יודע כל גרמני מבן שלש שנים ומעלה את השיר יפה־הנגינה אשר המיליטאריסמוס הפרוסי התכוון לגנות בו את המדינה הקטנה ביותר של ה“רייך” על מיעוט חייליה:

"ליפה־דטמולד כרך זה יפה, נחמד,

ובו חייל אחד,

בום בום…"

אליבא דאמת ידע וילהאלם השני להוציא מעיירה זו הרבה יותר מחייל אחד ואפילו מגדוד אחד של חיילים, אבל כאן יסופר רק על אחד מהם, שזכה לפרסום מיוחד משום מעשה שהיה:

מיכאֶל ראופינגר היה בחור כפרי, גדול, מגושם וטפש, אשר בני כפרו לא קראו לו אלא בשם “מיכל השוטה”. אבל בה במידה שלא נשא חן בעיני הגברים נהו אחריו הבחורות, ונראה, שבגלל כך קנאו בו חבריו עד כדי כך שמרוב רוגז והקנטה מצדם – הלך לצבא קודם שהגיע פרקו ולאחר שמלא את חוק שרותו נשאר הלאה כ“מלחך פנכא”. גם בצבא לא נמלט אמנם מהכנוי Der dummer Michel אף־על־פי שהיה מיטיב לקלוע אל המטרה והיה בכלל חייל טוב. נראה שגם כאן גרמה לכך הצלחתו אצל המין היפה. אך יצא לשעות החופשה מן הקסרקטין, היו רואים אותו מטייל ברחובות עם היפה במשרתות, ונמצאו בין חבריו כאלה שניסו להקטין גם את ערך קליעתו, באמרם שרק מתוך טפשות יש לו למיכאל מזל גם אצל הנשים וגם בקליעה אל המטרה.

בין כך ובין כך, את מציאותו של המזל הזה אי־אפשר להכחיש; הוא מתגלה בכל קורותיו ההרפתקניים של מיכאל ראופינגר.

מיכאל יצא למלחמה עם גדודו מיד בתחילת תהלוכת הנצחון הראשונה על אדמת צרפת. אבל הוא לא הספיק להראות את נפלאות קליעתו ברובה, כי מיד בהגיעו לגדות נהר מארנה הועמד בשורות הקרב ולא עברו שעות מספר ובשורות הגדוד נזרקה ההברה: אנו עטורים מכל צד, הקרב אבוד. מיכאל נשבה.

הוא נשלח לאחד הכפרים שבפרובאנס ושם הוטלו עליו ועל חברים אחדים לשביו כל מיני עבודות חקלאיות במשקי הכפרים.

ההצלחה האירה לו פנים, כמובן, מצד המין היפה. כידוע, אין האהבה יודעת להבחין בין עמים וגזעים: השבוי הצעיר נשא חן בעיני אחת הכפריות הצרפתיות שבפרובאנס, אשר אמרה להתנחם בו על בעלה שנפל בשדה הקרב. העם השוכן בדרומה של צרפת בכלל, ובפרובאנס בפרט, הרי הוא עם נוח לבריות, אוהב שקט ומבין וסולח לחולשות אנושיות; איש לא מיחה בידי הזוג הצעיר שזווג בידי שר האהבה – אלמנתו של חלל המלחמה ואחד האויבים האשמים במותו.

אבל לא לעולם חוסן! לאחר שלש שנים של אהבה עזה ממות ממש, אשר ממנה נולדו שלשה צאצאים הדומים מאד ל“באסטיה הבלונדית”, באו סוף סוף ימי השלום, ואל הנאהב הנעים הגיעה הפקודה מאת השלטון הצבאי לחזור לארץ מולדתו.

אבל מיכאל ראופינגר לא חשב כלל על שיבה למולדתו ופחות ממנו הסכימה לזאת אשתו הצרפתיה, הם אחזו באמצעים שונים כדי למנוע את גירושו של מיכאל מצרפת, ולאחר שכל האמצעים לא הועילו – החליטו להגר לאלג’יר.

