נפרוק קצת מן העומס שעל חברנו איזק, חכם־הלשון, ונעיר על שני ברבריזמים שאנו מנסים להבריח מעצמנו והם חוזרים אלינו כמו צרעות, עם כל שיחה טלפונית.
אנו מצלצלים אל מוסד – כל מוסד – ומבקשים את פלוני. המזכירה: “הוא לא נמצא.” אנו ממשיכים ושואלים: האם חיפשת אותו היטב? אולי הוא מתחת לשולחן. אולי בתיקייה. אולי באיזו מגירה? – “הוא לא נמצא,” חוזרת המזכירה בתקיפות. היא לא תאמר: “הוא איננו,” רק “לא נמצא.” כביכול, נברה בסל הניירות, חיפשה את המנהל ולא מצאה אותו.
אופן אחר של שיחה: אנו מבקשים את פלמוני. התשובה: “מי רוצה?” או במקרה הטוב ביותר, " מי מבקש?" לא: “מי רוצה אותו” או “מי מבקש אותו.” רק “מי רוצה?” אנו שואלים אותה: מי רוצה מה? זה נשמע לה, כנראה, כבר יותר מדי מתוחכם. “אני שואלת מי רוצה – אז תענה לי מי רוצה.”
מעניין, מה בכל זאת מלמדים בבתי־הספר לפקידות את הפרגיות האלו של השירות הציבורי?
בחיבור של ארבעה מספרים בטור אחד הן מתקשות, אלא אם כן חילקו את הטור לשניים. נימוסים ואדיבות בשיח טלפוני – אינם כלל במערכת־החובה של בתי־ספר אלה. אבל “מי רוצה” או “לא נמצא” או טמטומי־שיח אחרים – משרישים היטב. הטמטום, מסתבר, יש לו מורים.
ומנינו רק שתי פתיחות כובשות־לב מתוך תרבות־השיחה העילאית של המזכירה הישראלית המצויה – ראי השירות הציבורי.
27 באוגוסט 1976
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.