זֶה חַיָּב לִהְיוֹת מֻפְשָׁט    🔗

I    🔗

הָחֵל, עֶלֶם צָעִיר, בִּתְפִיסַת הָאִידֵיאָה

שֶׁל הַמְצָאָה זוֹ, שֶׁל עוֹלָם מֻמְצָא זֶה,

הָאִידֵיאָה הַבִּלְתִּי־מֻשֶּׂגֶת שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ.

עָלֶיךָ לָשׁוּב וְלִהְיוֹת נִבְעָר מִדַּעַת

וְלָשׁוּב וְלִרְאוֹת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בְּעַיִן נִבְעֶרֶת

וְלִרְאוֹתָהּ בִּבְהִירוּת בְּאוֹר הָאִידֵיאָה שֶׁלָּהּ.

לְעוֹלָם אַל תַּנִּיחַ תּוֹדָעָה מַמְצִיאָה כְּמְקוֹרָהּ

שֶׁל זוֹ הָאִידֵיאָה, אַף אַל תִּבְדֶּה לִשְׁמָהּ

רַב־אֻמָּן רַב־מִדּוֹת מְקֻפָּל בְּאִשּׁוֹ.

כַּמָּה נְקִיָּה הַשֶּׁמֶשׁ כְּשֶׁהִיא נִרְאֵית בְּאוֹר הָאִידֵיאָה שֶׁלָּהּ,

רְחוּצָה בַּנִּקָּיוֹן הַמְּרֻחָק בְּיוֹתֵר שֶׁל רָקִיעַ

שֶׁגֵּרֵשׁ אוֹתָנו וְאֶת תְּמוּנוֹתֵינוּ…

מוֹתוֹ שֶׁל אֵל אֶחָד הוּא מוֹת הָאֵלִים כֻּלָּם.

הַנַּח לְפֶבּוּס אַרְגְּוָן בִּיבוּלוֹ שְׁחַמְחַם לִשְׁכַּב,

הַנַּח לְפֶבּוּס יָנוּם יִגְוַע בִּשְׁחַמְחַמּוּת שֶׁל סְתָו.

מֵת פֶבּוּס, עֶלֶם צָעִיר, אַךְ פֶבּוּס הָיָה

שֵׁם לְדָבָר שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נִתְכַּנָּה בְּשֵׁם.

הָיָה יֵעוּד לַשֶּׁמֶשׁ, וְיֶשְׁנוֹ.

כִּי יֵש יֵעוּד לַשֶּׁמֶשׁ. אַל לַשֶּׁמֶשׁ

לָשֵׂאת שֵׁם, מַעְתִּיר זָהָב, אֶלָּא לִהְיוֹת

בַּקֹּשִׁי שֶׁל מַה שֶּׁלִהְיוֹת הִנֹּו.

IV    🔗

הַמַּחֲשָׁבָה תְּחִלָּה לֹא שֶׁלָּנוּ הָיְתָה. אָדָם

בְּגַן־עֵדֶן הָיָה אָבִיו שֶׁל דֶּקַרְט

וְחַוָּה הָפְכָה אֶת הָאֲוִיר לְאַסְפַּקְלַרְיָה שֶׁלָּהּ,

וְשֶׁל בָּנֶיהָ וְשֶׁל בְּנוֹתֶיהָ. הֵם מָצְאוּ אֶת עַצְמָם

בָּרָקִיעַ, כְּמוֹ בְּמַרְאָה; אֶרֶץ שְׁנִיָּה;

וּבָאָרֶץ עַצְמָהּ הֵם מָצְאוּ יָרֹק –

שׁוֹכְנָיו שֶׁל יָרֹק מְמֹרָק עַד מְאֹד.

אַךְ מַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה לֹא הָיְתָה לָצוּר אֶת הָעֲנָנִים

תּוֹךְ חִקּוּי. הָעֲנָנִים הָיוּ לְפָנֵינוּ.

תָּוֶךְ עָכוּר הָיָה טֶרֶם נָשַׁמְנוּ.

מִיתוֹס הָיָה לִפְנֵי שֶׁהַמִּיתוֹס הִתְחִיל.

מְקֻדָּשׁ וְּמְחֻבָּר וְשָׁלֵם.

