הרבה פנים ללשון העברית. קול־ישראל מוסיף לה כמעט יום־יום פן משלו. פעמיים ביום מקדיש הרדיו דקה או שתיים לתיקון לשוננו. אך כפל־פעמים ביום הוא שותל את שגיאותיו שלו. מטביל אותנו דקה אחת בעברית תקנית בידו שרצי־לשון משלו.
המעטפה שהכתרנו אותה: “שדה בוּר”, נקבצו לנו עד כה עשרות פתקים עם שיבושים כאלה שאנו רושמים אותם כתחביב בעת האזנה. עולה מהם צירוף מאוזן כמעט של בוּרוּת ורישול. אולי נכבד פעם בקונקורדנציה קטנה זו את “קול ישראל”. לפי שעה – זר קטן.
לפני ימים אחדים, לקראת תכנית האמנויות בשעות הערב המאוחרות, בישרה הקריינית שלוש פעמים בזמנים שונים במשך היום על שיחתו העתידה של ידידנו יצחק כץ על הצייר אַבל כאן. כן. הצייר כאן. איך אמר ברנר: מכאן ומכאן.
גורלו של אבל פן. הוא אבא פפרמן, זכרו לברכה, איש ירושלים, צייר דמויות התנ"ך אשר איננו עוד כאן. וגם איננו עוד פּן.
פן אחר. במדור ,ספרים", המשודר בשבת בחמש אחר־הצהריים, מוזכר כמעט מדי שבת, סוג של ספרות, שברוב בוּרוּתנו מעולם לא שמענו עליו: מאַסה. בהנגנה מלעיל. כמו היה זה חומר בפיסיקה. שפינוזה או אמרסון, למשל, כתבו מאַסות וכך גם ברדיצ’בסקי וכל המאַסה האחרת של השמות המופיעים במדור הספרים של קול־ישראל. לא מסה, בהטעמה מלרע, רק מאַסה, מלעיל, גושי חומר. וכך – כל שבת. יום מסה.
לך כתוש את קול־ישראל במכתש.
שר החקלאות, הוא כידוע, אהוב לבם של הכתבים. הלך ועשה חוזה־חקירה על החווה שלו ולא קיבל אישור ממִנהל המקרקעין – וזוהי, כמובן שערוריה שלטונית. אבל לא בלי העוויה לשונית.
כאשר יאושר חוזה החכירה (כ' רפה) ונדע מי החוכר ומה הוא חכר – בוודאי יבואו כל הדברים על תיקונם ולא יכשילו עוד שדרן מהולל.
גורלה של לשון שנמסרה, כנראה, לנערי קול־ישראל, בחכירה.
ראוי לחקירה?
27 בפברואר 1980
יגאל –
שם שכולו ישראל.
שֵם – עדות. עדות לדור שנולד מתוך עמו ומתוך ארצו – וחזר וברא אותם.
שֵם מֵזים. מערער את המוסכּמה כי סימנו הבלעדי של הצמח האנושי שעלה מאדמת הארץ הזו הוא מעטה מחוספס, דוקרני. אב־דמות של אצילות ישראלית מקורית. אצילות שלא נרקמה בחוטי־ארגמן של גינוני אבירים רק נקלעה מגידי איכר ומגידי הסלע של ההר הישראלי הקשוּח. אציל התבור.
מפקד בחסד – יפסקו כל פקודיו. אבל לא רק במובן של היות חסד־עליון משוּך על כשרון־המצביא שלו, אלא שבתוך סגולת הפיקוד גופה היה צירוף מופלא של נחרצוּת ופיוס, מידת הדין ומידת החסד. תבור וכנרת.
נחרץ בשדה המערכה של ישראל, אך כמו מפויס־מראש בסבכי ההתגוששות הפוליטית, האישית. כמו מנהל מלחמותיו שלו כאנוס על־פי ציבּוּרוֹ, כמעט בעל־כרחו. נטר בחירוף נפש כּרמה של ישראל, כרמו שלו – לא קינא לנטור. גם לא ידע נטירה. אולי מפני אותה אצילות עצמה.
