בעניין “אגד” יש לומר כמה שׂורות באופן פשוט, פיגורטיבי, בלי שום קישוט של מונחים מקצועיים או סוריאליסטיים.

ובכן, כל המלים כמו “הון חוזר”, “קשיי מחזור”, הן מלים מקצועיות, כמעט מקצועניות, של כלכלנים. המדובר איננו דווקא בהן. מכל מקום: לא בהון חוזר.

אילו היה ההון של “אגד” חוזר באמת מן המקום – הלא־נכון מבחינה ציבורית – שבו הושק, אולי לא היו כל בעיות לפרלמנט הישראלי ולוועדת־הכספים שלו, ולא היינו אנחנו – הנוסעים – צריכים לעמוד ולקטוף עלה־אחרי־עלה ולנחש: ישבות היום או לא ישבות?

העניין הוא פשוט יותר ויש להסבירו לציבור בלי לקסיקון למונחי הכלכלה.

שנים ארוכות, כנראה, השקיע “אגד” כספים בהקמת מפעלים מסחריים. למען הדיוק הפורמלי לא הוא השקיע אלא חבריו. יש להניח שהקואופרטיב לא עמד־מנגד ועזר מעט לחבריו להשיג את הכסף להשקעותיהם בתנאים לא־מעיקים. בעקיפין יש קורֶלציה ישירה בין מצב הקואופרטיב לבין מצב חבריו – כי הרי הם־הם הבעלים – אין המצב כך ב“אגד”. הקואופרטיב מאיים בהשבתת התחבורה לאזרחים, אך לא שמענו את חבריו מאיימים בסגירת המסעדות והחניונים והמלונות והעסקות האחרות הרשומות על שמם.

ודאי: רכוש־אדם הוא רכושו שלו ועדיין איננו חיים במשטר המצדיק או עושה לאפשרי אקס־פרופורציה של רכוש פרטי על־פי צו שלטוני. גם אילו היתה לשלטון בישראל זכות כזאת יש בוודאי בארץ קודמים לכך בתור מחברי “אגד”.

אבל העובדה היא עובדה: החברים צברו רווח בשעה שהקואופרטיב צבר הפסד. יישבו, איפוא, את הדברים בינם לבין עצמם, שהרי קואופרטיב וחבריו חד הם. וזה כל טעם הקִדמה החברתית ביצור כלכלי זה.

הנוסע – די לו שהוא מפרנס את אם התחבורה. הוא אינו מחויב לפרנס את הבנות. חברות־הבת, שנבנו אף הן מכספי הנוסע, יבואו אם נחו. ויושיעו את האם.

16 בינואר 1976

הקשבנו בשבת לשידור רדיו על תמנע. האמת היא כי לא נחוץ היה שידור – חשוב כשלעצמו –ממקום המעשה גופו, כדי להבין את הדרמה המתחוללת שם.

זוהי, כמובן, קודם כל דרמה של המשק הישראלי. קשה לומר כי בתמנע מתקיים בדיוק דבר התורה: “ומהרריה תחצוב נחושת”. כבר ויתרנו על ההרים, כבר צללנו אל התהומות וגם שם אין המחצב הזה נתון בשפע. ואפילו המעט המצוי אינו מבוקש בשוקי העולם. את צריכת הנחושת, אומרים המומחים, מזרזת המלחמה. אין, כנראה, עתה די מלחמות בעולם.

אברהם אבן עזרא היה טוען כי אילו היה מתחיל לסחור בנרות – לא היתה השמש חדלה לזרוח (“לוּ יִהְיוּ נֵרוֹת סְחוֹרָתִי – לֹא יֶאֱסוֹף שֶׁמֶשׁ עֲדֵי מוֹתִי”). מזלה העסקי של ישראל בענייני נפט ונחושת מתחיל להיות דומה למזלו של אותו משורר גדול אך חלכה.

אבל הדרמה האמיתית היא הדרמה האנושית. בעניין מסוג זה בדיוק חל על כולנו הכלל: אל תדוּן את חברך עד שתגיע למקומו.

