המומחים לקלפיות ודאי ימצאו סיבות שונות לירידת כוח המערך בבחירות האחרונות. מתוך פינתנו הצנועה היינו מציעים להם לא לפסוח גם על ה… סופרמרקט של תנועת העבודה. למנוע טעות: סופרמרקט לא על דרך האלֶגוריה אלא כפשוטו – חנות־המזון שבה אנו מספקים לעצמנו באופן קואופרטיבי צוֹרכי־אוכל־נפש שלנו.
מה שעשו הסופרמרקטים בתל־אביב ביום הבחירות – אין לו כינוי אחר אלא שערוריה. בניגוד מפורש להודעה של ועדת הבחירות המרכזית כי חנויות המזון יהיו פתוחות ביום השבתון עד שעה שתיים אחה"צ – הסופרמרקטים של תנועת העבודה היו נעולים.
ללא שום הודעה מוקדמת באמצעי התקשורת ההמוניים – הדרך היחידה להעביר לציבור הודעה דחופה – החליטה הנהלת המפעל הקואופרטיבי זה בתל־אביב לא ללפתוח את המזבנות ביום הבחירות. ודאי: מטעמים מסחריים, ארגוניים, רנטביליים, אנושיים, ציבוריים – אבל מטעמים הידועים רק להנהלות.
פגשנו בבוקר יום הבחירות שלוש אמהות צעירות – הפעוט בידן האחת ועגלת הקניות בידן האחרת – כשהן חוזרות קוצפות ונזעמות מסופרמרקט ששעריו נעולים. השופרסל, חברה לעשיית רווחים בלבד, היה פתוח. גם חנות המכולת של זוג הישישים בקרן הרחוב היתה פתוחה. יהודי המקיים עסק לצוֹרכי פרנסה ולא תוך גלגול־כיניים חברתי ואידיאולוגי – אינו יודע תחבולות:
אפשר לסחור – סוחר.
אילו היינו במקומן של אמהות צעירות אלו – ורבות אחרות שכיתתו רגליהן לצרכניות בתל־אביב וחזרו כלעומת שבאו – קרוב לוודאי שהיינו גורמים למערך חלל גדול יותר במניין הקולות. אבל ככלות הכל גם מה שנגרם לו אינו מבוטל.
10 בינואר 1974
כאשר ינותחו תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת אולי תינתן תשובה בהירה יותר לשאלה האם ההצטרפות ברגע האחרון של פרופסורי “בכל זאת” אל המערך – ויותר מזה: תעמולתם – השפיעו על קירוב מצביעים למערך או על ריחוקם ממנו. מי שרעיונות תנועת העבודה הם חלק מהשקפת עולמו ומן המירקם הרוחני שלו – השלים בחריקת שן עם הדברים שפרסם האלוף מתי פלד בתעמולתו למען המערך – והצביע “אמת”, אף שנראתה לו לאור דברי פלד כאמת של מרכאות. ואולם מי שקבע הפעם הצבעתו אך ורק על־פי ההתייחסות לעניין המדיני האקטואלי העומד על הפרק – ואין לבו, בעניין זה, להתקפלות לאומית ומדינית –צריך היה, על־פי תעמולת פלד וחבריו שבאה יום לפני הבחירות ,לברוח מן המערך ת"ק פרדה. ורבים אמנם עשו זאת.
