קרון אחד של שׂיער נשים    🔗

השואה מגיחה אלינו מעברים־פתאום כברזל מלוגן, כלשונו הקרועה של השטן, כמקבת זיכרון. אנו מעלעלים בתכתובת, בכתבי־יד, בערימה של ניירות הנצברת על השולחן. מן הדברים שעניינם חולין ומן הדברים שממעל להם – מזדקרים שני שליונות נייר “פוליו” עם טורי מספרים. עם סטטיסטיקה. עם סיכום חלקי ועם סך־הכל כללי – חשבונאות ערוכה בקפידה, ובראש כל גיליון חותמת באותיות גותיות וסולסלות: Geheime Reichssache" " – עניין ממלכתי כמוס.

מדף־הספרים שלנו מסוגל להתמוטט מכובד משאו הסגולי של ספר אחד בלבד מספרות האבדן, אך אין, כנראה, שיעור לסיבולת של עץ האלון. ועדיין הוא עומס ועומס ואינו קורס תחתיו ואינו מוותר על שום מגילה ממגילות הימים ההם – ספרי־הקודש האמיתיים של התקופה. אין מניין לפרקי־היומן, למסות ולספרי־ההיסטוריה המדעיים מאוֹד – כאילו בראה שואת־היהודים מדע חדש: מדע הבלהות – שצללנו בהם כדי לנסות לפתור לעצמנו ולו גם אפס־קצה של החידה הנוראה הזאת; לתפוס משהו מן המשמעות הקאטאקליסטית של האסון שפקד את עמנו, ומכל הספרים האלה מעטים הדברים שטלטלו אותנו טלטלה של מַיִט כפי שעשו זאת שני גליונות אלה.

איש, כמדומה, עדיין לא כתב חיזיון דרמתי בשפת המספרים בלבד. אך כל הטרגדיות היווניות והשקספיריות, כל אשר תיארו דנטה ועמנואל הרומי גם יחד אינו מתמודד עם דרמת־הדמים של מספרים וסיכומים שכתבו בקלידים של מכונות־כתיבה משרדיות הלבלרים, החשבים והמחסנאים באיגרת אינוונטרית רשמית של היינריך הימלר, שסימנה בארכיון המקבל 181/6 ותאריך כתיבתה 6 בפברואר 1943, לפני כארבעים שנה.¹

הנה תמציתה – כלשונה:

סיכום

דברי הטכסטיל המשומשים שנשלחו ממחנות לובלין ואושוויץ במצוות מחלקת־המשק־והמִנהל המרכזית של ס.ס.. חלק אחד של הטובין נשלח אל מיניסטריון הכלכלה בברלין וחלק אחר – המצוּוה – לתחנות־ביניים מקומיות בשביל ה“פולקס־דויטשה” שבאותה ארץ.

מלבושי גברים (בלי לבנים) – 97,000

מלבושי נשים (בלי לבנים) – 76,000

לבני נשים – 89,000

נוצות למזרנים – 270,000 קילוגרם

שיער נשים – 1 קרון

כאן, במניין 30,000 הקולוגרמים – קרון אחד – של שיער נשים, נעתקה נשימתנו ונשמט העט. אחרי הפריט הזה מונה האיגרת העסקית־תכליתית הזאת עוד חמישים ושישה פריטים נוספים של בגדי הילדים והנערים (ה־Knaben) והגרבים והעלי התינוקות – ביחד שמונה־מאות עשרים וחמישה (!) קרונות מטען.

איך אמר הֶר שפאייר, שר הכלכלה או החימוש של היטלר, בראיון שנתן לפני זמן־מה לפרופ' שלמה אהרונסון: “בין אלפי הקרונות שהיינו צריכים לספק לחזית –לא היוו הקרונות הנוספים שהיו דרושים לשילוח היהודים או רכושם שום בעיה מיוחדת.” ובאמת: עוד קרון אחד של שׂיער נשים, עניין של מה־בכך. זוטות.

הנה הדוּח של מנהל־חשבונות מקצוען. פריט אינו חסר. ורק בשולי הדפים חסר הציון המקובל אצל חשבונאים זהירים: ט. ל. ח. ציון שהושמט, כנראה, לא במקרה, הטעות האיומה הזאת לא תושב עוד. לעולם. כמאמרה של החוקרת היהודית ד"ר רות וייס וקנדה:

“אלה פני התקופה ופני העולם שהיא בלעה לעד.”