דבריהם של פועלי תמנע ברדיו פיכּו מלב מר. פתאום הוכרת מטה לחמם. המלים “ניידוּת” או “ניעות עובדים” הן מלים יפות ומגדירות מאוֹד בלקסיקון המדעי, אך הן כמו טלטלת־סער לאדם ולביתו. יצור אנושי איננו רהיט או כלי־עבודה שמניידים אותו ממקום למקום. מניחים אותו – והוא נַייח. קרוב לעשר שנים בונה אדם ביתו, משפחתו, סביבתו החברתית – ולפתע: קום ונוּד בארץ הזאת. אתה וביתך וילדיך וכל אשר לך. נוּד “לאלתר” – אך עדיין איננו יכולים לומר לך להן. קודם כל עקור, אך על המקום שאליו תעקור עוד נודיעך.

הניסה מי מן הכותבים והמחליטים לחיות פעם חוויה דרמתית כזאת? ואין אמירה זאת מכוונת לשפוט את המעשה עצמו, שהוא תולדה של העוני הגדול שבו שרויה המדינה, אך צורת עשייתו ספק אם עומדת במבחן ההבנה למצוקת אדם. ביחוד בחברה המונהגת על־ידי פועלים.

האם צריך היה נציג הפועלים להילוות אל השר המביא בשורה קשה כזו לפועלים?

בכל מקום בעולם – לא. בישראל –הדברים שונים. שונים מאוֹד. הסירה היא אחת, והיא קטנה מאוֹד, וכולנו יושבים בה בצפיפות ואין כמעט חציצה בין המשק לבין גורל עובדיו. בואו של מזכיר ההסתדרות לאילת, לצדו של השר, היה איפוא בגדר קפיצה לתוך מוקד־הכאב של פועלים העומדים להיות מובטלים – והוא ביטוי ברור של התייצבות לימינם. היה זה, יש להודות, גילוי של אומץ חברתית היאה להנהגה כל הימים וביותר: בימי מצוקה.

צר לי להיווכח כי על־אף הפירוש האלגנטי־מעט שנתן שר המסחר והתעשייה באילת למלה החפוזה “לאלתר” – עדיין אין רואים סימן של תכנית ברורה ושוקלה להבטחת מחייתם של פועלי תמנע. חבל.

19 בינואר 1976

מאה עשרים וארבעה צלצולים במשך כשבע דקות לא זכו למענה. המספר שחייגנו: 244־222, מלון “הילטון”. כן, מלון הילטון. המפואר. הנישא. המצויר והמפוסל מכל עבריו. עם כל הכוכבים הדרושים להסמכה במלון בדרגה אלף־אלף. השעה היתה שעת־בוקר רגילה של שבת – עשר ושלושים. משם פנינו, כמובן, למודיעין של הדואר ולא נגלה כמה צלצולים ספרנו עד שזכינו לתשובה. והתשובה היא, כמובן, שאת סיבת שתיקתו של מלון “הילטון” אפשר לברר רק במספר 16. לא לטעות: הכוונה היא ל“הילטון”, המלון, בתל־אביב – ולא ל“הילטון”, של הפאלאנגות, בביירות.

בשעות אחר־הצהריים חזרנו וטלפַּנו. המלון ענה מיד. ללמדך שגם על שיטה של חוסר־שיטה אי אפשר לסמוך. עתה החלה ההמתנה לחיבור שבין מרכזיית הטלפון של המלון אל שולחן־המודיעין שלו. עוד שישים ושמונה צלצולים בדיוק. שולחן־המודיעין אינו עונה. מה עושים? – סוגרים ומחייגים חוזר־חלילה. כל החיוג וכל הנלווה אליו – מחדש. ובינתיים יקרו מאתמול את שיחות הטלפון. וגם הזמן לא עמד מלכת.

תייר ידיד מארצות־הברית שהסב עמנו בעת הניסוי האלקטרוני העיקש הפטיר באנחה: אילו זה קרה לי – הייתי מתפוצץ.

ומה – אמרנו לו – אתה סבור אנחנו עושים?

