אילו ביקשנו לנכש את שדה־הלשון של “קול ישראל” מכל עשביו השוטים – היו תלמיו נעשים קרחות־קרחות. אלא שמזמן־לזמן מציקה לנו איזו רוח־נדיבות המבקשת לחלק עם הקורא מעט מן הבושם הלמדני של פרחי הבר העולם מעשבים אלה.
הנה זר קטן.
א. אייזופּוס בלידיה
עד כה ידענו על קיומם של שני אזופים – הממשיל היווני, הנודע בחוֹכמתו ובכיעורו, שחי במאה השישית לפני הספירה, ועמיתו קלאודיוס אזופוס הרומי, מן המאה הראשונה לספירה, ידידו של קיקרו.
השבוע גילה לנו “קול ישראל” עמית נוסף: אַייזופּוס. יווני, כנראה, גם הוא.
בהודיעו על תכנית רדיו לזכר בנימין זאב הרצל, שתוקדש בין השאר למחזהו “סולון בלידיה”, סיפר הקריין בחשיבות למדנית על השיח בין אַייזופּוס לסולון, בחיבורו של חוזה הציונות. כביכול, דיוק מוקפד בהיגוי האנגלו־סאכסי: אַייזופּוס.
ובכן, גם הרצל, גם סוֹלון, גם אַייזופּוס – וכל זה בלידיה. הפלא ופלא. כמים לים מכסים.
ב. אֶווה מאַריה
איננו יודעים מה בדיוק ביקשה הגברת גולדברג, חובבת מוסיקה מהרצליה, להשמיע לה במסגרת התכנית “שעון הזהב”. אבל הקריינית המתחנחנת של “קול ישראל” שידרה לה – כבקשתה – את אֶווה מאריה. כלומר: את חווה ־מרים.
שהדברים אמורים בברכת־שלום (AVE) למאריה הקדושה ושאין שום אֶוה או חווה מעורבת בדבר – זה איננו מעניינה של קריינית “קול ישראל”. אך ככלות הכל, אם איננו תובעים מן הקריינים בקיאות כלשהי בתנ"ך איך נתבע מהם לדעת מה – להבדיל – אמרה אלישבע למרים בהיוָדע דבר הריונה של הבתולה לרוח־הקודש?
וכך נמצאו שוברט, מוצרט ואחרים כותבים תרועה למאריה על פי התפילה הנוצרית של לוקאַס ולא העלו כלל על הדעת שהכוונה פשוט לחווה, זו שהילכה עירומה עם גבר בגן־העדן – ולא התבוששה.
לא היא – ולא הלמדנית מ“קול ישראל”.
ג. בשר מיובה
צמחונים כאשר הננו – מעולם לא חדלנו להתעניין במטעמי הבשר שמהם נשבענו להינזר. ידענו תאוות של כל מיני בשרים –תאוות בשר מיוּבה לא ידענו.
“קול ישראל” הוא שגילה לנו את החידוש האַנימאַלי, או הקולינאַרי, הזה במסגרת “אצבע על הדופק” – הוראות רפואיות של בני־סמך. מסתבר כי אם הבשר המיובה הוא קצוץ – הוא עלול, רחמנא לצלן, לאכלס בקרבו כפל חידקי קולי מן הבשר הבלתי מיובה.
בשר מיובא. לשון קצוצה. אץ קוצץ.
עוד תוצר משדה בור.
18 ביולי 1980
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.