לעד.

FORTPHLANZUNG

עניין ממלכתי כמוס אחר מובא באיגרת של מלים, אף כי גם היא אינה חסרה ספרוֹת. מלים גרמניות שבהן כתבו גיתה וניטשה, מנדלסון והיינה וגם, כמובן, האובר־פיהרר של ס.ס. ויקטור בראק. מלים ענייניות, סטריליות כמעט, שכמו מבקשות לשקול סוגיה בפלס ההיגיון המדויק והן סותרות גישה אחת ובוחנות גישה אחרת ומנמקות ומסכמות יתרון האחת על פני חברתה. ומלת־המפתח, באיגרת ששלוותה כשלוות דיון סטואי בין מלומדים בתחום הביולוגיה או הגנטיקה, היא FORTPHLANZUNG" " ובעברית פשוטה: המשך ההולדה, הריבוי הטבעי. ועל פני איגרת־החלחלה הזאת מרחפת רוח של טקס ונימוסין המבלעים את הדעת, וקידה לפני ההיררכיה של הליסטוּת.

וכך כותב אותו ויקטור בראק ב־23 ביוני 1943 אל הרייכספיהרר של ס.ס. וראש המשטרה הגרמנית היינריך הימלר:

" – – – בהזדמנות זאת (בפגישה של קבוצת מנהיגים נאציים – י') ייצג בריגדירפיהרר גלובוצניק את ההשקפה כי את כל “אקציית היהודים” יש לבצע במהירות האפשרית ביותר כדי שלא נישאר יום אחד תקועם באמצע מפני קשיים בלתי צפויים העלולים לחייב הפסקה האקציה. אתה עצמך, רייכספיהרר, אמרת לי בשעתך כי אפילו מטעמי ההעלמה בלבד יש לעבוד במהירות האפשרית. שתי ההשקפות, שמבחינה עקרונית מוליכות אל אותה התוצאה, הן, לפי נסיוני שלי, יותר ממוצדקות. אף־על־פי־כן, הייתי מבקשך לתת דעתך לשיקולי הבאים:

מתוך עשרה מיליון יהודי אירופה – לפחות שניים־שלושה מיליון גברים ונשים הם בחזקת כשירים לעבודה. נוכח המחסור החמוד בכוח־עבודה, השקפתי היא כי בכל מקרה יש להוציא 3־2 מיליון אלה ולקיימם בחיים. מובן כי הנחה זו תקפה רק אם אפשר לעקרם, לעשותם בלתי־כשרים לריבוי טבעי – “Fortphlanzungs – Unfehing Machen” . לפני שנה, לערך, דיווחתי לך כי האנשים שהסכמתי השלימו את עיבוד ממצאי הניסויים למטרה זו באופן סופי. הייתי רוצה להזכירך אובדות אלו שנית:

עיקור כפי שהוא מתבצע בחולי־תורשה נורמליים, אינו בא, במקרה זה, בחשבון כי יש בו גזילת־זמן ויעלה דמים מרובים. עיקור באמצעות רנטגן הוא לא רק זול באופן יחסי אלא גם ניתן לביצוע באלפים בזמן קצר ביותר. אני מאמין כי בשעה זו אין עוד חשיבות לכך אם הנוגעים־בדבר יגלו כעבור כמה שבועות או חודשים, על־פי התוצאות, שהם עוקרו.

אם אתה, רייכספיהרר, מתוך דאגה לכוח־העבודה, אמנם תחליט לבחור בדרך זו, יהיה הרייכסלייטר בוהלר מוכן להעמיד לרשותך לשם ביצוע עבודה זו את הרופאים והפרסונל האחר הנחוץ.

הייל היטלר!

שלך

( – ) ויקטור בראק

כך עומד המדף לקרוס תחת ניטלם של שני ניירות אלה בלבד והחיים ההומים שמסביב כמו כורעים מפני המסופר בהם. ואדם ביגונו ובדעתו המבולעה עומד קרוע־עין לפני אסון עמו חדל־האונים. הכל – כל המהומה המדינית, החברתית והאנושית האופפת אותך היום – נראה כמו לא מעלמא הדין. כאילו עלמא הדין, העולם הזה האמיתי, הוא עולם־העִוועים המובא בגליונות ובספרים אלה. כמו היה העולם החי – האמיתי – המוות הצועד במשך ארבע שנים רצפות לבוש סגין של שק עם פנכה מושטת לאסוף מעט מי־מרק. העולם החי באמת הוא אולי גם היום עולמם של ויקטור בראק ושל כלב־הזאב הקורע נתחי־בשר מן האסירות היהודיות. מחלחל לחשוב שזה אולי העולם האופם את העם היהודי עד ימינו ושחיינו שלנו כמו מתנהלים בעולם מושאל.