7 באפריל 1976

מעל בימת העצרת של מפלגת העבודה לקראת גיוס פעיליה התנוססה באותיות־ענק סיסמה, שמחבריה לא נתנו, כנראה, דעתם על משמעותה. לפחות לא על המשמעות המתקבלת מסדר־המלים הנוכחי שבסיסמה.

“הכל בידיך – הקול בידך” – כך נאמר בסיסמת־הענק הזאת וכבר אנו שומעים כי הברקה זו עשויה להיות קריאת־הקרב לעידוד הפעילים במערכות הציבוריות הקרובות.

ובכן המשמעות הפשוטה של סיסמה זאת – ולא יכולה להיות לה בסדר־מלים זה שום משמעות אחרת – היא: כיוון שהכל בידיך (השלטון, המשרות וכו' וכו') – גם הקול בידיך. איננו מאמינים שיש מישהו במפלגת העבודה המבקש לומר דווקא זאת לקראת בחירות ולכבוש דווקא בכך את לב המצביע.

אך אם הכוונה לומר כי מי שצובר קולות ומקבל רוב דמוקרטי וזוכה בכוח־הכרעה, בידו כל האפשרויות – וזוהי כוונה לגיטימית בהחלט לפחות לצוֹרכי תעמולה – הרי סדר־הדברים הנכן הוא: “הקול בידך – הכל בידך”.

אם אין מפלגת העבודה מחפשת לה תלאות בתעמולה מתגרה של אחרים – תיטיב לעשות אם תשנה מיד את סדר הדברים הזה. אלא אם כן היא אמנם מתכוונת למה שהיא אומרת בסיסמתה הנוכחית.

26 ביולי 1976

המאמצים הכבירים שעושה, כנראה, מפלגת העבודה כדי לצרף את יצחק בן אהרון לוועדה המכינה – ראויים לכל שבח. לפי הידועות האחרונות יש תקווה – ואפילו סיכוי! – שבכל זאת יזוכה גם יצחק בן אהרון בחברות, לאחר שבקושי נלקטו בוועדה גולדה מאיר, אבא אבן ומשה דיין.

מיום ליום גדלה גאוותי על מפלגתי, על שיקוליה, על תבונתה העמוקה, וביותר: על תרבות הליכותיה וטוב טעמה.

עוד לא א בדה התקווה. החסד הנדיב הזה של צירוף יצחק בן־אהרון למכיני ועידתה של תנועת העבודה – עוד ייעשה. אף כי הכל יודעים כי יותר משהוא צריך לטקס הזה – צריכה התנועה לו.

מכל מקום, סגולה אחת לא חסרה מעולם למפלגתי: עוז לפורענות.

17 באוגוסט 1976

נפרוק קצת מן העומס שעל חברנו איזק, חכם־הלשון, ונעיר על שני ברבריזמים שאנו מנסים להבריח מעצמנו והם חוזרים אלינו כמו צרעות, עם כל שיחה טלפונית.

אנו מצלצלים אל מוסד – כל מוסד – ומבקשים את פלוני. המזכירה: “הוא לא נמצא.” אנו ממשיכים ושואלים: האם חיפשת אותו היטב? אולי הוא מתחת לשולחן. אולי בתיקייה. אולי באיזו מגירה? – “הוא לא נמצא,” חוזרת המזכירה בתקיפות. היא לא תאמר: “הוא איננו,” רק “לא נמצא.” כביכול, נברה בסל הניירות, חיפשה את המנהל ולא מצאה אותו.

אופן אחר של שיחה: אנו מבקשים את פלמוני. התשובה: “מי רוצה?” או במקרה הטוב ביותר, " מי מבקש?" לא: “מי רוצה אותו” או “מי מבקש אותו.” רק “מי רוצה?” אנו שואלים אותה: מי רוצה מה? זה נשמע לה, כנראה, כבר יותר מדי מתוחכם. “אני שואלת מי רוצה – אז תענה לי מי רוצה.”