גם באלג’יר האירה תחילה ההצלחה את פניה לזוג הנאהב, תמורת המשק הקטן שמכרה האשה במולדתה, קנתה לה אדמה באלג’יר בקרבת הבירה ומגידול ירקות ומשלוחם לצרפת התפרנסה המשפחה, שמספר ילדיה גדל בינתיים עד חמש.

עד שבאו המהומות הידועות במארוקו ובאלג’יר בשנת 1923, שאחרי דכוין החלו שלטונות המושבות האפריקניות להרחיק כל זר שחשדו בו באיזה קשר שהוא עם המאורעות; ואף־על־פי שלגבור שלנו לא היתה כל נגיעה שהיא במה שקרה, לא שהו השלטונות בענינו שהיות מרובות; לא הועילו כל מחאותיה וכל השתדלויותיה של האשה; ביום בהיר אחד הובילתו סירת מוטור אל חוף פאלארמו אשר בסיציליה הקרובה לחוף אפריקה, ועם כרטיס נסיעה עד למינכאן הוציאוהו לחוף.

אבל למיכאל ראופינגר לא היה כל חשק לחזור לארץ מולדתו; הידיעות אשר קבל עד כה משם לא היו משמחות ביותר: משבר אינפלציה, חוסר עבודה, מהומות פוליטיות; והעיקר, האם יחזור לסביבתו מקום שם כנוהו בשם “שוטה”? לא, מוטב לנסות את מזלו בנכר. הוא היה נשאר בחפץ לב באיטליה, אילו היה הדבר אפשרי. הוא התחמק אמנם פעמים אחדות מן הרכבת וניסה לבקש מעמד לכף רגלו בעיר זו או זו, אבל בכל מקום מדריכים אותו מנוחה מיד עם הופעתו: שוטר שואל לפאספורט, למגמת פניו, ותמיד נגמר הענין בהובלתו תחת משמר שוטרים אל הרכבת.

לאחר חודש ימים הגיע מיכאל אל אדמת שוויץ, וכאן הונח לו. גם ארץ זו מוצאת חן בעיניו והוא אומר להאחז בה. הוא בוחר בה ומבכרה על פני מולדתו המזועזעת בנכאי המשבר, אבל הגורל רצה אחרת.

הוא מזדמן לאחת העיירות אשר בחלקה הגרמני של שוייצריה ביום המוקדש ל־ Schützenfest חג הקליעה. מנהג מדורות קדמונים הוא בשוויץ, שכל אזרח ואזרח מצאצאי וילהאלם טל מתאמן בקליעה ברובה, ואחת לשנה הוא מראה את כוחו והישגיו בחגיגות אלו הנערכות ברוב תכונה ופאר עממי, עם הכתרת המנצח ושתיה כדת.

רק פראנק אחד היה בכיסו של מיכאל ראופינגר. אולם מתוך בטחון במזלו נכנס אל חפירת הקולעים וקנה לו זכות קליעה בשתי מחסניות בנות חמשה כדורים כל אחת. לאחר שירה חמש פעמים ולא החטיא אף פעם אחת, שואלו שויצארי אחד העומד לימינו:

– התמיד אתה מיטיב ככה לקלוע, או מזלך העיור הוא שכיוון במקומך?

– ומה דעתך?

– מובטחני שאין זה אלא משחק המקרה!

– אם כן הבה נתערב; הנה עוד מחסנית בידי, והיה אם אקלע בכולה אל המטרה תשלם לי מחיר עשר מחסניות.

– הסכמתי, אך אם תחטיא רק אחת מן החמש, עליך לשלם לי עשר מחסניות!

– טוב.

– הנה אני משליש חמשה פראנקים, עשה גם אתה כמוני!

– חיי שאין פרוטה בכיסי, שבוי־מלחמה אני, החוזר משבי צרפת למולדתי.

מיכל נשא חן בעיני איש שיחו, והלה קנה לו עשר מחסניות ואחר כך עוד מחסניות לרוב, וסך הכל היה: על 180 יריות היו למעלה ממאה קליעות אל המרכז, השאר קרובות למרכז כחוט השערה, ואף קליעה אחת לא החטיאה את המטרה, מיכל ואופינגר הוכרז למנצח בקליעה.

