רוח. קריר. צריך לסגור את הדלתות…
צריך לסגור גם את הדלת הפונה החוצה ולהתכרבל פנימה, אל הבית, אל העָבר, אל חיק המשפחה: אמא קוראת – סתיו.
– “אמא!”… שלהבות אדומות וכחולות של אש בפתח דוּד־הברזל של המים החמים; כיסא־קש נמוך, שעליו מונחים הבגדים – גופיה של ילדה בת תשע, טרם צימחה שדיה; תחתוני־בד ורודים, הנרכסים בכפתור (תפירת־יד של אִמה, כולל הלולאה, כמובן, מעשה־מחט של ידה הכפופה קמעא, אך מאומנת ומיומנת כל־כך).
חדר האמבט מלא אדים. המים החמים זורמים וידה של אמא בוחשת בתלתלים הסבוכים… מעבירה מסרק חד (אלוהים, כמה זה כואב!) ושופכת חומץ מהול במים (“תסגרי חזק את העיניים”) ל“רכך” את השיער…
וקולות – – –
זעקות הסירוב שלי, ה“עקשנית”, ודברי ה… “נאצה”, כמעט הייתי אומרת – דברי הכעס במאבקה הנואש של אמא להכניע את הסירוב ולחפוף לי את הראש…
השלהבות הכחולות והאדומות ממשיכות לרצד בתוך דלת־הברזל בה מניחים ומבעירים את הקרשים בתחתית הדוד; והאש המתלקחת מתאבכת בחלל האמבטיה עם ריחות החומץ והסבון, המדגדגים את הנחיריים ומתערבבים בקולות גערה ונזיפה אין־סופיים…
– אז מה אם הטיח התקלף מאז?… ומה אם הציורים על כתלי חדר־המדרגות דהו? הריהוט נמכר ליהודי בעל עגלה; והחצר התמלאה קוץ ודרדר?..
– אז מה אם צמחו בינתיים שיכונים, ודיירים חדשים נושמים עכשיו בסתיו את המאכלים המתבשלים ב“מיקרו”, בחיפזון שנות התשעים?…
צריך רק לדעת היכן ה“פתח” – והבית, על מסדרונותיו, המרפסת והחצר עם עצי התפוז מתוקי־הניחוח, עולים ומתיצבים זקופים.
– השולחן ערוך בשלל גוונים. הסלטים חוגגים בירוק חסה ואדום־הסלק. כוסות הקריסטל בוהקות. ולידן צלחות־הפסח המעוטרות בפרחים קטנים, שדומה כאילו נקטפו זה עתה מן השדה… ובין עיטורי הצלחות ובוהק היין בכוסות, צבעי הסגול כהה והוורוד של המפה הרקומה, מעשה ידי אמא, כמובן, הפרושה, מתוחה ומגוהצת, מתחת לצלחות ולסכו"ם.
– ריקמה צפופה, ב“תכים” קטנים, זעירים, “בלי שיראו את הקשרים”:
כתום מזרחי צועק עם טורקיז, צבע האמונות התפלות ה“מגרש” בכוח התכלת את עדת השדים ומרעיהם… ובין שלל צבעי הריקמה, מסביבם ומתחתם, משתרג לו צבע ירוק עדין, רענן כעלעל שזה החל להנץ…
– השולחן ערוך, המפה “מלבלבת”, ומן המטבח נישאים ריחות פִּלְפֵּל ואדי חציל מיטגן, מתמזגים בסלסולי התפילה של סבא ובנועם השירה מבית־הכנסת הסמוך; ובאוויר, הוי באוויר, ריחות “סחלב”־בשקדים, קליפות תפוז בקינמון, ריחות ילדותי הרחוקה, ברוכת המכאוב והגעגוע…
אנחנו למטה ברחוב. כל השכונה משחקת. מוני “העומד”, טובה, שוקי ואני – מתחבאים. ולפתע – קולה של אמא, מבין העציצים:
– רינה, עלי למעלה! בואי הביתה, רינה!
– משחקים! – אני מנסה, לשווא.
והיא, רינה, עלי! צריך להתלבש, להסתרק! הולכים לאדון אברבנאל.
אדון אברבנאל היה סופר ידוע ונכבד. בביתו התלקטו הכוריאוגרפית התימניה הצעירה שכוכבה אך זה דרך; משוררים ומושכי־עט ותיקים עם אנשי־רוח והגות חדשניים.