מעניין, מה בכל זאת מלמדים בבתי־הספר לפקידות את הפרגיות האלו של השירות הציבורי?

בחיבור של ארבעה מספרים בטור אחד הן מתקשות, אלא אם כן חילקו את הטור לשניים. נימוסים ואדיבות בשיח טלפוני – אינם כלל במערכת־החובה של בתי־ספר אלה. אבל “מי רוצה” או “לא נמצא” או טמטומי־שיח אחרים – משרישים היטב. הטמטום, מסתבר, יש לו מורים.

ומנינו רק שתי פתיחות כובשות־לב מתוך תרבות־השיחה העילאית של המזכירה הישראלית המצויה – ראי השירות הציבורי.

27 באוגוסט 1976

מותו של חבר־הכנסת צבי גרשוני, זכר חבר לברכה, עורר רבים לצער ואת המשמרת הצעירה – מרבצה. צבי גרשוני המנוח היה לפי הסיווּג האוֹרְנִיתוֹלוֹגִי המקובל – יונה. במקומו תבוא על פי תור הרשימה – סנטה יוספטל, והיא, על־פי אותו סיווּג – נץ. נמצא איפוא שובך־היונים חסר. ישבו המוחות הפורים של המשמרת הצעירה – שקטלוג המשרות והכהונות תמיד פרושׂ לפניהם – שקלו וטרו איך לחזור ולמלא את השובך. נמנו וגמרו – ושלחו משלחת לראש־הקואליציה, לאמור: הבא בתור אחרי סנטה יוספטל הוא צעיר המוגדר כ“יונה” ויושב עתה בניו־יורק. איך מביאים אותו אל ארובת־היונים בכנסת? – אין בעיות: יו"ר ההסתדרות הציונות, יוסף אלמוגי, הוא גם יושב־ראש וגם חבר־כנסת, יפַנה מקומו בכנסת ותובא “היונה” מניו־יורק – והמאזן הפוליטי והאוֹרְנִיתוֹלוֹגִי יישמר. אבל קודם כל יישמר המאזן המסחרי, הוא מאזן המשרות והכהונות והתפקידים של המשמרת החלוצית, כמובן.

לזכותו של אותו שליח בניו־יורק ייאמר כי הודיע שלא יפסיק שליחותו החשובה בענייני עלייה עד שייתם מועדה.

אפשר היה לעבור ללא תגובה על תחבולה מחוכמת זאת המתעטפת ביראת־שמים, אבל צעירי המשמרת הזאת מופיעים בעיתונות ומוסרים הצהרות ויש להתייחס אל מעשיהם במידה של כובד־ראש ציבורי – ואין ברירה.

ובכן, קודם כל היינו מבקשים מן האבנגרד הצעיר הזה לומר אמת כפשוטה: אתם אורבים לכהונה, אתם סבורים שהיא מגיעה לכם – על־פי האחוז, על־פי המשקל או על־פי כל נימוק אחר – אִמרו זאת מפורשות. תִבעו בפה, רק אל תשימו עצמכם מגינים על בתולינו הדמוקרטיים ועל העיקרון המקוּדש “שאין אדם יכול להחזיק בשתי כהונות”? מכל מקום: לא במקרה זה.

ומדוע לא במקרה זה? כי אם יש תפקיד שבו יש לא רק צידוק אלא גם חובה להחזיק בשתי כהונות – זהו תפקיד היושב־ראש – התפקיד המרכזי בתנועה הציונית. אילו לא היה יושב־ראש התנועה הזו חבר בכנסת – היינו צריכים לפעול לעשותו כך ברבות הימים. המעורבות המתמדת בחיים היום־יומיים של ישראל – בתחום הציבורי, הפוליטי והמעשי גם יחד – חיונית לפעילות הציונית בעם. היא מקיימת את ריתוקו התמידי של יושב־ראש ההסתדרות הציונית אל שורש יניקתו: המבנה הציבורי של ישראל, חייה, בעיותיה ודרכי פתרוֹנן. כשם שכהונתו הציונית מביאה לכנסת ממקור ראשון וברעננות את בעיותיה של תנועה שממנה ינקה המדינה את עצם קיומה ושבה מקור־החיוּת לימים יבואו, בה – בבאים ממנה, בעולים, במגשימים.

