על ילדותו לא נודעו לי שום פרטים. עד לימי המלחמה היה מורה בבית ספר עממי בתורינגיה, ועם פרוץ הטבח הגדול גויס לאחד הגדודים ונשלח לחזית, שבה נפצע בשתי רגליו. ארבעה כדורי מקלע ננעצו ברגלו הימנית ושלושה בשמאלית ועצמות שתיהן רוסקו, והרופא הצבאי לא מצא עצה אחרת אלא לקטע את שתיהן, אבל הוא נתקל בהתנגדותו הנמרצת של הפצוע, שלא רצה בשום־פנים בניתוח. הרופא לא רצה להמרות את פי החולה ועשה כל אשר ביכלתו כדי לרפא את הפצעים. ואמנם הם נתרפאו, אולם האיש נשאר בעל־מום: אין לנענע את רגליו ואין צריך לומר: לעמוד או להלך עליהן. היה יושב על כסא־מורכב, אחות בית החולים מסיעה אותו בכל יום בהיר לגן שעל־יד בית החולים ומניחה אותו בין העצים להגיגי־מחשבותיו על העולם ועל החיים.
כשלוש שנים לאחר תום המלחמה הפקירו השלטונות את בתי־החולים, כי לא היה תקציב לטפול בנזוקי המלחמה. באחד הימים הסיעתו האחות בפעם האחרונה אל מחוץ לבית החולים והניחה אותו בכסאו־עגלתו ליד קרן הרחוב הקרובה ביותר.
זמן־מה ישב כאילו לא קרה דבר. היום היה יום יולי בהיר, הוא ישב שקוע במחשבותיו, ופתאום העירו קול צלצול מטבע. אחד העוברים ושבים ראה את בעל־המום שרוע על כסא־הדוַי ורחם עליו, שלשל מטבע לתוך כף ידו הקמוצה למחצה.
נובק הסתכל רגע קל במטבע וחיוך עלה על שפתיו: אכן מתנה נאה לבעל מום, קרבן למלחמת העולם, שהושלך מבית החולים! הוא זרק את המטבע לארץ, מתוך רגש של תעוב.
הנדבן הפנה את ראשו בשמעו את קול צלצול המטבע:
– מה, אין אתה רוצה בנדבתי? אבל האמינה לי, נתתי את אשר ביכלתי, כי אין לי יותר!
– חן־חן לך, אדוני! אבל אני לא רציתי כלל בנדבתך. קח, למען השם, ושים חזרה בכיסך.
– אבל, שמע, איש אומלל…
– אינני כלל אומלל, רק אל־נא תסתיר את השמש כי רוצה אני להתחמם לאורה.
– אתה נפלא, באמת! איפה אתה גר, חביבי הפילוסוף מבית מדרשו של דיוגנס, כלומר, איפה היא החבית שאתה גר בה?
– הוא הדבר, שאינני גר ואין לי חבית אפילו ללילה אחד!
– צר לי מאוד עליך, הייתי לוקח אותך אל דירתי, אלא שגר אני בקומה הרביעית, ואינני יודע איך אוכל להסיע שמה את עגלתך הכבדה ואותך. מלבד זאת הרי רווק אנוכי ועובד רוב שעות היום, ואין אצלי מי שיטפל בך.
– אבל, הרי אמרתי לך, אישי החשוב, שאין אני רוצה כלל בעזרתך!
בינתיים נתאספו מסביב לבעל המום עוברים ושבים, רובם פועלים, כי מקום המחזה היה ברובע התעשיה שבמזרחה של ברלין. לאט־לאט נודע להם, כי אכן הפקירו את נכה המלחמה לרחוב, מבלי שדאגו למקום מחסה עבורו. אחד הפועלים פנה בזו הלשון הפשוטה אל הפילוסוף, שלא רצה בשום אופן בעזרת האנשים וברחמיהם:
– אבל, בן־אדם, שמע מה שאגיד לך! האם רוצה אתה לההפך לפגר כאן בקרן הרחוב ולהסריח לנו כאן את האויר? שמע בקולי! הנה כאן ממולנו ישנו מרתף יבש וטוב; הוא משמש מחסן לעצים לאחד סוחר פחמים; הבה, אנשים, אל תעמדו! אנחנו נפנה את העצים לרחוב ונסדר לו מעון במרתף; על כל אחד להביא משהו: מי כסא ומי מטה ישנה, מי כר ומי שמיכה. מהרו ואל תעמודו!
אותו הפחמי בעל המחסן נזדמן למקום בשעה שהשליכו את עציו על המדרכה. הוא הרים קול צוחה, אך מיד שותק באגרופים קמוצים ובמבטים זועמים. ואותו פועל בעל היזמה הרעים אחריו בקול:
– אל תנסה להטריד את הקיטע מרבצו, פן יפגעו בך אנשים מרי נפש!
