בשפעת האירועים של אחד במאי נבלע בלא הד ראוי אחד המפעלים החינוכיים היפים של רשת “עמל”.
זו השנה השביעית שרשת “עמל” מקיימת ביום זה חידון בנושא חברתי או לאומי לקבוצות תלמידים מכל בתי־הספר שלה בארץ. בשלב האחרון משתתפים בו כ־500 תלמיד, אך במשך כל השנה מתקיימות תחרויות פנימיות בתוך בתי־הספר והנושא העתיד לעמוד במרכז החידון הוא ציר לפעילות לימודית וחינוכית בכל הרשת לאורך כל השנה. השנה היה הנושא המרכזי מלחמת העצמאות. קיבוץ שפיים הוא המארח המסורתי. יגאל אלון נתן חסותו ונכח במקום כל מהלך החידון, כשש שעות רצופות. נכח, והִרְצה, בירך ותיקן עובדות כ“עד ראייה”. והיה תענוג לראות את יגאל מפקד הפלמ“ח לשעבר, נינוח, שרוי באווירתו שלו, כאילו היו מאות הנערים חבריו ופקודיו מימי הפלמ”ח, וכל החידון מעין “שיח ליד המדורה”. על השיפוט ניצח אלוף־משנה (מיל') משה נצר ושפטו לצִדו פרופ' יהודה סלוצקי מאוניברסיטת תל־אביב ותת־אלוף אבנר שלו, קצין חינוך ראשי.
אם איננו טועים – ראש הוגי הרעיון הוא נתן אלמוזנינו, שהוא גם ראש רשת החינוך הזאת, ובצד מגוון עיסוקיו כשליח־ציבור הוא מטפח את מסורת החידון הזה. לימינו היה תמיד מרדכי גולדהכט, שריכז את הרשת ויצק לחידון דפוסים ועיטר בטעם־טוב כל התכנסות כזאת. עתה ממשיך בכך דן מרגלית, מנהל הרשת הנמרץ.
האיש הטורח כל השנה בעיצוב הנושא, בהרכבת החומר, במערך הדידקטי של החידון והוא הרוח־החיה בהנחיית הלימודים ובהכנות לקראת המבחנים האזוריים והארציים בבתי־הספר, הוא שמואל גדון, חבר קיבוץ נצר־סירני, מחשובי הבקיאים בתולדות תנועת העבודה ומפעלה ההתיישבותי, מחברם ועורכם של שלושה ספרים שהם כעין אנתולוגיה לחיי הקיבוץ ולתורתו.
על כל פנים, דרך מקורית להקנות לצעירים המתכשרים למקצוע, ערכים של תנועה ושל חברה שהם אמורים להיות בוניהן.
19 במאי 1978
ד“ש, התנועה שנתיימרה לשאת את דגל החידוש והקִדמה בחייה הפוליטיים של ישראל, חידשה לנו באחרונה מושג שכבר מזמן לא ניסר אפילו בחברה הפוליטית השדוּעה של ישראל: “קבוצה”. לקראת הבחירות של מועצת התנועה הוזכרו כמעט כל יום “קבוצת עמית”, “קבוצת רובינשטיין” ו”קבוצת ידן־תמיר" – בקיצור, חבר “הקבוצות”.
מסתבר כי מן האוקינוס הפוליטי האדיר, בן ששת־אלפי המצביעים, מסתעפים לפחות שלושה נהרות וימות המכוּנים בלקסיקון הפוליטי החדיש: קבוצות. ולא סתם חטיבות וגופים אמורפיים אלא קבוצות “על שם”. ללמדך, כי הדברים אמוּרים לא בהגדרה של זרם אידיאי אלא בחותמם של אישים וקאפריזות. מתוך שנים־עשר אלף מרדנים לפני שנה בלבד, לא נמצאו לעת קלפי אלא ששת־אלפים, לערך, ואף הם – בפיצול משולש.
