האוניברסיטה העברית בירושלים, פאר המוסדות האקדמיים של ישראל, פרסמה ביום חמישי שעבר רשימה ארוכה של מאות בוגרים לתואר ראשון (ב.א.) בפקולטה למדעי החברה. בין מאות הבוגרים – שמונה חללי מלחמת יום הכיפורים. איך אתם סבורים מציינת האוניברסיטה המהוללת שלנו עובדה מדאיבה זאת? ובכן כך: במבוא הרשימה היא כותבת: “בין מקבלי התעודות בפקולטה למדעי החברה גם שמונה מחללי יום־הכיפורים שאחרי שמם מצויין – ז”ל. את תעודותיהם קיבלו בני המשפחה".
על הסינטאכסיס העברי של משפט זה – אנו מוחלים לאקדמיה. מפני כבוד הנושא לא נפרק אותו לגרמיו הלשוניים. אף כי מאקדמיה עבר שבמרום הר־הצופים מותר לצפות לדיוק בהרכבת משפט אחד לפרסום, קל וחומר – משפט כזה.
אך מדוע לא יכלה האקדמיה הנכבדה להפריד שמונה שמות מתוך מאות – או אלף – לשימם במסגרת ולומר אולי גם משפט אחד לזכרם, במקום לשלוח אותנו עם מחוון או מראה־מקום: “מצוּין – ז”ל", לחפש את שמות החללים בתוך יער השמות? כאילו היתה זו כתובת נוספת או תואר אקדמאי נוסף.
דבר של מה־בכך, אבל מה מותר הטעם הטוב מן המריר אם לא מעט תשומת־לב אל המה־בכך?
איך טוען ידידנו האנתרופולוג: לעולם אל תערבב השכלה עם תרבות.
3 ביוני 1974
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.