וקמיל נובק נשאר במרתף. גם בעל הבית שהעיז פעם לבוא ולתבוע שכר דירה הושתק בדומה לפחמי. ולא עוד, אלא שנאלץ לנדב תרומה הגונה להחזקת האשה הזקנה, שהיתה באה כל יום לשעה קלה לסדר את מעונו של בעל־המום. השכנים היו באים ומביאים לו מזמן לזמן איזו ארוחה דלה. בימים שהיתה שמש זורחת, היה מישהו מהצעירים מתנדב להסיע את האומלל לאחד הגנים הצבוריים לשעות מספר.
עד מהרה נודע האדם לתהלה בכל הרובע. נעים היה לבלות בחברתו ולשמוע את הערותיו החריפות על עולם ומלואו, שהיו תמיד קולעות למטרה, אף על פי שלא היתה שיטה מכוונת ברעיונותיו. כל חכמתו הצטמצמה בלגלוג סרקסטי על כל סדרי העולם, אך מוחו המוגבל, מוח של “שולמייסטר” מעיירה פרובינציאלית בתורינגיה, שהולעט בימי נעוריו בתורת המוסר של זעירי האזרחים הגרמניים, לא הרשה לו להוציא מסקנה סופית ומעשית, לפחות במובן התיאורטי, מכל אשר עבר עליו ואשר ראה בעיניו, והוא ראה בנושאי גרמניה המנוצחת את האשמים במפלתה. אמנם לפעמים היו שהתנגדו לדבריו מבין הפועלים שרבים מהם היו שייכים למפלגות הסוציאליסטיות, והם העירו לו, כי אמנם אשמים נושאי הריפובליקה בזה, שאינם מטאטאים במטאטא השמד את כל השיירים של גרמניה הישנה, של אותה גרמניה, אשר השליכה בקלות ראש את כל עשרה במערבלת הקרב וגרמה לנפילתה. אבל דברים אלה העירו את חמתו של נובק, והוא המטיר על מתנגדיו אש וגפרית, ותמיד מצא לו חוג מצדדים. הוא לא הסכים בשום אופן לדעה, שהמשטר של אילי תעשית הנשק ובעלי האחוזות היונקרים הם שגלגלו את גרמניה אל התהום. היהודים והסוציאליסטים הם־הם האשמים בכל אשר קרה אותנו, ויום יבוא והם יתנו כולם את הדין!
הוא היה בא, כלומר היו מסיעים אותו, לבית האגודה לעובדי הרוח הגרמנים, לקרוא שם עתון ולהחליף ספר, וכך נזדמן גם לאספותיו של “הקברט הגדול”.
יום אחד נסבו הדברים על “אגדת דקירת הפגיון”, כלומר על אותה עלילה מתועבת שהעלילו, ביחוד הקצינים לשעבר, על חוגים ידועים בעם הגרמני, שהם כאילו דקרו בפגיון בעורף החזית, ואלמלא בגידת העורף היה צבא גרמניה למוד הנצחונות מגיע למטרתו – נצחון מוחלט על ממשלות ההסכמה.
נובק נשא נאום מלא ארס ושנאה על היהודים והסוציאליסטים, ורכש לו ביחוד את אהדתו של הויסר וחסידיו. אבל שאר חברי הקברט, שהיו ברובם נוטים למפלגות השמאל, או על כל פנים היו אוהבים להתקשט בסיסמות מהפכניות ופרוגרסיביות, ושגם יהודים היו ביניהם, התנגדו לדבריו, ואחד מהם עלה על הדוכן ונשא נאום נלהב נגד המשטמה והעלילה, וסיים את נאומו בדברים מלאים התפעלות על האהבה, שהיא תציל את גרמניה מכליון.
אולם קמיל נובק לא חכה לסוף נאומו, וחסידיו הסיעוהו לביתו. הפעם היה שבע רצון: נתגבשו בו הרעיונות והוא ביטא בבהירות את תכניתו. הוא ביקש מאחד השכנים להכין לו דיו ועט עם מחברת עבה וניגש מיד למלאכת הכתיבה. כשבועים ימים עבד, עד שיצאה יצירתו מוכנה ושלמה מתחת ידו: מין דיאלוגוס אפלטוני, מלא ארס ומשטמה, פרטי־כל מורחב ומיופה מהשיחה באולם ה“נוטגמיינשאפט” המוכיחה את אשמת הסוציאליסטים והיהודים במשברה של גרמניה הגדולה והבלתי מנוצחת.