כשאתה נותן דעתך על כך כי אחד מעיקרי0הקממתה של ד“ש היה שינוי שיטת הבחירות כדי להשיג גיבושם של שניים־שלושה גושים פוליטיים – עולה לפניך בחדוּת התמורה שעברה על חבורה יומרנית־מעט תוך שנה אחת בלבד. מסתבר, כי מעתה נתחלק לא רק למפלגות אלא שגם את המפלגות נפצל ל”קבוצות", לכל קבוצה – רבי, ולכל רבי – חצר. וזה אמור להיות החידוש שהביאה שכבה־עלית של הישראלי החדש בצאתה לתקן מיסודם את חיינו המדיניים המעוּותים: קבוצה.
אלא שהרושם המתקבל מן השיסוע הפנימי המתרחב בתוך תנועה זו ומן הדינמיקה של התפתחותה הוא כי קבוצות אולי יהיו בה, חֶבֶר – לא.
5 ביולי 1978
מאז הרסוּ את חיינו כלי התקשורת המודרניים ומאז ירד עלינו קצבּם הסוער ומקצר־הרוח של חיים טכנולוגיים סואנים – ומסיבות רבות נוספות שלא כאן היריעה לעמוד עליהן – נשתנו מן היסוד דרכי הפנייה וההסברה להמונים. נשתנה הניב ונשתנו הכלים. הברושוּרה הפוליטית, למשל, שהיתה בעבר כלי חיוני להארת עניין, למיצויו והסברתו ברבים; מכשיר לעשיית נפשות לרעיון – היתה כמעט לשם גנאי ומשעה שהלבישו עליה מרכאות – דינה נגזר.
דֹב בן־מאיר לא נכנע, כנראה, למגמה זו ובחוברת תמציתית ומאלפת מאוד – אחת בסדרת חוברות – על “המפח המדיני של הליכוד”, הוא מחזיר עטרת הברושוּרה הפוליטית הטובה ליושנה.
בלשון בהירה וקולחת ובלי לוותר על נימה פולמוסית מבריקה – שהי תבלין הכרחי ולגיטימי בכל ויכוח – מנתח המחבר נושא אחר נושא בתכנית המדינית של הליכוד ובדרכי ביצועה – ומניח לקורא לשפוט. וכיוון שהעובדות מוצקות ומבוססות והניתוח מעמיק והגיוני – אין הקורא יכול לטעות במשפטו.
חיבור מסוג זה מחזיר את הוויכוח עם הליכוד אל האיזור שבו מן הדין שינטש: אל העמדות הרעיוניות – החברתיות והלאומיות ואל שוֹרשי ההשקפות הנבדלות של שני זרמים בחברה ובציונות. זרם אחד שלא חדל להפריח שממה וזרם אחר שגם בהיות הכלים בידיו – אינו חדל להפריח מלים. והרי זו תמצית ההבדל האמיתי בין שני זרמים אלה מאז ומתמיד.
בקיצור: חוברת “המפח” של בן־מאיר היא דוגמה טובה לתרבות של הסברה, שיותר משהיא עוסקת במצב־בריאותו של היריב היא עוסקת בדעותיו. והן, כנראה, באמת חשׂוכות מרפא.
25 ביולי 1978
המבקש לקבל מושג על מהפכת־הנוף שנתחוללה בארץ בשישים השנים האחרונות – שנות הפעילות הציונית האינטנסיבית – יתבונן נא בצילומי־האוויר שנעשו כאן – וישווה.
בגיליון האחרון של “חיל האוויר” מובאים בהקבלה, זה לעומת זה, תצלומים של דיונות־חול שוממות ואין־סופיות, מלפני שישים שנה ותצלומי עיר בוניה ומרומזרת, צפופת־בתים ומבותרת־לרחבה – היום. שני התצלומים – חולון. כך בשפלה – עיר מעל חולות; כן – בעמק – תלמים מול שלוליות; כך ארץ־ישראל כולה – לעומת מה שהיתה. כן. את הפסולת שאנו משליכים ברחובות המבתרים את מפת־האוויר אורך־רוחב־ואלכסון – אין רואים ממעוף המטוס. גם היא, קרוב לוודאי, לא היתה לפני שישים שנה. האלייה והקוצים.
