חג המולד 1923.
המשבר בגרמניה במלוא תקפו. בככר אלכסנדר ובכל הסמטאות הסמוכות לו – תערוכה גדולה של דלת העם על כל מערומיה הנוראים: נערות־הרחוב ה“קלות” נואשו מלקרוא באזני העוברים ושבים את ה“קומסטו־מיט” המסורתי; עומדות הן בקו הניתן לרשותן, עיניהן פוזלות לעבר הפאר הקריר הצועק מחלונות־הראוה נסוכי האור ומביטות בעיני קנאה באחד המאושרים המעטים שיש בידו להכנס פנימה ולקנות איזו מתנת־חג לבני־ביתו. נערי הרחוב ה“כבדים” מסתובבים בקרעי בגדיהם המרופטים. זה מוכר ערמוניות צלויות וזה צעצועים מתוצרת ביתית, כלומר, אין הם מוכרים ממש אלא לעתים רחוקות מאד, אבל אין הם מתעיפים מלהכריז על סחורתם בקול ההולך ומצטרד, בנגינה הברלינית המיוחדת, שיש לה גוון חזק מ“הומור התליה” של אדם שאין לו מה להפסיד בעולם הזה. לעבר הרובע של הגרנדיר־שטראסה הוקמה סוכה ארעית ובה מוכרים לביבות של תפוחי־אדמה מטוגנות על גבי פח מרוח בשמנונית מסופקת ביותר. התנועה רבה, כי מי לא יקנה לביבות אחדות העולות בסך־הכל בסכום מצער של עשרים מיליארד מארק כל אחת? הן זהו זיל־הזול! אחד בחור גליצאי מחשב שזה בדיוק עשירית הסינט האמריקאי, באחת מפנות הככר עומדת קבוצת סטודנטים, המראים על ילדה אחת כבת שמונה ומספרים עליה, כי היא נכנסה לאחת מחנויות המתיקה ואמרה לבעליה “חג שמח” בתקוה שיתן לה מעט מפסולת השוקולד, ובראותה כי אין בעל החנות יורד לסוף כוונתה, היא מציעה לו שהיא נכונה להרים קצת את שמלתה, אם יתן לה חפיסת שוקולד. בעל החנות קרא לאחת מפקידות ה“היילסארמיי” והרי היא מטפלת עתה בילדה. והנה עומד נער קטן כבן שבע, ובידו מספר בובות “באיאצו”, ודאי מעשה ידי אחותו או אמו, כל גופו מרעיד מקור, הבובות מקפצות לפי קצב רעידתו. וכל זה בתוך סילונות אור מעוורי עיניים השופעים מחלונות הראוה, תאורה אדירה לחזון העוני המתיאש. מנגינת החיים, שרובה קאקופוניה צורמת לב, מלוה את החזון הזה מעמק עכור.
אולם זוהי רק האוברטורה. עצם הסימפוניה הרי היא במוסדות הרשמיים: בבורסה – סחרחורת הביליונים של האינפלציה, שלשול אפסים מקביל לכל יחידה של מטבע זר. שלטונות העיריה לא ידעו עצה לעוני, תבונה רחקה מהם נוכח פצעי המשבר המשחין את גוף העם (ובכל זאת עוד יש מקום למעשי מעילה בכספי הצבור ולמכינציות של אוהבי בצע!); הוא הדבר במוסדות הממשלה, אלא בקנה־מדה ארצי, מוגדל לאין ערוך. עוד רצח רטנאו מנסר בחלל האויר וגלויי ההסתדרות החשאית “קונסול” עם כל סמוכיה והסתעפויותיה. בהמבורג היתה התפרצות רצינית של פועלי הנמל והמספנות, אלא שהממשלה דכאתה ברוב עמל והשכילה ברוב זהירות לשמור על הסוד לבל יודע בכל רחבי הארץ. בבית־המשפט מתנהל ענינו של האלץ ואנשיו על מפעלותיו אשתקד בגרמניה המזרחית. מבוכה והתפוררות בכל זוית ופינה. תוהו ובוהו!
