רקע
משה אלנקוה

הימים ימי שלהי הקיץ החמים. ואני במחנה עבודה, אי־שם בין הרי יהודה. יום יום מבוקר עד ערב עובדים בסיקול־הכרמים. השמש היוקדת מכה בלי רחמים על הראש, והגב מחשב להישבר מרוב התאמצות ומתיחות… בשארית כוחותי מסיע אני את מריצת־האבנים לערימה הגדולה שבקצה החלקה, רגלי כושלות מהעלפון הנסוך בקרבי, הכל מדומדם ורוקד מסביבי – עד כי נפלתי.

וכאשר שבה אלי רוחי, מצאתי את עצמי שוכב בצל סלע גדול שליד הערימה. משב־הרוח מסך שוב בקרבי את רוּח־החיים, ואכן מה טוב ומה נעים “בצל סלע כבד בארץ עיפתה…”

צלצולי פעמון־הקבוצה בישרוּ את גמר־העבודה, ולשמעם התרוננוּ כל החברים, כאילו נתבשרוּ לקריאה: גלין־גלן, גלין־גלן – למקלחת! לארוחת הערב! השמש שחלפה זה כבר למאחרי־ההר, עודנה שולחת את נגוהותיה האחרונים והמאירים את האפלולית, ההולכת ומתפשטת על פני הבקעה שלרגלַי ועל פני ההרים הסלעיים, כשרוחות צחות מנשבות ומחטאות את הגוף והנשמה גם יחד אחרי יום־עבודה קשה.

ובנוף פראי ושמם זה נוח לו לדמיון להתלקח, כל אחד מסתגר לנפשו, ונמשך אחרי הרהורי לבבו. ואף אני, אחרי אשר התקלחתי ואכלתי, פרשתי לי אל סלע קטן, התישבתי – ואביט נכחי.

אוהב אני לשבת ולהרהר… מה טוב לשבת ככה ולהתמכר לדמיונות מפַתים ומגרים… להשלות את נפשי רציתי, ולו גם לרגע קט. והשעה אף הסביבה כה נוחות ומתאימות! שעת דמדומים בין ההרים שעה יפה היא ורווּיית געגוּעים; אור וצל משמשים בערבוביה.

יש אשר יגבר האור, וקרן קלוּשה תציף את העמק שלפנַי; והנה הוָדי העמוק ומאחורי הוָדי, כצמוּד לצלע ההר, שוכן הכפר הערבי. מעל בתי־החמר המָכים מזדקר המסגד, אשר מצריחו אך זה קרא המואדזין לתפילה, וקולו היפה והמוטעם בנגינה מזרחית עודנו מנסר בחלל, וההד עונה לו מבין ההרים… ומהשביל המתפתל מהכפר יוצאות הערביות, כשכדיהן על ראשן, והן משרכות דרכן לאיטן אל המעין היחידי שבסביבה, הנמצא בחצר־המשק… ויש שיתגבר החושך. וצללים יגיחו מבין ההרים ויפשטו בבקעה מסביב, וייעלם הכפר הערבי על בתיו ומסגדו, ורק זמזום הערביות העולות לשאוב מים יגיע לאזנַי כהד… אי־שם בשביל המתפתל יתמזגו יחד עם זמזום־הערביות, ורחש היקום כולו הופך להרמונית־ערב נפלאה. בשעה כזאת, בשבתי על שן הסלע, כולי שרוי במין אכסטזה מזרחית, מלא הלב על גדותיו כיסוּפים נעלמים, שאיני יודע פשרם, ואני כה רך ברגע זה, ונוח לאהוב בלי קץ…

הגיעה השעה לקום. ניגשתי לאהלי, התעטפתי במעילי הגדול, חבשתי לראשי כפיה כדרך הערביים, וניגשתי לתחנה שבחצר. התייצבתי – כנהוג – קיבלתי רובה טעון וחגורת־כדורים, ונמסר לידי לשמור את השער המערבי, שלידו נמצא המעין. שמתי פעמי לשם. בדרך סרתי לסוכת־הנוטרים, העליתי אור במנורת־השדה שהיתה תלוייה על העמוד, לקחתי את סל־האוכל, שוב בדקתי את הרובה – וניגשתי למעין.

… עומד אני ומקשיב לרחש־הלילה, מחדר־האוכל בוקעת מנגינת־מפוחית סוערת. כנראה, רוקדים שם. הסיבותי פני לשדרת־הברושים אשר משם עלה קול רחש. דרוּך עמדתי, ופתאום פרצתי בצחוק גדול: שכחתי לגמרי!… חה, חה! אתן לזוג הזה מחר מנה הגונה! – אמרתי לעצמי והמשכתי לחשוב:… אי, אי, נעורים, נעורים! תקופת־הזוהר של החיים! שוטה הוא מי שאינו יודע לנצלם. “שמח בחור בילדותך” – ככתוב!… וחייכתי לי.

זה כבר פסק כל רחש. דממה בכל. רק הלבנה עמדה במלואה, צוחקת לרעיונותי המוזרים… ודומה: מסכימים לה הברושים, והם מנענעים צמַרתם…

כאשר נשמעה הדפיקה בשער ידעתי, כי הערביות הגיעו. פתחתי לפניהן פשפש צר, ובשורה חלפו לפני צלליהן של בנות־ערב הגאות. כולן תמירות וזקופות, ובאמנוּת מיוחדת ויפה מחזיקות הן את הג’רה הגדולה על ראשן. ובייחוד משכה את לבי אחת מהן, האחרונה בשורה, בהליכתה המתונה והיפה, ונדמה לי כי שיניה הלבנות הבהיקו לעומתי בחשיכה. סגרתי אחריהן את הפשפש, והולכתין למעין. אחת אחת שלשלו את החבל, מילאו את כדיהן והסתלקו דמומות כלעומת שבאו. רק האחרונה התמהמהה מה, והתקשתה בהרמת־הכד על ראשה. עזרתי לה, ותיכף ומיד נבלעה בחשיכה והשיגה את רעותיה.