את התצלומים האלה ראינו בדרך מקרה. הוועד המנהל של יד בן־צבי – מן המוסדות המייפים את ישראל – דן באחרונה בהקמת חטיבה כרטוגרפית בתחומי פעולתו המדעית הענפה ואגב כך סופר מעט על תולדות צילומי־האוויר בארץ והוראו תצלומים.
מסתבר כי צילומי־אוויר של ארץ ישראל נעשו כבר בשנים 1917, 1918 – שנות־המלחמה האחרונות – על־ידי טייסים אוסטרליים ועל־ידי יחידה שראשי־השם שלה היו P . S – Photographic Squadron – של הבריטים. כאלפיים תצלומים כאלה כבר נמצאים בבעלות האוניברסיטה העברית בירושלים.
על כל הפעולה הסבוכה של איתור התצלומים, הפזורים בגנזכים במקומות שונים בעוללם, והבאתם לארץ שוקד ד"ר דב גביש מן המחלקה לגיאוגרפיה של האוניברסיטה העברית – והוא גם מרכז את החטיבה הכרטוגרפית של יד בן־צבי, שעל הקמתה אמנם הוחלט בישיבה הנזכרת של הוועד־המנהל.
ארץ־ישראל ממנוף הציפור. הנוף – והתמורה. אילו שלמה המלך עמנו היינו מבקשים לשמוע מה דעתם של הציפורים על הנוף שנפרש לפניהן אז – ועתה. על שלוותו – מזה ועל געשו – מזה; על תומת־הבתולין הטבעית שלו אז ועל האונס שנאנס בידי הארם־המתפתח עתה; על הניקיון שמידי הבורא – ועל השיבוש מיד הברואים בצלמו.
הנוף שונה – ואילו רק נשאלו הציפורים. אבל, ככלות הכל, גם הציפורים אינן אותן הציפורים.
25 ביולי 1978
ראשי ד“ש דחו, כידוע בזמנם בסלידה ובסגפנות נזירית את רעיון ההתקיימות מהכנסות של מס־פוליטי. המס היה טמא בעיניהם כפי שאולי אינו טהור־למהדרין גם בעיני אנשים שמחוץ לד”ש. אבל טומאה, כידוע, לחוד ותענוג לוד ועם פירוק המסגרת המשותפת נתברר לציבור, כי אין קופתם של הסגפנים ריקה כלל וכלל. מסתבר, כי מיליונים אחדים נצברו בבנק וכדרך כל האדם – הושקעו בצמודים וגאו כגאות העשירות המזויפה של ישראלים רבים בימינו.
ולא עלה כלל על דעת מנהיגיה – מכל פלג שהוא – להעביר שאריות צבורות אלה לצוֹרכי צדקה, נוסח אבותינו, או לצוֹרכי מפעלי־רווחה מודרניים, שפיתוחם והרחבתם היו כדגל בדגלי ההפלגה של ד"ש. תחת זאת ישבו ראשי הפלגים וחילקו לעין המצלמה הציורית את הרכוש שבתחילה ראוהו כפיגול.
אלא שבכך לא תם העניין. אחד מחברי התנועה – מדווחת העיתונות – תובע את ראשיה לבית־הדין הגבוה־לצדק על חלוקה שרירותית של הנכסים בלי לשאול את פי בעליהם האמיתיים – החברים.
וכך נהיה עדים בקרוב להתפתחות מעניינת: תנועה שהחלה דרכה בערכים עתידה לסיים אותה – בערכאות.
