סמוך מאוֹד להדלקת נר הזיכרון פתחנו את הרדיו לשמוע את הטקס. הקדמנו דקות אחדות ועלינו על שוליה של תכנית “היום הזה”. עמד טורקווימאַדו צעיר מן המראיינים חמוּרי־הסבר ובוטחי־בחכמת־עצמם של “קול־ישראל” כשהוא מנקר את גידי קרבנו. על המוקד הפעם היה הלל אשכנזי, המנהל הכללי של משרד הקליטה. הנושא, לערך: האם נכון הדבר שניתנים לעולים חדשים מענקים לרכישת מכוניות? וכמה נותנים? ומדוע נותנים? והאם הוותיק בארץ לא היה פעם עולה חדש ולא מגיע לו? ומה יגידו עדות המזרח? והאם שמעת פעם על ה“פנתרים”? האם אתה סבור שזה לא מרגיז? וכיוצא בזה (רק במקרה, כנראה, לא שאל את המרואיין האם איננו סבור כי השם אשכנזי איננו המתאים ביותר למשרד הקליטה…).
אלא שהקרבן לא היה כלל קרבן. בהיגיון, בסדר־דברים מנומק, הסביר הלל אשכנזי כי המדובר לא במענקים אלא בהלוואות ולא סתם לרכישת מכוניות אלא לצוֹרכי־המקצוע, ולא בתרפ"ט אלפים לכל עולה אלא בשלושת־אלפים לירות לערך ובסך־הכל ל־399 מתוך ארבעים אלף עולים. אך המראיין הנזעם לא הרפה. התשובות לא סיפקו אותו כנראה. לבסוף עיקם אַפו הפוניטי, יצא, או לא יצא, מן האולפן וחצי תאוותו בידו. המרואיין לא נעקד.
מותר לשאול פעם ישירות את שמואל אלמוג, שאנו מוקירים אותו ואת טעמו: כמה זמן יותר עוד לכל זב־חוטם לעשות עצמו פרוקוראטור כללי של מדינת־ישראל ושומר מוסרה החברתי? מי הפקיד בידם את הזכות הזאת? מי עשה אותם שליחינו לזרוע באמצעות הרדיו ביוהרה אטומה זרעי־איבה בין ותיק לעולה, בין עדה לעדה, עם או בלי שום אחיזה ממשית? מי התיר לכל חיית־בית חסרת־צבע להופיע ברדיו כפנתר שחור וללמדנו בינת מוסר חברתי על חטא שחוטאת המדינה באספקת כלי עבודה לעולה חדש?
ועד היכן מתכוונת להגיע אופנה חדשה זו של פרימת־הגידים בענייני העולים החדשים?
5 במאי 1971
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.