למחרת קיבלתי הודעה, שאשאר לשמירה לכל ימי־השבוע.

“מדוע אתה מחייך?” שאֵלַני התורני, שלא היה רגיל שיקבלו בשורה זאת בשמחה.

“כך. אין דבר! נזכרתי במעשיה,” עניתיו כלאחר־יד.

וראה זה פלא! כל היום לא הרגשתי בעייפות, ועבדתי במרץ ובשמחה. ובתמיהה רבה קידמני התורני בתחנה, כי הנה הקדמתי להגיע לשמירה. אמרתי לו שהשתעממתי באוהל, ואין לי עוד מה לעשות, וברצון אתחיל את השמירה במוקדם.

ושוב יצאתי למעין, אך הפעם לא באותה מתינות של ליל־אמש. רצתי, כי חששתי שמא אאחר את בוא הערביות.

התישבתי על מעקה־הבטחון של הבאר. ועוד אני שקוע בהזיות ובצפיה, והנה, לתמהוני הגדול, צצה לנגדי, כמתוך האדמה, אותה ה“אחרונה בשורה”, כשכדה על ראשה, ובאותה מתינות מצודדת־לב כבליל־אמש היא עולה לבאר. נבהלתי שמא השער פתוּח… אבל – חשבתי בלבי – הן זה לא ייתכן, כי במו ידי סגרתיו! וחיכיתי לבאות. היא ניגשה אלי מקרוב, ובלי כל הזמנה, התיישבה לידי על המעקה. לבי החל פועם בחזקה ואני מתרגש: מי יודע מה רוצה ערביה זאת ממני – בלילה?… ייתכן שהיא מסתירה פגיון?… ולמה הקדימה את כל רעותיה?… מחשבות אלו עברו ביעף במוחי, ולא מצאתי להן תשובה. וכן גם פחדתי פן יבוא המבקר על השמירה וימצאני במצב לא נעים זה…

אך פתאום פתחה היא את פיה, והחל מספרת:

“בת אני למשפחה מיוחסת בכפר.” (לקולה מיד נרגעתי). "משפחתי יושבת בזה הרבה מאוד שנים… אחי היו ממארגני־המאורעות… והתנפלו על משקים עברים… לעתים היו מביאים הביתה נשק וגם ביזה הרבה… אבל אני שונאת את משפחתי!… – קולה התרגש. “הם הורגים ילדים יהודים… והם רוצים למכרני לאשה לשיך זקן, אשמאי, שיתעמר בי… ואני, אוהבת את היהוד… אצלכם טוב… האשה כמו הגבר; לא נמכרת כחפץ… ואני כשפחה בבית־אבי. כל השבאב בכפר אוהב אותי, ואני יפה, ורוצה ללכת בלי צעיף, אבל אני שונאת את השבאב, כי הם נותנים בי את עיניהם החומדות רק לגופי… אבל לי יש גם נפש… הם לעולם לא יבינו לרוחי…”

הרגשתי שדמעות חונקות את דבריה, וגם אני התרגשתי מאוד… לשמע זמזום־הערביות, קמה מהר, מילאה כדה, ותיעלם.

ולמחרת שוב הופיעה לפני כל רעותיה. הפעם לא התביישה, ונכנסה עמי האוהלה לפני צאתי לשמירה. העליתי אור בעששית. היא ישבה לידי, ולאור־העששית יכולתי להבחין בדמותה, העטופה כולה גלימה שחורה. ומבעד לצעיף שקוף, המכסה את מחצית־פניה, נגלו לי פנים אציליים.

עינים שחורות ויוקדות כגחלים ננעצו בי מבעד לריסים שחורים וארוכים.

שאלתיה לשמה.

“פטמה!”

(מבלי משים נזכרתי בפזמון הערבי “פטמה בנת אל שיך”…).

קמה שתיקה לרגע. אך מיד ביקשתני פטמה להראות לה את הרובה. מתוך אמון בה נתתיו לה. היא תפסתהו בכוח. ופרצה נרגשת: “אני אקטול את עצמי, ואחר כך אותך, יא מוסה… רוצה אני להיות יהודיה…”

היא פרצה ביללה היסטרית. פחדתי פן ישמעוה בחצר, ויחושו לאהלי, כן גם פחדתי פן תגשים את דבריה. התנפלתי עליה ותפסתי ברובה, אך היא לא הניחה אותו מידה האוחזת בו בעוית־טירוף והיא נופלת לרגלי. עתה סר הצעיף מעל פניה לגמרי, ושטופים בדמעות נראו לי פניה מזהירים יותר.

איני יודע אם מתוך יצר־החמלה או מתוך יצר־התאוה התעורר בי חשק עז לנשק לנכריה הזאת המוטלת לרגלי, את זו הנאמנת לנפשה, אשר מסוה נימוסים חיצוניים אינם ידועים לה ואינם מעיבים על הליכותה – לנשק לה ולהביע לה אמון, כי מבין אני לרעה. תפסתי את צעיפה, סובבתי את פניה לגמרי, ושטופים בדמעות נראו לי פניה מזהירים יותר. בפתח, ופלטה לחלל־האוהל קללה1 זעומה: “יהוד!” בכפי הנכלמת נשאר צעיפה השחור והמדולדל————————

וכשהקיצותי – מצאתי את עצמי מחזיק את סדיני באגרופי הקפוץ.

1946


  1. במקור קלה — תוקן ל־קללה — הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52461 יצירות מאת 3066 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21951 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!