נובק היה נלהב כל כך מיצירתו זו, פרי עטו הראשון, עד שהיה בטוח כי העולם יקבלנה כהתגלות. אחד מחסידיו הסיעו פעם אחת אל אחד המו"לים והוא הציע לו את הספר להדפסה, ומה נשתומם הסופר בחסד עליון לשמוע את תשובתו:
– לדאבוני, אין אני יכול להוציא את ספרו, אדוני, הן לא נשתגעתי להעלות עלי את חמתה של כל העתונות. מלבד מה שאין הדברים נכונים, לדעתי, הרי היהודים הם בעלי השפעה בכל המוסדות ובכל העתונות. כוחם דיו להחניקני. לא, אדוני, אני לא אדפיס!
הוא ביקש את שכנו שיסיעו אל מו"ל אחר. אולם גם מפי השני והשלישי שמע דברים דומים לאלה. מיואש ומדוכא חזר הביתה. אכן, לא הוכשר הדור; נובק טעם את טעם הגאונים שנולדו טרם זמנם, והם נאנקים בפינתם עזובים ובלתי מוכרים…
אולם אף על־פי־כן, הספר נדפס, ועקשנותו של נובק עמדה לו. הוא נלחם ימים אחדים מלחמה פנימית, ולבסוף, כשהוסע פעם על־ידי אחד משכניו לרחוב, היה תלוי על חזהו שלט מנייר קרטון ועליו כתוב: “נכה המלחמה, מתקבלות נדבות”. הימים עוד לא היו גרועים ביותר בגרמניה, ועוד נמצאו רחמנים לרוב בין העוברים ושבים ברחובות. ונובק אסף לו סכום כסף כדי הוצאת ספרו.
ומשלא רבו הקופצים עליו אחז בתכסיס חדש. הוא תלה על חזהו קרטון חדש ועליו כתוב: “ספר למכירה, דברי אינבאליד על סיבות כשלונה של גרמניה”! ואמנם הספר היה נמכר, האנשים, אולי מתוך רחמים על האינואליד, היו משלמים את מחירו בעין יפה. אמנם באחד העתונים הקטנים הותקף הספר בבקורת חריפה מאוד, אבל זה רק הגדיל את שמחתו של נובק וחיזק בו את הבטחון, שאמנם עשה מעשה רב, ושמו נחרת לנצח באותיות זהב על דפי ההיסטוריה.
חסידיו החליטו, ביום שנסתיימה מכירת הספר ונעלם האכסמפלר האחרון ממרתפו, לחוג את המאורע בסעודה הראויה לשמה. אבל נובק התנגד ליין, כי היין היה גורם כאב לרגליו החולות; ולכן הוחלט לערוך את המשתה – בקפה.
כל חסידיו ושכניו נתאספו במרתף; כל אחד הביא כלים וכסא וכל מיני מטעמים. על מכונת ספירט בישלו את המשקה השחור והכבד. לאחר לגימת ספלים אחדים נתרוממה רוחו של נובק במידה כזו, עד שלא הרגיש כי אחד מתלמידיו, שתיין ותיק, הביא למרות איסורו של הרבי, בקבוק רום והחל להוסיף ממנו על הקפה, וגם לנובק הוסיף, תחילה מעט, ומשלא מיחה בידו הוסיף לו עוד ועוד.
מצב הרוחות הלך הלוך ורום. המסובים נאמו על הכוס והחלו להתחבק ולהתנשק. נובק נשא נאום על האהבה האמתית, אהבת גבר אל גבר, הנזכרת במשתה אשר לאפלטון, שהיא האהבה האמתית. אחד המסובים העיר פתאום לנובק:
– אבל אתה, המדבר עתה על אהבת גבר אל גבר, והמטיף בו בזמן לשנאת היהודים, איך אין אתה רואה, כי אתה בוגד בשני העקרונות גם יחד? הנה ידידך הרופא מ., אשר הרבה לעשות לך טובות וריפא אותך חנם, יהודי הנהו! הזה גמולך? הזאת האהבה אשר אתה משיב אל חיקו?
– חס וחלילה, אין אני בוגד באוהבי, ואין אני גוזר גזירה שוה על כל היהודים. יש יוצא מכל כלל, ואדרבא, מוכן אני כרגע להוכיח לך שאמנם ידידותי עם הרופא מ. שרירה וקיימת. הבה ונלך לביתו. מי מסיעני?
כל החבורה נצטרפה אל רבה ובתהלוכה משונה התגוללו לאטם בשוקים וברחובות לעבר דירתו של הרופא. הלה היה גר בצפונה של ברלין, כמהלך חצי שעה, אולם למועדי רגל אלה ארכה ההליכה כשעתים. נובק היה מחזק מדי פעם בפעם את רוחם ומזרזם:
– אל תפגרו ואל תמעדו, עלינו להראות לרופא הטוב, אשר רק בהלצת הגורל נולד יהודי, כי אוהבים אנו אותו אהבת נפש!