ובכן, בנוסח המשמרת: “רדו” מנושא זה, טפסו על עץ אחר.

ואשר להידלדלות שובך־היונים, יש לזכור כי הבעיה האוֹרְנִיתוֹלוֹגִית היא לי שעה בעייתכם בלבד שהרי רשימת המועמדים לכנסת הקיימת עדיין לא נקבעה בשעתה לפי סיווּג הציפורים. אולי תיקבע כך לקראת הכנסת הבאה. כך או כך – ההתעוררות לעניין זה כבר עתה היא מוקדמת מעט.

מוקדם, איפוא, להתאונן. כלומר: להתיונן.

28 באוקטובר 1976

למכתבו של נתן רענן, מזכיר המשמרת הצעירה (“דבר”, 4.11):

עם כמה מפרחי העסקנות המפלגתית של ימינו לא נבוא בוויכוח על “אמת משנית” או על אמת ראשה. לא מהם דווקא נלמד משמעה המדויק של תיבה זאת. שתי פעמים, ברווחי־זמן גדולים, פורסמה הידיעה על טיפולם של חברי המשמרת הצעירה בעניין המקום שנתפנה לאחר פטירתו של צ. גרשוני ז“ל: ב”מעריב" מיום 28.9 ומיום 17.10. עסקנים תוססים אלה, שאינם מדירים עצמם כלל מראיונות לעיתונות, מהכחשות ומהצהרות אישיות ומדיניות, לא מצאו לנכון להכחיש ידיעות אלו, אף כי כל אחת מהן הופיעה בלוויית צילומי “אַנפאַס” של אישים הנזכרים בהן. שישה שבועות עברו – לא הפטירו דבר.

כל אותו זמן, כאמור, לא ניסו להסביר עצמם לפני ציבור של כרבע מיליון קוראים, ורק טלפנו אל שניים־שלושה “מעוניינים” נכבדים להודיעם שאין בידיעה אמת. לא איכפת היה להם כלל שהמוני קוראים יקבלו את הידיעה כלשונה. משבאה תגובה בתום־לב של אחד הקוראים האלה – נתעוררו. גם זו לברכה.

כיוון שגם דבריו של נתן רענן אינם מתפרסמים על לוח־מודעות בכיכר העיר, כנהוג בפקין, אלא בעיתון רגיל של בני תמותה; וכיוון שהעיתונים – כדבריו – נושאים רק “אמת משנית”, לא נותר לנו אלא לייחס גם לדבריו של נ.ר. הכתובים בעיתון רק אמת מותנית־מעט. אם, בכל זאת הדברים שכתב נ.ר. ב“דבר” (4.11) הם אמת מוחלטת ובדוקה – אנו מברכים על כך בכל לב. והודעתו זאת של נ.ר. – היא עיקר שׂכָרנו. אשר לענייני טעם: לא נאריך ורק נאמר שאיננו רואים בקצת מפרחי המשמרת הזאת תוספת לטעם יותר מאשר בושה לאמת. ולעניין האמת כבר אמרנו שאמרנו בראשית הדברים.

עד כאן בעניין “משני”. על עיקרי דברים הנוגעים לדמות החינוכית של המשמרות ולפעולתן – עוד תהיה לנו הזדמנות לומר־מה, ונשתדל שלא להחמיצה.

תם חלקנו בוויכוח הזה. כל הבמה – לרשות נתן רענן. הבמה – ומגביר הקול. הד זה – בעניין זה – לא יענה לו עוד.

17 בנובמבר 1976

מכוני האוֹנְקוֹלוֹגְיָה, מכוני ההקרנה לחולים במחלה הממארת, היו סגורים לפני כשבוע יום אחד – כחלק ממלחמת טכנאי הרנטגן על שכרם. “אנו עושים מצדנו הכל כדי להקטין את הפגיעה בחולים” – דבר הציג הארגון־הלוחם ברדיו. ואין אתה יודע מה יש בדברים האלה יותר: סִכְלוּת או שחץ או לעג למכאוב.