מִכָּאן נוֹבֵעַ הַשִּׁיר: שֶׁאָנוּ חַיִּים בְּמָקוֹם

שֶׁאֵינֶנּוּ שֶׁלָּנוּ, וְעוֹד זֹאת, שֶׁאֵינֶנּוּ אֲנַחְנוּ

וְקָשֶׁה הַדָּבָר עַל אַף יְמֵי תִפְאָרָה.

אָנוּ הַחַקְיָנִים. עֲנָנִים הֵם פֶּדָּגוֹגִים.

הָאֲוִיר אֵינוֹ אַסְפַּקְלַרְיָה כִּי אִם קְרָשִׁים חֲשׂוּפִים,

קְלָעִים בְּהִירִים־כֵּהִים, תְּמוַּנת אוֹר־צֵל טְרָאגִית

וְצֶבַע קוֹמִי שֶׁל הַשּׁוֹשַׁנָּה, בְּתוֹכָם

כְּלֵי שְׁאוֹל מְפִיקִים צְלִילִים כְּעֵין צִפְצוּפִים

שֶׁל הַמַּשְׁמָעֻיּוֹת הַכּוֹלְלוֹת שֶׁאָנוּ מְיַחֲסִים לָהֶם.

V    🔗

הָאַרְיֶה שׁוֹאֵג מוּל הַמִּדְבָּר הַמַּרְגִּיז,

מַאְדִים אֶת הַחוֹל בִּשְׁאוֹנוֹ אֲדָם־הַצֶּבַע,

מִתְגָּרֶה בִּרֵיקוּת אֲדֻמָּה לִבְרֹא לוֹ מִתְחָרֶה כְּעֶרְכּוֹ,

אָדוֹן בְּרֶגֶל וּמַלְתָּעוֹת וָּבָרַעֲמָה,

יָרִיב גָּמִישׁ עַד מְאֹד. הַפִּיל

מְבַקֵּע אֶת חֶשְׁכַת־צֵילוֹן בְּקוֹלוֹת־תְּרוּעָה,

הִלּוּכֵי הֶבְזֵקִים עַל מִשְׁטְחֵי טַנְקִים,

מְנַפְּצִים רָחוֹק קְטִיפָתִי מְאֹד. הַדֹּב

הַקִּנָּמוֹן הַמְגֻשָּׁם, זוֹעֵף בַּהֲרָרָיו

נֹכַח רַעַם קֵיצִי וְיָשֵׁן בַּחֹרֶף הַמֻּשְׁלָג.

אַךְ אַתָּה, עֶלֶם צָעִיר, מַשְׁקִיף מֵחַלּוֹנְךָ בַּעֲלִיַּת־הַגַּג,

מֵעֲלִיַּת־גַּגְךָ וּבָה פְּסַנְתֵּר שָׂכוּר. אַתָּה שׁוֹכֵב

דּוּמָם עַל מִטָּתְךָ. אַתָּה כּוֹבֵשׁ בְּיָדְךָ

אֶת פְּאַת־הַכַּר, אַתָּה מִתְפַּתֵּל וְסוֹחֵט

מַבָּע מַר מִנַפְתּוּלֶיךָ. אִלֵם

אַךְ רָהוּט בְּאַלִימוּת אִלֶּמֶת, אַתָּה מַשְׁקִיף

עַל־פְּנֵי־גַּגּוֹת כּחוֹתָם וּכְשׁוֹמֵר

וּמַטְבִּיע רִשּׁוּמָם בְּתוֹכֲךָ וּמִתְמַלֵּא מֹרֶךְ…

אֵלֶּה הַבָּנִים הַגִּבּוֹרִים שֶׁמְּחוֹלֵל הַזְּמַן

כְּנֶגֶד הָאִידֵיאָה הָרִאשׁוֹנָה – לְהַצְלִיף בָּאַרְיֵה,

לְקַשֵּׁט פִּילִים, לְלַמֵּד דֻּבּים לַעֲשׂוֹת בִּלְהָטִים.

זֶה חַיָּב לְהִשְׁתַּנּוֹת    🔗

I    🔗

הַשָּׂרָף הַזָּקֵן בִּזְהַב־אֲרִיזָה, בֵּין סִגָלִיוֹת

שָׁאַף אֶת הַנִּיחוֹחַ הַיָּעוּד, בָּהּ־בָּעֵת עָלוּ

הַיּוֹנִים כִּרְפָאִים מִקּוֹרוֹת־הָעִתִּים.