לא היינו בחבורת המדורה שלו בימי “חורב” ובימי “עין” – בדלוק שלהבת־החירות הגדולה בלב ישראל. אך ניצוצות ממדורה זו של אחוות־רֵעים ניתזו לכל שיג, לכל שיח, הסכמנו עמו? חלקנו עליו? – ודאי. כזאת וגם כזאת. אבל אהבנו אותו. כפשוטו. “הדדי, הדדי – אל תשכח” – כמו ביקש להבטיח איתנוּת הבסיס. שום דופי גם בסוד־שיח של שניים.
יגאל –
שם – והוא אלון.
וגם האלון הזה מבית גידולה של התנועה הקיבוצית – איננו. איזו קָרחָה בתוך החורש ההולך ומדליל של צמרות ישראל.
3 במארס 1980
איך אפשר שלא ללוות בברכה את הסמבטיון הרוגש הזה, המנחשל בלי הרף את חיי האמנות בעיר הזאת? רָב עם מחצית העולם, מתפלמס עם מחציתו האחרת, עושה ומעשה ואינו יודע רוגע ואינו חדל ליצור – עם המחצית השלישית, כנראה.
פעמים אין אתה יודע עוד חלקו של מי גדול יותר בהתרחשות האמנותית: חלקו של היוצר או חלקו של מי שמשים עצמו ביודעין שמש של המערכת הזאת ועושה עצמו עבד נרצע לקפריזות הנפתלות שבמעשה יצירה מטבע הדברים – ופעמים שלא מטבעם – כה משופע בהם.
אנו זוכרים היטב את תמרורי דרכו – בשני המובנים: במובן ציוני־הדרך של הישגיו ובמובן המרורים שהושׂבע. הוא נתברך בשפע בשניהם. בהבדל אחד – האחרונים מתפוגגים, הראשונים מכים שורש והם קבועים ועומדים – מימי “איש חסיד היה”, דרך מחזאות מבוררת ומעולה על בימות, ועד מחוזו האחרון: בית ליסין, שטבועים בו טעמו האדריכלי המעודן של יצחק ישר ותנופת הדמיון של יעקב אגמון. אך גדולה אולי מכל – תנופת התכנית לפעילות מגוונת בתוך הבית – מוקד חדש וצבעוני בחיי התרבות של העיר המהמה הזאת, שבה מתרות בלי הרף הנצורות עם התועבות.
אליעזר שטיינמן הגדיר לנו יפה טבעו של יוצר חשוב אחד ורב־פעלים: יש לו צעד רק בגודל צעדו של פיל – מטבע בריאתו אין הוא מסוגל לעשות פסיעה קטנה. התנופה שבה מקים יעקב אגמון את מפעליו –חידוש בית ליסין בכלל זה – מסווגת גם אותו בהגדרה קולעת זו.
גורלו של “שמאלן” מפורסם שנתברך בשתי ידיים ימניות – וברח־יוצר שאינה יודעת שבעה.
11 במארס 1980
לפני זמן מה קיים נשיא המדינה בלשכתו אירוע מעניין ומבחינת המסורת הציבורית של ישראל אפילו יוצא־דופן: הוועד הציבור להוצאת כתבי נתן אלתרמן בא במלוא הרכבו – בהשתתפות אלמנת המשורר רחל מרכוס – לקבוע רשמית את עובדת התפרקותו. וסיבת הפירוק – המשימה נתמלאה בשלמותה ואפשר היה לדווח לנשיא ישראל על מלוא הסיכום ויבולו.
בעשר השנים מאז פטירת המשורר סייע הוועד בהוצאתם־לאור של שלושים ושמונה כרכים מיצירת אלתרמן בשירה, במסה, במחזה, בתרגום, בפובליציסטיקה – למעלה מרבע מיליון עותקים. למעשה הובא לדפוס וראה אור – בהוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד – כמעט כל אשר פרסם אלתרמן בכל אחד מתחומים אלה, לרבות עיקר עיזבונו הספרותי.