ובאולם הגדול של ה“נוטגמיינשאפט” – אספה גדולה של “הקברט הגדול”. בסדר־היום נושא “תכוף” מאד: החומר והרוח. גרמה לו הרצאתו של אחד מקברניטי הקומוניסטים על הנושא “תפקידי העובד הרוחני בגרמניה בשעה זו”. אלא שאחרי הנאום הארוך, המבוסס יפה על עיקרי תורתו של מרכס בתוספת מפרשיו מהאסכולה הרוסית שהפכו את רעיונותיו למעשה, נאום שקרא לפעולות מאומצות את כל המרגישים באחריות לשעה, כמובן בלי תכנית מעשית, התפזרו רוב הקומוניסטים איש לביתו, ואת הבמה תפסו הלולינים הגדולים של ה“קברט”, התאבים להשיח את רעיונותיהם באזני שאר ה“רוחות”. ובשעה כזו, בה מתעותת גרמניה כולה בנכאי המשבר שהעולם לא ראה עוד דוגמתו, אין להם נושא חשוב יותר מ“חומר ורוח”!
מעולם לא היה ה“קברט” בפלינום כזה כהיום. איש לא נעדר. לואי הויסר עם הפמליא האריסטוקרטית שלו ייחד לו לבדו את אחת מפינות האולם; חצר מלכות ממש, ואף על פי שאיש לא היה נדחק שמה, היו בכל זאת צעירי חסידיו עומדים במשמר מסביב ל“קיסר העממי”, ובידיהם גליונות העתון “הויסר” – רק גרזן תקע על חבילות אלו, והרי לך ליקטורים! הוא, כלומר הקיסר העממי עצמו, כאילו עמד מעל לויכוח המתנהל באולם, ורק לפעמים רחוקות היה מעיר לדברי אחד הנואמים: “נכון מאד” או “מוסק בטעות”, הכל כפי שעלה על דעת הוד רוממותו. קרוב יותר לבמת הנואמים ישב קמיל נובק, סרוח על כסאו, וסביבו כמנין חסידיו, עומדים בקבוצה ציורית וניכר בהם, כי הם מתכוונים לעשות רושם של קהלת משיחים מודרנית.
הנה עומד לו בודד ליאונהרד שטארק, שרק לפני ימים מספר היה גבור למחזה רב עלילות, וזה המעשה: הוא פרסם במודעות גדולות, שביום פלוני בשעה פלונית בערב יערוך לטובת הקהל נשף של “בירה מלאה”, כלומר, “פולביר”, באולם הדגול של בית־מבשל השכר פאצנהופר. נתאסף קהל עצום, שהיה בטוח כי הנה סוף־סוף כעשר שנים לאחר פרוץ המלחמה יזכה לפחות לכוס אחת של בירה מלאה, בירה ממש מאותם הימים. אך מה גדלה אכזבת הקהל, בהופיע על במה צנועה דמותו האיתנה של ליאונהרד שטארק, המכריז, כי הנה הוא הוא האיש המלא, כלומר “הבירה המלאה”, הוא האיש המיועד לגאול אותם מצרות המשבר וכו' וכו'. מובן מאליו שותיקי הבירה הברליניים לא יכלו לסבול את עלבון קדושתם, קדושת הבירה. התחולל סקנדל עצום, הזדיינו מי בכסא ומי בספסל, ואביר “הבירה המלאה” נפצע פצעים אנושים, אולי היה נופח את נשמתו תחת יד המכים אלמלא המשטרה. והנה עומד הגבור חבוש תחבושת לראשו.