הַנְּעָרוֹת הָאִיטַלְקִיּוֹת נָתְנוּ נַרְקִיסִים בַּשֵּׂעָר

וְאֵת אֵלֶּה רָאָה הַשָּׂרָף, רָאָה אוֹתָן מִכְּבָר,

בְּעִטּוּרֵי־הַסְּרָטִים שֶׁל הָאִמָּהוֹת, וְיָשׁוּב וְיִרְאֶה.

הַדְּבוֹרִים שָׁבוּ בְּקוֹלֵי־קוֹלוֹת כְּמוֹ לֹא נֶעֶלְמוּ מֵעוֹלָם,

כְּמוֹ יָקִּנְתּוֹנִים לֹא נֶעֶלְמוּ מֵעוֹלָם. אוֹמְרִים

שֶׁזֶּה מִשְׁתַּנֶּה וְזֶה מִשְׁתַּנֶּה. הַסִּגָּלִיוֹת הַמַּתְמִידוֹת,

אֵפוֹא, הַיּוֹנִים, הַנְּעָרוֹת, הַדְּבוֹרִים, הַיָּקִנְתּוֹנִים הַמַּתְמִידִים,

הֵם עֲצָמִים לאֹ־מַתְמִידִים שֶׁל סִבָּה לֹא־מַתְמֶדֶת

בִּיקוּם שֶׁל אִי־הַתְמָדָה. פֵּרוּשׁ הַדָּבָר

שֶׁכְּחָל־הַלָּיְלָה הוּא דָּבָר לֹא מַתְמִיד. הַשָּׂרָף

הוּא סָטִיר בְּסַטּוּרן, לְדַעְתּוֹ.

פֵּרוּשׁ הַדָּבָר שׁהַמִּאוּס שֶׁאָנוּ חָשִׁים נֹכַח מַעֲמָד קָמֵל זֶה

הוּא מִשּׁוּם שֶּׁלֹא נִשְׁתַּנּה דַּיּוֹ. הוּא נִשְׁאָר,

הוּא חוֹזֵר־חָלִילָה. הַדְּבוֹרִים שָׁבוֹת בְּקוֹלי קוֹלוֹת

כְּאִלּוּ – הַיּוֹנִים מַשִּׁיקוֹת בַּאֲוִיר.

בֹּשֶׂם אֵרוֹטִי, מַחֲצִיתוֹ מִן הַגּוּף, מַחֲצִיתוֹ

שֶׁל חֻמְצָה בְּרוּרָה, בּוֹטֵחַ בְּכַוָּנָתוֹ

וְקוֹלֵי הַקּוֹלוֹת מִתְקַהִים, אֵינָם נִשְׁבָּרִים לְדַקֻּיּוֹת.

V    🔗

עַל אִי כָּחֹל, בְּמַיִם רַחֲבֵי שָׁמַיִם

צִמְּחוּ עֲצֵי־הַתַּפּוּז פֶּרֶא וּפָרְחוּ וְהֵנִיבוּ

זְמַן רַב אַחֲרֵי מוֹת הַנּוֹטֵעַ, עֲצֵי־אֶתְרוֹג אֲחָדִים נוֹתְרוּ

בַּמָּקוֹם שָׁם קָרַס בּיתוֹ, שְׁלֹשָׁה עֵצִים מְסֻּקָּסִים שָׁחִים

בְּיָרֹק פָּגוּם. הָיוּ אֵלֶּה כִּתְמֵי הַתָּרֹג

שֶׁל הַנּוֹטֵעַ וְהַכָּתֹם שֶׁלּוֹ, הָיוּ אֵלֶּה סַף הַיָּרֹק שֶׁלּוֹ,

יָרֹק קָלוּי לְיָרֹק יוֹתֵר בַּיְּרֻקָּה שֶׁבַּשְּׁמָשׁוֹת.

אֵלֶה הָיוּ חוֹפָיו, הֲדַסֵּי־הַיָּם שֶׁלּוֹ

בְּחוֹל לָבָן, מִלְמוּל פְּלֵטַת־שְׂפַת־יָם אֲרֻכָּה שֶׁלּוֹ.

הָיֹה הָיָה אִי מֵעֵבֶר לוֹ עָלָיו שָׁכַן,

אִי דְּרוֹמִית לוֹ, עָלָיו שָׁכַן כְּמוֹ

הַר, אֲנָנָס צוֹרֵב בְּקַיִץ קוּבָּנִי.