היה זה קודם כל ציון לפעלו של אדם אחד: מנחם דורמן. בקנאות של תלמיד חכם, בחריצות־עורכים מופלאה ומעל לכל באהבה למשורר־חברו, סייע איש יחיד זה לכונן מפעל־אדירים לספרות העברית ופרש כל יריעת היצירה של נתן אלתרמן במלוא היקפה כבר לדור זה.
אילו לא היתה דעתם של ראשי ציבור וספרות נתונה לשגרה, היה מנחם דורמן – איש גבעת ברנר, סופר והוגה בזכות עצמו – נמצא ראוי לפרס ישראל על התמכרותו, כמו למלאכת־קודש, למשימה מיוחדת זו.
ההוקרת הובעה במיוחד גם ליו“ר הוועד, ח”כ שמעון פרס, שהיה – כנהוג לומר היום – “יושב ראש פעיל”. פעילו מאוד. דואג לכלכלת המפעל הספרותי הגדול, מניע גלגלי הוועד כולו ומוציא בפעילותו חובת כל שאר חבריו או של רובם.
נשיא המדינה יצחק נבון נתן ברכתו וביקש מחברי הוועד הציבורי לפעול במועצה למכון אלתרמן המוקם ליד מדרשת בן־גוריון בשדה־בוקר. פרופסור דב סדן הביע משאלה להפוך את “מחברות אלתרמן” לשנתון, לחקר קבע של יצירתו. תכניות לציון העשור לפטירת המשורר הועלו על־ידי אילנה קדמי, מזכירת מוסד אלתרמן, יוסף יעקובסון, יהודה אילן, גרשון ריבלין וד"ר מאיר אביזוהר.
ישעיהו אברם העלה הצעה – שנתקבלה – להוציא בקרוב כל שירי אלתרמן בכרך אחד, בהוצאה עממית ובמחיר שווה לכל נפש. כן הוּער שמן הראוי לתת את הדעת על קביעת אכסניה יאה לחקר ולעיון בשירת אלתרמן בתחומי העיר תל־אביב, שבה פעל ויצר המשורר.
נאמרו מלים של זיכרון למשוררת יוכבד בת־מרים, זכרה לברכה, חברת הוועד הציבורי שנפטרה לפני זמן קצר – בת־דורו של אלתרמן, מיוחדת ובולטת בקבוצת המשוררים שסימנו תקופה ומפנה בשירה העברית המתחדשת.
27 במארס 1980
אילו ביקשנו לנכש את שדה־הלשון של “קול ישראל” מכל עשביו השוטים – היו תלמיו נעשים קרחות־קרחות. אלא שמזמן־לזמן מציקה לנו איזו רוח־נדיבות המבקשת לחלק עם הקורא מעט מן הבושם הלמדני של פרחי הבר העולם מעשבים אלה.
הנה זר קטן.
א. אייזופּוס בלידיה
עד כה ידענו על קיומם של שני אזופים – הממשיל היווני, הנודע בחוֹכמתו ובכיעורו, שחי במאה השישית לפני הספירה, ועמיתו קלאודיוס אזופוס הרומי, מן המאה הראשונה לספירה, ידידו של קיקרו.
השבוע גילה לנו “קול ישראל” עמית נוסף: אַייזופּוס. יווני, כנראה, גם הוא.
בהודיעו על תכנית רדיו לזכר בנימין זאב הרצל, שתוקדש בין השאר למחזהו “סולון בלידיה”, סיפר הקריין בחשיבות למדנית על השיח בין אַייזופּוס לסולון, בחיבורו של חוזה הציונות. כביכול, דיוק מוקפד בהיגוי האנגלו־סאכסי: אַייזופּוס.
