הימים ימי שלהי הקיץ החמים. ואני במחנה עבודה, אי־שם בין הרי יהודה. יום יום מבוקר עד ערב עובדים בסיקול־הכרמים. השמש היוקדת מכה בלי רחמים על הראש, והגב מחשב להישבר מרוב התאמצות ומתיחות… בשארית כוחותי מסיע אני את מריצת־האבנים לערימה הגדולה שבקצה החלקה, רגלי כושלות מהעלפון הנסוך בקרבי, הכל מדומדם ורוקד מסביבי – עד כי נפלתי.

וכאשר שבה אלי רוחי, מצאתי את עצמי שוכב בצל סלע גדול שליד הערימה. משב־הרוח מסך שוב בקרבי את רוּח־החיים, ואכן מה טוב ומה נעים “בצל סלע כבד בארץ עיפתה…”

צלצולי פעמון־הקבוצה בישרוּ את גמר־העבודה, ולשמעם התרוננוּ כל החברים, כאילו נתבשרוּ לקריאה: גלין־גלן, גלין־גלן – למקלחת! לארוחת הערב! השמש שחלפה זה כבר למאחרי־ההר, עודנה שולחת את נגוהותיה האחרונים והמאירים את האפלולית, ההולכת ומתפשטת על פני הבקעה שלרגלַי ועל פני ההרים הסלעיים, כשרוחות צחות מנשבות ומחטאות את הגוף והנשמה גם יחד אחרי יום־עבודה קשה.

ובנוף פראי ושמם זה נוח לו לדמיון להתלקח, כל אחד מסתגר לנפשו, ונמשך אחרי הרהורי לבבו. ואף אני, אחרי אשר התקלחתי ואכלתי, פרשתי לי אל סלע קטן, התישבתי – ואביט נכחי.

אוהב אני לשבת ולהרהר… מה טוב לשבת ככה ולהתמכר לדמיונות מפַתים ומגרים… להשלות את נפשי רציתי, ולו גם לרגע קט. והשעה אף הסביבה כה נוחות ומתאימות! שעת דמדומים בין ההרים שעה יפה היא ורווּיית געגוּעים; אור וצל משמשים בערבוביה.

יש אשר יגבר האור, וקרן קלוּשה תציף את העמק שלפנַי; והנה הוָדי העמוק ומאחורי הוָדי, כצמוּד לצלע ההר, שוכן הכפר הערבי. מעל בתי־החמר המָכים מזדקר המסגד, אשר מצריחו אך זה קרא המואדזין לתפילה, וקולו היפה והמוטעם בנגינה מזרחית עודנו מנסר בחלל, וההד עונה לו מבין ההרים… ומהשביל המתפתל מהכפר יוצאות הערביות, כשכדיהן על ראשן, והן משרכות דרכן לאיטן אל המעין היחידי שבסביבה, הנמצא בחצר־המשק… ויש שיתגבר החושך. וצללים יגיחו מבין ההרים ויפשטו בבקעה מסביב, וייעלם הכפר הערבי על בתיו ומסגדו, ורק זמזום הערביות העולות לשאוב מים יגיע לאזנַי כהד… אי־שם בשביל המתפתל יתמזגו יחד עם זמזום־הערביות, ורחש היקום כולו הופך להרמונית־ערב נפלאה. בשעה כזאת, בשבתי על שן הסלע, כולי שרוי במין אכסטזה מזרחית, מלא הלב על גדותיו כיסוּפים נעלמים, שאיני יודע פשרם, ואני כה רך ברגע זה, ונוח לאהוב בלי קץ…

הגיעה השעה לקום. ניגשתי לאהלי, התעטפתי במעילי הגדול, חבשתי לראשי כפיה כדרך הערביים, וניגשתי לתחנה שבחצר. התייצבתי – כנהוג – קיבלתי רובה טעון וחגורת־כדורים, ונמסר לידי לשמור את השער המערבי, שלידו נמצא המעין. שמתי פעמי לשם. בדרך סרתי לסוכת־הנוטרים, העליתי אור במנורת־השדה שהיתה תלוייה על העמוד, לקחתי את סל־האוכל, שוב בדקתי את הרובה – וניגשתי למעין.

… עומד אני ומקשיב לרחש־הלילה, מחדר־האוכל בוקעת מנגינת־מפוחית סוערת. כנראה, רוקדים שם. הסיבותי פני לשדרת־הברושים אשר משם עלה קול רחש. דרוּך עמדתי, ופתאום פרצתי בצחוק גדול: שכחתי לגמרי!… חה, חה! אתן לזוג הזה מחר מנה הגונה! – אמרתי לעצמי והמשכתי לחשוב:… אי, אי, נעורים, נעורים! תקופת־הזוהר של החיים! שוטה הוא מי שאינו יודע לנצלם. “שמח בחור בילדותך” – ככתוב!… וחייכתי לי.

זה כבר פסק כל רחש. דממה בכל. רק הלבנה עמדה במלואה, צוחקת לרעיונותי המוזרים… ודומה: מסכימים לה הברושים, והם מנענעים צמַרתם…

כאשר נשמעה הדפיקה בשער ידעתי, כי הערביות הגיעו. פתחתי לפניהן פשפש צר, ובשורה חלפו לפני צלליהן של בנות־ערב הגאות. כולן תמירות וזקופות, ובאמנוּת מיוחדת ויפה מחזיקות הן את הג’רה הגדולה על ראשן. ובייחוד משכה את לבי אחת מהן, האחרונה בשורה, בהליכתה המתונה והיפה, ונדמה לי כי שיניה הלבנות הבהיקו לעומתי בחשיכה. סגרתי אחריהן את הפשפש, והולכתין למעין. אחת אחת שלשלו את החבל, מילאו את כדיהן והסתלקו דמומות כלעומת שבאו. רק האחרונה התמהמהה מה, והתקשתה בהרמת־הכד על ראשה. עזרתי לה, ותיכף ומיד נבלעה בחשיכה והשיגה את רעותיה.

למחרת קיבלתי הודעה, שאשאר לשמירה לכל ימי־השבוע.

“מדוע אתה מחייך?” שאֵלַני התורני, שלא היה רגיל שיקבלו בשורה זאת בשמחה.

“כך. אין דבר! נזכרתי במעשיה,” עניתיו כלאחר־יד.

וראה זה פלא! כל היום לא הרגשתי בעייפות, ועבדתי במרץ ובשמחה. ובתמיהה רבה קידמני התורני בתחנה, כי הנה הקדמתי להגיע לשמירה. אמרתי לו שהשתעממתי באוהל, ואין לי עוד מה לעשות, וברצון אתחיל את השמירה במוקדם.

ושוב יצאתי למעין, אך הפעם לא באותה מתינות של ליל־אמש. רצתי, כי חששתי שמא אאחר את בוא הערביות.

התישבתי על מעקה־הבטחון של הבאר. ועוד אני שקוע בהזיות ובצפיה, והנה, לתמהוני הגדול, צצה לנגדי, כמתוך האדמה, אותה ה“אחרונה בשורה”, כשכדה על ראשה, ובאותה מתינות מצודדת־לב כבליל־אמש היא עולה לבאר. נבהלתי שמא השער פתוּח… אבל – חשבתי בלבי – הן זה לא ייתכן, כי במו ידי סגרתיו! וחיכיתי לבאות. היא ניגשה אלי מקרוב, ובלי כל הזמנה, התיישבה לידי על המעקה. לבי החל פועם בחזקה ואני מתרגש: מי יודע מה רוצה ערביה זאת ממני – בלילה?… ייתכן שהיא מסתירה פגיון?… ולמה הקדימה את כל רעותיה?… מחשבות אלו עברו ביעף במוחי, ולא מצאתי להן תשובה. וכן גם פחדתי פן יבוא המבקר על השמירה וימצאני במצב לא נעים זה…

אך פתאום פתחה היא את פיה, והחל מספרת:

“בת אני למשפחה מיוחסת בכפר.” (לקולה מיד נרגעתי). "משפחתי יושבת בזה הרבה מאוד שנים… אחי היו ממארגני־המאורעות… והתנפלו על משקים עברים… לעתים היו מביאים הביתה נשק וגם ביזה הרבה… אבל אני שונאת את משפחתי!… – קולה התרגש. “הם הורגים ילדים יהודים… והם רוצים למכרני לאשה לשיך זקן, אשמאי, שיתעמר בי… ואני, אוהבת את היהוד… אצלכם טוב… האשה כמו הגבר; לא נמכרת כחפץ… ואני כשפחה בבית־אבי. כל השבאב בכפר אוהב אותי, ואני יפה, ורוצה ללכת בלי צעיף, אבל אני שונאת את השבאב, כי הם נותנים בי את עיניהם החומדות רק לגופי… אבל לי יש גם נפש… הם לעולם לא יבינו לרוחי…”

הרגשתי שדמעות חונקות את דבריה, וגם אני התרגשתי מאוד… לשמע זמזום־הערביות, קמה מהר, מילאה כדה, ותיעלם.

ולמחרת שוב הופיעה לפני כל רעותיה. הפעם לא התביישה, ונכנסה עמי האוהלה לפני צאתי לשמירה. העליתי אור בעששית. היא ישבה לידי, ולאור־העששית יכולתי להבחין בדמותה, העטופה כולה גלימה שחורה. ומבעד לצעיף שקוף, המכסה את מחצית־פניה, נגלו לי פנים אציליים.

עינים שחורות ויוקדות כגחלים ננעצו בי מבעד לריסים שחורים וארוכים.