בנו של אדון אברבנאל היה צייר – וגם ציירים ומוסיקאים ואמנים אחרים לא הדירו את רגלם מביתו. בשביל אמא שלי היה בית־ועד לחכמים, זה גן־העדן בהתגלמותו:
– להסתופף בין אנשים אלה, להתחכך בדבריהם, ולזכות לנשום את האוויר שהם נושמים, – זה היה האושר שהחזיק אותה בימות החול, בעבודות הבית ובסגירות שכפתה על עצמה…
ופתאום – אני, “רינה שלה”, רוצה לשחק מחבואים ומסכלת לה את כל התוכניות!…
ואחרי רגע – אמא לידי.
אחרי שהתיאשה מלקרוא לי ללא סוף, ירדה בזעם רב, כשבידה, מבלי להרגיש, מברשת־הבגדים, זאת שמצד אחד היתה שעירה ורכה, ומצִדה השני קרש צבעוני.
– רינה, בואי!
– לא רוצה!…
– רינה, עלי!
– לא רוצה!…
– צריך…
– לא!…
ואמא לא יכלה לעצור בעדה ורצתה להרביץ בי כהוגן. ידה לא יכלה לעמוד בנטל הפיסי, ועל כן לקחה את המברשת (עד היום, כשאני כבר אם לְבֵּן, אני שואלת את עצמי: – היא ידעה כמה זה יכאב לי?… היא “שנאה” אותי?… – ואז הבוגרת שבתוכי עונה: – ואת יודעת כמה כאב לה לא ללכת להתחמם נפשית וחברתית בביתו של אדון אברבנאל?) וב“גב” של המברשת, שהיה מקרש, הרביצה לי מכות שעד היום עומד בפי טעם דמעותיהן המלוחות.
– כן, הייתי כבר בת תשע… אבל זה היה עם הקרש, ו… ברחוב, כשכל הילדים רואים!… וממול, על־יד השער של בנצי, עמדו בנצי ואיציק הגדול (מה לא הייתי נותנת כדי שיביט עלי, יגיד לי מלה, או ישחק לידי!… שהוא ישחק “איתי” – לא העזתי אפילו לחלום). והם ראו איך “היא” מרביצה לי…
ותמונה אחרת: “היא” משחילה ומניעה את מחט־המסרגה (מסרגה אחת, קרי, בלעז – “קְרוֹשֶׁה”); מעטרת ומלפפת את החוט; ואורגת ארג דק כחלום של שורות־חוט פתלתלות, המקיפות חורים דמויי פרח ועלה;
ואני לידה, יושבת ומתבוננת בידה העקומה במקצת, אך השולטת במלאכת המחט והחוט, ועיני לא שבעות מראות. לא ידעתי אז שגם ידי, המגושמות, הגסות, תדענה פעם טעם של יצירה. שיום יבוא ואטבול אותן בעיסת חימר ואלוש ממנה ראשי חימר, פסלי חיות וענפים מפותלים של שיח ואילן.
חברתי שראתה את רקמותיה של אמי ז“ל בין יתר ה”זכרונות" במגירה, הסתכלה על פסלי וקראה משתוממת:
– את מפסלת בדיוק כמו שאמא שלך רקמה!… אותם העיגולים… ואותם הפיתולים!…
אולי צדקה.
– מה שאני יודעת הוא שאני בכלל לא חושבת על אמא שלי או על הריקמות שלה כשאני לשה ומעצבת את החימר. אני כל־כך “שקועה” בחומר!…
לא ייאמן כמה אני אוהבת את ההרגשה הזאת של עיסוי ועיצוב, בעיקר עיצוב של פנים: פני בני־אנוש!
לחיצה אחת פה – ומבע “העין” משתנה. ציפוף החימר שם, והפה, שנראה מרוצה, הופך כעוס!… ממש מדהים, כאלו אצבעותייך שלך – בוראות!
