לפני ימים אחדים זכינו בהפתעה: הלכנו לשמוע את שר העבודה יוסף אלמוגי, בענייני עבודה ועובדים והוא דיבר – – – בענייני עבודה ועובדים. במשך שעתיים של הרצאה ושיחה, לפני סמינר לפעילי ועדי עובדים בחיפה, דיבר על הצבעה חשאית לפני שביתה, על תכניות משרדו בתחום תחיקת העבודה, ביטוח הבריאות, פנסיה, פיצויים ואף לא מלה אחת על – – שיחות יארינג.

כידוע, בימינו אם אתה רוצה לדעת דברים בענייני מדיניות חוץ – – עליך לשמוע את שר החקלאות, ובענייני ביטחון, המעורבות הסובייטית והתעלה – את שר החינוך והתרבות. והנה בא שר העבודה מדבר – בענייני העבודה. מוזר.

באותה הרצאה, בדברו על הצורך בהצבעה חשאית לפני הכרזת שביתה, סיפר שר העבודה קוריוז מעניין מימי כהונתו כמזכיר מועצת פועלי חיפה:

בתי המלאכה של הרכבת היו נתונים אז להשפעת קבוצה שמאלנית קיצונית והשביתו בהם תכפו. כאשר עלה בדעתו של ראש הקבוצה, קומוניסט על־]י שייכותו המפלגתית, להכריז שביתה היה ניגש למצילה שהיתה קבועה במרכז בתי־המלאכה ומושך בה. רק שמעו הפועלים קול הפעמון – מיד הבינו את הרמז והפסיקו את העבודה.

לפי הקלוּת שבה מוכרזות שביתות בימינו – הרושם הוא כי אנו חוזרים לתקופת הפעמון…

5 בינואר 1971

בעיתונות קראנו:

מהנדס בשירותי הדואר סיפר לכתב של עיתון, כי הנהלת הדואר כבר בחנה או התקינה מזמן כמה מוקדי־שידור בצבעים ובעוד זמן קצר לא תהיה מניעה לשדר בטלוויזיה הישראלית בצבעים טבעיים. כדי לקלוט שידורים בצבע יהיה אולי צורך להחליף את המקלטים, אך ההוצאה, אמר המהנדס, לא תהיה גדולה מדי: 600־5—(איננו זוכרים אם לירות או דולרים) למקלט. חישבנו: מאה אלף מקלטים, חמישים שישים מיליון לירות – בינו ובינך מה הם לעם אביון?

כמה הרהורים עלו בדעתנו בעקבות בשׂורתו זאת של מהנדס הדואר:

א. דמה בנפשך: תכניות של הטלוויזיה הישראלית – בצבעים! טעמתם פעם תרד עם סוכר? – –

ב. דואר שנשלח אלינו לפני שבועיים מרחוב סמוך בתל־אביב קיבלנו, בחסד דוורים, רק היום. לעומת זאת נראה את הגששים החיוורים בצבעים טבעיים. יהיה כל הדואר שלנו כפרת הצבע.

ומב' אל המשל:

עברו שני יהודים ברחוב באתונה וראו צילום עירום של אפרודיטי בחלון ראווה של צלם אמנותי. מעיר יהודי אחד לחברו: ראה נא ראה, לקנות שמלה – אין ידה משגת, אבל להצטלם היא מוכרחה אצל היקרן הזה…

8 בינואר 1971

ודאי, עלינו להדוף כל ניסיון – אם יהיה כזה – של האויב להדוף אותנו מגבולות הפסקת האש. ודאי, עלינו להדוף כל ניסיון מצד ידיד ואויב, להכניס אותנו ל“פתרון מדיני” שכמוהו כמפלה צבאית.

עם זאת עלינו להבין שהגנה צבאית ומדינית אינה אלא רווח של זמן ועלינו להשתמש בזמן הזה, כדי לשנות את המצב שבו אין פתרוֹן לסכסוך היהודי־ערבי. אין פתרוֹן מפני שהמינימום ההכרחי ליהודים הוא מעל המקסימום שהערבים מוכנים “לתת” לנו. כדי שהם יהיו מוכנים ליותר נחוץ שנהיה כאן יותר – יותר יהודים ויותר חזקים.