שאלתיה לשמה.

“פטמה!”

(מבלי משים נזכרתי בפזמון הערבי “פטמה בנת אל שיך”…).

קמה שתיקה לרגע. אך מיד ביקשתני פטמה להראות לה את הרובה. מתוך אמון בה נתתיו לה. היא תפסתהו בכוח. ופרצה נרגשת: “אני אקטול את עצמי, ואחר כך אותך, יא מוסה… רוצה אני להיות יהודיה…”

היא פרצה ביללה היסטרית. פחדתי פן ישמעוה בחצר, ויחושו לאהלי, כן גם פחדתי פן תגשים את דבריה. התנפלתי עליה ותפסתי ברובה, אך היא לא הניחה אותו מידה האוחזת בו בעוית־טירוף והיא נופלת לרגלי. עתה סר הצעיף מעל פניה לגמרי, ושטופים בדמעות נראו לי פניה מזהירים יותר.

איני יודע אם מתוך יצר־החמלה או מתוך יצר־התאוה התעורר בי חשק עז לנשק לנכריה הזאת המוטלת לרגלי, את זו הנאמנת לנפשה, אשר מסוה נימוסים חיצוניים אינם ידועים לה ואינם מעיבים על הליכותה – לנשק לה ולהביע לה אמון, כי מבין אני לרעה. תפסתי את צעיפה, סובבתי את פניה לגמרי, ושטופים בדמעות נראו לי פניה מזהירים יותר. בפתח, ופלטה לחלל־האוהל קללה¹ זעומה: “יהוד!” בכפי הנכלמת נשאר צעיפה השחור והמדולדל————————

וכשהקיצותי – מצאתי את עצמי מחזיק את סדיני באגרופי הקפוץ.

1946

לך, אמי – לכולכן, אמהות אשר בניכן נפלו במערכה.

“כמה בנים לך, אם?”

“רבים, ילדי, לא אוכל מנוֹתם. אף שמו של כל אחד בהם לא ידעתי. אך אהבתים כוּלם בכל לבב.”

“איככה?”

“כולכם – אשר לב צעיר וחם לכם, עין חדה ולוהטת, נשמה סעורה ושער פרוע. בני שלי אתם. על כולכם יחרד לבי בחשכת לילות אפלים, חורשי־מזימות והרי־סכנה. ותפילת־שלומכם תרעד על שפתי.”

“לא זאת אשאל. בנים כמה לך, אשר אותם הרית ביסורים, אותם נשאת ברחמֵך פנימה, פרורי־אנוש זעירים, פרודות־חיים מפרפרות, שינקו דמך בסתרים, והדליקו אורי־נשמותיהם במדורת־יסוריך־ואהבתך; נבטי־אדם, הצופנים בחובם את כל גלגלי חייהם העתידים ומאבקם עלי־אדמות, את ניצני תקוותיהם, כיסופיהם ואהבתם; זרעי־הוויה, שנקלטוּ בך, השרישו נימיהם בבשרך, לבלבו בתוכך ושגשגו ממך, הם, אשר אותם ילדת בזעקת גווך, המתהפך כולו בחבליו; חיים אלו, אשר בראת לא בהבל־פה ודבר־שפתיים, בצו־אלהים, אלא בשאגות־כאב טרופות ואנקות־יסוּרים, בצו־הטבע. וכלום נקל לברוא כּאֵם מלברוא כאל?– בניך, אשר אחר לידתם באוּ עמהם עליך ימי חרדה אוהבת, ולילות אין־שינה מודאגים על עריסת תינוקך המיבב ופחדים של מחלות, אשר באו ואשר לא באו, במשך שבועות וחדשים. ואחרי כן – שנים ארוכות של חינוך וטיפול, גדושות מסירות אוהבת בלי קץ, שגמולן לפרקים אך כפיית־טובה, ועמה לעתים – מקדשי־אמונתך שנותצו, ומכיתות תקוותיך שהיו לאכזב. – בניך, אשר השׂביעוך מכאוב יותר מכל אדם עלי אדמות; אשר הרווּך אושר, רב מכל אנוש תחת השמים; אלה, אשר אותם אהבת בכל ים־לבבך, ואלה אשר לפרקים גם בעוֹט בעטוּ במזבח אשר על אבניו דלקה אהבתך הנרצעת; הללו, אשר, אף לאחר עזבם אותך, נשארו חיים בתוכך, כבזמן היותם ברחמך, בנעורי גֵום על כל אבריו המקודשים לך, בקלסתר פניהם על כל קמט ושערה, ניד עפעף ונצנוץ עין, בן־גוון ובן־חיוך השזורים בו; בנים, שלזכותם המה לבבך ולבואם פיללת על משכבך בלילות; הם, אשר בואם הביא בכנפיו את השמש ואת האביב, את כחול־השמים ואת ריח־השדה הטוב, אשר ברכו אלהים! – כמה בנים לך, אם? הגידי?”

“אחד, חביבי, רק על אחד בלבד כאבתי, ואלד.”

“ואיהוּ עתה?”

“במערכה הינהוּ. יחד עם כל הבנים שהלכוּ לשמע צפירת־האזעקה.”

“כלוּם היה עם לבך לעכבוֹ?”

“הוא אף לא שאַלני. ואולם אני חיבקתיו כאילו עודנו תינוקי הקטן, ואבךְ מגאווה, משמחה ומכאב.”

“והאם יבוא לפרקים לבקרך, אמא?”

“אכן, הוא בא לעתים להפיג כאב־געגועי, להצהיל יגון־בדידותי. בלאט יבוא עם ערב, וחרש יפתח את הדלת ובדממה ייכנס. יגעים פניו מלילות ללא שנת על המשמר, ומושחרי זיעה מאובקת, ליכלוך וזוהמה בבגדיו, על כתפו הצעירה עקת תרמילו ורובהו, ושמש־החדווה בעיניו. – ‘אמא!’ – אומר הוא, ואני צוחקת בתוך דמעותי. חפצה אני להתנפל על צוארו, לנשק את פניו המאובקים, את עיניו, את רבבי־בגדיו, אך הוא אינו מניחני לעשות כן. עומד הוא כנגדי חסון וגבוה, בלוריתו פרועה, תלתל פוחז ומיוזע דבֵק אל מצחו, והוא מחייך, ואני מגיעה בקומתי אך עד לחזהו בלבד! – ומדוע לא תשב ילדי? הן עיפת כה! פרוק נא את עומס הרובה והתרמיל, ושב קמעה, בני, שב עם אמא. הנה רצה אני להכין לך ארוחת־ערב. יקירי, הן לא יקשה לי דבר לעשותו למענך! אנא בקשני!' … הו, אין צורך במאומה. אך לשעה קלה, לראותך, באתי, אמא, ועתה עלי ללכת!‘… לא! אַל תלך! הנני ועשיתי דבר למענך, ולוּ קטן שבקטנים! הנה קח זאת: בּטנים קלוּיים הם, ואני ידעתי כי תאהבם, קח!’… אך הוא חופז ללכת, ונעלם. ולא נותרנוּ אלא אני ויגון יתמוּתי הנכפלת.”

“היבוא לעתים תכופות?”

“יש והוא בא מדי ערב לרגע קטן להאיר מחשכי בחיוכו ואחר ישוב וימוג. ואולם יש ימים ינקופו, ואני לא אראה אור־פּניו, ולבי נקרע מחרדה וגעגוּעים.”

“אתמה, איך יבוא אליך מדי ערב. והוא כה רחוק! ואולם מתי היה פה לאחרונה?”

“אתמול. אך אמש. ניצב לידי וַיצחק להגיגי־חרדתי־וגעגועי שהתבלטו על שפתי. ‘אל תדאגי יתר על המידה, אמא, זה לא בריא!’ כה אמר, ובפנותו ללכת אצתי בעקבותיו ואתחנן: ‘תנני איפוא לנשקך! רק לנשֶקך בלבד! בני!’ אך הוא נחפּז וכתמיד נעלם.”

“ומדוע זה לא נתנך לנשקו?”

"לא אדע. אף פעם לא יתנני. הוי, לוּ לנשקו, לנשקו פעם אחת ולוּ גם לגווע בנשיקה! אך הוּא לא יניחני גם לגעת בו, מאז ——— "

“ומדוע זה נאלמת, אמא? מאימתי?…”

"מאז – מאז נפל בקרב ——— "

לאפרים, לחלוּצי, ליורם ולכולכם־כולכם, אחי הטובים, ששירת־עלומיכם נאלמה בשחר ימיה…

מעבר מזה חלמה הכנרת את חלומה הכחול. צחקו תהומות הצלולות עד למעמקיהן, וגלים פוחזים שרו שירתם הנצחית במלמוּל מתרונן, – שירה זו הדובבת תמיד בשחוקו של אביב ובאנחתו של סתיו, ואינה משתתקת לעולם, לעולם.