חבר שיצא לוועידה בארץ הגרמנים ביקש מאתנו ברכה לדרך. קמיע לא נתַנו לו, אבל שמנו בכליו שני עותקים של מגילות־האש הנזכרות. אל תנאם טקסט, תנאם להם מספרים. אל תדבר אתם על גרמניה האחרת, על מדיניות בין־לאומית, על עולם המחר, על אינטרסים של נפט ואפילו לא על ונציה. שאל אותם אם הם יודעים את מכפלת האדם והדם של קרון אחד של שׂיער נשים.

שאל – ושוב במטוס הראשון הביתה.

 

מחסום־האש שאיננו עביר למלאכים    🔗

תמצית של שאלות דם־ולשד כאלו מציג במשך שתי עשרות שנים ומעלה לגרמנים ולעולם כולו התובע בשם העם היהודי גדעון האוזנר.

ככל שאנו מצויים אצל ספרות־התלאה של העם נדמה לנו כי לא ,שבט יהודה", שנכתב על־ידי שלושה דורות של בית אבן־וירגא, ולא “יוֵן־מצולה” ולא שום ספר אחר מסוגם אינם מתמודדים עם מגילת־האסון שנפרשׂה על־ידי גדעון האוזנר בספרו “משפט ירושלים”.

הנחנו בזמנם עיסוקינו ביבשת המערבית לשם ביקור חטוף בארץ לתכלית אחת בלבד: לשמוע באוֹזני־בשר את מגילת הקיטרוג מפי התובע בשם כולנו ולראות בעיני־בשר את ההתגלמות הפיסית, הפרסוניפיקציה, של המפלצת האנושית. לראות איך נראה ברוא־בצלם שתוֹפת בלבו.

יותר מארבע שעות של משא ועדוּת, שנשפכו עלינו כעופרת רותחת, לא יכול לבנו להכיל. נעתקנו ממקומנו ופרשנו לבית־תפילה סמוך לשעמו ולומר “קדיש” –מפלט כל יהודי ביתמותו – ובמטוס הראשון בערב חזרנו אל מקום שליחותנו. בשעות הארוכות של הטיסה התפללנו על חברו לשעבר במטה פיקוד־המרכז של מלחמת השחרור, הוא אותו גדעון האוזנר עצמו, שיעמוד לו לבו בתינוי כל האימים האלה. הכוח הנפשי שנדרש לתנות אוֹתם כולם נראה לנו אולי לא־פחוּ בדריכותו מן הכוח שנדרש לחוות אותם.

התפקיד המשפטי שמילא נאום הקטיגור הושלם עם פיזור אפרו של אייכמן על־פני הים הגדול. מאז אין הוא חדל אפילו יום אחד לקיים בצו־לבו תעודה חינוכית.

בעצם הימים האלה נזדמן לידינו ספרו בגרמנית – שני כרכים שכותרתם “השמדת היהודים – הפשע הגדול ביותר בהיסטוריה”. איננו יודעים אם יש שכר להסברה בקרב גרמנים. ולא נאריך כאן בהסברת הפקפוק הוודאי הזה – אם צירוף־הפכים כזה אמנם ייתכן. אך ספרו, בממצאיו ובדרך כתיבתו, עשוי אולי לקדוח קידוח מענה במוחות צעירים ולטלטל מחשבתם. הוא כמו מטה את מחשבת הגרמני הצעיר אל עצמו, אל פנימו ואל פנים עמו. אין אנו יכולים לנקום הרבה בעם שהוציא מתוכו מפלצות אלו, אך הצגה חוזרת ובלתי־פוסקת של מעשי־עצמם לפני עצמם, אולי היא מעט מן הנקם. את נקמת קרון אחד של שׂיער נשים – לא נוכל להינקם בהם לעולם.