הכל היה בתעמולת “בכל זאת” – רק לא אמת. כי נחוצה היתה מידה גדולה של יוהרה או של גנבת־דעת, האפשרית למדי בלהוֹט הקלפי, כדי לומר חד וחלק ופסקני כי “חלק זעיר של המערך ממשיך עדיין לדבור” במה שפלד קורא “מדיניות הרת אסון של העבר.” בלי להתווכח עם מ. פלד אם מדיניות העבר היא “הרת אסון” או לא, היינו שואלים: על־פי מה קבע מי שקבע כי החלק הוא “זעיר”? מאנשי מדע, האמונים על אמפיריות והוכחות מותר היה לדרוש גם לעת תעמולה הפגנה אמיצה יותר של יושר עובדתי. אם להוציא מהומה של מלומדים חותמי עצומות – צנועי־הליכות כל הימים אך מחרישי־אוזן לעת בחירות – בשום פנים לא הורח לפני הבחירות כי יש במערך איזה רוב למתחרי מוקד, שעלו ברגע האחרון על ספינת המערך להצילה, כביכול. הדבר לא הוכח לפני הבחירות והוא נופץ כאגדה בדויה אחריהן. והיא איננה חדלה להיות בדויה גם אם בדו אותה פרופסורים. ומי שמבקש באמת לפתח מדיניות הנשענת על חלק ניכר בתוך המערך, ייטיב, כמדומה, לעשות אם ישתחרר מן ההישענות המדינית על קבוצה זאת. אפשר ונחוץ לכבד אותה, מותר גם להתרפק עליה ולרצות להתחמם באורה או בהילתה. עליה – אך לא על משענתה המדינית. כי לא זה, כמדומה, רצונם של בוחרי המערך ולא זו משאת־נפשם.
החרדה הלאומית המדינית היא בלבד מספיקה כדי להינתק מן הרעיונות של קבוצה זאת ולא להידחק לסימטאות שאליהן היא מוליכה, אך גם מי שעניינו מפלגה וכיבושי מפלגה – ימצא בחשבון צונן כי מדיניות שהמדינה והאומה בוודאות מפסידות עליה – אין מפלגה עם מסורת של אחריות לאומית יכולה להיות נשכרת ממנה.
14 בינואר 1974
האוניברסיטה העברית בירושלים, פאר המוסדות האקדמיים של ישראל, פרסמה ביום חמישי שעבר רשימה ארוכה של מאות בוגרים לתואר ראשון (ב.א.) בפקולטה למדעי החברה. בין מאות הבוגרים – שמונה חללי מלחמת יום הכיפורים. איך אתם סבורים מציינת האוניברסיטה המהוללת שלנו עובדה מדאיבה זאת? ובכן כך: במבוא הרשימה היא כותבת: “בין מקבלי התעודות בפקולטה למדעי החברה גם שמונה מחללי יום־הכיפורים שאחרי שמם מצויין – ז”ל. את תעודותיהם קיבלו בני המשפחה".
על הסינטאכסיס העברי של משפט זה – אנו מוחלים לאקדמיה. מפני כבוד הנושא לא נפרק אותו לגרמיו הלשוניים. אף כי מאקדמיה עבר שבמרום הר־הצופים מותר לצפות לדיוק בהרכבת משפט אחד לפרסום, קל וחומר – משפט כזה.
אך מדוע לא יכלה האקדמיה הנכבדה להפריד שמונה שמות מתוך מאות – או אלף – לשימם במסגרת ולומר אולי גם משפט אחד לזכרם, במקום לשלוח אותנו עם מחוון או מראה־מקום: “מצוּין – ז”ל", לחפש את שמות החללים בתוך יער השמות? כאילו היתה זו כתובת נוספת או תואר אקדמאי נוסף.
דבר של מה־בכך, אבל מה מותר הטעם הטוב מן המריר אם לא מעט תשומת־לב אל המה־בכך?
איך טוען ידידנו האנתרופולוג: לעולם אל תערבב השכלה עם תרבות.
3 ביוני 1974
איננו בקיאים לא בענייני טרנספורט, לא בענייני פיננסים ומתוך בורות מוחלטת בשני המדעים השימושיים האלה, אנו קוראים לכל מי שנוגע לדבר לא להפסיק את בניין התחנה המרכזית בתל־אביב, בשום אופן לא להפסיקו. ככל שהדבר יישמע פרדוקסלי, הבניין האדיר הזה, ה“ארי” בפרויקטים הציבוריים הוא כבשת הרש. כן. כבשת הרש. ואם יש תכנית שיש להחיש את ביצועה ולהשלימה גם בימי מצוק – זו התכנית.