מרחבי שדות ירוקים, ברוכי־שחרית, השתרעו הרחק מאוד ורנוּ בלי ניב. שמים כחולים נתעמקו מעל, ורק עב צחורה אחת שטה־צפה בתחומם – ומי ידע אן?…

ובבית הקברות הדומם נזדקר תל חדש. בצדן של המצבות האילמות לבלב התל. דשאים ירוקים פרצו מתוכו, ושני סביונים צהבהבים חייכו בלבבו כשתי עיניים, שוררו לשמש, וצהלו לבוקר. כאן נטמן באדמה לב צעיר אשר אהב, נאבק וחלם. כדור־זדון אחד הדמימו לעד. לא יחיד הוא; רבים־רבים כמותו. והיה כי תעבור ליד קבריהם, אפשר כי יהא עם לבך לשאוג ולשורר כזאת:

“לכם, אחי הטובים, אשר נפלתם באביב־חייכם על מזבח־הדרור – לכם שיר־הלל! ללבבות לוהטים, צמאי־חיים ורעבי־אהבה, לגופים גאי־לבלוב־וחוסן ומשולהבי און המתפרץ בסער; לרגלים אמיצות ששחוק להן לילות־נדודים, טרופי־חדווה וסעורי־מחול; לגרונות צעירים, שכורי־תרועה־ושיר, ולדם־נעורים יוקד, אשר בהשפכו הצית מחדש אש־קודש על מזבח־מכורה – שיר מזמור!… הרים ותהומות הימנון נורא־הוד לקרבן־נעוריכם הטהור ירעמו. ישאגו שמכם למרחב כתרועת־דרור גאה! שחקים תהילתכם ירונו בחזיזי־ברקים, ורעמיהם ישוררו לכם שירה אדירה! נשרים ישאו שמעכם לפסגות־צורים ועד גבהי־שחק ומשברי־ים מַזי־קצף יריעוּ הימנונכם בנַהם־שצפם, ובאותות מפצם העז יכתבוהו על חזה־הסלעים הגאה! ארצי הדלה – מה רב עשרך אם אלה בניך!”

הבּט וראה – שדות־מכורה ברוכים מוריקים סביבותם; דשאים מכסים תליהם ודובים שירתם האילמת; עץ ענף יונק לשדם, ומרעיף צלו עליהם. דומה – עודם רקומים במסכת־הלבלוב, זו הפורצת מקרב־האדמה. ועם בוא האביב ילבלבו פרחי “דם המכבים” כשמשות־ארגמן זעירות, סמוּקי דם־לבבם אשר נובב את הקרקע, ופקחו עיניהם הקטנות, אל מול שמים כחולים ושרו:

“פה נשפך דם־נעורים! הו, נערות־חן, כרענה פה לארץ ושפוכנה דמעתכן החמה על פאר־נעורים שנרצח! וראו – במעמקים דם־עלומים יזרום, וירווה שרשינו הצמאים. ולבבות צעירים וגאים יאכלו בדממה. אַל הגה! אַל קול! אַל חילוּל־הדממה במספּד! כאן נפלו נעוּרים קרבן על מזבח־הדרור!…”

ראוּ – דמות פוסעת. הרי זהו נער כבן שש־עשרה, הצועד לו, תרמיל על שכמו. קרב הוּא לַקבר, ניצב לידו ומעפעף בעיניו. רוצה היה ללחוש כזאת:

“אפרים… אחי… הידעת? מאותו יום…כן, מאז – רציתי להתגייס במקומך, אך אבא לא נתן… הוא אמר כי עוד שנה לי לחכות, ומספיק שאתה… נו, אך אני זייפתי תעודות והרי אני כבן שבע־עשרה ויקבלוני ואני עכשיו הולך למלא את מקומך. השומע אתה? ואני מבטיח, אני נשבע… אני…”

לא, לא היו עוד מלים בפיו, ואם גם רק בלבבו ביטא אותן, חש הנער כי דמעות עולות בעיניו, וישוך את שפתו בשיניו.

“היֵה גבר, טֶמְבֶּל! אתה מתגייס, ובוכה כילדה! נוּ… ו… שלום לך, אחי אפרים!…”

זקף קומתו, השמיט כובעו הצידה כבן־חיל אמיתי ופסע לעבר הכביש. לרגעים נראתה עוד דמותו הצועדת ולבסוף נעלם מאחורי הגבעה.

והכל נדם פה, והזמן כמו קפא על עמדו. חיים! סובבים הם את הקבר במעגלם שאין לו סוף: מעגל של זריעה וקציר, של שמחה ומכאוב, של לידה ומוות. וכי מהו אותו קטע־זמן הקרוּי חיי אדם?– מאבק. ומהי נשמתם?– אהבה. ומה פריים?– היצירה, זו שיש עמה יופי. ותכליתם מה היא?– האושר. אך סוף אדם שהוא חוזר והופך לאדמה, זו שעליה ובה חי ונאבק, ונכנס למחזור חייה ופריונה הנצחי, חוק־החיים הוא.

ושוב נראית דמות הפוסעת במשעול־השדות. צעוד צעדה בצעד מהיר. נערה היתה זו. האם היא אהובתו של האח הבכור, השוכב פה מתחת לתל? אולי… שיער שחור לה, שנפזר ברוח־הבוקר, ומעדר על כתפה. ודאי יצאה לעבודת־יומה בשדה. אך קודם לכן חפצה היא לגשת לרגע קטן אל הקבר. ולברך את היקר־לה בברכת היום הבא. וצונח המעדר מידיה לצד הקבר, והיא גוחנת לארץ.

“חביבי… בוקר טוב לך!… אני… ממהרת אני לעבודה, אנחנו עודרות עתה את הגזר…”

ונדמה: רטבו עיניה בדמע ושפתיה ריטטו:

“אני מתגעגעת… אני כל כך מתגעגעת… התדע, ביום שננצח אבוא ואשים זר־שושנים על קברך… כן… שושנים לבנות… ואַתה… הן תשמח גם אתה…”

רגע נשארה עוד כורעת בדממה ואחר נשקה לרגבים וקמה, לקחה את המעדר, והלכה לה…

שעות באו וחלפו, ללא תמורה. כדור־שמש אדום נטה לשקוע, ונאחז בראשי ההרים בטרם שקע תהומה. וכדור־שמש שני נאחז בקדקדי־ההרים הרוטטים שבתהומות הכנרת, כשהוא רועד כולו ומפרפר בשביו הכחול, וגלים קטנים ושובבים הנוטלים קרניו ונמלטים בחפזה. שלווה גדולה. ההרים מקיפים כחומת־איתנים אדירה את אחותם הכנרת, המחייכת חיוך שובב לעומתם.

והנה עוד דמות, לבושה אפור, קרֵבה הנה אט אט במשעול־השדות. הזאת אמא? הנה היא שחה בדממה לקבר המלבלב, בלאט תרכין ראשה המכסיף ובלבבה תשיח עמו:

“ילדי… חדשה אתי. היום יצא גדעון אחיך. אף הוא התגייס. אבא לא הסכים, אך אני שמחתי בחשאי…כן. ויותר אין בבית מכם… הוי, חביבי! כל־כך מתגעגעת אני לחולצותיך המיוזעות והמרופשות, אשר היית מביא לכביסה בבואך לחופש! הן תזכור – ערימה של בגדים מיוזעים היו, שגרמו לי עמל כה רב. הה, כמעט אדמה, כי זהו החסר לי בעיקר. בגדיך המאובקים שוב אינם עם השאר, ואין מה לכבס ולתקן… והיום מצאתי בכל זאת בכביסה חולצה מאובקת ומיוזעת שלך. נשקתיה, ובכיתי… והן רבות כה האימהות השכולות, כמוני… ילדים שלי! בנים חצופים ופרועים, אשר שוב לא ניתן לאהבם! חולצות מלוכלכות, אשר שוב אי אפשר להשקיע בהן שעות של כביסה ותיקון… ואולם איני בוכה עוד. גאה אני בך, בני שלי! אני גאה בך!…”

ואת שיחתה האילמת הפסיק מגע רך. אבא היה זה. הנה בא אף הוא אל קבר־הבן, ויחבוק את אמא בזרועה. אמא הפנתה ראשה בחיוך:

“ראה התל ירוק כולו ומלבלב…” אמרה בלי ניב.

ואבא אימץ ידה בלאט, ושניהם דממו כן במשך שעה ארוכה, ועיניהם אל קבר־בנם – רכושם היקר הנטמן באדמה הזאת, זה אשר ריתקם אליה בלי הינתק לעד.

היתה דממה. שתקו שלשתם בלא קול. יד תבין ללב, ומה בצע בדברים?…

שקעה השמש, ושדות הוריקו מסביב ברוכי שלוותם המלבבת.

“הו, וכי יש אמת זולת האהבה?…”

היא שילחה בו מבט צוחק בעינים מזהירות, ששתי שמשות זעירות, בנותיה הקטנות של שמש־הבוקר, זרחו בתהומן.

“מה לך?”

“אני רוצה לצעוק כמוּכּת־אלהים, רוצה אני להתיפח בבכי ולהזיל דמעות כאומללה… אני מאושרת!”

והוא צחק בקול.

הם פילסו דרך בין ההמון הגועש שהצטופף בשערי הביבר.

“ראי־נא, מה נפלא פסל אבן זה הניצב בכניסה: צבי ואיילה נחמדים. דקי־נחיריים ומחוטבי־גו, המלקקים זה את זה שכורי אהבה!”

“כן, אך מה עגום הדבר… יופי ואהבה אלה, הגלומים באבן המתה. מעמיקי שורש הם בקרקע־החיים רב יתר מיופי ואהבה הדולקים בגופים חיים. הן היופי החי, הבוער בתשוקתו, מוֹת ימוּת; ואילו יופי מת זה ולהט אהבתו המאובנת תמיד יחיו! מה אכזרי הדבר!…” “אולם… נשיקתנו בת־החלוף עריבה היא מנשיקתם בת־האלמוות, וחיבוקנו הקצר לוהט מגיפופם הנצחי!”