ו־là-bas,là-bas, צָמְחוּ הַבָּנָנוֹת הַצּוֹנְנוֹת,

נִתְלוּ כְּבֵדוֹת עַל עֵץ הַבָּנָנָה הַגָּדוֹל

הַחוֹדֵר עֲנָנִים וְשָׁח עַל מַחֲצִית הָעוֹלָם.

עִתִּים חָשַׁב עַל הָאָרֶץ מִשָּׁם בָּא,

אֵיךְ הָיְתָה כָּל הָאָרֶץ הַהִיא אֲבַטִּיחַ, וָרֹד

בְּמַבָּט נָכוֹן, וְעִם זֹאת אָדֹם שֶׁבְּאֶפְשָׁר.

אִישׁ לֹא רָגִישׁ בְּאוֹר שְׁלִילִי

לֹא יָכוֹל הָיָה לָשֵׂאת עֲמָלוֹ אַף לֹא לִגְוֹעַ

נֶאֱנָח עַל צְלִיל הַבַּנְג’וֹ שֶׁזָּנַח.

VII    🔗

אַחֲרֵי נֹגַהּ הַיָּרֵחַ, אָנוּ אוֹמְרִים,

אֵין לָנו צֹרֶך בְּשׁוּם גַּן־עֵדֶן

אֵין לָנוּ צֹרֶךְ בְּשׁוּם הִמְנוֹן מְפַתֶּה.

אֱמֶת. הַלַּיְלָה מַגְזִימִים הַלִּילָכִים

אֶת הַתְּשׁוּקָה הַקַּלָּה, אֶת הָאַהֲבָה הַמזֻמָּנָה־תָמִיד

שֶׁל הָאוֹהֵב הַמָּצוּי בְּתוֹכֵנוּ וְאָנוּ שׁוֹאֲפִים

נִיחוֹחַ שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה מֵאוֹב דָּבָר, מֻחְלָט.

אָנוּ פּוֹגְשִׁים בֶּאֱשׁוּן־לַיְלָה

אֶת הַנִּיחוֹחַ הָאַרְגְמָנִי, אֶת הַפְּרִיחָה הַשּׁוֹפַעַת.

הָאוֹהֵב נֶאֱנָח כְּמוֹ לְאֹשֶׁר, נִמְצָא־לְדוֹרְשָׁיו

שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁאֳפוֹ בִּנְשִׁימָתוֹ

לְאָצְרוֹ בְּלִבּוֹ, לְהַטְמִינוֹ וְלֹא נוֹדַע כִּי־בָא.

כִּי תְשׁוּקָה קַלָּה וְאַהֲבָה מְזֻמָּנָה־תָמִיד

הֵם אַרְצִיִּים כָּמוֹנוּ, וְהֵם כָּאן וְעַכְשָׁו

וְּבכָל שֶׁנִחְיֶה, וּבְכָל אֲשֶׁר נִחְיֶה,

כְּמוֹ בֶּעָנָן הָעִלִּי שֶׁל עֶרֶב־לֵיל מַאי,

כְּמוֹ בְּאֹמֶץ־לִבּוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַנִּבְעָר

הַמְזַמֵּר עַל־פִּי־סֵפֶר, בְּלַהֲטוֹ שֶׁל הַמּלֻמַּד, הַכּוֹתֵב

אֶת הַסֵּפֶר, הַלּוֹהֵט לְאֹשֶׁר אַחֵר הַנִּמְצָא־לְדוֹרְשָׁיו:

תְּנוּדוֹת הַוַּדָּאוּת, הַשִּׁנּוּי בְּדַרְגוֹת־

הַתְפִיסָה בְּאָפְלוֹ שֶׁל הַמְּלֻמָּד.

