בעניין “אגד” יש לומר כמה שׂורות באופן פשוט, פיגורטיבי, בלי שום קישוט של מונחים מקצועיים או סוריאליסטיים.
ובכן, כל המלים כמו “הון חוזר”, “קשיי מחזור”, הן מלים מקצועיות, כמעט מקצועניות, של כלכלנים. המדובר איננו דווקא בהן. מכל מקום: לא בהון חוזר.
אילו היה ההון של “אגד” חוזר באמת מן המקום – הלא־נכון מבחינה ציבורית – שבו הושק, אולי לא היו כל בעיות לפרלמנט הישראלי ולוועדת־הכספים שלו, ולא היינו אנחנו – הנוסעים – צריכים לעמוד ולקטוף עלה־אחרי־עלה ולנחש: ישבות היום או לא ישבות?
העניין הוא פשוט יותר ויש להסבירו לציבור בלי לקסיקון למונחי הכלכלה.
שנים ארוכות, כנראה, השקיע “אגד” כספים בהקמת מפעלים מסחריים. למען הדיוק הפורמלי לא הוא השקיע אלא חבריו. יש להניח שהקואופרטיב לא עמד־מנגד ועזר מעט לחבריו להשיג את הכסף להשקעותיהם בתנאים לא־מעיקים. בעקיפין יש קורֶלציה ישירה בין מצב הקואופרטיב לבין מצב חבריו – כי הרי הם־הם הבעלים – אין המצב כך ב“אגד”. הקואופרטיב מאיים בהשבתת התחבורה לאזרחים, אך לא שמענו את חבריו מאיימים בסגירת המסעדות והחניונים והמלונות והעסקות האחרות הרשומות על שמם.
ודאי: רכוש־אדם הוא רכושו שלו ועדיין איננו חיים במשטר המצדיק או עושה לאפשרי אקס־פרופורציה של רכוש פרטי על־פי צו שלטוני. גם אילו היתה לשלטון בישראל זכות כזאת יש בוודאי בארץ קודמים לכך בתור מחברי “אגד”.
אבל העובדה היא עובדה: החברים צברו רווח בשעה שהקואופרטיב צבר הפסד. יישבו, איפוא, את הדברים בינם לבין עצמם, שהרי קואופרטיב וחבריו חד הם. וזה כל טעם הקִדמה החברתית ביצור כלכלי זה.
הנוסע – די לו שהוא מפרנס את אם התחבורה. הוא אינו מחויב לפרנס את הבנות. חברות־הבת, שנבנו אף הן מכספי הנוסע, יבואו אם נחו. ויושיעו את האם.
16 בינואר 1976
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.