כאן היה גם תיאודור פליויר, אולי האדם היחיד שראשו נשאר במקומו, שהתנער אחר כך מבית גניזה זה של רוחות בטלים לעבודה ספרותית פוריה, אבל לעת־עתה הוא מוציא את העתון “רעב”, הנמכר יפה בחוצות ברלין הכפונה ושבו הוא לא רק מנבא לכליון גרמניה הסוציאליסטית ומפיץ ברבים את עיקרי תורתם של האנארכיסטים, אלא מגן גם בכל כוחו על שמו של הפורע הרוסי מאכנו. הפורע הרוסי, שדם יהודים רבים דבק בעצם ידיו, וששמו יצא לזועה, שהה אז בברלין עם מספר גדול מאנשיו, ובנסותו לזכות בריהביליטציה בסיועם של האנארכיסטים הגרמנים, פרסם ספר בשם “קורות התנועה המאכנואית” ופליויר היה הסוכן הראשי לספר זה, שכולו דברי שקר וסלוף על “תנועתו” בווהלין. היה כאן גם כריסטוף טויבליין, “הרוצח האידיאליסטי”, אשר בהיותו נער כבן ארבע־עשרה הספיק לרצוח כומר פרוטסטנטי, אך ורק כדי להיוכח, אם יש ממש בדעה הדתית על השארת הנפש ועל הפירוד האפשרי שבין הגוף והנשמה.
אבל למעלה מכולם היה בולט ראשו המשולש של אלברט ולינגהוף. היה זה “ענק”, אדם שהפרופורציה בין מדת רגליו ושאר גופו היתה לטובת הגוף, ולכן נראה כענק כל זמן שהיה יושב, אבל בקומו עשה רושם של מפלצת. עתה, בשבתו בין ערב־רב של טפוסים שונים ומשונים, היה עושה רושם איתני: עיניו הואמפיריות, האורבות מתוך צל גבותיו העבותות ובלוריתו הענקית היו תרות כשני כלבי ציד אחר כל דמות חדשה המופיעה באולם, כורך ספרים היה מנעוריו ומעולם נהג שלא להוציא מתחת ידו שום ספר הבא לכריכה מבלי לקראו עד גמירא. ובדרך זו רכש לו בקיאות מבהילה וידיעות מרובות בכל ענפי המדעים. אדם זה, שמעולם לא דיבר בפני הקהל, ושכוחו היה יפה בויכוח עם איש אחד או שנים, יצא הפעם להיות ראשון למתווכחים, ויהי לפלא. הוא נשא נאום מזהיר נגד המרכסיסמוס. כל עושר ידיעותיו, כל הלכסיקון של הפילוסופיה המודרנית עמד לרשותו של כורך הספרים. ללעג ולקלס שם את כל דבריהם של תלמידי מרכס. בציטטות ארוכות מהיגל הוכיח, כי היגל הרב עמד על רגליו הוא ולא היה זקוק כלל שיעמידהו מארכס. אין הוא עדיין מחווה את דעתו על התהליך ההיסטורי של האנושיות, אלא הוא מתכוון רק לסתור מתוך הלך מחשבותיהם של המארכסיסטים עצמם את אי־ההבנה שגרם מארכס לרעיונות רבו. לאחר שסילק במחי־יד אחד את תורת המטריאליסמוס בהיסטוריה עבר להערכת הרגע הנוכחי בקורות העולם. הוא בחר לו משל מעולם הפיסיקה. נתאר לעצמנו כדור מתכת שעליו פועלים שני כוחות שונים משני הצדדים. כל זמן שהניגוד ביניהם הוא בשלמותו לא יזוז הכדור ממקומו אך יבוא כוח שלישי, ויהא הקטן ביותר, ויזיז את הכדור כמלוא נימה לאיזה כיוון שהוא, וכבר יצטרפו שני הכוחות המתנגדים ויטו את הכדור לרצונו של אותו כוח שלישי. מן הנגוד העצום שבין שני הכוחות הגדולים הנאבקים עתה בהיסטוריה עלולה להיוצר רק דיקטטורה של יחיד, הוא הכוח הפעוט המזיז ממקום האינרציה את האנושיות וכל הכוחות האחרים יחוברו אליו. אין להתחשב בפלגי הדם והדמעות שישפכו, במיליוני החיים שירוטשו. צפויים כל העמים המתעותים היום במשבר לא לגואל שיפרקם מצרותיהם, אלא לרצון אחד אשר ישתלט עליהם ומתוך שפך דם ומוגלה ינהלם לקראת מטרתו.