זֶה חַיָּב לְעַנֵּג    🔗

II    🔗

הָאִשָּׁה הַכְּחֻלָּה, מְקֻשָּׁרָה וּמְמֹרָקָה, בְּחַלּוֹנֹהּ

לֹא אִוְּתָה כִּי בַּרְקָנִים כְּסוּפִים פְלּוּמִיִּים

יִהְיוּ כֶּסֶף קַר, אַף לֹא כִּי עֲנָנִים קְצוּפִים

יִהְיוּ קֶצֶף, יִהְיוּ גַּלִּים מֻקְצָפִים, יָנוּעוּ כְּמוֹתָם,

אַף לֹא כִּי תִפְרָחוֹת מִינִיּוֹת יַרְגִּיעוּ

בְּלִי הִתְמַכְּרֻיּות עַזּוֹת, אַף לֹא כִּי לַהַט

הַקַּיִץ הַהוֹפֵךְ נִיחוֹחִי לְעֵת־לַיִל

יַעֲצִים חֲלוֹמוֹת־נֵפֶל שֶׁלָּהּ וִיקַבֵּל

בַּשֵּׁנָה אֶת צוּרָתוֹ הַטִּבְעִית. דַּי הָיָה

לָהּ שֶׁזָּכְרָה: בַּרְקָנִים כְּסוּפִים

שֶׁלָאָבִיב שָׁבִים לִמְקוֹמוֹתֵיהֶם בַּעֲלֵי־הַגֶּפֶן

לְהָצֵן פְּעִימוֹתֵיהֶם אַדְמוּמִיּוֹת; הָעֲנָנִים הַקְּצוּפִים

אֵינָם אֶלָּא עֲנָנִים קְצוּפִים; פְּרִיחוֹת קְצוּפוֹת

כָּלוֹת בִּבְתוּלֵיהֶן; וְאַחַר

כְּשֶׁהַחֹם הַהַרְמוֹנִי שֶׁל אָרְנֵי אוֹגוּסְט

נִכְנָס לַחֶדֶר, הוּא מְנַמְנֵם, וְהוּא־הוֱא הַלָּיְלָה.

דַּי הָיָה לָהּ שֶׁזָּכרָה.

הָאִשָּׁה הַכְּחֻלָּה נִשְׁקְפָה וּמֵחַלּוֹנָהּ קָרְאָה בְּשֵׁם

לְאַלְמֻגֵּי־הַקַּרְנִיּוֹת, צוֹנְנוֹת וּצְלוּלוֹת,

צוֹנְנוֹת, מַתְווֹת בְּצִנּה, בִּהְיוֹתָן בְּמַמָּשׁ,

צְלוּלוֹת וְהָעַיִן לְבַדָּה גְבוּלָן מַסִּיגָה.

III    🔗

אֲרֶשֶׁת מַתְמֶדֶת בְּחֹרֶש מַתְמִיד,

קְלַסְתֵּר אֲבָנִי בְּאָדֹם עַד־אֵין־קֵץ,

אָדֹם זְמָרַגְדִּי, אָדֹם מְפֻצָּח־עַד־כָּחֹל, פְּנֵי־צִפְחָה,

מֵצַח עַתִּיק עָטוּר שֵׂעָר כָּבֵד,

אֲפִיקֵי־חֲרִיצֵי־גֶּשֶׁם, אֹדֶם־וֶרֶד־אָדֹם

וְּדהוּי אַקְלִים וְאֶבֶן־אֹדֶם שְׁחוּקַת־מַיִם,

הַגְּפָנִים סָבִיב לַצַּוָּאר, הַשְׂפָתַיִם נֶעֶדְרוֹת הַתֹּאַר,

קִמּוּט הַמֶּצַח כְּצִפְעוֹנִים מִשְׁתַּזְּפִים עַל הַגַּבָּה,

הָרֶגֶשׁ הַכָּלֶה שֶׁאֵינוֹ מוֹתִיר מֵעַצְמוֹ דָּבָר,

הִשָּׁנֻיּוֹת שֶׁל אָדֹם־בְּאָדֹם שֶׁאֵינָן חֲדֵלוֹת

לְעוֹלָם, חֲלוּדִיּוֹת מְעַט, מְפֻרְכָּסוֹת מְעַט,

מְעַט מְחֻסְפָּסוֹת, וְצוֹרְמוֹת יוֹתֵר, כֶּתֶר

שֶׁלָעַיִן אֵין מִמֶּנּוּ מָנוֹס, מוֹנִיטִין מְאָדָּם

מֵרִיעַ עַל הָאֹזֶן הַמּוֹגִיעָה.

נֹגַהּ דֵהֶה, כַּדְכֹּד מוּעַם

שֶׁהִשְׁתַּמְּשׁוּ בּוֹ בְּהַעֲרָצָה יְתֵרָה. כָּךְ זֶה עָלוּל הָיָה לִהְיוֹת.