ובהגיעם לדירתו של הרופא, מצאו את הדלת סגורה ועליה מודבקת פתקא: “נסע לימי הפגרה וישוב ביום –”.
מה לעשות? והחבורה הן אחת גמרה: לא לזוז מהרבי עד אשר יבצע את תכניתו, להראות לידידו הרופא, את אהבתו! נערכה התיעצות קצרה, ואחד האנשים הציע:
– רבותי, אנו נכנס לדירתו, אני מומחה לדברים כאלה.
ובטרם הספיק מישהו להתנגד או להעיר דבר־מה, סובב הלה את מפתחו ה“אוניברסלי” והדירה עמדה פתוחה לפני החבורה. הם נכנסו ברעש ונתפשטו בכל ארבעת חדריה, פשפשו בכל הפינות והסדקים. הפכו מכשירים רפואיים, ולבסוף מצא אחד מהם בקבוק של ספירט “נקי”. אותו שתיין ותיק, הבקי בהלכות משקאות, מהל את הבקבוק לשנים, מצא גם סוכר, ומיד החלו החבריא שותים ומקנחים בחתיכות סוכר, כשהם מכריזים לחיי האהבה הנצחית ולחיי הרופא הטוב. נובק לא השתתף בשתיה, אלא כתב פתקה אל ידידו בזו הלשון: “אף על פי ששונא יהודים אני, באתי להביע לך את רגשי אהבתי, אהבת עולם, שלך נובק.”
כשעתיים לאחר חצות חזרו החוגגים על עקבם, כשהם מתנודדים הלומי יין, והניחו אחריהם את דירת הרופא ב“סדר גמור”. כל אשר ניתן להשבר נשבר, ואשר להקרע נקרע. רק אותה הפתקה שהשאיר ה“רבי” על השולחן – נשארה במקומה.
לאחר שבוע ימים, נכנס אל נובק אחד מחסידיו והעיר את אזנו:
– חוקרים בדבר!
– באיזה דבר?
– נו, באותו מסע־האהבה בלילה ההוא, אינך זוכר?
– וכי מה? – העמיד נובק פנים תמהים – מה קרה?
– עוד מעט ותראה.
ואמנם באו אל נובק וערכו פרטי־כל על שבירת מנעול בדלת דירתו של הרופא, ושבירת מכשירי רפואה וחפצי בית. נובק כיחש, הוא אמנם היה בפנים, אך לא הוא שפתח את הדלת, ולא הוא שנגע באזה חפץ מחפצי הדירה.
לאחר שבוע ימים התקיים המשפט בבית הדין הגדול במזרח העיר. הוקרא כתב האשמה גדול עם רשימה ארוכה של החפצים שקולקלו, והקטיגור דרש עונש חמור. קמיל נובק נשאל, אם יש לו להגיד דבר־מה להגנתו.
קשה למסור את כל פרשת הנאום שנשא נובק לפני השופט. היה זה בליל של תוכחות־מוסר, ציטטות מאפלטון ומפאוסט, מניטשה ומהברית החדשה; היו בנאום דברי ארס נגד היהודים, ודברי התפעלות והתלהבות על אהבה ורעות, על קדושה וחטא. את נאומו סיים נובק בהצהרה שהוא מורה לדת חדשה, שמגמתה גיתהיאנית־נוצרית־זאראטוסטרית.
אחד הרופאים המומחים שנשאל לחוות דעתו על טיבם של הרעיונות, שלח פתקה קטנה שבה היו כתובות שתי מלים:
– שגעון גמור!
הוקרא פסק הדין: נובק יצא זכאי משום שהוא אינואליד ואינו שפוי בדעתו. אחדים מתלמידיו נענשו במאסר עד לחדשיים.
מאז צומצם חוג חסידיו של נובק ומעטו מאוד הדואגים לו. אולם די היה לו באלו שנשארו עמו וסבלו יחד עמו את כאב הבדידות. אמנם רעיונותיו לא מצאו מהלכים בהמון, כי טרם הוכשר הדור, ויום אחד יצאו אתו ארבעה מתלמידיו והסיעוהו על פני המדינה.
אחריתו לא נודעה לכותב הטורים האלה. יש להניח שהוא הוציא את נפשו באחד הכפרים, נשכח ונעזב מאדם. אולם יתכן גם שהוא הגיע לימים אלה ורואה בעיניו את יבולו, אלא שהוא אינו בין הקוצרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.