חמש־מאות חולים לא קיבלו באותו יום טיפוּלם הסדיר – ישועתם או עידודם היחיד – בשל המאבק הזה על פת־הלחם של העוסקים במשלח־יד הוּמני כמו הרפואה.

לא נאזן דברים קצרים אלה בשום פנייה גם למוסדות ולמעסיקים. המעשה הזה של טכנאי הרנטגן – שתביעותיהם לגופן ראויות בוודאי לבחינה מדוקדקת – הוא, כפשוטו, נבלה. כך צריך לכנונותו ואין ליפּותו בשום מלים או גינונים שאין תוכם כברם.

“איש אינו רוצה לשבת עם טכנאי הרנטגן” – אילולא היינו מחויבים בגזירת הבריאות לשבת מזמן־לזמן במחיצת מכשירי־הבדיקה שלהם – היינו גם אנחנו, בעקבות מעשה זה, מוותרים בלב שלם על חברתם כבני־שיח.

היכן, מבחינה רפואית, מתחילה המחלקה הממארת – קשה לפעמים לגלות. אך היכן הולך ומתפשט הסרטן החברתי – עוד מעט לא יהיה קשה להבחין.

30 בדצמבר 1976

מקרה אשר ידלין הוא בוודאי מן המקרים הצורבים ביותר שידעה החברה הישראלית מעודה. הוא מיוסר מבחינה ציבורית, הוא צורב מבחינת מסורתה של תנועת העבודה ועברה, הוא נוקב ופוצע – ובוודאי יותר מזה – מבחינה אנושית ומשפחתית. הרבה ניתן לומר בעניין זה ומסביב לו, אך הליכי־הדין נמשכים והמוסר המשפטי מחייב – ומוטב כך. ינצרו הכל את דעותיהם – גם על המקרה עצמו גם על תגובות הציבור – עד לאחר הדין. והלקח, לכל צדדיו, יילמד אחר־כך. חברתנו איננה בורחת ועיקרי הלקחים נלמדים והולכים ממילא יום־יום.

דבר זה, כמדומה, מוסכם על כל מי שזכה לחינוך אזרחי כלשהו. ואמנם, כל הכותבים בנושא והמתייחסים אליו במאמרים פותחים במלים אחדות של מס למדינה הרומית “סוב־יוּדיצה” ולאחר אובטוּרה קלה זו נכנסים לגוף העניין ומהפּכים בו. וגוף העניין במקרה זה איננו רק מהות האשם, אלא גם מהות התגובה של הציבור ושל החוקרים, והעמדות הננקטות אם נין משתמעות במישרין – משתמעות בעקיפין, ואל האש המרתיחה את היורה נוספות יום־יום עוד ועוד גחלי־רתמים. כביכול, איננו מתערבים במהות הדין ובהליכיו, אבל יש לנו מה לומר לכל אשר מסביב לו ומתוך ה“סביב” הזה מגיעים אל נקודת־המוקד ומחטטים גם בה. ובלי משים מלבים אותה.

שמא באמת ננצור את העט עד גמר הדין? גם המצפּוּן, מכל צד שהוא, טובים לו מעט אורך־רוח ומתינות. וכל אשר יש לנו לומר – נאמר אותו כשפסק־הדין יהיה פרושׂ לפנינו. אולי בכלל לא נצטרך לומר את הדברים, אולי נצטרך לומר אותם ואולי – את היפוכם?

אולי נעצור כוח לא לתפוס מושכה בעגלת־הצדק, לא לעזור להוליך אותה ורק לעקוב אחריה עד שתגיע אל יעדה – אל פסק־הדין. לטובת הכל: לטובת פני החברה, לטובת מוסר המִנהל הציבורי, ולא בשורה האחרונה – לטובת המואשם והקרובים לו.

אין, כמדומה, בשעה זאת, טוב להגנה על כל אלה – מן השתיקה.

31 בדצמבר 1976