בשובנו לניו־יורק לאחר הנוכחות החטוּפה במשפט אייכמן נזדמנו לשיחה ממושכת עם ר' אברהם יהושע השל, זכרו לברכה, הוגה־הדעה וחכם־הלב, מן הדמויות הקורנות בעם היהודי. לא חדלנו לתהות ולהקשות על הסתר־הפנים הנורא הזה של ההשגחה בימי המצוקה הגדולה ביותר של העם ולא חדלנו לחוד לו חידות מענות. פרופ' השל יישב ותירץ ותמה הרבה גם בעצמו ונשא משא מרתק של קשר בין אדם לאלוהיו ובין עם לאלוהיו, ובחתימת השיחה הפטיר: “מה את מבקש, ידידי. המלאכים לא יכלו כלל לחצות את מחסום־הלהבות הנורא הזה – ולהושיע. בסופת־אש כזאת אולי יכלו להמריא רק שׂרפים.”

יכולנו, כמובן, להקשות גם על שרפי־האש, אך לבנו העדיף, כנראה, להניח לדברים בסתימותם, בחידתם.

 

מעט סנגוריה על עצמנו    🔗

מה עשתה השואה לשישה מיליונים יהודים באירופה – דבר זה חרות בקברות־האחים שעל־פני האדמה ומקועקע בשמי־עליון בחוד המשרפות ופזור באפר על־פני הנהרות ומאדים את הימים.

מה עשתה השואה לעם היהודי שנותר בחיים ושהגורל הטיל עליו להוסיף ולקיים ייעודו הייחודי בעמים – דבר זה עדיין בחזקת נעלם גדול. הוא לא נחקר ולא נעמק בו עד כה כראוי, אף כי השואה היא אולי עילת־כל־העילוֹת למתהווה היום באומה היהודית בארצה ובכל פזוריה.

לפני כשלושים שנה נכתבו השורות הבאות: “אף שאנו יודעים כבר מה עוללה השואה ליהודי אירופה, עדיין איננו יודעים מאומה מכל מה שעוללה לעם היהודי כעם. זאת נדע רק כעבור שניים־שלושה דורות. והמקום שבו יתחיל הדבר להתברר לנו בוודאות הוא ארץ־ישראל, מדינתם של היהודים.”

כי דבר אחד הוא לבנות את מדינת היהודים – חלומם הנכסף במשך כאלפיים שנה – עם הריזרבואר האנושי והרוחני האדיר של יהדות אירופה ודבר אחר לגמרי הוא לבנות אותה בלעדיו; דבר אחד הוא חלום הנלוש ומעוצב ומוגשם יום־יום במציאות בידי חולמיו ודבר אחר הוא חלום שחולמיו אבדו־ואינם והוא מרחף ריחוף של בלימה על־פני גגותיו של העם כרחף פרתו הבוהה של שאגאל, והוא משול לעוּבּר שניתק מרחמו; דבר אחד הוא יניקה משדי האם, שחלבה מוסיף והולך ופורץ כל חריר וכל נקב בתשוקת ההנקה ודבר אחר הוא יניקה מפטמות מלאכותיות שאין בה מתאוותו השלמה של היונק ואין בה מאומה מתשוקת המיניק – מפגש־התשוקות האדיר הזה העושה את היניקה ואת ההנקה תהליך ביולוגי מופלא שבו זורמים החיים אהדדי בכוח איתנים. ישראל של ימינו מוּדרת – בשל השואה – מעוצמתו הוויטאלית, הקמאית של תהליך דו־סטרי זה. והבור אינו מתמלא מחולייתו.

כי דבר אחד הוא, כמובן, ישראל עברית – חלוץ ההולך לפני מחנהו של עם גדול שיש בו רחש אדיר ופועם חיוּת של אלפי גני־ילדים ובתי־ספר יסודיים ותיכוניים, סמינרים למורים, מאות בתי־תורה וישיבות, מאות קיבוצי הכשרה ורבבות נוער המכשירים עצמם לציון – ודבר אחר לגמרי הוא כשחיל־החלוץ הופך הוא עצמו לחיל־מאסף למחנה שאיננו. והמחנה העיקרי שמאחוריו הוא קבר־אחים גדול שבו נשרפו באש הלבבות על המאוויים שהפעימו אותם. עם אחד חלם את חלומה המדיני של הארץ –ועם אחר לגמרי קרוא להגשים אותו.

