קיץ. רחוב ראשי ב“רמת חרוצים”.
בוקר. נשים וילדים על המדרכות. צעירים, בג’ינס קרוע, צוחקים. צעירות, במיטב המחשוף, מפטפטות. זוג “יקיות” קשישות,
לבושות חצאיות ישרות, חולצות פסים, מחרוזות; פוסעות לאט, כתאומות.
ממול – נכה, בעגלת־גלגלים. מאחוריו, מוביל אותו איש מבוגר; פני הנכה יפות, עיניו קרועות אל העולם בתימהון; אוחז המוביל בנכה, מחזיק בעגלה, כאילו הוא הנאחז…
רחוב ב“רמת חרוצים”.
בחלונות־הראווה שלטים, מתחרים על הנחות סוף־העונה: קריסטלים, נעלי־יבוא ודברי הלבשה. ים של צבעים, חנויות ופרחים.
בחנות־הספרים הפינתית אני פונה למוכר:
– יש לך “סידור” עם כריכה של כסף, אני צריכה לבר־מצווה… או שצריך לנסוע לעיר?
– לנו אין – פוסק האיש – אבל בקצה הרחוב יש חנות ל“דברי־קודש”. בקומה שנייה, אצל “אהרונסון”.
אני צועדת במהירות. הנה הבית. אני עולה לקומה השנייה – אין זכר לחנות. לקומה השלישית – הרבה שמות פה – רק לא “אהרונסון”.
אני שבה לרחוב. בחוץ שלט המורה על החנות בקומה השנייה… אולי עברו לכתובת אחרת?
לפתע, בתוך כוך אפל, צדות עיני מדרגות לולייניות ועליהן שלט “לאהרונסון”! – מוסתר בין החנות להשחזת־מספריים ובין הכניסה לדירות השכנים. כאילו טרח מי לתחום בין החולין שברחוב ובין עולם הקודש!…
נכנסתי.
טליתות. מפיות רקומות לכיסוי מצות־הפסח או חלות־השבת; וממול – ספרי זוהר ומשניות, ספרים גבוהים, עבי־כרס; ומאחורי הזכוכיות – ספרי תהילים וסידורים בכריכות כסף, משובצים אבנים מבהיקות, זעירות.
ריח עור, דממה ואפלולית. רק גביעי־הכסף לקידוש נוצצים בדומייה.
עולם סגור וקסום.
והמוֹכר, גם הוא כאילו נגזר מאותו עולם:
זקנקן מחודד, כיפה, ועיניו תכלת שוקטת; תכלת שנבראה, כביכול, מששת ימי הבריאה, ומלווה, בשקט העמוק שבה, את כל הארועים… כל הצירופים… ואין דבר בעולם הזה היכול להוציאה משלוותה.
בחרתי ב“סידור” מעוטר כסף, כשאני נהנית לדבר עם מישהו שכה רחוק ממני היום… לא חשה איך המראות, הריחות, מבית סבי הרב, עם אותם ספרים, עם אותן אותיות קדושות, חוֹזרים ומציפים אותי…
מה היה הוא, ז“ל, אומר, על נכדתו העיתונאית שכותבת ועוסקת ב… “חוּלִין”?… שאלתי את עצמי, בחיוך, ממשיכה לשוחח עם המוכר ושמחה להוכיח, בלי כוונה, כביכול, שגם אני שולטת באמרות חז”ל….
ואילו המוכר שקוע בעבודתו, מסביר באותה שעה לנערה חשופת־כתפיים שבאה לקנות טלית, את ההבדל בין טלית־משי לחברתה: כשהיא תמהה לשמוע, כי אף בטליתות יש טיבים ומינים…
הצעירה יצאה. הוא עטף את מתנותי והניח אותן בזהירות בתוך קופסאות קרטון. עמדתי לשלם, והנה נחו עיני על העיתון היומי שהיה מונח על הדלפק, ועליו ספר שהיה זר במראהו ובכריכתו לכל יתר הספרים בחדר.
– מה זה? – לא יכלה העיתונאית שבי להתאפק… אך בו ברגע התחרטתי. היתה לי הרגשה חריפה כי אני “פולשת” למקום לא לי.
לא סיימתי את ספירת הכסף, כשהחל להשיב, פולט חצאֵי מלים:
– זהו ספר על… הפרשה של… קבוצת־שריונאים שנפלה ב… משלט בדרום – אמר – ומבלי שהתבקש, כאילו היו מילותיו מודבקות זו לזו ואין ביכולתו להפריד ביניהן, סינן:
– משלט מחורבן!… – לא האמנתי למשמע אוזני. שהוא יאמר מלה כזאת?
– אחד־עשר חבר’ה קברנו שם, באנו כתגבורת. וכשהגענו מצאנו אותם הרוגים אחד־אחד – קולו רעד.
עיני שלחו אליו מבט משתתף, אך הוא, באותה נשימה:
– נתתי גם את הקורבן הפרטי שלי… ביום הכיפורים… בן תשע־עשרה! – עיניו הפכו סוערות, התכלת ירתה לפתע ברקים – והוא לא היה חייב להתנדב לפטרול הזה! – הוסיף במרירות – היה לו… “חופש בחירה”!…
משהו קפא בי.
גופי הנטוי אליו, פני שאבלו, היטיבו ממני לבטא כאבי; מלמלתי – “שאלוהים יתן לך כח”… מוצאת בקושי את המלים. ירדתי חזרה לרחוב.
הרחוב המה. אנשים, חלונות־ראווה, מכוניות…
צעדתי ואיתי צעדוּ המבט התכול, הזעקה־ללא־קול וגווילי הקדושה שמנגד!…
– איזו ארץ! – חשבתי – כאן ירדו לכליון חיים במלוא אונם… נותר אב זקן, שכול, שאיני יודעת כיצד הוא מוסיף למכור ספרי־קודש של אמונה באל־הטוב… ופה הכל הומה ורוגש… כאילו לא קרה מאום…
התמונות רדפו אותי. המלים רצו מתחת עטי.
הכתבה היתה מוכנה.
כשנכנסתי למערכת ומסרתי את הכתבה לעורך, הציץ בה ורטן:
– טוב… אבל פעם אחרת תתני משהו יותר מעניין!… משהו יותר מקורי!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.