ובכן, גם הרצל, גם סוֹלון, גם אַייזופּוס – וכל זה בלידיה. הפלא ופלא. כמים לים מכסים.
ב. אֶווה מאַריה
איננו יודעים מה בדיוק ביקשה הגברת גולדברג, חובבת מוסיקה מהרצליה, להשמיע לה במסגרת התכנית “שעון הזהב”. אבל הקריינית המתחנחנת של “קול ישראל” שידרה לה – כבקשתה – את אֶווה מאריה. כלומר: את חווה ־מרים.
שהדברים אמורים בברכת־שלום (AVE) למאריה הקדושה ושאין שום אֶוה או חווה מעורבת בדבר – זה איננו מעניינה של קריינית “קול ישראל”. אך ככלות הכל, אם איננו תובעים מן הקריינים בקיאות כלשהי בתנ"ך איך נתבע מהם לדעת מה – להבדיל – אמרה אלישבע למרים בהיוָדע דבר הריונה של הבתולה לרוח־הקודש?
וכך נמצאו שוברט, מוצרט ואחרים כותבים תרועה למאריה על פי התפילה הנוצרית של לוקאַס ולא העלו כלל על הדעת שהכוונה פשוט לחווה, זו שהילכה עירומה עם גבר בגן־העדן – ולא התבוששה.
לא היא – ולא הלמדנית מ“קול ישראל”.
ג. בשר מיובה
צמחונים כאשר הננו – מעולם לא חדלנו להתעניין במטעמי הבשר שמהם נשבענו להינזר. ידענו תאוות של כל מיני בשרים –תאוות בשר מיוּבה לא ידענו.
“קול ישראל” הוא שגילה לנו את החידוש האַנימאַלי, או הקולינאַרי, הזה במסגרת “אצבע על הדופק” – הוראות רפואיות של בני־סמך. מסתבר כי אם הבשר המיובה הוא קצוץ – הוא עלול, רחמנא לצלן, לאכלס בקרבו כפל חידקי קולי מן הבשר הבלתי מיובה.
בשר מיובא. לשון קצוצה. אץ קוצץ.
עוד תוצר משדה בור.
18 ביולי 1980
בתהליך “ההתמודדות הבלתי־מתמודדת” שבתוך מפלגת העבודה נתבלטה בעיתונות ידיעה שאם אמת בה – הרי זו עדות לאבדן־חושים גמור אם לא להסתתרות מוחלטת של הבינה הציבורית.
בידיעה נאמר כי אם לא יחדל מזכיר ההסתדרות י. משל מאהדתו למועמד אחד ומסוים, נבחר המפלגה, לראשות הממשלה, יעמידו גם מולו – כך האיום – מועמד נגדי לכהונת מזכיר ההסתדרות. ואיום ברור ומפורש זה אמור להיות חלק מן המאבק “הערכי” על דמות הממשל, ההנהגה, החברה וכל היוצא בהם.
ואין זה חשוב כלל אם המזכיר שבו מדובר נשען היום על תמיכתו ורצונו המובהקים של ציבור העובדים, כפי שהדבר חוזר ומתבטא במבחני הבחירות של רוב האיגודים המקצועיים הגדולים; ולא חשובה תרומתה המכרעת של הנהגת ההסתדרות, בראשות המזכיר הנוכחי, להגנה על רמת־חייו של העובד בימי אינפלציה דוהרת ובאווירת שלטון עוין; ולא חשוב שאופן ניווט ההסתדרות בימים אלה הוא מקור עוצמה לתנועה שבשמה פועלת הנהגת ההסתדרות – ובימים שאינם קלים לתנועה זו.
לכל הדברים האלה אין, כנראה, שום חשיבות. כי מה ערך יש לעניינים בסיסיים, מהותיים, שבטובת האדם העובד, אם נדמה למי־שנדמה כי עדיין אין ביטחון אם העושים בהם פועלים גם לטובתו של האדם־המועמד?
