קשה לקבוע מה בדיוק החזיר את יוסף חיים ברנר לתודעה הספרותית והחברתית של ישראל, אבל – עובדה: ברנר מתהלך בתוכנו. המחקר האקדמי – מזה, התיאטרון והמחזאות העברית – מזה, כמו חזרו וגילו בברנר נקודת שאיבה ומוקד של מתח מחשבתי. אולי יותר מכל מדברת אל לבו של דור אכול־ספקות – הסקאֶפטיות העמוקה של ברנר ויכולתו הנדירה לראות דברים כמשתתף וכצופה כאחד. כמו היה קודח בתוך יוֹרת החברה ובעת ובעונה אחת מפיח בה לצננה.

לבד מן הסקרנות המדעית, הצוננת על־פי טבעה, זכה י.ח. ברנר לקיומם של מוקדי־אהבה מצד חברים. שמעון קושניר המופלא, “מאנשי הבזלת” של ארץ־ישראל, חברו של ברנר, כמו נושא עמו חובת־הלב לעשות לזכר המורה. כך נטלו הוא ונחמן תמיר ובסמכות שאין איש יודע מקורה – זולת המקור המוסרי של הרגשת־החובה – החלו להוציא מחברות־חקר מוקדשות לברנר. זימנו למלאכה כעורך את פרופסור ישראל לוין, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב, והוציאו מתחת ידם, באמצעות “עקד”, מחברת־מחקרים שמעתה ואילך – כך מצווה תוכנה – אי־אפשר יהיה עוד לעסוק בחקר ברנר בלי להזדקק לה.

כך טורחים “מכאן ומכאן” להעלות דמותו הרוחנית של אחד המהפכנים המרתקים והמורכבים של תנועת התחייה, שאילו קם וחי עמנו היום – כמו היה נטוע בתוך חברה וזמן שצריכים לו, לבעירתו המוסרית, לזעקתו.

“כי לעוררך, אחי, אני בא” – קבע ברנר כסיסמה בשעה כתב־העת “המעורר”. האופן שבו מרכזים שמעון קושניר ורעיו את מאמציהם “מסביב לנקודה” של הגות ברנר, כתביו ועיזבונו – כמו בא לחזור ולהטיל קריאה זו בחלל חברתנו. כל לב יברכם.

כן. את “שכול וכישלון” מקיימים אחרים. המופקדים על ניהול “משכן ברנר”, המוצב במקום שבו נפלו ברנר וחבריו לפני חמישים וארבע שנים, כמו טורחים משנה לשנה להתאים את מראה הבית אל שם הספר הזה דווקא.

אברהם הרצפלד הקים בית זה לתפארת. מן היפים בבנייני העיר. היורשים המופקדים על הבית – תוכו זרקו וגם את קליפתו משמרים בעזובה מדכאת, בזגוגיות מנופצות. משה דור כתב לפני שנה, לערך, ב“מעריב”, כי בעזובה הזאת רצחו את ברנר בשנית. ראינו לפני שבוע את הבית היפה והשומם במרכזה של מזבלה מצטברת באבו־כביר. עדיין ממשיכים שם לעלוֹב ביוסף חיים ברנר יום־יום.

14 במאי 1975

איננו יודעים כמה מאמץ משקיע שירות השידור כדי להקנות לשדריו היגוי עברי נכון – דיקציה ופונאֶטיקה. לפי תגובות האוזן – ההיגוּי באמת משופר. כדי כך שאתה מבחין היטב בה“א עם מפיק בסוף התישבה – להבדיל, למשל, בין בְּעִיטָה בכדורגל לבין בְּעִיתהּ, בעת שלה. המפּיק בתיבה האחרונה נשמע היטב בהטעמתו של השדרן ובמאמציו למלא אחרי ההוראות. אתה מבחין הקפדה כזאת גם בהיגויים אחרים, להוציא, כמובן, נקודה במפיק של ו”ו החיבור, שאין לו כנראה עוד תקנה בעברית של ימינו – מן השדרן עד שרי הממשלה. דומה כי בעניין הו"ו הזאת תכליתי יותר לשנות את חוקי הדקדוק מאשר לנסות לערער את הרגלי־הדיבור הנפוצים. וכיוון דעל – על.

זה – מצד ההיגוּי. אך מצד ההשכלה ואופקי־הידיעה של השדרנים – התמונה עגומה – אם לא מדכאה מעט.

