הלכנו לראות בתיאטרון “הבימה” את ה“אנכרוניזם” ששמו יוסף חיים ברנר. את האיש הנקרא בפי אחד המבקרים “אנכרוני” לגבי הבמה, משום שכתב דברים וצעק צעקות וגילם ביצירותיו דמות אדם נבוך ומחפש דרך שספק אם התאימו לאיזו שהיא תקופה יותר מאשר לתקופתנו.
רוב ההצגות של “מעבר לגבולין” ישבנו רתוקים קודם כל מצד התפיסה של הבימוי. הסתבר כי אפשר לקחת חומר ספרותי מיוּשן, כביכול, ולעטוף אותו מעטה של חיוּת בּימתית בת־התקופה ולהניחו על הבימה ברעננות. שבעתיים טוב היה לדעת כי עשה זאת במאי צעיר שטה מעט ממסלול־עצמו, כפי שבא לידי ביטוי בהצגותיו עד כה, ומצא עניין בנפתוליו של אחד ה“היפּיס” היוצרים והנועזים שקמו בין חלוצי הארץ הזאת בתקופתם. ואילו רק עמד לו לבמאי אורך־רוח יצירתי גם למשך כל המערכה השנייה ועד תוּמה – היה משיג שלמות אמנותית.
התיאטרון הוא תיאטרון ואיננו דוכן לדרשנוּת ולהטפה. את הכלל הזה קיים הבמאי וקיים התיאטרון הממלכתי וקיימוהו גם השחקנים במשחקם. לא היינו חייבים לסלוח לאיש בזכות ברנר. הדברים עמדו בכוח עצמם מבחינה אמנותית והעמידו צירוף־קווים רב־עניין של י. ח. ברנר ויותר מזה: גירו סקרנוּתנו לדעת עליו ומשלו יותר.
הימים ימי ברנר, במלאות חמישים שנה להירצחו. סבורים היינו, איפו, כי ההסתדרות, שבנתה את ביתו וחנכה אותו רק תמול־שלשום, תהיה הראשונה שתתמוך בהצגה זאת. הסתבר, לתמהוננו, שאין הדבר כך. איננו יודעים כמה זמן יצטרכו לעמול אמרגנים של הצגות־הקצב עד שיפיקו מתחת ידם דבר בעל ערך רוחני ואמנותי דומה. אך אולי מוטב להניח להם מעט וליטול ממה שהכינו אחרים בלי תרועה, בכנוּת־אמנים, ואפילו, כמדוּמה, בפחות שימוש במטבע ישראלי?
14 במאי 1971
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.