כָּךְ זֶה עָלוּל, וְעָלוּל הָיָה לִהְיוֹת. אֲבָל בַּעֲלִיל

שִׁלַּח רוֹעֶה מֵת נִימֵי־צְלִיל מַדְהִימִים מִן הַשְׁאוֹל

וְהִפְצִיר בַּכְּבָשִׂים לִשְׁתוֹת לְשָׁכְרָה. אוֹ שֶׁכָּך רַק אָמְרוּ

יְלָדִים שֶׁאֲהֵבוּן הֵבִיאוּ פְּרָחִים מַבְכִּירִים

וּפִזְרוּם סָבִיב. לֹא הָיוּ בָּם שְׁנַיִם דוֹמִים.

VIII    🔗

בַּמָּה אַאֲמִין? אִם הַמַּלְאָךְ בַּעֲנָנוֹ

בְּרֹגַע מַבִּיט בַּתְּהוֹם הַפִּרְאִית

מוֹרֵט בְּמֵיתָרָיו לִפְרֹט תְּהִלּה תְהוֹמִית,

מְזַנֵּק מַטָּה דֶּרֶךְ הִתְגַּלֻּיּוֹת הָעֶרֶב, וְעַל

מֻטַּת־כְּנָפָיו אֵינוֹ צָרִיךְ דָבָר זוּלַת מֶרְחָב עָמֹק,

שׁוֹכֵחַ אֶת הַתָּוֶּך הַזָּהֹב, הַיֵּעוּד הַמֻּזְהָב,

מִתְחַמֵּם וְהוֹלֵךְ בַּתְּנוּעָה לֹא־תְנוּעָה שֶׁל מְעוֹפוֹ,

כְּלוּם אֲנִי הוּא הַמְדַמֶּה אֶת הַמַּלְאָךְ מְרֻצֶּה פָּחוֹת?

הַאִם שֶׁלוֹ הַכְּנָפַיִם, הָאֲוִיר רְדוּף־הָאֶבֶן?

הַהוּא אִם אֲנִי הוּא הַחוֹוֶה זֹאת?

כְּלוּם אֲנִי הוּא אֵפוֹא הַמּוֹסִיף לוֹמַר שֶׁיֶּשְׁנָהּ שָׁעָה

רְווַּית נֹעַם־עֶלְיוֹן בַּר־בִּטוּי, בָּהּ אֵין לִי

כָּל צֹרֶךְ, אֲנִי מְאֻשָּׁר שׁוֹכֵחַ אֶת יָדָהּ הַמֻּזְהֶבֶת שֶׁל הַהִצְטָרִכוּת,

מְרֻצֶּה לְלֹא רוֹמְמוּת מְנַחֶמֶת,

וְאִם יֶשְׁנָה שָׁעָה יֵשׁ גַּם יוֹם,

יֶשְׁנוֹ חֹדֶשׁ, שָׁנָה, יֶשְׁנוֹ זְמַן

שֶׁבּוֹ רוֹמְמוּת הִיא אַסְפַּקְלַרְיַת הָאֲנִי:

אֵין לִי אֲבָל הִנְנִי, וּכְשֶׁהִנְנִי הִנְנִי

מְחוֹזוֹת חִיצונִיִים אֵלֶּה, בַּמֶּה נְמַלְּאֵם

זוּלָתִי בְבָבוּאוֹת, תַּעֲלוּלָיו שֶׁל הַמָּוֶת,

סִינְדְרֶלָה מַגְשִׁימָה עַצְמָהּ בַּעֲלִיַּת־הַגַּג?

*

חַיָּל, מִלְחָמָה יֵשׁ בֵּין תּוֹדָעָה

לְשָׁמַיִם בֵּין מַחֲשָׁבָה לְיוֹם וָלֵיל. זֶה הַדָּבָר

בְּשֶׁלוֹ שָׁרוּי הַמְּשׁוֹרֵר בַּשֶּמֶש עוֹלָמִית.

מַטְלִיא אֶת הַיָּרֵחַ בְּחַדְרוֹ

לְמִקְצָבָיו הַוִּירְגִילִיִּים, מַעְלָה מַטָּה,

מַעְלָה מַטָּה. זוֹ מִלְחָמָה שֶׁאֵין לָהּ תִּכְלָה

עִם זֹאת הִיא תְּלוּיָה בְּזוֹ שֶׁלְךָ. שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַחַת.