הדוגמאות, שאנו רושמים או משרבטים על כל נייר מצוי בעת ההאזנה, מתעופפות אחר־כך לכל עבר. הנה אחת מלפני ימים אחדים, שעדיין לא נשאה הרוח.

אולי אתם מכירים היסטוריון ששמו ובינבי? אתם – לא, אבל שדרנית הרדיו מכּירה־גם מכּירה. לפני זמן־מה הלך לעולמו היסטוריון נודע כזה בלונדון, ארבע פעמים הוא שבק־חיים־לכל־חי בפי הקריינית בתורת אחד טבינבי. רק למחרת התברר לרדיו כי זהו ארנולד טוינבי (Toynbee). אף כי היכרות־מעטה לא עם ההיסטוריה רק עם שונאי־ישראל בלבד – הספיקה כדי לדעת זאת.

מלכת דניה – סיפר שדר בהזדמנות אחרת – הגיעה לעיר הצפונית של ברית־המועצות “לשעבר לנינגראד – ועתה פטרוגראד” – מדויק להפליא.

בשבת בבוקר, בהפטרה לאחת משיחותיו המרתקות של עזריה אלון – דבר הקרין: “במסגרת השבוע, איכות הסביבה, שמעתם את שיחתו של עזריה אלון על נקיוֹן בגוף” – מקום “בנוף”, כמובן. הוסף לזה בעיית האיים האזוריים (מלרע), והרי לך סימן מובהק גם להבנה עודפת בדקדוק וגם לבקיאות בגיאוגרפיה.

התוצאה המתמשכת: דינוזאורוס הוא מלך ישראל – ותעודת בגרות.

ועוד מן הרדיו:

נכחנו באולם בעת נאומו של שגריר ארצות־הברית מלקולם טון, מיד לאחר שורת ההחלטות הנמבזות של ארגון־האומות בענייני ישראל והציונות. היה בדבריו משפט אחד, שבעקיפין יש לו איזו משמעות מדינית. “החלטות העצרת – אמר, לערך – לא ישפיעו מאומה לא על עתידה והתפתחותה של ישראל ולא על היחסים בין ארצות־הברית לישראל.” לא הצהרת בלפור חדשה, אבל – הצהרה של משמעות בעיתויה. ואמנם, בלשון זאת הביאו את ההצהרה עיתוני הבוקר.

במהדורות החדשות של הבוקר, הודיע הקריין כך: “החלטות העצרת – אמר שגריר ארצות־הברית – לא ישפיעו על יחסי ישראל וארגון האומות המאוחדות” – כך פעם, כך עוד פעם, כך בשלישית.

דיוק עיתונאי מובהק וגם עדות להבנה פוליטית – ולהיגיון.

13 בנובמבר 1975

יונס טורקוב, משושלת היוצרים הנאצלה של פולין היהודית, ניצל מן הגטו וממוראותיו בדרך־נס, עבר מאז כל גלגולי הדרך וכל מחילות המלחמה, השתקע בארצות־הברית – לבסוף עלה לישראל. למן היום הראשון שבו חמק ממלתעות הנאצים – אוֹגר תיעוּד. כמו רואה שליחות עליונה לאסוף כל תג, כל ציון, כל עדות לאכזריות המרצחים, לגבורת הלוחמים, לאסון הנספים – לשבר עמו. חי עד היום הזה בכל שׂריגי עורקיו את האסון, את הכאב ואת החרפה – ואת הוד הגבורה של המעטים, העולה כלפיד־אש מן המרמס וההשפלה. מפיק מזמן לזמן מעטו ומלבו עוד תעודה ועוד ספר ועוד בֵּרוּר של עדות – כמו רואה בזה תעודת חייו להיות עד לדורות. עד לאָזלת־יד ועד למרד. הוא אינו צריך להיזכר. כל כולו גוש אחד של זיכרון. כאילו פינה מוחו, לבו, מאמצו האינטלקטואלי וכשרונו האמנותי לעניין אחד: זיכרון. את האחרים צריך לעורר שלא ישכחו; ביונס טורקוב – משרידי הגטו והשואה ומנאמני רושמיהם – יש להפציר לפעמים שלא יזכור. אבל הוא זוכר את הדברים כמו במחשב. את הבלהה, את האווירה שבה נולדה, אך אולי יותר מכל: את הלקח. והוא־הוא הדבר שיונס טורקוב מבקשו להנחיל לקורא בן־זמננו – ככלות הכל, אם יש איזה טעם ותכלית לזיכרון היסטורי – טעמו ותכליתו במסקנות, בלקח. מתוך כל שורה של יונס טורקוב בספריו המרובים – שכתיבתם, כקריאתם, עשויה לסחוט תמצית לשדו־של־אד – מבצבץ הלקח. מוסר ההשכל.