המאמץ העליון שלנו צריך להיות להביא לארץ הזאת הרבה יהודים בזמן קצר ולקלוט אותם. יחד אתם לבנות כאן חברה יהודית מאוחדת, כלכלה לאומית בריאה ולהקים עם וארץ ששום אויב לא יוכל להשלות את עצמו שאפשר יהיה להתגבר עלינו.

5 במאי 1971

סמוך מאוֹד להדלקת נר הזיכרון פתחנו את הרדיו לשמוע את הטקס. הקדמנו דקות אחדות ועלינו על שוליה של תכנית “היום הזה”. עמד טורקווימאַדו צעיר מן המראיינים חמוּרי־הסבר ובוטחי־בחכמת־עצמם של “קול־ישראל” כשהוא מנקר את גידי קרבנו. על המוקד הפעם היה הלל אשכנזי, המנהל הכללי של משרד הקליטה. הנושא, לערך: האם נכון הדבר שניתנים לעולים חדשים מענקים לרכישת מכוניות? וכמה נותנים? ומדוע נותנים? והאם הוותיק בארץ לא היה פעם עולה חדש ולא מגיע לו? ומה יגידו עדות המזרח? והאם שמעת פעם על ה“פנתרים”? האם אתה סבור שזה לא מרגיז? וכיוצא בזה (רק במקרה, כנראה, לא שאל את המרואיין האם איננו סבור כי השם אשכנזי איננו המתאים ביותר למשרד הקליטה…).

אלא שהקרבן לא היה כלל קרבן. בהיגיון, בסדר־דברים מנומק, הסביר הלל אשכנזי כי המדובר לא במענקים אלא בהלוואות ולא סתם לרכישת מכוניות אלא לצוֹרכי־המקצוע, ולא בתרפ"ט אלפים לכל עולה אלא בשלושת־אלפים לירות לערך ובסך־הכל ל־399 מתוך ארבעים אלף עולים. אך המראיין הנזעם לא הרפה. התשובות לא סיפקו אותו כנראה. לבסוף עיקם אַפו הפוניטי, יצא, או לא יצא, מן האולפן וחצי תאוותו בידו. המרואיין לא נעקד.

מותר לשאול פעם ישירות את שמואל אלמוג, שאנו מוקירים אותו ואת טעמו: כמה זמן יותר עוד לכל זב־חוטם לעשות עצמו פרוקוראטור כללי של מדינת־ישראל ושומר מוסרה החברתי? מי הפקיד בידם את הזכות הזאת? מי עשה אותם שליחינו לזרוע באמצעות הרדיו ביוהרה אטומה זרעי־איבה בין ותיק לעולה, בין עדה לעדה, עם או בלי שום אחיזה ממשית? מי התיר לכל חיית־בית חסרת־צבע להופיע ברדיו כפנתר שחור וללמדנו בינת מוסר חברתי על חטא שחוטאת המדינה באספקת כלי עבודה לעולה חדש?

ועד היכן מתכוונת להגיע אופנה חדשה זו של פרימת־הגידים בענייני העולים החדשים?

5 במאי 1971

פעמיים בשנה, ערב פסח וערב סוכות, חוזר בעלי מעבודתו בקופת־חולים ומביא כלים. פעמיים בשנה, ערב פסח וערב סוכות, חוזרת בתי מעבודתה במשרד החינוך והתרבות ומביאה כלים. כאלה כן כאלה – תשורת ועד העובדים לחג.

לפני שנה קיבלתי מערכת כוסיות מצועצעת, בטעם בוחר השי, ליי“ש. בביתנו אנו נזירים מאלכוהול, אבל אם ועד־העובדים מוצא כי זה הדבר הנחוץ לנו – יעמדו לנו הגביעים כאנדרטה לטעמם הטוב של נציגי. השנה קבלתי סיר “סולתם”. באמת, כליל השמות. סיר־הסירים. איש לא שאל אותי אם הוא נחוץ למערכת הכלים שלי או לא, אך אולי זה נחוץ ל”סולתם" או לוועד. הוועד החליט סיר – יהא סיר.