הֵן לְשׁוֹן רַבִּים, יָמִין וּשְׂמֹאל, צֶמֶד,

שְׁנֵי מַקְבִּילִים שֶׁנִפְגָּשִׁים וְלוּ רַק

בְּהִפָּגֵשׁ צִלְלֵיהֶם אוֹ שֶׁנִפְגָשִׁים

בְּסֵפֶר בִּקְסַרְקְטִין, בְּמִכְתָּב מִמָּלָאיָה.

אַךְ מִלְחַמְתְּךָ מִסְתַּיֶּמֶת. וְאַחֲרֶיהָ שָׁב אַתָּה

עִם שִׁשָּׁה בְּשָׂרִים וּתְרֵיסָר יֵינוֹת אוֹ בִּלְעֲדֵיהֶם

וְנִכְנָס לְחֶדֶר אַחֵר Monsieur… וַעֲמִיתִי,

דַּל הַחַיָּל בְּלִי שׁוּרוֹת הַמְּשׁוֹרֵר.

סִכּוּמָיו הַפְּעוּטִים, הַצְּלִילִים שֶׁנִצְמָדִים,

מִשְׁתַּנִּים הֶכְרֵחִית בְּתוֹךְ הַדָּם.

וְכָל מִלְחָמָה כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ, כָּל אַחַת וְגִנּוּנֵי אַבִּירוּתָהּ.

בְּאֵיזו פַּשְׁטוּת הוֹפֵך הַגִּבּוֹר הַדִּמְיוֹנִי לְמַמָּשִׁי;

בְּאֵיזוֹ שִׂמְחָה עִם מִלִּים נְכוֹנוֹת מֵת הַחַיָּל,

אִם חַיָּב הוּא, אוֹ חַי עַל לַחְמוֹ שֶׁל דִּבּוּר נֶאֱמָן.

מאנגלית: טובה רוזן – מוקד

וואלאס סטיבנס, מגדולי משורריה של אמריקה במאה העשרים, נולד בפנסילבניה בשנת 1879, ומת עטור פרסים והערכה ב־1955.

עורך־דין על פי השכלתו וסגן־נשיא של חברת־ביטוח גדולה על פי עיסוקו – הוא מפרסם את שירו הראשון בהיותו בן שלושים וחמש ואת קובץ שיריו הראשון “הארמוניום” בשנתו הארבעים וארבע.

הניגוד בין אורח חייו כאיש עסקים ופינאנסים לבין אישיותו היוצרת, כשרשות אינה נוגעת ברשות, אופייני אף לשירתו שבה מקוימת באורח קיצוני ההפרדה בין היוצר הביוגראפי לבין הדובר השירי. שירתו מתרחקת מכל מבע פרסונאלי וישיר וקובעת לה “פרסונות” בדיוניות (העלם, הגנן, המלאך, האשה הכחולה, החייל ועוד), שאותן היא מדובבת. בשירתו בולט הסירוב לראות בשיר כלי למבע רגשי, אך זה מתקבל כאיפוק אַסְקֶטִי רצוני של מזג סוער, ולא ככיסוי על רדידות אנמית. במקום אמפאתיה רגשנית, כפתרון לניכור, הוא מציע הזדהות, מעין “סימפאטיה אוניברסאלית”, ניאופלאטונית באופיה, עם העולם הפיסי, שכל בני אנוש הם חלק ממנו:

הַמִּשְׁתַּתֵּף מִשְׁתַּתֵּף בְּדָבָר הַמְּשַׁנֶּה אוֹתוֹ,

הַיֶּלֶד הַנּוֹגֵעַ מְקַבֵּל אֶת אָפְיוֹ מִן הַדָּבָר,

מֵהַגּוּף בּוֹ הוּא נוֹגֵעַ. הַקְּבַרְנִיט וַאֲנָשָׁיו

הֵם אֶחָד, וְהַמַּלָּח וְהַיָּם אֶחָד.

שירתו מרשימה בעושר עולמה הציורי וסוחפת בסגנונה האמירתי הבוטח. בדור ששירתו חדורה אי אמון בכוחה של השירה וספקנות בעצם כשירותה של הלשון לשקף מציאות וחוויה, מהווה שירתו של סטיבנס מאניפסט פיוטי ואנושי כאחד.