איש לא הגיב על דברי נבואתו של ולינגהוף, אולי משום שרבים מהנוכחים היו כל אחד בלבו פנימה, מתגעגעים למלא את התפקיד של הנהלת המוני העם למטרתם המטורפת.
אחריו קם ונשא מדברותיו ליאונהרד שטארק; הוא לא גרס לא כדעת ההיגליאנים, הרואים בהיסטוריה האנושית את התגשמות הרוח, ולא כדעת המארכסיסטים, המעמידים את כל התפתחותו של גורל האנוש על חוקי החומר והכלכלה. הוא הנהו בעד הסינתיזה. הרוח, כשהוא לעצמו, אין לו כשרון פעולה, וודאי גם שלחומר כשהוא לעצמו אין הכוח לקבוע חוקים אפילו לעצמו, לא כל־שכן לעולם ההויה החיה. כל תנועה בתבל, למן המעגלים הקוסמיים ועד לרחש הנבט הקטון ביותר שבעולם החידקים – תוצאת כוח היא, וכוח הרי זה מזיגה של שני אלמנטים: רצון ואינרציה. רצון הוא בטויו של הרוח ואינרציה היא מצבו של החומר; אין רצון עלול להגיע לעולם התופעות אלא על־ידי החומר ואין החומר עלול להשתנות אלא בהפעלת הרוח. רק בהזדוגותם של שני היסודות האלה מתקיימת התופעה היסודית של התבל – תנועה.
אחריו דיבר פליויר: לדעתו, אי־אפשר להבדיל בכלל בין שני הדברים. הרוח היא אחד מסימניו של החומר, ולהיפך אין החומר אלא משפעתו (אמנציה) של הרוח, יש להניח, איפוא, כדעת שפינוזה, כי קיימת סובסטנציה ראשונית המהווה ומקיימת את כל העולם על כל תופעותיו, ואשר בטהרתה הבודדת אין היא מושגת לחושי האדם. רק השפעותיה הרבות מושגות לחושינו, ואותן אנו רגילים לחלק בכוח השיגרה גרידא לשני מחוזות נפרדים – חומר ורוח, אולם לא בצדק.
עתה נטל שוב ולינגהוף את רשות הדבור: לדעתו, אין בכלל שום חומר ממשי קיים בעולם. מה שקיים, הרי הוא הרוח. מה שקוראים אנו בשם החומר, אינו אלא פחד, פחדו של הרוח. כל אימת שהרוח חוטאת במדת הפחד, נוצר ממנו חזיון הבלהות של הרוח – החומר, שהוא רק מעצורו הפיקטיבי של הרוח, דבר שהוא עצמו יצר אותו למכשול לו. הרוח בטהרתה המוחלטת אינה חמרית ואינה נכנעת לחוקי החומר; היא לבדה הכוח. אותו כוח עליון יוצר הכל; שעה שהיה בחיוניותו הראשונית, היה יוצר רק רוחות, עולם של רוחות, ורק לאחר שנתנוון וחטא במידת הפחד, נוצר כל הקוסמוס החמרי. גם הגוף האנושי תוצאת פחד הוא, מעצור לנשמה שקם על דרכה מתוך שחטאה במידת הפחד. ולכן כל רצון רוחני כביר בעולם זורע על דרכו בהיסטוריה פגרי גופות וזרמי דם. כי בו ברגע שהאדם מתגבר בהחלט על הפחד, מתבוסס גופו בדם ולא איכפת לו. גופות מתבוססים בדמם למען תשיג הרוח את מבוקשה!
