מ“קו מג’ינו” לגני יהודה 🔗
גני יהודה? ספק אם שמעו רבים על ישוב זה, בלב השפלה, בואכה לוד. לא מושב ולא מושבה. עולים מצרפת וותיקי הארץ, שבעי חיים ועמל, שנשאו נפשם לטבע, לשלווה, נשתקעו כאן, נטעו, בנו לולים, רפתות, אף-על-פי שרובם עודם פעילים בחיי צבור ומשק בעיר.
שלווים שבילי העפר, מלבלבים עצי הדר צעירים ומכסיפים עצי זית ישישים, ובאופק, מעבר לשדות האפורים, הכתורים גיאיות וואדיות – מדינת ירדן.
ביום – ממלכת נשים וילדים מעטים. גבר נמוך קומה, חיוך בפניו חרושות הדאגה, עומד ליד בנין חדש – מעשה ידיו. בנינים רבים הוא כבר הקים כאן – ולכל אחד צורה משלו. בדומה לישוב החוילות הסמוך, סביון, שכל יחידת מגורים בו, כפתגם האנגלי, מבצר, וכל אחת סגנון משלה שחותם ארץ-המוצא, דרום אפריקה, טבוע בה. ועל אם הדרך – עץ תות גלילי, ישיש, שכמו תעה לכאן… המהנדס ראובן פישר, איש שטרסבורג, הוא עולה חדש, אך הוא עם זאת מותיקי ההסתדרות, מראשוני העליה השלישית, מכובשי העמק – והוא אז בן ט"ז. ועד היום הזה, ובמשך כל גלגוליו ונדודיו, עומדים בו חומם ותומם ואמונתם החלוצית הזכה של ימי ראשית מגעו-בריתו עם הארץ.
כמו מתוך ערפל נשקפת לעיניו עיירת הולדתו, גולטא שליד אודיסה ובית אבא, מורה בבית הספר לבנות הנודע לתהילה ע"ש מרגלית (עם י. עזריהו ז"ל). בפרוס מלחמת העולם הראשונה עקרה המשפחה לגליציה ומשם, ב- 1919, עם זרם המהגרים לארצות הברית. ואך הוא, בכור הבנים מסרב; הוא כבר נמשך אחר “השומר הצעיר” – ומשאת נפשו ארץ ישראל. ב- 1920 דרכו רגליו על אדמתה.
הדרך הוליכה אל העבודה בכבישים, בייבוש הביצות ובכרמי השקדים ואל הפעילות בגדוד העבודה, ב“אחדות העבודה” ובהגנה, עד ליום בו נפצע פצעים אנושים ביפו, באחד במאי תרפ"א.
לימים הוא נוסע לצרפת, להשתלם. קיומו על עבודת דחק ולחמו לחם צר, אך הוא משלים חוק לימודיו בהנדסה וחולם לשוב לארץ. אלא שבינתיים מוציע לפועל המהנדס הצעיר תפקידים רבי-אחריות: הרי בנין התיאטרון הנודע “מוטיאליטה” בפאריס, והרי קטע ה“מאֶטרו” המתמשך לוורסיי, וסכרים על הריינוס מתחת למים, בניני ממשלה וכבישים – ופסגת פעלו: חלקו בהקמת חגורת הביטון והפלדה הקרויה “קו-מג’ינו” על רשת ביצוריה התת-קרקעיים.
והנה יורדת אימת המלחמה והשואה. הוא במתנדבים לצבא הצרפתי. נופל בשבי. נמלט. מחרף נפשו בשורות המחתרת בגבורה בהקרבה (כינויו בה הוא “לויטנאנט רובאֶר”). הילדים במנזר. מה כי נספר עינוייו והם ארוגים ביסורי הכלל היהודי בצרפת? אך הנה תמה סוף סוף המלחמה, והוא מחליט לחזור ולעלות – וגם הפעם אין הוא שועה להפצרות הוריו מעבר לים שיצטרף אליהם.
שעת השחרור מעמיסה על הטובים והנאמנים מיהודי צרפת ששרדו בחיים אחריות כבדה. יש לשקם הריסות החיים בקהילת שטרסבורג, בירתה של לוריין, בה התגורר לפני השואה, לטפל בעניני ציבור ונוער, ציונות ותנועה, ועל הכל – בזרם האדיר של הפליטים המעפילים, ניצולי השואה, לסייע ברכישת נשק להגנה, ומה לא? ביתו של פישר הוא בית ועד לכל עסקן ושליח, והוא עצמו נתון כולו בעשייתו האפורה, האלמונית, המתמדת. מי שלא ראה את פישר בימים ההם – לא ראה עסקן ציבור ששליחותו הצמיחה לו כנפיים…
עד שהגיעה שעתו. הוא מרגן קבוצה של משתקעים בונים (חלומו – כפר עולי צרפת), אלא שבינתיים הוא עצמו מראשוני חלוציה של העליה המועטה מצרפת – ואת מלוא כשרו וכשרונו משקיע הוא בהקמתו של הישוב החדש: גני יהודה.
נחטא לאמת אם נאמר ששפרה דרכו. לא תמיד ראה ברכה בעמלו. אבל יש במשלוח ידו של המהנדס מטעם היצירה, מתן צורה לחומר ומגע הדוק עם העבודה והעובדים. הוא מאוהב במשלוח ידו, ורבה ברכת הנפש שנושא לו כל בנין נוסף לעולים חדשים – שכרו רב לו משכרם של מפעלי-הבנייה הגדולים שלו מצרפת. וליד ביתו בגני יהודה “שלו” – בלב אזור של עולים חדשים (כפר ענה, יהוד, קרית ביאליסטוק) מלבלבים עצי ההדר והכרם וערוגות הורדים – והם שמחת חייו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.