בשירתו המתבוננת ב“תיאטרון התופעות” של המציאות שמור מקום לפרספקטיבה הגדולה ולאבחנה הדקה, לקבוע ולמשתנה, לאקזוטי וליומיומי. אך כל אלה אינם נשארים בגדר פראגמנטים פרודים אלא נשלבים לכלל “הארמוניום” טוטאלי המרשים ביופיו ומשכנע בלכידותו.

בקודקודי המשולש הפילוסופי של שירתו מונחים המציאות כפי שהיא לעצמה, התודעה והדמיון האנושיים, והשירה. השירה היא האמצעי של התודעה לתפישת המציאות, והיא גם בד בבד פריו־תוצאתו של האיחוד הארוטי־מיסטי שבין מציאות לתודעה. הסינתזה ההארמונית הנוצרת בין השלושה היא הבסיס לאמונה באפשרותה של התודעה, שאינה חלק מן המציאות, להפוך לחלק מן המציאות.

שני הדחפים המרכזיים של שירתו – החיפוש אחר האמת והחיפוש אחר האושר – באים על סיפוקם כשהתודעה משיגה את המציאות באמצעות השירה. הדיכוטומיות שבין “אמת” ו“אושר”, “מציאות” ו“דמיון”, “אני” ו“עצמי”, “משורר” ו“דובר” נפתרות באחד:

הַאִם אֲנִי הוּא הַמְּדַמֶּה אֶת הַמַּלְאָךְ מְרֻצֶּה פָּחוֹת

[…] הַהוּא אִם אֲנִי הוּא הַחוֹוֶה זֹאת?

[…] אֲנִי מְאֻשָּׁר […]

מְרֻצֶּה לְלֹא רוֹמְמוּת מְנַחֶמֶת […]

אֵין לִי אֲבָל הִנְנִי, וּכְשֶׁהִנְנִי הִנְנִי.

“הערות לקראת מבדה עליון” היא אחת מיצירותיו המאוחרות של סטיבנס, “איתרע לו המזל המזדמן רק למשוררים גדולים,” אמר אחד ממבקריו, “ששירו היומרני ביותר הוא גם הטוב ביותר.” ואכן, אין ספק שיצירה זו היא אחד משיאי שירתו. את הסתירה־כביכול שבין מערכת הטיעונים הפילוסופית של השיר לבין מהותו כיצירה אסתטית הוא מיישב משהוא מעמיד במרכז השיר הארוך הזה את השירה עצמה שהיא־היא “המבדה העליון”.

ליצירה שלושה חלקים (כל אחד בן עשרה שירים) שבהם מנסה סטיבנס להגדיר את מהות השירה ולקבוע באורח פוסטולאטי את סגולותיה של השירה האידיאלית. בעיסוקו הארס־פואטי, כאן ובחלקים גדולים של שירתו, קובע עצמו סטיבנס בתוך המסורת הארוכה של השירה הרומנטית. החלק הראשון של השיר תובע מן “המבדה העליון” להיות מופשט, דהיינו להתייחס אל המציאות בטהרתה, כשהיא מעורטלת ממיתוס, מדת ומלשון והווה בקושי הקיומי של עצם ההוויה. החלק השני תובע מן השירה ליטול חלק במציאות שהיא שינוי, באמצעות חינוך התודעה לתפישת ההשתנות והחלוף והשלמה עמם. בחלק השלישי נתבע המבדה העליון, שהוא שירתה של המציאות, לענג, לגרום אושר, כמו המציאות עצמה. הקושי הקיומי “להיות בהוויה”, וההשלמה עם המורטאליות הופכים ל“אושר עליון”.

(ט.ר.ם)

הערת המתרגמת:    🔗

שירתו של סטיבנס, ובמיוחד זו המאוחרת, מעמידה בפני המתרגם קשיים הנובעים בחלקם מאופיים העיוני המופשט של השירים ובחלקם מלשונו האזוטרית, מתחבירו המאחד ומציוריו המפתיעים.

תודתי נתונה לנתן זך, שקרא את תרגומי, העיר את הערותיו הרגישות, ומנע מן הקוראים, וממני, אי־אלו אי־דיוקים. סירכות, אם נותרו בתרגום, כולן שלי ובאחריותי.