כי היטלר כמעט שהחריב את מדינת היהודים עוד בטרם קמה. הפרדוקס ההיסטורי הזה ספק אם יש לו משל לתדהמה. ייתכן שאלמלא השואה הנוראה שהמיטה המפלצת הגרמנית על העם היהודי – לא היה העולם הלא־יהודי שמסביב נעתר כלל להעניק ליהודים את עצמאותם. כי יותר משהעניקה להגיונה של ההיסטוריה הוא העניק אותה לטירופה. רק כאשר הבחין כי הנה־הנה עומדת ההיסטוריה לצאת מדעתה לחלוטין ולשטוף באשה גם אותו – ראה עצמו אנוס להתרצות לה. אף כי גם לאחר שנודע כל היקף האסון עדיין התפתל העולם כבעווית ולא מיהר, כידוע, להעניק ליהודים את זכותם, במשפט העמים, לתחייה לאומית.

ואולם אם אמנם היתה ההמתה הטוטאלית הנוראה הזאת של היהודים בגדר קטליזטור שהאיץ את ההחייאה הריבונית שלהם, הרי שאותה שואה עצמה כמעט קרעה מראש את רקמת ההוויה הלאומית החדשה בהתהוותה. מכל מקום, היא גרמה לשינוי עמוק ולעיוות פציאלי חמור ומתמשך במראהו המתגשם של החלום.

אנו פוסלים יום־יום במומיה של ישראל הריבונית ותולים את הקולר בשורה של דברים ארעיים שהם טפל לעיקר – מה שהסוציולוגיה מכנה “משתנים” – אבל אנו מתעלמים מאבי־אבות כל המומים האלה שהיא שואת־היהודים באירופה שחוללה בעם היהודי מהפך דמוגרפי, רוחני, מושגי, ציוויליזטורי ושינתה כל תבנית־החיים גם של הקהילה המתקבצת בישראל.

ודאי: השואה איננה אם כל השינויים. התמורה בערכים החברתיים בעולם כולו עושה גם היא את שלה ונותנת חותמה באורח־החיים הישראלי. אבל אפילו יסוד החמרנות, שהוא היסוד השליט היום בעולם הנוער בכלל, גם לו יש בישראל מקור נוסף וגם מקור זה בשואה. מי שמונה, למשל, בשילומים ובפיצויים מגרמניה את ראשית הדחיפה להשחתת־מידות חומרית ומוסרית, לעילוי רמת־החיים של החי על חשבון עיזבונו של המת – חוזר ממילא אל השואה כמקור־המקורות להתעוות פרצופנו המוסרי.

שורות אלו, שאינן אלא נגיעה מהוססת ורתועה בברזל המלובן, אינן מכוונות להקדיר עלינו את עולמנו הקדור גם בלאו־הכי. נהפוך הוא: הן באות ללמד קצת סניגוריה על עצמנו. לפי שאיננו עוד אותם “עצמנו”. וכל מי שתוחם איזה שדה משדות־החיים שלנו היום ומשווהו אל העבר, ומדבר בזכות עבר ומלין בגנות הווה ומעטף עלינו נפשנו – אולי עושה אתנו אמת, אבל אינו עושה אתנו צדק.

ההשוואה היא בוודאי השוואה והתמורה – תמורה. אך אין התמורה הזאת רק תולדה של מעשים באותו עם – כביכול, אותו עם עצמו – עשה אותם אחרת, טוב יותר, בעבר. זהו עם אחר, לטוב או למוטב, ומי שעשה אותו אחר זהו זעמה הבלתי־מוסבר של ההיסטוריה היהודית או הסתר־פניה הנורא של ההשגחה שאף גדול המאמינים יתקשה לבאר פשרה.

הדבר האחד שאפשר לקרוא לו היום הוא פתיחה חדשה ואורך־רוח הרבה אורך רוח. כדין כל חינוך או התחנכות עצמית. פתיחה חדשה של העם בחינוך עצמו וציון מחוזות־חפץ היאים לעם זה כמות שהוא. עם הנוטל ממורשת האבדן ומוסיף ממורשת הקיים והולך ומוסיף מתבנית התחייה –תבנית מולדת וחברה שבראן בצלם מאוויי לבו.

ומאמין בנצחו.

16 באפריל 1982