ואם כך מסתתרת הבינה עוד בטרם הוכרז רשמית על התמודדות; אם כל זה איננו אלא פרולוג להצגה – נקל לנחש איך ייראו הדברים כאשר יעלה המסך על המחזה גופו.
ולעלטת המוחות הזו קוראים אוּרים.
6 באוגוסט 1980
נודה על האמת: לא שמענו עד כה הרבה על “המרכז למורשת היהדות על שם פנחס ספיר”. בימינו, אם אין אתה שומע הרבה על מוסד ציבורי עדיין אין פירוש הדבר שאינו פעיל. הפירוש הסביר יותר הוא כי משהו אינו כשורה עם יחסי־הציבור שלו וכי לא קבע בשערו פעמונים. הלוח המאלף והנאה לשנת תשמ"א, שהגיע השבוע מן המרכז למורשת היהדות, מאשש את הפירוש השני.
קודם לא: המרכז עצמו. מסתבר כי עוד בטרם לחש ראש־הממשלה באוֹזני כל האומות את הסוד הכמוס על כוונתו להעביר לשכתו לעיר העתיקה – כבר קדמוהו אחרים. לא בלחישת הסוד – בתקיעת יתד. “המרכז למורשה” נטוע בתוך העיר העתיקה והוא רוחש – כמסתבר מן המסופר בלוח – פעילות חינוכית מגוּונה בעל־פה ובכתב, לצעירים ולבוגרים, בשחריות ובלילות־שימורים – לקיים “והגית בהם וכו'”. ובאמת, אם מרכז המורשה, בין חומות ירושלים? המורה בין חומות ירושלים?
אלא שעיקר שורותינו מכוון ללוח. בשמונה יריעות, ערוכות בטעם מעודן, כמו נדחסה אנציקלופדיה־קטנה על חגי ישראל ומועדיו – נתונים היסטוריים, מנהגים ומסורות של עדות, מכתמים ולוח שימושי מאיר־עיניים, טוב לתלמידי־חכמים ולהדיוטות, לעקרות־הבית ולצאצאים, לספרדים ולאשכנזים. רצונך: אפילו לאפיקורסים. שהרי אין זה מן הנמנע כי אחת לשנה יזדקק גם אדם שאינו־דתי למידע בעניין כה מוזר, כמו: מהי, למשל" פרשת השבוע בימים שחל בהם 1 במאי, או איזה נר במניין נרות־החנוכה הדליקו החשמונאים בחג־ההסתדרות – וכיוצא באלה חפיפות של מועדים.
הרב מנחם הכהן עזר לנו בכל אלה ובנוסף לכך משוך על הלוח טעם־אמנותי שאפילו הזרם הסוריאליסטי אינו נעדר ממנו. ואכן, אם הדברים אמורים בעניינים מֶטפיסיים כמו בריאת־העולם מתוך התוהו – גם הגוון הסוריאליסטי בציור משתלב בדברים בהרמוניה גמורה.
כן. הרב מנחם הכהן, הסמבטיון הרוחני והציבורי הזה. ססגון של פעילות ברוכה. אחיסמך לרבים. הוא ורעייתו – בת־תורה מופלגת בזכות עצמה – פועלים כמו טנדוּ חינוכי־תורני, מלקטים ומחברים ומוציאים לאור ומעשירים ספרייתנו בחיבורים המכוּונים אל מרכז המטרה: להביא אל הבית היהודי פנינים של מסורת ישראל בקונכיה שובת־לב.
בקיצור: נטע־נעמנים מצד עצמו וגם פרח יפה על מצבתו של פנחס ספיר, זכרו לברכה – האיש והשר שגזע המסורת היהודית שבתוך דמותו כמו כוּסה על־ידי צמרות הפיתוח והבניין ששלח לכל עבריה של ארץ־ישראל.
אגב: מדוע לא ינסו אנשי החינוך של תנועת־העבודה לחבר דבר דומה – חינוכי, שימושי, מרוכז ושובה־עין – גם בתחום הקרוי “ערכים חברתיים” של התנועה החלוצית שהיתה?