ויצחקו שניהם בעינים נוצצות.

“וכי נשר הוא בכלוב הלז? ראה, מה אדירות כנפיו, ומה זועם ואכזרי מבט־שחץ זה הבוער בעיניו, מעל למקור־העשת הדורסני! הבט – ראשו זב דם! מתחבט מתלבט הוא נואשות בכלובו, ואינו מוצא מנוח! וכי מהו לאָמיתו רגש זה המטרף דעתו עליו? דומה כי ניתן לו מזונו ומשקהו בשפע!”

“הוי, שאלה של שטות שאלת! למרחבי־שמים צמא הוא! החופש מזונו ומשקהו כל כל יצור בן־חורין, פרט לעבד ולאוהב!…”

חייכו שניהם זה לזה בשתיקה שאין לה ניב.

“שלום, להתראות!…” קראה היא לאסיר־הכלא מתוך צחוק מצלצל, והלז נענה לה בצווחה נוקבת, טרופת־זעם וצרודת־יסורים. אך היא מאוּשרת היתה מכדי הבינוֹ ולהצטער עמו. ההמון הסואן גרפם הלאה בשטפו.

*

בשצף־קצף ניקר הכלוּא בחוטי ברזילו של הכלוב. אכן. פירצה קטנה פערה פיה אחר שהיה מנקר ומחטט כה בזעמו ימים רבים. עוקציהם של זיזי־הברזל ננעצו מדי פעם בקדקדו, ונוצותיו נצבעו בארגמן חם של דם. אולם ממשיך היה לנקר בסריגים במקור הפלדה המאונקל, מנסה לקרעם בצפרניו הדורסות, וצורח צריחות־פרא מורתחות־זעם־וכאב, המחרידות את הביבר: זעקות־מרדו של מלך־השחקים כלוּא. יש ומעופף היה בכלובו בכנפי הענק, חובט עצמו בסריגי־הברזל, ומושלך ארצה מוּכה, חסר־אונים ומשולהב־חרון עד לטירוף.

“מה היה לך כי נשתגעת? ומשום מה הפך ראשך אדום?!” קרקרה יום אחד תרנגולת־בר עגלגלה, השוכנת בכלוב הסמוך, כשהיא מנקרת בתולעת שמנה.

שתק מלך־השמים בזעף ולבסוף צרח:

“אכן, בסריגים משוקצים אלה ניקרתי עד דם!…”

“לאיזה צורך?…” תמהה התרנגולת, עד כי נשרה התולעת ממקורה.

“ביקשה נפשי להימלט!”

“מדוע? הנה אנכי מאוּשרת פה מאד! שמא חסר אתה מזון יותר מאשר מחוצה לסורג?…”

“הו, נשרף אני בצמא וגווע ברעב!”

“כיצד?”

“צמא אני לחופש! רעב אני לחופש! וכי אפשר להשביע רעב־שמים במטעמי־כלוב?!”

“האם בחופש זה, שאתה נכסף אליו, כלום שׂבעת משמנים דייך?”

“בחופש?! אהה, יש ונצרבתי מלהט־צמא בראש צוקי־ענק קלויי־שמש וצרובי להטו של הישימון הקודח, המתנשאים בתפארת־אלים. יש וכמעט גוועתי מרעב אכזרי אי־שם בפיסגותיהם האדירות של הררי־עד, שכיפת־שלגיהם לא תאַבּד לנצח את צחור זהרה הנפלא; או בתהומם של שמי־ענק כחולים, בני־בלי־גבול, עת שחיתי בזבול ענני־לובן, שולטי־המרחביה, השוזרים דמויות־פלאים בלי סוף על מרבד־השחק; יש שהם כעדר כבשי־ענק צחורות־שער וכבדות־צמר, ורגע כנוצות קלילות הן ונחמדות ביפיין, או כסירות־מיפרשים צחורות כשלג המפליגות ביום־התכול לאשר ישאן הרוח! מקום שם נראית הארץ קטנה ורחוקה כה, ודומה לבית־כלא מקולל מחיצות וסייגים המחניקים את הלב צמא־הדרור…”

“לא, לא אבין מתיקותו של חופש מרעיב. ומנעמיו של דרור מצמיא; אף לא אדע מקרוב את שמיך היפים! כלום אפשר למוּש אותם, לטעום מהם? אולם את קנה־הסוּף בחופה של הביצה ידעתי גם ידעתי! תולעים שמנות וטעימות שם במחבוא הסוּף הירוק ושרשי־מדמנה ורמשי־רקבובית ערבים להפליא! הן, שם הכרתי לדעת אושר מהו! אם גם אין געגועי עתה אליו גדולים עד כדי לרוצץ את קדקדי אל סורג־הכלוב למענו. אתמהה: במה מצויין חופש נכסף לך? הן לא שליו היית בו מסכנה ומובטח מרעה כאשר בכלוב שאנן זה בו ניתן לחמך קבע?…”

“מובטח מסכנה? לא! יש והשיגתני כנף סערת־דרום אחוזת־שגעון ביום־בלהות, והיא מחוללת בטפיפת פרא את מחולה האיום בענן־אבק שחור, המתערבל כסביבון־ענק; מטלטלת בבלוריתם ענני־אופל משונסי־פחדים במחולה; גורפת בסחרחורת חולות־מדבר צהובים ומשליכתם אל מול פני שחק מתפלץ; סוחפת כל הבא בידה בריקוד־טירוף ומפריחתו לפסגות־שמים ומנפצתו על מלתעות־צורים; מכריחה את ענניה מחושמלי־החזיזים להקיא לארץ זלעפות־גשמיהם לקול הלמות־הרעם, ומכריזה על חידוּש התוהו הנצחי שהופר בצו־האלוהים. אף יש ותתפרץ למקום־יישוב, וכרעו קירות־אבן שגיאים ברך לפניה, ובתים יתנפצו לארץ, והפכו למשואות ורסיסים ואבק נסער המופרח בהבל־פיה. וכי יבוא חי בדרכה, והשמידתהו בנשיפתה ככנף־אבדון. לא־אחת זרקתני מקני, שבראש הצורים, בשצף־קצפה, ואך נס כי כנפי החזקות הן שהצילוני! אכן, יש ובעברי במשכנות־אדם ונורו בי כדורי־ציידים. ופעם פלח אחד מהם כנפי, ואני הושלכתי ארצה זב־דם וכאוב; אז תפסוני וכלאוני בכלוב מקולל זה. אכן, אכזרי החופש, גדוּש אויבים וסכנות!”

“ומדוע, איפוא, תתגעגע לו, על אף הכל?”

"מדוע אתגעגע לו?! שאלת אוולת! מדוע אתגעגע לו!… הוי, מסכנה! כלום ידעת מרחבי־שמים מה הם?! להתעופף בצווחת־שכרון אדירה בתכלת אין־גבולות… לגמוע מרחביה נפלאה זו הרחוצה, עם הימוֹג הליל, בזיוו של שחר זהוב, מלא כנף רוטטת, מלוא עין רעבה, מלוא לבב צמא… לפרפר באויר כנוצה קלילה ולהמריא כרוח־סערה דוהרת… לזנק כנמר תוך גלגל־הסערה כשחיין גא זה הקופץ למערבולת מתרתחת שלוע־קברה הרעבתני עטור ריר־קצף, כתכריך צחור, ולהיאבק עמה בחדוות־שגעון לחיים ולמוות, במלוא הכוחות… להתיצב יחיד במערכה מול עצמת־שטנים מטורפת זו – ולא להיכנע… להיטלטל כגרגר נידח ולפרפר בצריחה אובדת, לקבוע נתיב ולא באזלת־כוחות, ולוּ גם ביסורים, ולוּ גם בחוסר־תקווה, ולא להיכנע… לזנק עם הבוקר לחלל, כחץ הפורץ מן הקשת, אל מול כדור־להבה אדום זה הבוער בירכתי־השחק, ואחר לצנוח ממרומים כגוש־אבן תהומה ולשוב ולהתרומם שנית מתוך זניקה, ובצפרני־העשת אשר לי נעוּץ ומפרפר לו גוזל רך בדמו החם, ונחנק במכאובו… ולעת־ערב לתור בהררי־הכשפים, פסגות־ארגמן נפלאות אלו של ענני־הדמדומים, בהם נחבאת השמש, בשנותם צבעם חליפות מתכלת־אופל, כים ביום־סתיו, לסגול, כסגול לבבן של רקפות, לורוֹד בהיר, ולאדום אַרגמני כדם, וכיין־ענבים חכלילי – ולצווח באזנם: הי, הידד!…