כה התווכחו אנשי הרוח באולם ה“נוטגמיינשאפט”, בשעה שבחוצות ברלין הרעיד הקור את שיניה של הדלות המיואשת וניגן את מנגינת הרעב. אי אפשר להגיד, שהם לא הרגישו במתרחש; רבים מהם היו מרגישים את המצוקה הנוראה המעוותת את העם על גופם ועורם הם, אך באיזה אופן שהוא עלה בידי כל אחד ואחד להבטיח לעצמו את פתו דבר יום ביומו, ומתוך כך הרגישו עצמם מועמדים לאותו תפקיד, אשר טרוף האומה עמד בעתיד להעמיס על אחד בחיר הגורל. הם הרגישו אולי את האבנטואליות, שאולי אחד מהם יזכה לתפקיד זה. שברירי הסיסמאות והתכניות כבר תעו פה ושם במוחות, אלא שטרם הוכשרה השעה. אך לעת עתה היוו הם את כלי הזמר האנינים ביותר של סימפונית השאול המתנגנת בכל אפסי גרמניה, הם נגנו את הפרטיטורה הנעלה ביותר לירידת גרמניה שאולה.
לויכוחים לא היה סוף והם היו נמשכים עד למחרת היום, אלא ששומר הבית הופיע עם מפתחותיו הגדולים בידו, ואמר להם: רבותי, הגיעה שעת הסגירה!
בזוז החבורה, נטפל ולינגהוף, שהיה עוסק תמיד בציד נשמות, אל פליויר:
– אתה נמצא בדרך הנכונה, אבל לפלא הוא בעיני, כיצד אין אתה מסיק את מסקנתך הנכונה! הן מרעיונותיך רק צעד אחד אל האמת שאני מבשר: אין החומר משפעתו של הרוח, כפי שאתה סובר, אלא פחדה של נפש.
הם עברו בסביבה הרוויה מסורת־קיסרית של וילהלמשטראסה וקניגספלאץ, עברו בככר אלכסנדר וברחוב פרנצלאואר, ולא שמו לב לכל מחזות החג העגום שברחוב. הם היו שקועים כולם בויכוח נלהב, שבו היה ולינגהוף משתדל להוכיח לפליויר, כי החומר אינו מעלה ואינו מוריד.
הם הגיעו לרחוב דאנציגר, מקום שם יוצאת החשמלית מתחת לאדמה ופסיה עוברים מעל לקרקע כשהם נשענים על עמודי פלדה איתנים – אחד מפלאי הטכניקה של ברלין־רבתי. ולינגהוף לא הרפה מפליויר ואחת גמר: לא לשוב לביתו עד שלא יכניע את איש שיחו. אבל פליויר ענה לו בנחת:
– עד שאתה מאיץ בי להסיק את המסקנה האחרונה מרעיונותי, למה אין אתה מסיק את מסקנתך אתה?
– למה אתה מתכוון?
– אם אומר אתה, שאין הגוף אלא פחדה של הנשמה, ושאין כלל חומר בנמצא הרי רוחך יכולה לעבור דרך עמוד הפלדה הזה או דרך אדן הבטון הזה אשר לרכבת התחתית. זאת ההוכחה החותכת היחידה לתיאוריה שלך.
– אתה אומר תיאוריה? זוהי אמת. ובאמרו את המלים הללו, הטיח את ראשו בכל כוחו אל אדן הבטון שלפניו, עד שדמו הקולח נתז על בגדי איש שיחו והוא צנח כמת לארץ.
פליויר ניגש לעמוד הטלפון של הצלב האדום וקרא לעזרה. אחר כך הוציא מטפחת מכיסו וניסה לעצור את שפך הדם מהפצע שעל מצחו של ולינגהוף, אולם לשוא. ולינגהוף פקח את עיניו ופליויר אמר לו:
– אני חשבתי שרק פחדך עוד מונח לפני ושרוחך עברה את גוש הבטון.
– היא אמנם עברה וחזרה עתה אלי – ענה ולינגהוף ונפח את נשמתו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.