כשהועמד המנצח על הבמה על מנת לקבל את זר הנצחון ולהראות בו לעיני הקהל, כבר עשתה לה השמועה כנפים בקרב המון החוגגים, שהמנצח הנהו חייל גרמני אשר הוחזק בשבי עד כה. לאחר שהוכתר בזר הנצחון, החלו מתנדבים שונים מאזרחי המקום להזמין לו מי ארוחה טובה ומי כוס משקה. הוא הסתובב בקרב ההמון החוגג, שפינה לו דרך והסתכל בו בהערצה גלויה.

פתאום נשמעה צעקת אשה בקרבת המנצח:

– ריכרד, אישי!

בעוד רגע הרגיש עצמו מיכל ראופינגר לפות בידי אשה, אשר לא ידעה מעולם. בעיני הקהל היה הדבר מוזר מאד, כי רק לפני רגעים מספר הוכרז המנצח בתור מיכל ראופינגר, ופה מכנה אותו איזו אשה בשם ריכרד והוא בעלה. והוא עצמו, כלומר מי שהוכרז רק לפני רגעים מספר בתור מיכל ראופינגר, עומד עטור נשיקות וחבוקים מידי האשה הזרה ואינו מכחיש כלום. הוא קיבל את החבוקים והלטיפות מידי האשה, שלא היתה מכוערת כלל, אלא שאיזו אש זרה היתה מוצנעת במבטי עיניה, כדבר המובן מאליו, כמס המגיע לו כדת מיד מזלו. הוא השיב לה על לטיפותיה ביד נדיבה, וכלל לא הבין את אשר קרה כאן. בכל זאת, למרות הטיפה המרה שכבר טעם ממנה מנה לא קטנה, התאמץ לקלוט בכל אופן שהוא אי־אלו ידיעות הדרושות למלא את התפקיד שהטיל עליו המקרה. הוא שתק או צחק בקול רם ותוך כדי כך הטה אזנו לכל צד, ולאט לאט החל “למצוא עצמו”. וכאן יש להעיר, כי כשם שהיה טפש גמור בפכחותו, היה דמיונו פעיל לאחר ששתה מעט, וכך קלטה אזנו מפי האשה ומפי ההמון את הידיעות הדרושות לו:

האשה היא אשה גרמנית מעבר לגבול מסביבות קונסטנץ. בעלה, שהלך בתחילת המלחמה אל החזית, עקבותיו נעלמו לגמרי והשלטונות הצבאיים לא ידעו דבר אודותיו, אם מת או נשבה. נראה שהכירה האשה במיכל את בעלה. היכחיש את אמונתה? על דעתו של מיכל לא עלה כדבר הזה: אדרבא! הוא יעשה כל אשר ביכלתו כדי להתאים בכל המובנים לתפקיד שמינה לו הגורל. והוא בודה לו – והיין בעזרו – עלילה מסובכת במקצת, שזהו קיצורה: על־ידי התפוצצות רמון גדול בקרבתו הובהל במידה כזו, עד ששכח את כל עברו ואפילו את שמו שכח. הוא נתעורר כשהוא מונח בתוך מיטה בבית־חולים צרפתי מאחורי החזית. שאלוהו לשמו והוא לא ידע לענות, הראו לו פתקה שעליה כתוב “מיכל ראופינגר” ושאלוהו אם זהו שמו, והוא באחת: אינני יודע; כך ניתן לו השם מיכל ראופינגר, אולם עתה בראותו את אשתו שהוא מכירה כמתוך חלום, הרי הוא נזכר, שאמנם שמו הוא ריכרד, כן, ריכרד אלמהופר, איך יכול היה לשכוח זאת? לכל הרוחות, רק אותה פצצה שנתפוצצה סמוך־סמוך לו, ואחר כך העינויים הקשים שעינוהו הפראנצים הארורים, הם שהשכיחו את הדבר מלבו, אלמלא כך ודאי היה גם זכרונו חוזר לאיתנו.