אפשר לנמק זאת תחילה על דרך ההשוואה: אם היו – ועדיין ישנם – – מיליוני דולרים, מאות מיליוני דולרים, למדינה הזאת להקציבם לרכישת כל מכוניות הפאר והמכוניות שאינן־פאר לבעל האמצעים המסוגל לקנותן, מן הדין ומן החובה שתימצא לה שארית־הסכום הנחוצה להקלת סבלם של חסרי האמצעים, של פשוטי עם לרבבותיהם.
ולגוף העניין – שלא על דרך ההשוואה:
התחנה המרכזית בתל־אביב היא מוקד של סבל, דחקות, זוהמה וצפיפות ואין לך תלאה חברתית שאיננה מסוגלת לגדול על קרקע כזה. אך, קודם לכל הסבל האנושי הפשוט, בלהט השמש הישראלי מצטופפים במה שקרוי עדיין בית נתיבות ישראלי, אלפי אנשים, נשים טף וזקנים ונכים במאמץ להגיע אל האוטובוס הנכסף (וייאמר כאן: המזוהם לרוב והמתמהמה תמיד) – פעמים עד עילפון.
רק היפוך היוצרות הסוציאליים ההגיוניים יכול היה לרשום מבנה חיוני כזה בין מותרות הבנייה. זהו מפעל תחבורתי בעל אופי של פיצוי סוציאלי ראשון במעלה, שחייבים בו השלטונות המרכזיים והמקומיים – כל שלטון הנותן מעט דעתו על סבלות רוב אזרחיו ומצוקתם.
1 בספטמבר 1974
ובכן, אם יש איזו חובה לאומית דחופה זוהי, כנראה, החובה לחסל את “אל על”, לערוף את ראשי הנהלתה ולהעביר את החברה מן העולם. והדבר הוא הכרחי וחיוני, כי לא ייתכן שבנוף המשקי והכלכלי של ישראל ובנוף המפעלים הציבוריים בתוך משק זה יתקיים איזה מפעל־סגולה שאיננו נושא הפסדים, מסיים כל שנה מאזנו ברווח־מה, מקיים במידה מפליאה ומעוררת הערצה את קשרינו עם העולם החיצון גם בעתות משבר – בקיצור: מפעל של שירות חיוני הלקוי בדבר שבשום פנים אין לשאתו: ביעילות, באחריות משקית ולאומית ערה ומתוחה, בעמידה בפני מתנכלים מבחוץ, בתנאי עבודה ושכר מכובדים ביותר, ומוזר מכל – ברווחים.
אתה משקיף כל הימים מן הצד על פועלה של חברה זו – ומתמלא לא־פעם גאווה אישית, כאילו הייתה שותף למניותיה. גם גאווה לאומית. לא היכה אותה ייקור הדלק, לא מחץ אותה המצב הבטחוני המצמצם את התחבורה התיירית אל ישראל, לא יכלו לה חוטפים.
אבל, אין רע: אנחנו נוכל לה. אם רק נעסוק בזה בעקיבות. כשם שאנו יכולים בשעה שכשרוננו בא למלוא ביטויו. מובן, אם נראה זאת כמטרה שאין עמה פשרות. ונסיון התקופה האחרונה מוכיח כי אנו קרובים מאוֹד להתגייסות טוטאלית כזאת.
ודאי: את החברה עושים עובדיה. גם את תהילתה. אך אילו הם בלבד עשו זאת הרי אין “אל על” המפעל היחיד בארץ המעסיק עובדים ואף־על־פי־כן הוא מיוחד בהישגיו. אלא שניהול נבון, צירוף נדיר של אחריות לאומית, יכולת משקית וכשרון מפליא של אלתור ותמרון בימי תהפוכות – יוצרים מסגרת הכרחית גם להצלחתם של עובדים.
ובכל זאת: אנחנו נוכל לה. הכנענו גדולים ממנה. אלא שמישהו בכל זאת צריך לתת דעתו ולבו על גורלה של הארץ המיוסרה הזאת מצד הקשר עם העולם אם לא בימים כתיקנם, לפחות בימי ניתוק ומצור. אל אם כן אנו משתוקקים לשלוח את המטוסים בעקבות הספינות.