“מהו אושר, כלום ידעת? התנשאוּת למרומים! כל המאוּשר רואה עצמו כחובק־שמש־וכוכבים ברום השמים! ומה גם יצור־כנף בן־דרור!… לטבול בשיאי שחקים, לרחוץ בשפריר תכלתם, ולצלול בתהומותיהם – ושאגת החירוּת בגרונך! וכי אושר־חיינו הקצרים הוא בשלוותם הפטוּמה? וכי צריכים אנו להישמר בכל מחיר תוך חרדת־אבדנם? לא ולא! ערב ומתוק רגע אחד של דרור אכזרי מרעיב ומצמיא, שבעים ושבעה משנת־כלא על ארוחותיה הדשנות!… להתעופף בסופה וסערה, לרון הימנון נאדר תוך צליחת מרחבי־ענק הרומזים וקוראים ממרחקי אין־גבול לטבע, אבינו־מולידנו הנורא באכזריותו והנפלא בנדיבותו, להיאבק!… וכי מה טעם לגורל דשן אם אינך נאבק עמו מאבק־ענקים, עד ישליכך הוא, בבוא יומך, גווע לארץ, וירמסך באכזריות; או שאתה תאחז בערפו, ותשפיל ראשו הגא לרגלך עד לעפר־האדמה?! להלחם בגווך הפצוע והכאוב, בצפרניך הזבות דם ולא להיכנע! שירת החופש – שירת־החיים היא! שיר־החדוה־והיסורים, שיר־הנצחון־והמפלה, שיר־האהבה־והשנאה, המנון־הלידה־והמוות של בני החורין!… הוא – המלחמה הנצחית למענו! וכלום יהא עם לבך לומר כי אומלל הוא הנופל בקרב זה? לפורץ את הכלא לרחבי־החופש, ולו אף המוות בכך! לנצח – ולמות! להשתחרר – ולגווע!…”

“למות?! חה־חה!… וכי מחצית־האַמה שיקצה לך המוות מספקת את תאוות־דרורך יתר על תריסר־אמותיו של הכלוב?! תמהתני אם רבים השוטים המוּכנים אף הם למוּת בעבור כיסוּפי־שטוּת!…”

"אכן, תמיד, תמיד יימצאו לבבות המוּכנים באביבם להיות קרבן על מזבח ‘כיסוּפי־שטות’, כל עוד לא פסוּ כיסופים כאלה מתחת השמים, ודם צעיר וחם להישפך! כדאית המלחמה הנואשת עד היסחט לשד־התמצית על גווך ונשמתך; כדאי הוא אף המוות הקר, המאפיל על הכל במחשכי־נצח ומשתקו בחדלון־עולמים, ולוּ רק בזכוּת שביב־התקווה ששיחק אז בלב הרעב, כי מוות זה ישיגוֹ בפסגותיהם של שמים תכולים!

“לחופש, ללוחמים למענו, לנהרגים בשמו, לנופלים – והמנונו בשפתיהם הגוועות – שיר הלל!…”

*

“הבט, הבט! וכי לא נשר הוּא, המעופף כאן מעל לראשנו?!…”

“נשר? וכי מאין יבוא הנה כמותו?…”

“נשר, אין ספק! שמא הלז מן הביבר הוא, שפרץ ונמלט? ראה – אותן כנפי־ענק וחרטום דורס, וכוּלו – גֵאוּת־מלך בתחומי מלכותו האדירה!…”

“אולי, אם רוצה אַת מאוד!”

"ראה, איך מגמא הוא את החלל באברותיו, תוך טיסת־פרא של בן־חורין נותץ־כלוב!…הריהו ממריא מעלה־מעלה בסערה!… הה, מה גבוה הוא עתה! עתה שוב אינו אלא זוג כנפים רוחפות ומרפרפות ההולכות ונמוגות! עוד מעט וייראה כסנונית קטנה בלבד, נקודה יתומה המפרפרת בתהום־שמים!… צולל הוא שם, במרחק! הנה עוד מעט, עוד רגע קט, וטבע כליל במצולת־התכלת, ורק הענן הצחור שבמרומים יהא כגל־מצבה מקציף על פני המקום בו נבלע!

הו, וכי יש אמת זולת החופש?

כפר־וַרבּוּרג.

עומד אדם על המשמר, פוקח עינים אחוזות קורי־שינה ונועצן בתהום החשיכה שממולו, הנושאת בחובה את אלפי הסיכויים הטובים והרעים, העוורים כמעט, לשלומו של הליל. אלא שלפנות בוקר, משסידרת את השמיכות, והסרת מהן זרעים שנוני־קצוות שדבקו בהן, וכבר הוצאת חמישה כדורים שהעיקו כל הזמן על תושבת המחסנית של הרובה הצ’כי חוור־הצבע, ושחררתו, והיו אילו פגזים מתפקעים וטסים בקול יבבה צרחנית אל מעבר להרים, מעלים עשן מאוּבק בקצהו של הכפר הערבי הנטוש, בהבהילם את האנשים משנתם המתוקה – לתעלות. זה שבועיים שהם שוהים כאן, שואפים לקרבם ריח מעופש ועשן של בקתות נמוכות־גג ופרוצות־דלת ושותים מבעד לכילה נקבובית מים שצינתם הרעננה מחפּה על דליחוּתו וזוהמתו של הבור הפּתוח בחצר־האבנים מרוּבת־הצלעות.

חיים הניצב כאן על המשמר היה מהרהר ביום המחר. שוב יהיו משוטטים ברחובות המעוקלים של הכפר, תרים אחר איזה “שבריה” מרוטת־להב, או איזה צרור חרוזים מנומרי־גוון, שיהיה בהם כדי להרנין את לב־הבנות לכשיחזרו לבסיס. כל שעה יהיה מישהו אחר מ“המחלקה” צופה מעל גג־האבנים המתנשא יחידי במרכזו של הכפר אל השטחים שמלמטה, סוקר את השדות הקצורים, את ההרים הקרחים במרחק, העוטים דוק כחלחל, מתוך משקפת שחורת־לַכָּה, מעביר מבּט ממוּשך סביב, מבט שתחילתו בבלישה אטית ומכוּונת וסופו בחטיפת־מה, ומחדש יאגרף אצבעות מגודלות צפרנים שלא נגזזו מכבר אל הפלחים למטה העסוקים מתוך קדחתנות עצבנית בטעינת אלומות־תבואה, שלא הספיקו להצית בימים שלפני־הפוגה, על גבי גמלים כורעים שישאום לגרנות שם למעלה בהרים.

וככלות כל ההרהורים, חלפה מחצית־שעה בלבד, והוא ברוב תמימותו האמין שחלפה למעלה משעה. הקל בעיניכם לעמוד כאן מרוּט־עצבים עוד שעתיים רצופות – אף לא דקה אחת פחות! – ולהערים על פיתויי־השינה הלופתים את עיניו בכל כוח? לוּ היה פה לפחות זרקור כמו במשק העמק, היה במה לעסוק ולהתנכל לזמן הניגר בעצלתיים, להעביר קרן־אור חודרת אל מתחת לזיתים המצלילים, גרומי־הגזע, אל השדות הרחבים, ולדעת, אחת ולתמיד, אם הגוש הבהיר החורג מתוך השְחור הכהה מאז תחילתה של שמירה זו חי הנהו או דומם – ולהסיר מועקה זו, שהנה הנה יזנק אליך מן הצד אותו חבוי ומוסתר המבעית אותך מאז רדת הליל ברחשים מרחשים שונים. מתי יזוזו כבר מפה?

חיים’קה ערג למיטה, למיטה צחה ולבנה, שאפשר להניח בה גוף עייף, שעצמותיו כואבות בגלל שינה על אדמה קשה ומרוגבת. והנה נזכר, שהלילה ליל־שבת – כי עתה, ממש בשעה זו, היו מתפלשים עם הבנות על ערימת־חציר, כשבראש הולמים רגשות חמים מסחררים מתוך משובת־נעורים…

חיים, הניצב על המשמר, הצטנף מצינת־ליל טופחת כשסמוך לו ניסה מישהו, מכורבל בשמיכת־צמר כהה, לדחוס שינה עד למועד שמירתו, ונאבק עם יצורים סמויים, טורדניים וארורים, שעטו על גופו ולא נתנו לו מנוח. מדי פעם נזדקף בחפזה וקרצף שוקיים וחזה שעירים מתוך חמת־זעם, בהפליטו קללה מנומנמת, ושב וניסה להירדם במשכו את השמיכה למעלה ראש.

לפנות־ערב חילקום, שניים־שניים, בקצותיו של הכפר, שנתגבב בערבוביה בשיפולו של הר. משנתקבלה ההודעה הקטועה במקצת על תנועה חשודה במחנה־האויב לא היה סיפק בידו של חיים בלתי אם לשלשל לכיסיו העמוקים שבמדי־הקרב צמד רימונים המתופפים על ירכיו עם כל צעד וצעד, ליטול את הרובה שהיה עד כה זנוח מאז הכיבוש ולהלך לקצהו של הכפר כפי תיאורו של המ"כ.

שש… רחש קרוב נשמע בין עצי־הזית. בבת־אחת נתחדדו החושים ונזדקפו בתחושת מציאות שהוא הועמד כאן לשמור, ושבכל זאת הורגשה תנועה חשודה. ואף כי הוא הרגיע את עצמו שאין דרכו של אדם לבוא כך מלפנים בהדגשה מעין זו, ואם הגיע לטווח קרוב היה מזנק בתנופה או שהיה משליך רימון – טען את הרובה, והקיש פעמיים בבריחו כמתכוון ליירא אותו נעלם ולהזהירו כי מחכים לו. אותו רגע חשב שטוב היה במקום הזה תת־מקלע מרובה ארוך־קנה שיש לשוב ולהטעינו עם כל יריה ויריה: לחיצה אחת – ושלושים גזרי מתכת קהת־חוד היו מכריעים בעצמתם את כל מי שייקרה להם בדרכם. משנמוגה הצפיה המתוחה מתוך שלות הרגעים שהובלטה על־ידי נחרתו של הישן בסמוך, הוציא את הכדור הנכלם שנטען והידקו לארבעת האחרים שבמחסנית.