אמנם האשה באה עם חברתה מבנות הכפר שלה, וזו היתה מכירה את בעלה של מרתה אלמהופר. והיא אינה יכולה בשום אופן להכיר בבחור זה את בעלה; גם גדול הוא ממנו, גם עיניים אחרות לו וגם אפו וקולו, בקצור לא זה הוא האיש. היא מנסה להביע את חששותיה, אבל מיד עם ראשית דבריה מודדת אותה האשה במבט מלא ביטול וקור, אינה רוצה לשמוע עוד ופונה לה עורף. גם השאון וההמולה, השאלות הרבות שמרעיפים על מיכל מכל צד, ביחוד רפורטרים של העתונים המקומיים הנמצאים בחגיגה, אינם מניחים לה להגיע לידי דבור. נמצאו גם אנשים שרצו להראות את אהדתם לשבוי המשוחרר והביעו זאת על ידי הזמנת “שכבות” בירה ושאר משקאות אשר ישמחו את לבב שותיהם, ומאחר שלבו של מיכל נתמלא אותה שמחה נוזלית במידה גדושה ביותר, עד כי הרי שוויץ הגבוהים והמוצקים יצאו מסביבו במחול, לא התפלא איש על כל השטויות אשר דיבר; הוא הובא על ידים לתוך הרכבת שהעבירתו עוד באותו לילה את הגבול הגרמני והורד בכפר מגורי אשתו המדומה אשר בסביבות קונסטנץ.

למחרת, כשנתעורר מיכל ראופינגר, – סליחה! ריכרד אלמהופר שקם לתחיה, משנתו, ומעליו מתכופפת זוגתו החדשה, היו רגשותיו מעורבים מאד; גם רגש של בחילה לאחר שכרון של יום אתמול וגם רגש הזרות נוכח פני המציאות החדשה שהוא נמצא בה. היוכל לעמוד במצב זה? הוא שכח כמעט את כל מה שדיבר אתמול מעבר לגבול השויצרי ולבו נתמלא פחד. אולם כאן באה העתונות והחישה לו עזרה בצר לו. אשתו הביאה לו את העתון הלוקלי השווייצרי וגם את העתון המקומי הגרמני, שבהם היו מתוארים ובהרחבה ובפרוטרוט כל קורות חייו של ריכרד אלמהופר וכל דברי העינויים אשר עינוהו הצרפתים הארורים בימי שביו. לאחר כל התיאורים הללו באו דברי התמרמרות ומחאה על מעשיהם המחפירים של שלטונות הצבא הצרפתי, שהחזיקו בשבוי־מלחמה משך חמש שנים אך כדי להתעלל בו; דרישות הובעו כלפי הממשלה הגרמנית, לפנות במחאה אל חבר הלאומים ואל בית המשפט הבין לאומי בהאג, ותעמולת הסתה אנטי־צרפתית מלאה את כל דפי העתון. ריכרד אלמהופר הועמד, איפוא, במרכז ההתענינות, ולמיכל נעם התפקיד החדש, כי תמונתו ניתנה בראש העתון.

בינתיים גם יושבי המקום קראו את הכתוב בעתון ונסתכלו בתמונה:

– איתמהא, האם זהו האכר אלמהופר אשר ידענוהו מנעוריו? ודאי שנפלה כאן טעות, הבה ונראה נא במו עינינו!

כל אנשי המקום נתאספו מסביב לבית, רוצים לראות את האכר אלמהופר שחזר משביו לאחר שנים רבות של שתיקה גמורה. הוא, כלומר, מיכל, ראה אותם בהתאספם ובהסתכלם דרך החלון, והוא הרים את הכסת עד למצחו לבל יראוהו. אבל יותר ממנו דאגה לכך אשת אלמהופר, כי היא היטיבה לנעול את הדלת ואמרה לאנשי המקום, כי בעלה חולה מחמת ההרפתקאות שעברו עליו, ואי־אפשר לראותו בשום אופן.

בינתים וגם אותה חברה שליותה את אשת אלמהופר לחגיגת הקליעה מעבר לגבול, החלה לספר לאנשי המקום על מראהו של האכר אלמהופר שאינו הוא, אלא אדם אחר בהחלט, ומרת אלמהופר ראתה, כי כלתה אליה הרעה וכי לא תוכל להחזיק מעמד.