בשנה הבאה, אני מקווה, יביאו לנו סוף־סוף “פיל לבן”. אמנם אינני בטוחה אם הוא נחוץ לי ואם יהיה מקום לשכנו בבית, אבל אם ועד־העובדים של קופת־חולים יקנה בבת־אחת חמשת־אלפים פילים ודאי המחיר הממוצע של כל פיל יהיה זול מאוֹד. יסתובב לו גם פיל בבית.

מסכת קניות זאת, שאין כמוה לאטימות, המשכת זה שנים ואיש אינו פוצה פה. עובדים מתרעמים – ושותקים. כל איש היה מעדיף שתהיה לו ברירה בין ככלי לספר או בין הכלים לבין עצמם – אך מי יבוא להמרות פי נציגיו הנבחרים?

האומנם אי־אפשר להעביר מנהג זה מן העולם, או שנגזר עלינו לפתח את יעדם החברתי של ועדי־העובדים כסיטונאים משבירי “פילים לבנים”?

9 במאי 1971

הלכנו לראות בתיאטרון “הבימה” את ה“אנכרוניזם” ששמו יוסף חיים ברנר. את האיש הנקרא בפי אחד המבקרים “אנכרוני” לגבי הבמה, משום שכתב דברים וצעק צעקות וגילם ביצירותיו דמות אדם נבוך ומחפש דרך שספק אם התאימו לאיזו שהיא תקופה יותר מאשר לתקופתנו.

רוב ההצגות של “מעבר לגבולין” ישבנו רתוקים קודם כל מצד התפיסה של הבימוי. הסתבר כי אפשר לקחת חומר ספרותי מיוּשן, כביכול, ולעטוף אותו מעטה של חיוּת בּימתית בת־התקופה ולהניחו על הבימה ברעננות. שבעתיים טוב היה לדעת כי עשה זאת במאי צעיר שטה מעט ממסלול־עצמו, כפי שבא לידי ביטוי בהצגותיו עד כה, ומצא עניין בנפתוליו של אחד ה“היפּיס” היוצרים והנועזים שקמו בין חלוצי הארץ הזאת בתקופתם. ואילו רק עמד לו לבמאי אורך־רוח יצירתי גם למשך כל המערכה השנייה ועד תוּמה – היה משיג שלמות אמנותית.

התיאטרון הוא תיאטרון ואיננו דוכן לדרשנוּת ולהטפה. את הכלל הזה קיים הבמאי וקיים התיאטרון הממלכתי וקיימוהו גם השחקנים במשחקם. לא היינו חייבים לסלוח לאיש בזכות ברנר. הדברים עמדו בכוח עצמם מבחינה אמנותית והעמידו צירוף־קווים רב־עניין של י. ח. ברנר ויותר מזה: גירו סקרנוּתנו לדעת עליו ומשלו יותר.

הימים ימי ברנר, במלאות חמישים שנה להירצחו. סבורים היינו, איפו, כי ההסתדרות, שבנתה את ביתו וחנכה אותו רק תמול־שלשום, תהיה הראשונה שתתמוך בהצגה זאת. הסתבר, לתמהוננו, שאין הדבר כך. איננו יודעים כמה זמן יצטרכו לעמול אמרגנים של הצגות־הקצב עד שיפיקו מתחת ידם דבר בעל ערך רוחני ואמנותי דומה. אך אולי מוטב להניח להם מעט וליטול ממה שהכינו אחרים בלי תרועה, בכנוּת־אמנים, ואפילו, כמדוּמה, בפחות שימוש במטבע ישראלי?

14 במאי 1971

יש טעם בפי האומרים, כי אין להבין את המדינה הזאת בלי לראות את האפר והעיים שמהם קמה. את קברות־מחצבתה. מכאן גם ההיגיון להביא את מדינאי העולם המבקרים אצלנו קודם כל אל “יד ושם” – אל היגון התהומי המזין את התקומה. יש אפילו טעם מוסרי להביא אותם לשם. את זאת עשו נוצרים טובים, קבולים, פרוטסטנטים, דומיהם – נוצרים. בחשבון, שקִצו עדיין איננו נראה, בין יהדוּת לנצרוּת – גם דבר זה אינו נטול חשיבות.