19 באוגוסט 1980
אנו מכבדים עטו של אהרן גבע וקשה לנו מעט לבוא עמו בדין. אלא שהרוח, שבה כתב ביום א', 31.8.80 על פתיחת שנת־הלימודים הקרובה, איננה הרוח שהאמת מצדיקה אותה. עיתון פועלי־ישראל, שגם אנו קוראים וכותבים בו, איננו – כך אנו מאמינים – עיתון של אמת לעונתה. אמת אחת לימי שלטון ואמת אחרת – להיפוכם.
כמי שעייני־חינוך אינם זרים לו אנו עוקבים כל הימים – לא רק במסיבת עיתונאים – אחרי פעולת שר־החינוך הנוכחי ופעולת מנהל משרדו עם הצוות שלידו. אנו מוצאים כי יחסם אל גופי העניינים של משרדם הוא יחס שוֹרשי, רווי דאגה כנה לא רק למהות החינוך היהודי שמקבל ילד בישראל – וגם זה איננו “חטא בעגל” בעינינו – אלא גם לביות־היסוד של הקניית השכלה לילדים משכבות חברה מקופחות, לתוכנו החברתי של החינוך ולכושר ההתמודדות של בית־הספר עם בעיות שהטכנולוגיה והחברה המודרנית מעלות אותן. זהו המשך יאה של התסיסה המחשבתית שציינה את משרד החינוך בימי השר א. ידלין.
גם אנחנו עיינו בחוברת בת מאה ועשרים העמודים, לקראת תשמ"א. ובכן, בפירוש חידושים. לא הפיכת סדרי־בראשית – והיכן כתוב שמצוות החינוך היא להפוך סדרי־יסוד מדי שנה בשנה? – אבל אפילו הדברים שא. גבע עצמו מונה אותם רחוקים מלהיות שוליים וחסרי־חשיבות.
מאמציו של מחנך בעל־מוניטין כד"ר שבח אדן לבנות תכניות ללימודי אנגלית בשביל ילדים טעוני־טיפוח, בשום פנים אינם בעיית ההשכלה של הדור הבא בישראל; התכנית ללימודי־ספרות בשביל תלמידים שאינם ניגשים לבחינות בגרות –היא תכנית מבוקשת עד צמא. ולא נוכל להרחיב כאן את הדיבור על חשיבותה לגבי עקירת זרותו של התלמיד הישראלי הממוצע לספרות העברית. וכך גם הניסויים בפיסיקה לתלמידים שעל סף בית־הספר המקצועי. בפירוש – חידושים. מכוונים לתכלית חינוכית והשכלתי ברורה. אך חשובים אולי מהם הדאגה, הלבטים והדיונים הבלתי־פוסקים שמטבע הדברים הם אבות החידושים.
ובין הדברים שאהרן גבע לא מנה אותם: ידיעה של השבוע האחרון על לימוד תיכון חינם לנערים עובדים. אמנם, ניסוי. ולפי שעה, כמדומה, לאלף נערים בלבד. אבל – עדות לתסיסה יצירתית מפורשה וליחס של כובד־ראש למשימה האדירה שהועמסה על דור זה – כמו על הדור שלפניו ועל הדורות הקרובים – בשדה החינוך ועיצוב פני ישראל לעתיד. ואפילו תכנית “תהל”ה“, החוזרת ונזכרת בזמן האחרון בעיתונים כבדרך־אגב, הולכת ומתפתחת למדרגת רשת של השכלת־יסוד לעקירת הבערות מקרב עקות־בית. ראינו זאת באחרונה בפעולה בעת ביקור במתנ”ס אחד בעיר פיתוח. ותכנית זו היא – אם איננו טועים – חידוש שמשרד זה מטפחו בעזרת צוות מעולה ומסודר, ומן הצד הסוציאלי שבו – זהו חידוש המפאר את ישראל.
