“היום, יום ראשון, עשרה בטבת, יום ראשית המצור על ירושלים של נבוכדנאצר, הוא יום הקדיש הכללי, יום־תענית לזכר היהודים שניספו בשואה ושיום מותם אינו ידוע.” כך פתח השדרן את “קול ישראל” ביום א'. והמשיך: “בשעות הבוקר המוקדמות עולים רבים לבתי־העלמין לפקוד יקיריהם. תיאמר תפילת קדיש ויתקע בשופר.”
ומיד, בצהלת־שותים: “תן לי טמפו עוד ועוד – כי הטמפו טוב מאוֹד”. והנה התעמלות־הבוקר בהדרכת מיכאל בן־חנן. ובין הערביים יראיין “ממני – מני” את שחקן הכדורגל מרדכי שפיגלר. וכל השאר.
זה אינו צורם אוֹזנו של שום איש בשירות השידור וזה אינו מפריע לשום שדרן. ובערב יימשך בטלוויזיה הסרט המצחיק “הכל נשאר במשפחה” ויגולל הסרט הרציני מאוֹד על נפילת בית הבסבורג או בית בורבון או בית הרומאנובים – כל הבתים, כל הנשרים. כי את “המנגינה” הזאת – אי אפשר להפסיק.
ודאי, לא כל יום אבלוּת, ואילו ביקשו יהודים להתאבל על כל מתיהם ולבכות כל אסונותיהם – לא היו ימיה של שנה אחת מספיקים והיינו חייבים לפתוח כל תכנית־בוקר במארש־היגון של שופן. ואף־על־פי־כן – יש סייג לאטימות. כביכול, הקדיש והשואה הם עניינם של הרבנות ושל ההולכים לבית־העלמין ואינם שייכים כלל לקריינים של שירות השידור בישראל. שהרי הם אחרים, וגזעם אחר, ושוֹרשם אחר. השואה היא שואה, והטמפו – טמפו. ובין תפילת קדיש לבין “ממני מני” אין, כידוע, מרחב לשום תכנית – או “איכה” או “קוז’אק”. הקדמה הגדולה של ישראל “צעירה, בריאה ורעננה”.
קמילתה של תרבות עם. הנה היא נובלת לנגד עיניך. בפי נערים והערות במשדר. יום־יום. היא – והמעט שנותר עדיין מאצילותו.
17 בדצמבר 1975
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.