אך אם הם מובאים שמה – יובאו נא לדוּמיה, להתייחדות. בלי בימוי. בלי תפאורה. בלי מקהלת “יזכור”. בלי “אל מלא רחמים”. אפילו לא לשר־חוץ אמריקאי. יושמט נא המנהג התפל הזה מן הפרוטוקול ומגינוני־המלכות. לא חזנים. לא “משוררים”. נר תמיד לזיכרון והרכנת־ראש לפני דממת־האבן, שבלב רבים מאתנו, לפחות, עדיין היא עשנה כקברו של זכריה.

אל ייהפך ה“יזכור” למעין “מי שבירך” לכל אורח נכרי רם מעלה. כאן, במקם זה, אין גם סיבה מיוחדת לברכם. יעמדו דמוּמים מול יגוננו, מול קלונם.

20 במאי 1971

ליל שבת באיזור “שיכון הצמרת” ברחוב כ"ט בנובמבר בתל־אביב, מכל קומה בוקעות קריאות הטלוויזיה, מירדן, מביירות, מקפריסין – גם מירושלים. אתה מבקש לטייל לאורך הרחוב טיול של ערבית לפני כניסת השבת – והקולות, כחצוצרות־ניצחון, מלווים אותך מבית אל בית.

אתה ניגש אל אחד הבתים ומבקש באדיבות להנמיך מעט את הקול, תשובה בוטה של אחד עולה־מנכסיו מתערבת בקול הטלוויזיה: “מן הבית שלי (הפרוץ לרווחה לרחוב) ומן המכשיר שלי אני יכול לשמוע כמו שאני רוצה, ואולי אני בכלל חירש?”

כך עונה תרבות הדיור האקסקלוסיבי לקול צחוקם של הנאספים על המרפסת. מן הצד השני של המרפסת – מתערבבים קולותיהם של המשחקים בקלפים בקולות הטלוויזיה הירדנית. תרבות בתרבות נוגעת. אתה משתהה לרגע ומהרהר: מזה – אוניברסיטאות מתמלאות לומדים ומזה – רחוב מתמלא גסות־רוח והכל זורם לו במקביליות, בסתירות, באי־חיבור הגיוני, בחוסר פשר. ואין שום התקרבות לחינוך לשכנות טובה, לכיבוד רצון אחרים לאיזה “יחדיו” קהילייתי.

כשאתה מהרהר לרגע מאיזה צד באצם מכורסם קלסתרו של העם – אין אתה בטוח כלל כי הכרסום הוא דווקא מאזורי הפנתרים. אנו מכורסמים, כנראה, מכל העברים, המק לא תמיד מתחיל מן השורש. גם הצמרת טובה לכך.

צמרמורת קלה עוברת אותך כאשר אתה מנסה על־פי קווים אלה לצייר קלסתרון משוער של דמותה, נימוסיה והליכותיה של קהילייה יהודית זאת בעוד עשר־עשרים שנה. והיא אמורה, כידוע, להביא אור לגויים.

14 ביולי 1971

עוד תהיה לנו הזדמנות לייחד את הדיבור על המחקר המעמיק של שני מלומדים ישראלים (ד“ר דן הורוביץ וד”ר שלמה אהרונסון) מורי הלכה ומחנכי דור אוניברסיטאי, על פעולות התגמול, טעמן ותכליתן. הוטעמנו קצהו של מחקר זה, במאמר הכורע תחת משא ההגות בכתב־העת “מדינה וממשל” של החוג למדעי־המדינה באוניברסיטת ירושלים. באותה הזדמנות נעסוק אולי בגופי המסקנות של אותו מחקר, שהדבר היחיד המתחרה עם רדידותו הוא המגמתיות של מחבריו האמוּרים לחנך דור על קדוּשת האובייקטיביות של החקר המדעי. מכל מקום: המניעים ה“לטנטיים” של מלאכת־מדע זו אינם צריכים לא כלי־כרייה ולא התאזרוּת מדעית גונחת כדי לגלותם.

