מפרדסי פתח-תקוה ל“דרום יהודה”    🔗

זקוף וחסון. זרועות כיצוקות פלדה. ראש שיבה. ואך בעיני התכלת הבהירות עומד תום נעורים. לא בחיצוניותו בלבד דומה הוא, מרדכי שפירא, לאבא ר' אברהם, שהיה לאגדה. גבורה ופשטות ועממיות, בכל אלה ניחן הבן כמוהו ועל הכל – באהבת ספר. “כשאני נוהג בדרכי הארץ אין אני רואה דבר זולת השדות. ואז נושם אני מלוא ריאותי נשימה חדשה, וחדווה עולה בי. השדות, העצים…” זו לשונו.

בבית אבא גדל וברוחו, כשאר שמונת אחיו ואחיותיו, במושבה, ורוב ימיו עשה בה. עד תרפ"א למד בבית הספר החקלאי באם המושבות, אולם יותר ממנו עיצבו דמותו רחובות המושבה, הפרדסים, המגע עם הערבים, ההגנה. שנה קודם לגמר בית הספר נמלט הנער מכתתו ונחלץ להגנת הישובים הבודדים בגליל העליון שסכנה ארבה להם – וחזר לכתה. ובספרו של יהודה אידלשטיין (ת“א, תרצ”ט) על ביתו של “שיך אברהם מיכה”, הוא ר' אברהם שפירא, מסופר מעשה בבנו זה (והוא אז בן ט"ו). סכנת השמד צפוייה לפתח תקוה ובנותיה. המדורות בהרים ובכפרי הערבים מבשרות התחלת ההסתערות – והוא מתנדב (עם זאב אירלנד), ועובר דרך טבעת המצור, ומביא לועד ההגנה בתל אביב, לדיזנגוף ולאביו שעשה אז בעיר, מכתב אזעקה ממגיני פתח תקוה.

הנער עוזב את בית הספר החקלאי ודרכו לפניו סלולה – אל העבודה בפרדס ואל השמירה. לימים הוא עוסק בניהול עבודות קטיף ואריזה בפרדסי יהודי השרון. מנוסה ובקי בענף ההדרים, ואולם עיקר סגולתו – כשרו החברתי, חן היחסים עם העובדים, הבנה ואדיבות, זו הסגולה שעמדה לו גם בשנות עבודתו הארוכות כנהג – בסדור העבודה וליד ההגה.

למרדכי שפירא חברים במושבות, מבין חלוצי הנהגות. הוא בקי בקורותיה של התחבורה הקואופרטיבית, שהם פרק רב-גבורה במסכת התעצמותו של היישוב. הוא עוד זוכר את הדיליז’אנס, את החמור והגמל, כאמצעי התחבורה והתעבורה בעבר ואת המכוניות הראשונות, ששוקעות היו בחולות ובשבילים נידחים. וודאי, שאין הוא, יליד הארץ, חניך הבית המשופע במורשת גבורה, היודע את השכנים, לשונם ואורחם ורבעם מילדותו – נרתע מהסכנות ומהקשיים הכרוכים בנהיגה בדרכים. אדרבא, חירוף-הנפש המתמיד הנדרש מהנהג בדרכי הארץ – מושך את לבו.

לא אחת כבר נתקל – גם כנוסע – בערבים מוסתים שניסו לשתק את התחבורה, ובכל מקום נפרץ המצור על-ידי נהגים שהובילו את כלי-הרכב בין כפרים ופרדסים ערביים, כשזגוגיותיהם פרוצות וגלגליהם נקובים בידי מרצחים. ומכוניות הועלו באש, ונהגים נרצחו – אך התנועה לא נפסקה. פועם בו יעודו של הנהג הישראלי. קיום קשרים עם ישובים מותקפים, מבודדים, ובראש ובראשונה עם ירושלים הנצורה – למן מאורעות תרפ"ט ועד למלחמת העצמאות – והובלת אנשים ואספקה ונשק ותחמושת, חרף מוקשים ומארבים והתנכלויות-רצח. ועניין לו גם בצורת התארגנותו החברתית, השיתופית, המושתתת על זיקה הדדית בין הכלל והפרט.

הייפלא, שהנהיגה שבתה לבו והוא רואה עתידו בה, וקוסמת ההתמזגות בצבור חלוצי גדול, שבה מקיים כל אחד ואחד שירות חיוני לקיום הישוב ובטחונו?

בתרצ“ג מצטרף מרדכי ל”איחוד רגב“, שהיה במרוצת הזמן ל”דן", הפורש רשתו מבת ים ועד למוצא הירקון. שנות מאורעות ומלחמה. מארבים, יריות, מוקשים בדרכים, והוא אז גם נוטר מושבע, מלווה משוריינים, מזויין בנשק.

עד לפני חמש שנים הוא מתגורר בפתח תקוה, וסביב ביתו – משק זעיר. אחר יום נהיגה בין המושבות – המשק שעשועיו. עצי פירות וירקות, שיחי נוי ופרחים, גדיים ותרנגולות. אוכל פרי עציו וגבינת עזו. הגינה – מוניטין יצא לה ברחבי המושבה.

בינתיים קובעו הקואופרטיב סדרן בתחנה המרכזית בתל-אביב. כאן, בכוורת ההומה תדיר, בלב המהומה, מתרוצץ הוא בלא הפסק, מבטיח תנועה סדירה; החוש והנסיון עומדים לו, ודעתו מקובלת על חבריו.

עתה הוא אוחז בהגה ועבודתו באחד הקוים העירוניים. עצבנות, מתיחות, אחריות חיי אדם – תופעות-לוואי הן למשלוח-יד זה. ואולם, מרדכי, כשם שיודע הוא סוד היעילות כן יודע הוא סוד היחסים עם הקהל. והזהירות טבע שני לו, והשליטה העצמית. מימיו לא אירעה לו התנגשות בדרכים. “עליך להזהר תמיד מזולתך, להבין את הנהג האחר, לשמור על שלווה פנימית – ולא תבוא לידי התנגשות".

אין אמידות בבית, שהוא ורעייתו מקיימים אותו בעבודתם. אחד הנאמן לקואופרטיב ולמשקו, והקואופרטיב נאמן לו; נהג ברכב ציבורי ישראלי, בעיר ההומיה תל-אביב, שצמח מן הכפר ונתחשל בהגנה ואוחז ביד אמונה בהגה.