אבל החלטתה לא להרפות מבעלה החדש היתה חזקה, ואפילו אם הוטל עליה לעזוב את כפר מולדתה; ואמנם לאחר שלושה ימים של הסתגרות בתוך החדרים והקנטה מצד השכנים הרוצים לזרוק “רק מבט קצר” על בעלה, עזב הצמד באישון לילה את הכפר ונסע לקונסטנץ.

בינתים העתיקו כמעט כל עתוני גרמניה הקטנים שבערי השדה את הידיעה על השבוי שהוחזק חמש שנים בידי הצרפתים, עם כל תאורי היסורים המזעזעים שעונה בהם, כביכול, השבוי. במקומות רבים אף נתארגנו ועדות, שתפקידן היה להניע את דעת הקהל למחאה ולדרוש צעדים מאת הממשלה המרכזית.

משעזב הזוג את כפר מולדתה של מרתה אלמהופר, ראו פתאום שהעולם כולו פתוח לפניהם כגן עדן ממש; בכל מקום מחכים להם המונים, מקבלים פניהם בכבוד רב, והעיקר: תוחבים לידיהם בכוח ממש סכומי כסף הנאספים בין הקהל. בכל מקום מכריחים את השבוי המסכן לנאום בפני עם ועדה ואף־על־פי שדבריו מבוטאים בגמגום פה ובשפה פשוטה, הרי ההמונים מקשיבים להם בחרדת קודש כלדברי הכומר בכנסיה.

הם עוברים מעיר לעיר, בכל מקום נושאים אותם על כפים נערכות אספות ובסיומן מקבלים הנאספים החלטה חגיגית פה אחד: אם תקרה עוד פעם מלחמה ב“פראנצי”, נצא עליהם כולנו בזקנינו ובנעורינו, איש לא יעדר!

השלטונות וכן גם עתוני הבירה, ששתקו תחילה להסתה הפרועה המתנהלת בעתונות הפרובינציאלית, הוכרחו סוף־סוף לחקור את הענין. והחקירות לא ארכו ביותר, מיד הובררה האמת ופורסמה בעתונות הרשמית ובחלק ידוע של העתונות הפרובינציאלית. בכל זאת לא שכך הזעם הגדול על הצרפתים האכזרים, ולא פסק הסיבוב המוצלח של צמד־החמד בערי השדה, עד שהמשטרה ראתה צורך לעצמה להפסיקו.

באחת העיירות בקרבת ברלין נעצר הזוג והוזהר על־ידי המשטרה לבל ימשיך בהופעותיו. אם מרת אלמהופר מוצאת שמר מיכל ראופינגר טוב לה במקום בעלה הנעלם, הרי זה עניינה האישי, אך אסור לעשות כל פומבי לדבר זה.

הם מחליטים להשתקע בברלין, ובראשונה נמנע מיכל מכל הופעה פומבית. אבל בדרך מקרה מזדמן הוא עם זוגתו לאולם ה“נוטגמיינשאפט” בשעת אסיפת ה“קברט”. ובשיחה עם אנשים מספר אין האשה יכולה להתגבר על יצרה והיא מספרת את כל העלילה הכוזבת מא' ועד ת'. קבוצה גדולה מתאספת סביבם ומר מיכל שנתרגל בינתיים למלאכת הדיבור באזני צבור גדול, מרצה כיד האמנות הטובה עליו את הנאום השגור בפיו בחינת “אבינו שבשמים”.

אבל בהגיעו לסוף דבריו, ניגש אליו אדם לבוש אזרחית, הראה לו כפתור המוכיח כי שוטר הוא, ויש לו זכות לעצור כל איש, ואמר לו:

– בשם החוק, הנך עצור!

– על מה?

– על שום שספרת כאן את המעשה אשר הודית בעצמך בכזבו, ואשר התחייבת לא להפיצו עוד. מה שמך האמיתי, אמור!?

– מיכל ראופינגר – ענה מיכל בגמגום למחצה.

– ומאין אתה?

– מליפה־דטמולד!

– ובכן שמעתם, רבותי, – פנה השוטר אל הקהל.

– ועכשיו בבקשה ללכת אחרי – פנה השוטר אל הזוג.

אותה שעה פצה מי־שהוא בתוך הקהל, והקהל ענה אחריו:

– ליפה־דטמולד, כרך זה יפה, נחמד

ובו חייל אחד!