אך עבודה זאת, שהביבליוגרפיה העיקרית שעליה היא נסמכת הם מאמרים ונאומים של מדינאים מזה ושל פוליטיקאים מזה, היא אולי דוגמה לתוצר המחקרי הממוצע, המיוצר בשיטת הסרט הנע, שבו מתברכת האוניברסיטה הישראלית בימינו, בייחוד בתחום המגוּון של מדעי החברה. רכילות פוליטית של התקופה משמשת תחליף לחומר דוקוּמנטרי שכמות לא נזכר כלל בסימוכין למחקר זה, אף כי נושא המחקר הוא מנקודות־המוקד של חיי העם והתקופה.

אתה מתחיל לקרוא בחיבורים מסוג זה ומאמין לתוּמך, כי המלים הלועזיות עמוסות החשיבות, הצועדות לגיונות־לגיונות, הן רק פיגום לבניין המדעי שבוודאי יוקם בהמשך החיבור. אך אתה נע על־פני טרשים אלה והבניין בכלל איננו בנמצא. בהכרח מתבקשת המסקנה שהפיגום הוא העיקר וסבך־המלים הוא תחליפה של מחשבה מקורית, שככלות הכל היא־היא המצדיקה בכלל גישת אנשים לעצם עבודת המחקר ולהפקת ממצאיו.

אין זאת כי “הפוּנקציות הלטנטיות ואֶפקטיביות הדוקטרינה” של המחקר האוניברסיטאי בימינו ראויות לא פחות ממעשי־התגמול למחקר רציני. יש לזכור כי מחקרים אלה, הנושאים עליהם חותמה של אוניברסיטה, נקבצים בספרים, מטפסים אל מד, הספריות ונהפכים הם עצמם למקור של חומר ותיעוּד – אוּרים, אם לא תוּמים, לחוקרים בעתיד.

מכל מקום, אם אין המחקר האוניברסיאי רואה צורך להגן על עצמו מפני הרדידוּת, חובתה של הפובליציסטיקה העברית להגן על עצמה מפני חיבורים שוּליים אלה, הפורצים אל תחוּמיה תוך נדידה בין הֶגיון המדע לבין בּדיון הספרות.

23 ביולי 1971

איננו בקיאים בפנקסנות של חלוקת המס האחיד, אבל איננו זרים לגמרי לטעם החברתי והסוציאלי של חלוקתו. הניסיון להעביר – בתקופה זאת – אחוזי מס מן השירותים הסוציאליים של ההסתדרות אל תפקידים אחרים, לרבות ארגוניים, הוא מן הפרדוקסים המוזרים הנעשים שכיחים יותר ויותר בחיים הציבוריים בימינו.

זה שנה שקוּלה של ההסתדרות נשמע בעוז למען מדיניות סוציאלית מודגשת של המדינה ושל גופי־ציבור אחרים בכל התחומים. מכל במה נשמעים בחודשים האחרונים בעקיבות הראויה לציון דבריו של מזכיר ההסתדרות ותביעתו למען השכבות המקופחות. המרכז לביטחון סוציאלי של ההסתדרות נעשה יותר ויותר חלוץ התביעה והדאגה לשיפור חייהן של שכבות אלו. באה “ועדת ארנון” ומציעה דווקא עתה להקטין חלקו של “משען” במס האחיד ולהעבירו למטרות שונות אחרות. הכל, כנראה, לפי כוח הלחץ והפשרה האפשרית בין נציגיהן של כל המטרות גם יחד. נחוצה, כמדומה, קהוּת חברתית גמורה – מצד עצם העלאת ההצעה ומצד העתוי – כדי להביא בתקופה זאת, על רתחה הסוציאלי הגועש, הצעה לצמצום פעולות “משען”.

ואיש בוועדה לא נתן, כנראה, דעתו על־כך כי לבד מן הצד ההומניטרי, “משען” הוא אחד השירותים הסוציאליים של ההסתדרות שבכוֹחם היא עדיין מקיימת אחיזה בלב רבבות חברים שלהם היא משענת יחידה. ושום מוסד, חשוב כאשר יהיה אינו מבטא בחד־משמעיות כזאת ובמישרין כל כך את דאגת ההסתדרות לקשי־היום שבתוכה.