6 בספטמבר 1978
נעים היה לקרוא כי גם הבחירה החשאית, שהיתה לפני זמן־מה במחוז מפלגת העבודה בתל־אביב, לא זו בלבד שלא פסחה על אחד מוותיקי התנועה בעל זכויות בחיי הציבור אלא אף השכילה להעניק לו מקום יאה בין מועמדי המערך לבחירות לעיריית תל־אביב. זאב ויינר ראוי גם ראוי לכך. אם גם תושבי תל־אביב האחרים ילכו בעקבות הבחירה במחוז המפלגתי – תזכה העיר מחדש באחד מנאמני פרנסיה.
מגילת־הזכויות של ויינר ארוכה, אך עיקרית ומרכזית בה הדאגה לאדם במצוקה וההתמכרות להבטחת רווחתם של הקשיש והזקן. והוא לכל אלה אחיעזר ואחיסמך.
מפעלי משען" – בתי־האבות ובתים לנוער ושלוחות רבות ומגוונות אחרות של עזרה לחסרי משען – הם עדות לדמיון, לשקידה, לנאמנות.
יש לזכור כי זאב ויינר החל לגלות עניין ודאגה לאדם הקשיש כבר לפני ארבעים שנה בקירוב – והוא עצמו עדיין בשנות העשרים לחייו. כבר אז גילה “בינה לעתים” –הבנה לצוֹרכי האדם בעת זקנה ובעת פרישה מן העבודה. בינה וחסד – כפי שהיה נוהג דוד רמז ז"ל להגדיר צירופן של תכונות טובות אלו.
חברים הזוכרים את ביתו של זאב ויינר בחוץ־לארץ – את הבית ואת “וולף” (הוא זאב), שהיה כמו רֵע ואב לכל החלוצים שנאספו להכשרה בעירו – יעידו כי תכונה נפלאה זו של דאגה לחבר היא משוֹרשי נפשו של אדם שהתנועה החלוצית ורבים כל־כך מחבריה חייבים לו כה הרבה.
טוב היה איפוא להיווכח כי גם דור צעיר במפלגה, בבואו לבחור, יודע לחלוק אמון למי שראוי לכך, גם אם יש בו, בנבחר, פגם שאין לוֹ תקנה: היותו ותיק ונאמן, ומעל לכל – נושא משא שליחותו בענווה אמיתי של משרת הציבור.
6 בנובמבר 1978
שישים ותשעה תפקידים גילמה חנה רובינא ב“הבימה” בשישים שנות קיומו של התיאטרון – והן כשנות משחקה של רובינא על בימתו.
מתוך מונוגרפיה מבריקה, כתובה בידי שמעון פינקל, עולה דמותה הנצלה של גבירת התיאטרון, ששיעור־קומתה האישי אינו נופל משיעור־קומתה האמנותי והיא מן הבולטים בדור־הנפילים של האמנות העברית שצמחה מתוך התחדשות העם ותרבותו.
זהו ספרו החמישי של פינקל – אף הוא מעמודי־היכין של התיאטרון. גם לאחר חמישים שנות־פעילות על הבמה שופע פינקל חיות, תסיסה וסער כבימי ראשית דרכו עליה. תמיד אדוק בעקרונות ואינו חדל ללחום להם – ומדוכן מכל: אינו חדל להשמיע את אמיתו ואין בעיניו שעה שאינה כשרה להשמעת אמת זו. גם ספרו האחרון יעיד: דובר מישרים.
אמן משיעור־קומתו, המסוגל – בימינו – להקדיש עבודת שנה תמימה לעיבוד דרמתי של מונולוג אחד של איוב והמוכשר להפיקו כפי שהפיקו פינקל – מזכה עצמו, חזור וזכּה, במעמד הבכורה שכבר העניקה לו ישראל מאז בחיי הבמה העברית. אך מעל לכל נודע פינקל, בצד השיגיו האמנותיים, כ“נביא־הזעם” של הבמה העברית, שאינו נותן לחיי הבמה להעלות אצה. והוא מסעירם ומנחשלם, ומגלם, כמו במלחמותיו, את המרדן האמיתי של התקופה.