ביל – הוא לא אחר התהפך מצד אל צד, כששעון־היד המפוספר ירוקות נוגס בחשיכה את רגעיו היקרים שנותרו לו לישון. הוא ולא אחר עתיד להיות מנוער בעוד שעה וחצי, ליטול רובה לח מטל־הלילה, ולעמוד בפני צינתו המחריפה של בוקר בשעה שחיים עצמו ייכנס ליצועו החם וינסה להירדם.

בחור חדש הוא זה שבא זה לא כבר למחלקה מספר שלוש. בא, הניח צרורו הכרסני אצל החדר הארוך ומקומר־הגג שבמחנה־הצבא הגדול, כשעשרות עינים נעוצות בו בסקרנות של אנשים, שראיית פרצוּף חדש לגביהם הוא משהו חדש ומעורר ענין. הם בחנו את תלבשתו המוּזרה צלובת־הכתפיות, שהגירה פלגי־זיעה זחלניים ביום חמסיני זה; הם ניסו לשער במבט ראשון כל מה שחבוי ומוצנע מאחורי גב זה הכפוף קמעה ובפנים אלה החלקים־החוורים שלא נתבגרו ונתקשחו בזיפי שיער דוקרני וצפוּף; הם תמהוּ לתנועות ידיו, שהתירוּ אבזמים ורצועות מתוך עצבנות של מי שמרגיש בתשומת־לב לגביו, והשתוממו על גיטָרה דהויית־צבע שתלה בזהירות מעל למיטתו. ורק משגמר את סידוריו ויצא מהחדר, החלו דיבוּרים להתמלמל על “ירוק” זה ומניחושים וסברות התקשרה שיחה עם אותו ברנש הדובר אך אנגלית. התברר שהוּא אמריקאי נוצרי, שבא להילחם ב“בלדי ערב”, שהעיזוּ לחרחר פה מלחמה. אז התגלה ששמו ביל, ושאבין פשיסט והוא עצמו קומוניסט. אמנם לאחר שבוּע ימים היה כאחד משלנו, היה מחרף כי האוכל ניתן בצמצוּם ומבוּשל ללא־טעם, וכי אין נותנים חופשה לבלות בעיר, ובשעת המיפקד העביר בחשאי צחוק כבוּש בין שלוש השורות המזדקפות בהעויותיו המשונות. ובכל זאת, היה משהוּ סתום־פשר בצעיר זה, שמאחוריו נסתיימו אך זה מעגליהן של י“ט שנות־חיים מסתוריות. ובשעה שנעלה עמוסי־תחמושת־ומזון לעייפה בַּשביל הנאבק עם תלוּלית של הר בחשכת־הליל, כשליאוּת, הגובלת עם אפיסת־כוחות, תהיה נישאת בהידוּק שינים ומתוך מחשבה שעל אף כל הציונוּת שתקעוּ במוחנוּ, זו המולדת שלנוּ, וכי שם, מעבר לשדות ממוּקשים ומרחבים אפוּפי צפיית־קרב נמצא ביתנוּ שלנוּ, ושדות, שבהם למדנו לחרוש לראשונה, ושלא פעם תקענוּ חרטומו של חרמש בין רגביהם, נהרהר בלבנוּ ונתמה מה דחף צעיר זה לקוּם ולבוא הנה. לא אומתו היא זו הנאבקת לעל קיוּמה; לא כפריו ועריו נתונים למורא הפצצות וחורבנן, ובכל זאת בא, מוּלהב ועליז. והרי ביל זה, הוא שהציל את חייו של אוּרי ג' לפני חדשיים! כך, פשוט, כשם שהוּא נוחר כעת מתחת לשמיכה האפורה! כיצד קרה הדבר? מחלקה מספר שלוש, אותה מחלקה ממש, היתה סורקת לעת־ערב את השטח ההררי, זוחלת כבדות, שולחת יד ימנית קדימה בדמוּת גששים כפופים, זריזים, כשה”תת" צמוּד למתניהם, ושבה וגוררת גוּף כבד עמוס ארגזי־תחמושת־וכלים כשהיא מסתייעת בעקב מפורזל הננעץ בעקשנוּת באדמת־הטרשים הברזלית. כבר עברוּ את רוב רובו של השטח ללא כל תקלה, והיוּ מהרהרים על הסכנה שאיימה עליהם מכל קפל קרקע וסלע כעל דבר שחלף, במין רגש של סיפוּק והנה הריחוּ כבר את ריחה של ארוחת־הערב שתהיה מוכנה לכשיחזרו מ“שפשפוּף” הגוּן זה, – ולפתע, מבלי שציפוּ לכך, מבלי שרצו לקוות אף בזהיר שבשיקוּלים, נפתחה אש־תופת מן ההרים המתנשאים מנגדם. עד היכן הגיעה חוצפתו של העירַקי המנוול הזה! על גדרות האבנים, ששימשוּ טֵרַסות בפני סחף־גשמים, הציב “ברֶנים” לאין ספור, ובפסגת־ההר אף העז ותקע צפרני חצוּבותיהם של שני “בראונינגים” שקצב־דיבורם אטי ומשכנע. האנשים, ששלותם נתרסקה בסערת־הקרב, חשוּ להם מפלט אל מאחרי הסלעים הגדולים, הנעוצים עמוק בקרקע. האש היתה איומה, כל סנטימטר של אויר דחוס וספוג־זיעה הכיל כדורו שלו. האש כסחה את הדרדרים הצהוּבים, את השבלים הקטנות שנאחזוּ כאן והטיחה רסיסי־אבן לוהטים מן הסלעים שחצצו בינה לבין גוּפות מכווצים בכל־כח, שאי־שם, בצדם השמאלי, פועמים לבבות בקצב של מאה פעימות לדקה. שלושה מקלעים חדשים בצבצו מאחורי הסלעים נוכח ההר היורק אש. המערכת הנָעָה, אשר עד כה עמלוּ לשמנה היטב־היטב, זונקת קדימה, חוטפת כדוּר משרשרת רבת כדורים חרוּתי־כרכוב ונוצצי־קלע, דוחפתו בגסוּת אל בית־הבליעה ושבה ותולשתו בחזרה כשריח אבק־השריפה בחללו הריק, ושוּב טסה קדימה ללא־ליאוּת. מכאן ואילך התנהלוּ הענינים מהר מהר. החלוּ נסוגים בחיפוּיים של שלושה מקלעים תכופי־מעצורים, שבכל זאת הצילוּ את המצב. ומששבוּ והתקבצוּ מחדש בערוּצי הואדי, הרחק ממקום האש הגיהינומית, נתברר כי שנים חסרים, ביל ואורי ג'. רק כעבור ארבע שעות הופיע ביל כשעל גבו מיטלטל אורי הפצוּע.

צא וחשוב, – הרהר חיים כמדבר עם לבו – מה היית עושה לוּ היוּ מזנקים לעוּמתך ברגע זה מחיק־האפלה דמוּיות אחדות מעוּטרות כפיות וחסלוּך בשקט בטרם תוכל לנקוף באצבע להצלתך, ומיד לאחר כן יזדקפו שני השומרים המרוחקים ממך ריוח הגון, יתנערוּ מהזיותיהם ועד שיספיקוּ לשאול בחרדה “מה קרה שם?”, יהיוּ גם הם מחוסלים באותה קלוּת עצמה?! ולזה יקרא הגנה של כפר? וכשהחבריא יתעוררו משנתם העמוּקה ויעמדוּ על פשר הדבר, אז… אך מוּטב שלא להרהר בזה. בעוד חצי־שעה יש לגשת אל ביל, שדומה והצליח להירדם איך־שהוא (על־כל־פנים אין הוּא מתהפך עוד מצד אל צד!) להעירו, לשכב ולכסות בשמיכה את כל החשדות והפקפוּקים, ולהקיץ כעבור זמן ולמצוא את עצמך נצלה ללא־רחמים על־ידי קרני־שמש מסנוורות, ולא מוקף שחור אימתני, ולראות שהכתם הבהיר שנראה בלילה אינו אלא פח לבן! אלא שעד אז מסתר שחצי־שעה הן שלושים דקות ולא פחות – אטיוּת עד לזוועה. שבהן אתה שב ומציץ בשעונך עשרים פעם, ומדשדש על מקומך מחוסר סבלנות.

ושוב שרט רחש דק מן הדק את השקט שנשתרר בין עצי־הזית בבוסתן. והעיניים, שננעצוּ כל הזמן בקדחתנוּת־ציפיה נרגשים, נלכדות ברשת של צבים זוחלים ושאר מיני רמשים, נפקחוּ עתה באיזו אדישוּת מוּזרה. צריך לדעת להקשיב ללילה. דומה, אף גוּף מטוּשטש־דמוּת מתבלט בין שמוּרות־העיניים והנהוּ מפסיע וקרב. ואוּלי אין זה אלא דמיון? צריך לדעת להקשיב ללילה… כדוּר אץ לבית־ההבליעה (אותו הכדוּר הנכלם): מי־שם?! אמנם כן, אמנם כן, הדמוּת נעמדה. מין מלמוּל־דברים נישא מאותו כיווּן במבטא אנגלי. לעזאזל, יש להם מפקדים בריטיים! למשהו מעין זה לא ציפה כלל, ודוקא בדקות האחרונות של השמירה.— — —

ההדק נסחט בהיסוס של אדם הירא לעורר בהלת־שוא. ואחרי דקה, כבהחלטת־פתאום, נתפצחה יריה בודדת ואחריה עוד אחת. משהוּ צנח בקול גניחה.