האם אין ההיגיון הסוציאלי יכול להשליט עצמו בימינו אלא בעזרת פנתר?

10 באוגוסט 1971

יש צורך לומר דבר של הערכה לשר החינוך והתרבות. נושא הכדורגל בוודאי איננו הנושא שהוא או כל שר אחר, כל מי שהכתיבה עניינו, היה בוחר לעסוק בו בימים אלה. אך משנתגלה מקום זה כמוּרסה חברתית – קיבל השר את האתגר וכל מהלכיו עד כה מעידם על רגישות ציבורית חריפה ועל עמידה תקיפה על עקרונות.

זו עיקשות הרואה בתחום המוסר הציבורי קלות כחמוּרות – וחמוּרות כראויות לעונש; זו העיקשות שאיננה נושאת־פנים לפלג או לזרם, לוותק־עסקנים ולעלילות־עברם ואפילו לא לקבוצה גדולה של מצביעים־בכוח המטילה, בדרך כלל, אימתה על כל נבחר.

אגב, שום אסון לא יקרה אם במהלכה של פעולת החיטוי ייספו גם כמה צדיקים עם רשע. ככלות הכל, איש אינו מכרית מטה־לחמם ואינו מקפח אפשרויות אחרות למעמד ציבורי. בשעה זאת החיטוי צריך להיות כולל ובבוא הזמן יוכלו הצדיקים לבוא שוב בשער – הכדורגל, כמובן.

מכל מקום: הדבר ששר החינוך והתרבות עושה אותו עכשיו הוא מעשה חינוכי מובהק והוא ראוי לתמיכת חוגים, שעניינם בבריאותה הנפשית של החברה, איננו נופל מעניינם בבריאות גופה.

כאשר תנוּכש חלקה זאת – שבה מעורבים אלפי נוער – אפשר יהיה אולי להביאה כמופת לדרך שבה יש ללכת גם בחלקות אחרות שאינן מיוחדות לנוער בלבד. אין שליח־ציבור יכול לאחל לעצמו זכות גדולה מזו.

21 באוגוסט 1971

אנו יודעים מעט דברים שיש בהם גם יסוד אנושי־דרמטי כזה וגם שירות לטווח ארוך לחברה, כסיפור ששמענו השבוע ברדיו על המאמצים הנעשים על־ידי משרד העבודה לחפש ולאתר נוע המסתובב באפס־מעשה ובאפס־לימוד ולהביאו אל העבודה או אל התורה.

בעשרים וחמישה אלף (!) נוער הדברים אמורים – סיפר שר העבודה. לא הספקנו לקלוט מן השידור באיזה איזור של הארץ היה הדבר, אך קלטנו מספר של מאות שכבר הוחזרו אל העבודה והלימוד.

נפתחו לשכות הפניה, הופעלו אנשים. מדריכים עוברים מבית לבית, משוחחים, מבררים, מייעצים, ולבסוף –מטים נערוֹת ונערים מן הרחוב, מן ההימורים ומן הבטלה שהיא אם כל חטאת – אל המועיל…

הנה הגיעו אל “ביצת קולומבוס”, שהפתרון אינו בדיבורים חקרניים על קבוצות וציבורי נוער אלא במגע עם הנער היחיד עצמו וכי כל נער בעולם מדוחק ובלתי־מוכר זה, הוא עולם לעצמו. הדרך נראית ארוכה שהיא קצרה.

כאשר שר ומשרד ממשלתי עושים כמה דברים לא רק על־פי המונחים המופשטים של הסוציולוגיה המלומדת, אלא על דרך התום וההרגשה החריפה של ערבות אנושית ישירה, שהיתה אופיינית בעבר לכל קהילה יהודית, הוא מחזיר צלם־אנוש לא רק לנוער אובד אלה גם למעשי מדינה.

10 בנובמבר 1971

אם חסרים לנו מפח־נפש ותעוקת־לב – באות הבחירות ל“מיס תבל” ומוסיפות עליהם. לא די לנו בתבוסות הכדורסל בדאנאן ובתיקו של בריסביין – גם לונדון מוסיפה חלקה.