בנמל הקישון, כמדומה, עומדים עדיין כהתראה שני כלי־שיט ישראליים להשטת נוסעים כשהם משותקים והם סמל להתעקמות כל התבונות: גם תבונת עובדים, גם תבונת מנהל וגם תבונה לאומית אלמנטרית. ספק אם יש לנו די קרפיפים לאחסן בהם גם כלי טיס.
12 בספטמבר 1974
כבוד גדול לדוד בן גוריון הנחילה בשבת למדנוּתו המופלגת של שדרן אחד ב“קול ישראל”.
בראיון עם שר הביטחון שמעון פרס, התייחס המראיין אל תביעתו המתמדת של ד. ב. ג. מעמו לשמור על מעמדה המוסרי של ישראל, ואמר, ברוב עמקוּת, לערך כך: “כמו קאטוֹ כך היה ב.ג. חוזר בלי הרף וטוען לעליונותה המוסרית של ישראל” וכו'.
“כמו קאטו”. בדיוק כשתי טיפות־מים. העובדה שמותר למחצית המאזינים לא לדעת מי זה קאטו ומהו ה“כמו” הזה – איננה מטרידה כלל את המראיין המלומד. אבל גם לגבי מי ששיחק כדורגל עם קאטו בתיכון ד' או ה' – ההשוואה עצמה היא מבריקה מאוֹד. “כמו קאטו” – כאילו היה אותו מצביא רומי שלפני הספירה נביא־המוסר או חלוץ המופת האישי באיזה שדה־בוקר שלו וכאילו חזר והפטיר בתוך כל שיחה משפט כמו: “ואהבת לרעך כמוך” ולא אותו פסוק מפורסם – למי שהוא מפורסם – ורצחני מאוֹד על קרתגה.
אבל הלמדנות הזאת והמלים הרמות האלו, המתגלגלות מפי קריינים ושדרים לפי מה שהאנגלי קור: Name Dropping“” – יידוּי שמות! בין נחוץ, בין לא נחוץ, לעניינו ושלא לעניינו: קאטו!
אגב, מצד המרואיין היתה זו אחת מהופעות־הסברה המצוינות בימים אלה. צירוף של בהירות מחשבתית ושלוות־רוח ואינפורמציה חשובה וגם כמה דברים מעודדים, אך שקולים, שכל אוזן יהודית כה צמאה להם עתה. אפילו הטון הטקסי מאוֹד של המראיין לא הצליח להוציא את שר־הביטחון מסולם־הקול הרגוע, המסביר־בנחת והמשיב בתבונת אדם ומדינאי גם על כמה שאלות שמוטב היה אילו השׂכילו לא לשאול אותן.
כן, באותה שבת – כך נדמה לנו – לא היה הכרח להביא לרדיו הממלכתי עוד שר הסברה אחד.
27 בנובמבר 1974
אנו מתוודים על בורותנו: לא קראנו כל הכתבים של אייל כפכפי, אך מן המעט שנזדמן לנו לקרוא לאור מדורות הויכוח הציבורי, מעולם לא ידענו בבירור לאיזה מין, בסופו של דבר, לשיים את החתימה “אייל”. מחילו, המכתבים שבין נחום רז לבין המערכת, בעיתון שלפני ימים אחדים, למדנו בבירור: המדובר הוא במין הקרוי חלש, ולכן: אייל (א' חטף סגול י' קמץ): והחלש יאמר גיבור אני.
איננו רוצים לנגוע אף בשוליו של ויכוח זה. נחום רז עומד רק על השימוש במושג “כנופיה” לגבי ב.ג. ואולם למינימום של הגנה לשונית ראויים כמדומה גם המשויכים האחרים לכנופיה. אולי גם אנחנו ביניהם. אך בסך כולו של החשבון – גברתו החסודה ממעוז־חיים – כנופיה לא מבוּזה כל כך. אנחנו, לפחות, נתכבד בזכרון ההתייצבות לצד ראש הכנופיה הזה שארית ימי חיינו.