חיים הסב את ראשו לאחור. רצה להעיר את ביל, ותמה בשעת כך איך לא נתעורר מן היריה הראשונה? הוא ניגש אליו ושלח יד קרה לנערו, היצוּע היה ריק. על אף הכל הפך בשמיכה החמה במהירות של לא־מאמין, ומבלי משים הוליכוּהוּ רגליו הכושלות לעבר המקום שם נפל הגוּש, כשהרובה מתלבט בידיו כמשהוּ מיותר.

לאורו המתרטט של גפרור הבחין בפניו החוורים של ביל המת, אשר דומה שחיוּך של לעג נמתח עליהם, ובכתם האדום שבחזהוּ…

לבני “כדורי” אי־שם

כדור־החמה גלש אל מאחורי דמוּתו האיתנה של התבור, שצלו נשתרטט על־פני השדות למטה. היוּ אלה שדות דלים, צרוּבי־שמש, שקבוצות סביונים הצהיבו במרכזם. דממה קרושה נתכנסה בין הגבעות הטרוּשות, הזדחלה אל מתחת לנופי הארנים המסורבלים, וחיבקה בזרועות אכזריות את אמירי־השזיפים, שהצחירוּ בלבנת פריחתם הקורנת.

לו היה הולם עתה הרעם לפתע, מרעיד אפקים ומנפץ את הדומיה העגמוּמית הזאת לשברירי־רסיסים ומתגלגל עמוּמות לבין הגבעות, מפריח את התרנגולות בלוּל בהיחבטם בקול־צריחה בין קירות הפח ומעמיד את הסוּס באמצעיתו של תלם, בנשאו עינים מבוהלות על סביבותיו – היינוּ זוכרים, כי אי־שם מתרטשת האדמה מזעם כדוּרי־עופרת הנחיתים באימה, כי “הם משתמשים בתותחים” וכי המשק בסכנה.

ולכן בהיראות המשוריין האפור, האטום, המתנשם כבדות בזחלו אל בנין בית־הספר שבראש הגבעה, הלמוּ בלב כוּלנו תקוות: שמא באים לקחת גם אותנו לעזרה ברגע מסוכן זה?

ודוקא משנתיאשנוּ להציץ תכוּפות אל קצה־השביל כדי לראות אם מישהוּ בא ובהטילנוּ אל הבמה הבנויה זקופות את אחרוני קלשונות התלתן, הירוק, העסיסי, שריחו חמיצי־החמצמץ טופח באפנוּ; דוקא בהגותנוּ ברגע בו נתנהל במרומי העגלה העמוסה דרך המשק בדרך לרפת – בו ברגע בא גדעון במרוצה כשהוא מתנשף כקטר והודיע חטופות:

“עזבו הכל ועלוּ מיד לבנין, המשוריין מחכה. באו לקחתנוּ! — — —”

וּבבנין – המוּלת־צהלה. הדרך שבין חדר־המיטות וחדר־הארונות, מקום שם מונחים הבגדים, נראתה עתה ארוכה מתמיד, ובחדר־המיטות כבר הוּטלוּ תרמילי־הצד על המיטות שכיסוּייהן הוּסטוּ ברשלנוּת, והחלוּ תוחבים לתוכם וממעכים כל מה שניתן להכניס. מישהוּ מנסה להכניס אף את חוּלצתו הרוּסית.

“חמור! נדמה לו שיטייל שם עם בנות.”

וצפניה עוד מסתובב, וקולו הבסי מידרדר במסדרון:

“נו, לעזאזל, איפה תרמיל־הצד שלי?”

וכך בבגדי־עבודה, באותן הנעליים הכבדות שספגוּ כל ערב־שבת את השמן הצהבהב בחדר־הנעלים, עם התרמיל בצד, עמדו בהבלטת חזה עמידת־דום העשרים וחמישה במיפקד, כשהשעון החשמלי בחדר־האוכל מזיז מחוגיו המעוקמים בקול נקישה לקראת שעה ארבע, ועיניהם של בני כתה א' ננעצות בחבוּרה בקנאה: הרי רק הבדל של כמה ימי־אימוּנים מבדיל ביניהם…

המ"מ נותן הוראות אחרונות שלפני נסיעה. לכאורה הם בזוּ לכל התרגשות שבפרידה, לכל השתפכוּת לירית מלאה התמוגגוּת ודמעות. ועמדוּ כשהם מנסים בכל כוחם לשוות לפניהם ארשת של רצינוּת ושל “לא־אכפת”, כיאה לבני־חיל היוצאים לחזית. אבל העינים שוטטוּ על אגפי בית־האבנים הגדול בן שלוש הקומות, שנראה משוּם־מה גדול יותר, גבוה יותר; אותו בנין שבעלותך עם לילה מהמשק כשסביבך עלטה, היה הוּא פוגשך, בהיגלותו פתע מבין חורשות־הארנים העבותות הסובבות אותו, בריבוּעי־אורו הזוהרים, בניקוּש דלתותיו וּבשקשוּק ספלים במטבחו, בחירוּק ספסלים נגררים על רצפתו, בהד צעדים ומלמוּל דיבורים, ואיזו מחשבה נואלת ומזוהמת הגיחה מפינה וצעקה בקולי־קולות: ייתכן שלא תחזרוּ הנה בכלל, שזוהי פרידתם האחרונה— — —

הכל נכנסים למשוּריין הדחוס, צרוב־החמה, שאפלוּלית מתנמנמת בין קירותיו המפולדים.

רגע עוד נתת לבך לכך, כיצד נשתנה כלי־רכב זה, על שרפרפיו שהוּנמכו, על ריבוּע־חלונו, אשר שוב אין הנוף נראה מבעדו.

והמשוריין זז. ובבטן מבחילה מין הרגשה משוּנה, זו אשר לפני מבחן־גמר בטרם הינתן השאלות, כשבכיתה, בתא, מוּנחות המחברות ללא־סדר, המחברות של גידוּל־תבוּאות וּשאר המקצועות. והלא הערב חפצת לכתוב מכתב הביתה לאחר שבוּעיים של שתיקה. — — —

הראש מוּפנה אינסטינקטיבית לאותו מקום בו היה קרוע פעם חלון ועתה הוא אטום בפלדה אפורה וקשה: איכם, איכם נופי־מולדת שהוּרגלת לראותם ממרומי מכונית־משא חולפת ביעף, כשהרוּח מנפנפת בשערך ומלטפת חזך?

כדורי, הר־תבור.

“אמי”, הפתיעה מרים את אמה, “הלילה לא אישן בבית… אני צריכה להיות באחד המקומות כל הלילה…”

“מה, שוּב קראוּ לך מ’שם' ללילה תמים?” – התרגשה האם.

“כן, אמא. עלי ללכת ללילה שלם…” חזרה מרים על הודעתה בשינוּי־נוּסח.

“מה תעשי במשך כל הלילה? תסתובבי ברחובות או תשבי במקום אחד?” חקרה אותה אמה.

“מה, להסתובב ברחובות? וכי מה זה עלה על דעתך?… נוּ, אל תחששי. מוּבן, שאשב במקום בטוּח וסגוּר!”

עיני האם, כאילוּ נדלקוּ במקצת. היא עצמה החלה רועדת קמעה שעה ששאלה:

“לעמדות?…”

“לא, אמא. גם זאת לא. אינני נשלחת עדיין למקומות כה אחראיים. הרי אני, בסך הכל, רק ‘גדנע’ית’!”

“מה, ‘גדנע’ית’? מה זאת אומרת?”

“‘גדנע’ית’, ‘גדנע’ית’,” התקשתה מרים בהסבר מוּנח זה, “אח, כן. ‘גדנע’ית’. זאת אומרת, כזה פקק… כן, פקק. בכל מקום שצריך לסתום משהוּ שולחים אותנוּ.”

מי יודע כמה זמן היה נמשך הויכוח, לוּלא נכנס האב בו ברגע.

מרים לא היתה מדברת, בדרך כלל, על דברים כאלה, בנוכחוּת אביה. הוא אמנם לא היה מגיב על דבריה בשלילה, אבל הצרה היתה שבכלל לא היה מגיב על דבריה בשלילה, אבל הצרה היתה שבכלל לא היה משתף שיחה על נושא זה. תמיד היה שותק ונותן לאם ולבתה להתווכח כאוות נפשן. אף פעם לא היה מעכב את מרים מלצאת למסע ללילה, או לכל פעולה אחרת. אבל, דא עקא, הוא גם לא היה עוזר לה בויכוח עם אמה. כל ההחלטות ונתינת רשות לדברים כאלה – היוּ אך ורק בידי האם.

היתה שעת אחר־הצהרים מוּקדמת. רק לפני שעה קלה חזרה מרים מבית־הספר, והאב – ממקום־עבודתו. הם ישבוּ לאכול ארוּחת־צהרים. אחרי גמרם את המנה הראשונה, הודיע האב בקול פסקני:

“הלילה אני עובד במשמרת־לילה. אחד הפועלים חלה, ואני נתבקשתי להחליפו בעבודה. אצא בשעה שמונה כדי להגיע בזמן.”

במשפחה בת שלוש הנפשות השתררה דממה כבדה. האם הרגישה שאין כל תועלת לדבר נגד הודעתו של בעלה.

האב עצמו, שעבד בבית־חרושת לטכּסטיל, המשיך באכילה, כאילו לא קרה דבר.

אך פתאום פתחה האם:

“יהודה, זה עתה הודיעה לי מרים, כי גם היא הולכת הלילה…”

“ובכן?…” העמיד ראש־המשפחה פנים תמימות.