רעייתנו טוענת, כמובן, שכל העניין יסודו באנטישמיות. פשוט “מסדרים” אותנו. גם הנחה זאת אין לזלזל בה. אמנם נחוצה מידה מופלגת של אנטישמיות כדי להפעילה מול גוף ישראלי חטוב ומשופע בכל מה שחנן אותו הטבע והמדינה. אף־על־פי־כן – האנטישמיות היא, כידוע, תכונה עוּבּרית שבשום נסיבוֹת אין להוציאה מן הכלל.

אך מפח־הנפש האמיתי שלנו יסודו באנטישמיות שלנו, יהודית.

מדי שנה, ארבעים יום קודם יציאת המלכה הישראלית לתחרות היופי, בת־קול של מייחסי ציבור מכריזה ואומרת: ישראל בראש! אבני־הכתר כמו מזילות דמעה מציפייה לה. מדי שבוע בשבוע מרקיעים הסיכויים ולקראת יום־המבחן ממש – ודאות גמורה ומוחלטת. כל המועמדות האחרות כבר שׂרועות חלל לרגליה של כלילת ישראל. כתר העולם מונח בקופסה.

ומדי שנה למחרת המבחן: מלכת היופי – מן האיים הקנריים; סגנית ראשונה – מן האיים האלוטיים; סגנית שלישית מקואלה לאמפור; הישראלית נפלה בחצי־הגמר.

מי, אני שואל אתכם, בעל לב חלוש, יכול לשאת נפילה כזאת – מי?

17 בנובמבר 1971

איננו בקיאים בענייני תחבורה. אנו קרובים אצלם רק מנסיעה באוטובוסים. יש בוודאי מה לתקן בארגוני התחבורה מהרבה בחינות, אך קודם כל יש לנקות אותם. את האוטובוסים, כמובן. אלא שבעיית הניקוי במדינה איננה קשורה בעסקי אוטובוסים בלבד – והדברים מורכבים ויגעים.

ואולם, הפעם התעורר ענייננו בשל איומי הקואופרטיבים נגד החלפת הטיוליות באוטובוסים, כמסקנות ועדה ציבורית. האיום האחרון: להשבית את התחבורה.

הרהרנו: אולי זו הזדמנות לציבור לקבל את קריאת המלחמה; אולי זו הזדמנות לנתיני המדינה ולממשלתה לומר לקואופרטיבים, כי המדינה אמנם מסרה בידם “חזקה” על שירותי נוסעים, אך לא מסרה להם מונופול על כל מה שנע ומתנועע בארץ הזאת. אולי די בכך שבעונת התיירות הבוערת נהפכת התחבורה הפנימית בארץ לסרח־עודף בעיני הקואופרטיב – אם לא למטרד מיותר. ואין אדם צריך להיות מומחה בעסקים כדי להבחין כי בהגיע עונת התיירות לשיא – מגיע גם ל“שיא השפל” שירות התחבורה לנוסעים הרגילים. כי הרי הזיכיון על התחבורה הציבורית מונח בקופסה ואילו התיירות עדיין היא עסק שיש בו, או שיכולים להיות בו, מתחרים.

מישהו צריך אולי להבהיר לקואופרטיבים כי ככל שחשובים לעת בחירות קולותיהם של ארבעת אלפים חברים – כן חשובים לאורך כל ארבע השנים שבין בחירות לבחירות קולם ואנקתם – כן, אנקתם – של רבבות אזרחים הנזקקים לשירותם. כל עד מלאכתם בתחומם שלהם מפרנסת אותם בכבוד – שמא יניחו חברי הקואופרטיב גם לאחרים להיאחז במקומות עבודה ופרנסה, ויתנו יותר דעתם על הנוסע שאותו הם אמורים לשרת.

או אולי אין להסדיר גם תחום זה בחיינו אלא על־ידי ועדת חקירה – כמנהג הימים? אם לשפוט לפי תעלולי המחירים והכרטיסיות והחלטת קואופרטיב אחד להוציא עצמו לגימלאות בגיל ארבעים ושתיים – אין להוציא גם אפשרות של בחינה כזאת מאזור ההיגיון הציבורי.

12 בדצמבר 1971