמעת צפירת מכונית.
שלושה חלונות נפתחים.
שלושה זוגות עיניים נשלחים אל הגבר, המחזיק צרור פרחים, ומחפש בין הדירות…
– אולי אחד מהורֵי־תלמידַי בא להודות לי על מאמצי?
– אולי אחד מידידֵי־חתני בא ליצור איתי קשר ראשון?
– אולי אספן היה בתערוכתי, ובא להציע לי רווחה?
האיש פותח את דלת המכונית ומפליג ונבלע במרחק…
ריח בושם גברי, ריח מקטרת וריח ליל־עינוגים נמוגים באוויר.
שלושה חלונות כבים.
הרוח שוככת. הכוכבים מסתלקים.
באותו חדר־מדרגות המוליך אל הגג, שהשמש מייבשת יומם והרוח מלטפת עם לַיל; בסוף אותו שביל מרוצף באבנים עקומות, שמצידיו עולים שיחים כמושים; מאחורי דלת עבה וגרם מדרגות – שלוש נשים על משכבן, דומם.
טוות ופורמות חלומות ותשוקה, פורמות וטוות, בדד…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.