ודאי: יש על מה לקבול והחסד אינו מועט, אבל רוח הביטול הנושבת מכתבה זו, שבאה לבשר פתיחת שנת־הלימודים, איננה במקומה. ויש גם לזכור כי העובדה ששנת־הלימודים נפתחת בלי זעזועים אף היא איננה שגרתית כל כך בישראל, ויסודה בכך שבימי כהונה זו גובשה התעודה של ועדת־עציוני הבאה לשנות מן היסוד את מעמד המורה.
לכן, אפילו השתעממו מעט העיתונאים במסיבתם – אין רע. ככלות הכל, לא כל נושא מזמן בתוכו את תת־ניצב זיגל או ידיעה על אנשים הנושכים כלבים.
מי, בישראל של ימינו, יאמין כי איננו חברים במפלגה הדתית הלאומית? ובכן, רחוקים מכך. אך בשום פנים לא רחוקים מן החובה האנושית והאזרחית הקומת־לכל לא רק לראות אמת אלא גם לא לעקם אותה בראייתנו.
4 בספטמבר 1980
בקבלו אזרחות כבוד של חוֹלוֹן לפני כשלוש־עשרה שנה דיבר זלמן שז“ר, נשיא ישראל דאז, על הזכות המיוחדת של אלה שהרימו את “אבוקת העיר הזאת” – ראשון בהם ד”ר חיים קוּגל, זכרו לברכה. ועם הזכות הזאת בעיניו היה שחוֹלוֹן הוקמה בימי קדרות לישוב ו“נר שמודלק בעצם ימי אפלה הוא גם מנחם, גם מאיר, גם מריח רוח, גם מתווה דרך.”
מאז, ובידיו של ראש העיר פנחס אילון, היה הנר לאבוקה – לעיר גדולה ותוססה – ואורה אינו מחוויר גם מול נצנוצם של כרכים והיא, כך אומרים, העיר החמישית בערי ישראל.
השבוע עלה שמה של חולון לפנינו בהקשר אחר, אישי.
הכרוניקה סיפרה על בחירתו של משה רינת לסגן ראש העירייה. איננו יודעים מה משקל הנימוקים המפלגתיים בבחירה זו, אך מצד אישיותו וסגולותיו של הנבחר זו בשורה לידידים, לתושבי העיר, לנאמני השירות הציבורי.
משה רינת הוא נציג הדור הצעיר, דור השילוב, אך בתוך שכבתו ובתוך משמרתו הוא מתייחד בסגולות ההולכות ומנדירות בדורו דווקא: נצנע במעשיו ובהליכותיו, מחונן בחוש ש הגינות שוֹרשית ומבורך בצמאון־דעת המשלב עבודה ולימודים ומקיים שניהם בעקשנות של מתמיד. הוא יבוא אל כהונתו הציבורית מן התשלובת של מפוח־העבודה וסדן התורה – צירוף המיטיב עם כל שליח־ציבור ועם הקהל שהוא אמור לשרתו.
תושבי חולון עתידים, איפוא, להתברך בשירותו של אחד מבחירי הצעירים של העיר – ידיים נאמנות להוריש להן בבוא הזמן, על־פי ההיגיון הדמוקרטי של חילוף־המשמרות, עיר משגשגת שפותחה בתנופה ובעושר דמיון כזה על־ידי ראשה הנוכחי.
“ואתם כולכם, בני כל המשמרות, תעבדו את מלאכתכם שכם אחד, בנפש אחת ובלב אחד עם אהבת רֵעים וחברות פנימית. – – – לעולם לא ליתן לחולון להפוך לחולין ורק להפיק מעיר החולות הזו את כל האבנים והמרגליות שהן כשפוני טמוני חול.” נקל להבחין: ניבו של ר' זלמן שז"ר, זכרו לברכה.
היש ברכה יאה מזו לאיש צעיר שבא אל כהונת הציבור בעיר שחותמה נעורים?
12 בנובמבר 1980
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.