אבל מה שנכון הוא, עלי להודות, שאם אחד המורים נותן תרגיל ב“גבס” ומבקש להביא מכחול וצבעים, לצבוע את הפסלון, אני תמיד־תמיד, “יוצא לי” שאני מביאה:
סגול כהה, טורקיז שיש בו תכול נגד “עין הרע”, כתום מזרחי וירוק מלבלב כעלעל (מוּכּר, נכון?); כאילו “הדביקו” צבעים אלה למפת הולדתי, ואין בכוחי לעקרם מלבי…
ועד היום, כשאני הולכת ברחוב, ומולי באה אשה דומה לה בגוף, בשיער או בהליכה, ואולי לבושה “טיפ־טופ” (כמו שהיו אומרים אצלנו), בצבעי “שוקולד” ו“קפה” תואמים, עם צעיף בצבע “בננה” (מה לי שהכל בא לי מתחום המאכלים? זה מפני ש“אמא” מעלה בי רעב – כמו תמיד על מדרגות ביתה – אפילו אחרי ארוחה דשנה?)… ואם על שמלת האשה ממול מצוי גם צווארון תחרה – אני נשטפת לרגע בזוהר השמחה שהנה אראה אותה ואפגש איתה שוב!…
ואז אני נעצרת, מפוכחת, ובכוח ממש (לעזאזל השכל ה“חקרני” שלי) אני שואלת את עצמי:
– מדוע היא חשובה לי כל כך? מה “אקבל מהמפגש הזה”, איתה, שאני לא מקבלת מכל נפש אחרת בעולם?
וקשה לי לענות.
– לא! לא משהו חומרי!… גם לא איזה ידע או “גילוי עצמי” מרעיש… אז מה? מה, לעזאזל?
ואז עולה בי הדימוי של ריח.
“ריח” זה דבר שמקיף אותך, אופף אותך, נכנס לתוכך עד עמקי הנשמה והנשימה. אינך יוכל לאטום את עצמך מפניו, ועם זאת – לעולם, לעולמי עולמים, אינך יכול לתפוס אותו, להחזיק בו, ולהגיד: הנה הוא!… זהו זה!
כך זה גם עם “אמא” – עצם הישיבה לידה משרה ביטחון ש“יש”!… ש“אפשר”!…
– ש“יש” – מה? ש“אפשר” – מה? – נגיד:כוח? – אהבה? – המשכיות?
וכשהייתי מנסה לפרק מלים אלו באיזו סדנת־מוּדָעוּת שכל־כך מודרנית היום, לא חשוב שהיה מתברר לפתע כי הן לא מדוייקות ואולי אפילו לא נכונות.
הקול שלה, הצחוק שלה. הסיפורים…
לא! אין שום דבר שיכול לשוות לזה. רק שורותיו הכואבות של אמנון שמוש, בן ארצה, בשירו על אמו, לאחר מותה; רק געגועיו לסיפוריה הצבעוניים שנפלו בחייה על אוזנו הערלה:
אמי
היתה באה אלי
בכל קיץ.
… מספרת היתה
ומספרת,
… קולה מתנגן
כְּעוּד,
וכפות ידיה מבארות,
… ואני כולי
אוזן סתומה,
שקוע בלהוציא
את הקיבוץ מן
הבוץ.
… קיץ אחד
לא באה,
ובחורף
נפטרה
מן העולם
… ובסתיו
התחילה ידי
מעלה על הכתב –
סיפורים.
קראתי ומצאתי
את עולמה
של אמא,
… אפשר
אוזני היתה סתומה
ולבי ער,
… בקשתי לשמוע עוד ועוד
ממנה,
אך אמי
שהיתה כל קיץ
עמי
… היתה –
ואיננה.
(מתוך: “הוידוי הגדול”)
– כי מה היא היתה? אמא? אמא שלי?
– בסך הכל אשה קטנה, עגלגלה, שידעה היטב את רצונותיה היום־יומיים והצליחה להגשימם בזוטות הקטנות של החיים; אך ויתרה כנראה מראש על רצונותיה הגדולים ונתנה זכות קדימה לאחרות במשפחתה, לעיתות נעוריה ועלומיה.
אני הגעתי אליה לאחר שעלומיה נבלו, וכשמכל חלומותיה נשארה רק הכמיהה לביתו של “אדון אברבנאל”.
היא לא היתה לי למשענת. היא לא אבתה זאת. ואני לא הייתי לה למשענת. גם זאת לא אבתה.
כשני כלונסאות בגדר־החיים ניצבנו, זו ליד זו; כלונסאות מקבילים, שלעולם לא יקרבו ולעולם לא יגעו, למרות שחבלים וכבלים (ולעתים חוטי תיל) עוברים ביניהם, כל העת – – – כל העת – – –
רוח. קריר. צריך לסגור את הדלתות…
ואולם צריך לזכור גם היכן ה“פתח”, כדי לחזור ולצאת אל פכחון־אור־הניאון; אל הרוחות המניעות את האנטנות; אל הפרסומות, אל ה“כבלים”, ואל מירוץ המחשב והקומפקט!
– אמא קוראת: סתיו!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.