כלולים בספר מאורעות ועובדות שלא נוסעו עד כה, והם תוספת חשובה לתיעוד השואה, לחישוף מקורות ושוֹרשים. מבחינה זאת של חידוש ותדהמה אתה קורא, למשל, כי כבר באוקטובר 1938 חוקק הבונדסראט של שווייץ (!) חוק בעל משמעות אנטי־יהודית מובהקת שלפיו אזרח גרמני שאיננו ארי, איננו יכול לעבור את הגבול לשווייץ אלא אם כן נצטייד באשרת כניסה משגרירות שווייץ בגרמניה, וכדי שיהיה אפשר להבחין בין פליט שהוא “ארי” לבין מי שאיננו “ארי” הציעו גורמי המשטרה השוויצרים לשלטון הגרמני להטביע אות י' (“יהודי”), בגודל שלושה סנטימטרים, בדרכונו של יהודי. על־פי סימן זה ידעו, גם שגרירות שווייץ, גם פקידי הגבול השוויצרים, להבחין במי שאינו רשאי לקבל היתר כניסה לשווייץ. וכך נגזר, כמובן, דינו להישמד.

ובכן: שווייץ. המנומסה, האלגנטית, הנקייה למשעי. שווייץ של וילהלם טל ושל שעון הקוּקיה. ויונס טורקוב מביא עובדות ותיעוד אלה גם על המרצחים, גם על אלה שעמדו־מנגד ומקיים הוכחת המשורר:

קץ האשליות – ומכל שורה של הספר מרמזת האתראה: רק לא אשליה. אתראה לעמו בכל מקום.

אפילו בארץ מבטחו.

11 בדצמבר 1975

“היום, יום ראשון, עשרה בטבת, יום ראשית המצור על ירושלים של נבוכדנאצר, הוא יום הקדיש הכללי, יום־תענית לזכר היהודים שניספו בשואה ושיום מותם אינו ידוע.” כך פתח השדרן את “קול ישראל” ביום א'. והמשיך: “בשעות הבוקר המוקדמות עולים רבים לבתי־העלמין לפקוד יקיריהם. תיאמר תפילת קדיש ויתקע בשופר.”

ומיד, בצהלת־שותים: “תן לי טמפו עוד ועוד – כי הטמפו טוב מאוֹד”. והנה התעמלות־הבוקר בהדרכת מיכאל בן־חנן. ובין הערביים יראיין “ממני – מני” את שחקן הכדורגל מרדכי שפיגלר. וכל השאר.

זה אינו צורם אוֹזנו של שום איש בשירות השידור וזה אינו מפריע לשום שדרן. ובערב יימשך בטלוויזיה הסרט המצחיק “הכל נשאר במשפחה” ויגולל הסרט הרציני מאוֹד על נפילת בית הבסבורג או בית בורבון או בית הרומאנובים – כל הבתים, כל הנשרים. כי את “המנגינה” הזאת – אי אפשר להפסיק.

ודאי, לא כל יום אבלוּת, ואילו ביקשו יהודים להתאבל על כל מתיהם ולבכות כל אסונותיהם – לא היו ימיה של שנה אחת מספיקים והיינו חייבים לפתוח כל תכנית־בוקר במארש־היגון של שופן. ואף־על־פי־כן – יש סייג לאטימות. כביכול, הקדיש והשואה הם עניינם של הרבנות ושל ההולכים לבית־העלמין ואינם שייכים כלל לקריינים של שירות השידור בישראל. שהרי הם אחרים, וגזעם אחר, ושוֹרשם אחר. השואה היא שואה, והטמפו – טמפו. ובין תפילת קדיש לבין “ממני מני” אין, כידוע, מרחב לשום תכנית – או “איכה” או “קוז’אק”. הקדמה הגדולה של ישראל “צעירה, בריאה ורעננה”.

קמילתה של תרבות עם. הנה היא נובלת לנגד עיניך. בפי נערים והערות במשדר. יום־יום. היא – והמעט שנותר עדיין מאצילותו.

17 בדצמבר 1975