שלטון־האבירים לא היה מיוצג בלויית המלכה. כלל לא. לא רק מפני שזהו שלטונה של עם־הארצוּת היהודית, אלא משום שכל דרכם של כמה מן האנשים היושבים היום על הכס היא דרך של זרוּת וניכוּר אל זרמי התרבות והרוח של ישראל – החלוציות, המתחדשת. נצר מן הרביזיוניזם היהודי שהיתה בו תמיד תערובת של גסוּת ופאר, עלגים והדר חיצון, מלים של נביבוּת עם תמרוקיה שלמה של בושם־שווקים. הכל רק לא תרבות. לדידם יכול אדם לומר כל דבר של רעוּת־רוּח בתנאי שיהיה לבוּש אותה שעה אדרת ־נגידים, תפורה לפי המידה ומכופתרת כהלכה. אלא שאפילו תרבות הכפתור והגלימה לא עמדה להם לכבד את זכרה של נושאת כתר.
חנה רובינא אינה שייכת להם כשם שיוסף חיים ברנר זר להם, כשם שאלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' אינו בלקסיקון שלהם, כשם שאין להם במפקד השמות והסמלים יהודה אלמוֹגים, שלמה לביאים ויצחק טבנקינים. מעיקרם, מטבע תנועתם, הם אנשי דמה. צריחי־התיישבות של דמה. גם תרבות של דמה. חנה רובינא היתה ההיפוּך הגמור. היא היתה שורש.
ובכל זאת, בתוך ההיעדרות המגושמת הזו, גם נקודה של אצילות: “לא בוּשה להודות בטעות” – כך, מוסרים לנו, אמר שר החינוך והתרבות מר זבולון המר. אמירה של מדרגה שאין אתה מוצא כמותה לא במעשיהם של שליחי ציבור בימינו ובוודאי לא במשוּגתם.
אולי תיצרר בצרור הזיכרון הציבורי לא רק שגיאתה המבישה של ממשלה שלמה, אלא גם אמירתו הענווה והמחנכת של שר בישראל שאינו בוש להודות בשיקול מוּטעה. וגם זו אולי קידה או פרח על קברה של אחת האצילות לבית התרבות העברית.
8 בפברואר 1982
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.