אך ענייננו הפעם לא בוויכוח עם אייל כפכפי, אף כי ראוי היה אולי לומר פעם דברים אחדים בעקבות ניצות הגוּתה, המופרחת אלינו בשפע כזה בהרבה במות. ענייננו באבחונו של חיזיון אחר, והוא: נעימת העט הפולמוסי של כמה נשים בעת השתתפותן בוויכוח הציבורי. הכל כמו מוכרח להיכלל במכתב אחד למערכת: ההנמקה והגנאי, הבחינה והגידוף, לשון בימה ולשון שווקים. והכל בריגשה גוברת, בצבעוניות מושלמת של עולם הביזויים. כאילו כל מכתב למערכת הוא הכתיבה האחרונה ומה שלא ייכלל בה לא יוכל עוד להיאמר לעולם. וכך אתה מוצא דווקא בכתיבה זאת היפוכו של המעודן והמורתע, שכמו מצופה מכתיבתן של בנות המין הנגדי שלנו האצילות.
נעים היה איפוא לראות את המערכת, שעמה אנו מסובים לפעמים, חותמת תשובתה בהערה חד־משמעית של התנצלות על הבאה הכינויים האלה בדפוס. אף זה מאותו התמורה הטובה. מסימני העוז, כלומר: האייל.
2 בדצמבר 1974
הכתב רזי ברקאי – מספר “קול ישראל” בשתי מהדורות של חדשות – חקר ומצא, כי המדינה תוציא שמונה מיליון לירות (עודפות או מיותרות) רק בגלל מה שנראה כלהטוט פרלמנטרי של יושב ראש ועדת העבודה של הכנסת. ומה, כסבורים אתם, הדבר המתואר כתקלה חמורה מאוֹד?
– ובכן?
–לפי החלטת הממשלה אמור היה הביטוח־הלאומי לפצות את מעוטי היכולת (מקרי הסעד?) החל מים הפיחות, היינו: מ־10 בנובמבר ואילך. באו פקידים מומחים של אוצר או של הביטוח־הלאומי והוכיחו, כי הדבר מסובך מבחינה לשכתית והציעו כי בחודש נובמבר ייעשה החשבון רק מן ה־15 בו ואילו את חמשת הימים שבין 10 ל־15 יצרפו לחודש הבא. כך פשוט יותר ונוח יותר גם לפקידים גם למכונות.
באה הגברת שושנה ארבלי, יושבת־ראש ועדת העבודה, התחכמה לפקידים והציעה כי אם אמנם כך – ישלמו נא למעוט־היכולת את הפיצו החל מ־2 בנובמבר, היינו: עשרה ימים לפני הפיחות – וזה יהיה טוב לנצרכים, גם נוח ללבלרים ולמכונות. הציעה – ואירעה תקלה: ועדת העבודה קיבלה את ההצעה. “בזבוז משווע” – קראו לכך פקידי האוצר, אומר הכתב באנחת הסכמה. משווע.
אך “כתבנו”, המוסר ידיעה זאת בכובד ראש שדרי מקובל, ובוודאי לאחר “תחקיר”, מציין במהדורת ארבע וחוזר ומציין במהדורת חמש, כי החלטה זו, הגורמת למדינה הוצאה נוספת של שמונה מיליון לירות, יכלה להתקבל רק משום שלעת ההצבעה נותרו בישיבת הוועדה חמישה חברים בלבד. והרי ועדה זו – אומר כתבנו – היא הקובעת.
הוא חיפש, כך טוען, את הגברת ארבלי לתגובה על ידיעה – כנראה, מוזרה – זאת, אך לא נמצאה לו. ומקול הנכאים של הקריין נשמעו כאילו גילה עוד תעלול של בנק א"י בריטניה או של החברה הכלכלית.
גם לנו קשה ברגע זה למצוא את הגברת שושנה ארבלי כדי ללחוץ ידה.
15 בדצמבר 1974
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.