24 בנובמבר 1978
הדיבור שלהם על אידיש כמו מרוּחק, מנוּכר, עם נימה של מספיד שלא הכיר כלל את מוּספּדו. כמו היתה אידיש איזו שפה אכּדית, שעדיין מוצאים שברי־מלים שלה על חרסים, אבל אין עוד אכּדים שידברו בה או יכתבו בה. וגם קוראים שוּמריים אין עוד.
ברוח זאת המשך התשאוּל ( זאת המלה המקובלת בימינו – לא כן?) של בשוויס־זינגר על־ידי המראיין הישראלי שבא לשטוקהולם לכסות. כיסה כנראה על הכל רק לא כל חוסר הטעם.
“איזו אשה היית מעדיף כאשתך: האם את האשה היהודיה הביישנית מן העיירה או את הנכריה בריאת־הבשר של אמריקה?” (מתומצת, לפי הזיכרון – א.) “אני נשוי – השיב בשוויס־זינגר, כשרעייתו מסבה לצדו – וככל הנראה השאלה איננה אקטואלית עוד בשבילי.”
ולהפטרה – גומת־חן: “זוהי החלוקה הראשונה של פרס נובל לאידיש וכנראה גם האחרונה.” – מי עשה אותך, בן־פקועה של תרבות ישראל החדשה, חוזה או מגיד־עתידות אם לגורלה של לשון שעדיין מדברים בה כשלושה מיליון יהודים אם לגודל־חסדם של אצילים נורווגים לעתיד לבוא?
המלים, המלים האלו, הניגרות כמו מתוך משפּך חלוּד. רק חבל על הלווין, המשייט בין גרמי השמים, שנגזר כליו לסובב את כדור־הארץ ולהיאבק בכוח־המשיכה שלה כשהוא עמוד משא כבד כזה של מלות הבל. למרבה הצער – עבריות.
14 בדצמבר 1978
אי אפשר לקבול על התפוגגות כוח־ההמצאה של הישראלי. משעה שהמדינה וקברניטיה גמרו אומר שההימור הוא אם־כל־חי והבורסה – מכורתו, לא חדל הדמיון המהמר לעבוד. אין איש נחפז היום לעבודת־האדמה, אבל איש אינו מתעצל לחרוש באפו את האדמה – כדבר הפולקלור – כדי להמציא הימור חדש. בסך־הכל הולכת מדינת ישראל ומשלימה תמונת עצמה: מדינה רוחשת הימורים – והבנקים לה חומה מימינה ומשמאלה. כן. עם תנועת־הפועלים כמעט בראש. חומה ומגדל של התקופה. ובצריח: פיס.
ההמצאה האחרונה: “חי־גד”. לא מזל מתארך, ממשך תוחלת ומחלה לב, רק מזל חיש. איך אומר שאר־רוחו של פייטן הרדיו: קנית – זכית. אינסטנט. כמוקפה־נמס. כמו מרק־אוסם. נוטלים גדא, מערבבים אותו בכמה לירות רותחות – והרי נזיר מהביל שת תועפות. ויהיו כל הפסוקים על יגיע־כפיים, במשל או בא.ד. גורדון, כפרת פתק־גורל אחד המעלה מיליון. הרצל כפול הרבה. ציונות מאסיבית. עם הרבה־הרבה הרצלים מזוקנים.
הרבה טענות לנו לידידתנו שולמית אלוני. אך אם גרמה היא – ולא שום נציג של המערך – כי ההצעה תורד מסדר־יומה של הכנסת וכי הפיכת ישראל למונקו תיעצר מעט – הרי היא קרובה למשנתם של י.ח. ברנר וא.ד. גורדון לא פחות מרבים המגלגלים בשמם. לא הצבענו בעדה בשעתה. אך טוב שדאגו לכך אחרים.
29 בדצמבר 1978
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.