ד“ש, התנועה שנתיימרה לשאת את דגל החידוש והקִדמה בחייה הפוליטיים של ישראל, חידשה לנו באחרונה מושג שכבר מזמן לא ניסר אפילו בחברה הפוליטית השדוּעה של ישראל: “קבוצה”. לקראת הבחירות של מועצת התנועה הוזכרו כמעט כל יום “קבוצת עמית”, “קבוצת רובינשטיין” ו”קבוצת ידן־תמיר" – בקיצור, חבר “הקבוצות”.

מסתבר כי מן האוקינוס הפוליטי האדיר, בן ששת־אלפי המצביעים, מסתעפים לפחות שלושה נהרות וימות המכוּנים בלקסיקון הפוליטי החדיש: קבוצות. ולא סתם חטיבות וגופים אמורפיים אלא קבוצות “על שם”. ללמדך, כי הדברים אמוּרים לא בהגדרה של זרם אידיאי אלא בחותמם של אישים וקאפריזות. מתוך שנים־עשר אלף מרדנים לפני שנה בלבד, לא נמצאו לעת קלפי אלא ששת־אלפים, לערך, ואף הם – בפיצול משולש.

כשאתה נותן דעתך על כך כי אחד מעיקרי0הקממתה של ד“ש היה שינוי שיטת הבחירות כדי להשיג גיבושם של שניים־שלושה גושים פוליטיים – עולה לפניך בחדוּת התמורה שעברה על חבורה יומרנית־מעט תוך שנה אחת בלבד. מסתבר, כי מעתה נתחלק לא רק למפלגות אלא שגם את המפלגות נפצל ל”קבוצות", לכל קבוצה – רבי, ולכל רבי – חצר. וזה אמור להיות החידוש שהביאה שכבה־עלית של הישראלי החדש בצאתה לתקן מיסודם את חיינו המדיניים המעוּותים: קבוצה.

אלא שהרושם המתקבל מן השיסוע הפנימי המתרחב בתוך תנועה זו ומן הדינמיקה של התפתחותה הוא כי קבוצות אולי יהיו בה, חֶבֶר – לא.

5 ביולי 1978