ואחר שתיקה־שבמבוכה המשיך:

“הרי יודעת את, כי אם ברצונך הדבר את יכולה לעכב בעדה…”

בשמוע מרים את הדברים דפקה בידה בכעס וקראה:

“אמנם, אבא, למצוא את מחייתך, אתה הולך הלילה. אבל אני, אף על פי שפרטי התפקיד שלי אינם ידועים עוד, הרי בטוחתני שיציאתי חשובה משלך!… בך תלויות רק שלוש נפשות, ומי יודע כמה נפשות תהיינה תלויות בי הלילה!…”

ולפלא היה לה הדבר שאף על פי שהתחצפה בפני אביה כהוגן – לא גער בה ולא נזף בה. הוא רק השיב בנחת:

“שמעי, מרים, ראשית, אל לך להיות כה משולהבת… פחות פטריוטיזם, בבקשה!… והשנית, הרי לא הצעתי לאמא שתעכב בעדך. רק אמרתי שיש בכוחה לעשות זאת!”

“זוהי הצרה שלנוּ,” כעסה מרים. “אלה הטוענים פּחות פטריוטיזם, פחות להשתלהב – אלה הם בעוכרינו… בגלל אלה לא נגאלנו זה אלפיים שנה, ואלה יעכבו את הגאולה גם עכשיו…”

ושוב לא כעס האב אלא השיב בנחת:

“אל לך, מרים, אל לך! פחות ‘שויץ’ ופחות מלים מפוצצות… כולנו מעריכים את מאמציך להבאת־המשיח… ובכל זאת…”

מרים היתה נרגזת מאד. היא שכחה בכלל, כי אל אביה היא מדברת והפסיקתהו באמצע:

“הכל אצלכם ‘שויץ’, ומכל דבר אתם עושים צחוק. אין דבר, חכו למשיח… אתם יכולים לחכות לו… אבל אני לא! הנוער אינו מוכן לחכות למשיח! הוא חפץ בגאולה עכשיו, ולכן יביאנה בעצמו: אני מודיעה כי איך שלא יהיה אני הולכת הלילה – ברשות או שלא ברשות!…”

שוב השתררה דממה מסביב לשולחן. האם לא אמרה דבר. היא החליטה: לא הן ולא לאו. האב, אשר משום־מה לא נפגע, כנראה, מדברי בתו, המשיך לאכול בנחת. מרים סיימה את ארוחתה בחפזה, ועברה לחדר השני.

היא לא יכלה להאמין לעצמה. כי אכן היא שאמרה את הדברים הקשים לאביה. זה כבר רצתה להוכיח אותו על פניו בשל אדישותו הלאומית האיומה… אכן, עתה עשתה זאת!

היא התייצבה לפני הראי הגדול. גוף בן גובה בינוני. חטוב יפה… הראש שעל כתפיו – נחמד, מעוטר שער מתולתל ופנים יפים בעלי חיוך מקרב – כך נראתה לה בבואתה.

“כן, אני היא,” אישרה ליד הראי. – “אני היא ולא אחרת שאמרתי לאבא את אשר היה עם לבבי…”

*

בשבע בדיוק, עזבה מרים את הבית.

“אחזור בבוקר. עד אז – שלום!”

וכעבור שעה, בשמונה בדיוק, עזב אביה את הבית.

יצאה הבת היחידה, ויצא האב – והאם נשארה לבדה.

מרים הגיעה למקום שצריכה היתה להגיע בשעה 7.30. המ"כית שלה מסרה לה את ההוראות, לפיהן היה על מרים לקשר במשך כל הלילה בין אחת העמדות לבין כתובת אחת, שתימסר לה בעמדה. לרשותה הועמד טכּסי.

מרים הגיעה לעמדה. לפי מה שנרמז לה, צריכה הלילה להתקיים התקפה רבת־היקף. עליה יהיה לקשר בין מרכז־הפעולה לבין המטה הכללי.

ואכן, “עבודתה” התחילה. ממפקד־המקום קיבלה פתקה חתומה, על מנת שתעבירה לידי הקצין התורני במטה הראשי.

מרים הוסעה במכונית המיוחדת. זו היתה מלאה מ“כ’ים ומ”מ’ים ושאר מפקדים. היא מסרה את הפתקה לבחור שישב באחד החדרים, שדרכו היתה צריכה לעבור לקצין התורני. רבע שעה חיכתה לתשובה ואחר חזרה שוב לעמדה.

ככה נסעה מרים הלוך ושוב במחצית הראשונה של הלילה.

בערך בשתיים אחר חצות, לאחר שהמפקד רשם משהוּ מתוך שיחה טלפונית, פנה אליה ואמר:

“מרים, הא לך פתקה להעבירה לאותו מקום. דעי, פתקה זו חשוּבה ביותר. זרזי את הנהג שיסיעך מהר.”

כחץ מקשת היגעה מרים למקום המטה.

היא מסרה את הפתקה לאותו בחור משופם על מנת שיעבירנה לקצין התורני. מרים ישבה כדי לחכות לתשובה, כרגיל.

“הקצין התורני מבקש לראותך. יש לו למסור לך משהוּ בעל־פּה למפקד שבעמדה. היכנסי לחדר.”

מרים התבלבלה לגמרי. זה עתה חשבה על אביה שיצא לעבודת־לילה בבית־החרושת, ועל אמה שנשארה לבדה בביתה. והנה עתה הפתיעוה בהזמנת הקצין התורני של המטה.

“כן, הנה אני נכנסת…” מלמלה כתשובה.

מרים נכנסה לחדר לבדה. התיצבה דום בפני אדם שהסב לשולחן־כתיבה גדול כשהוּא שקוּע בין ניירות רבים.

“עמוד נוח!” פקד האדם בקול חלש, לשמע נקישת־רגליה, בלא להרים את ראשו.

מרים עברה לעמידת נוח, והחלה משוטטת בעיניה בחדר הקטן.

אותה שעה הרים הקצין התורני את עיניו מבין הניירות, ופתאום קרא:

“מרים!…”

מרים אף היא הסבה את עיניה כנשוכת־נחש. אך, לא, אי־אפשר…

“אבא!…” קראה מרים. “אבא, איך זה הגעת הנה?… הרי אתה נמצא כרגע בעבודה…” ומרים שכחה באותו רגע, כי לפני הקצין התורני היא עומדת.

“אן דבר, מרים, אין דבר,” הרגיעה אביה באותה נחת כבצהרים. “רק לא לְ’הַשְׁוִיץ' וּפחות להשתלהב… הנה זוהי עבודת־הלילה שלי…”

“הוי אבא, סלח לי, אבא, סלח לי על מה שאמרתי בבית, הן לא ידעתי… כי אתה, אתה…”

“אין דבר, מרים. סלחתי זה כבר…”

“אבא,” אמרה פתאום מרים בפנים מוּדאגים, כאשר היא מחזיקה ידו. “אנא, אל תספר לאמא, כי אני הייתי כל הלילה מקשרת… שמא לא תרשה לי ללכת…”

“לאל אספּר, מרים,” השיב אָביה. "אגב, קבלי נא את ברכתי, בתי. הנה רק עכשיו הודיעו לי, בפתקה שהבאת הנה, כי ההתקפה שלנו הצליחה ביותר… אכן, צדקת, בתי, אתם משיחי הגאולה לעם ישראל… ברוכה תהיי עם שאר הבנים — — — "

היתה שעת־בוקר מקודמת מאד. בחדר המרכזי של בית ריכוז־הכוחות ברובע ירושלמי ישבו ששה בחורים בתורנות. הם עיינו בעתוני יום־אתמול וקראו איזה סיפור גבורה של מגיני־ירושלים. פתאום נשמע קולו הרוגז של חיים:

“ילכו לעזאזל! כל העתון מלא סיפוּרים על עמדות, צלפים ומעשי־גבורה… למי יש צורך בזה? וכי אין המציאות מספיקה? יש לנו די והותר… אם יש שעת־נופש והזדמנות לעיין בעתון, הרי אתה נתקל שוּב באותם הדברים, אשר מהם רצית להימלט ולוּ לזמן קצר!”

“אכן,” נענה שמוּאל, “יוצאים הדברים מן האף… אבל לא די בזה, אלא שהכותבים בעתונים הם גם בורים גדולים…הנה, הביטוּ וראוּ: תחת התמונה של ה’ברֶן' הם כותבים: ‘סטֶן’; תחת התמונה של ה’שמַיסר' הם כותבים שוב ‘סטן’… הרי זה ממש איום!… ואני, נפשי חשקה באיזה סיפוּר בלי סטנים, בלי בתים וגם – בלי ערבים… אני רוצה… אני רוצה… כן, בסיפוּר־אהבה חפצתי, וכי מדוּע לא? סיפוּר שיזכיר לי ‘אותה’, שיזכיר לי את הורי… שיזכיר לי, כי אינני אך ורק מין בריה היורה, מפוצץ בתים ושופך דם, אלא גם אדם בעל רגשות, בעל נפש!”

השתררה דממה. הקריאה הופסקה. ניכר היה, כי נאמרוּ דברים שכולם חשבוּ עליהם והסכימוּ להם. כל אחד תקע את עיניו בכעין דמוּת נעלמת, וחשב את מחשבתו…

הדממה הוּשבתה על ידי יצחק:

“אכן, צדקתם. זקוּקים אנוּ לסיפוּר בלי סטֶנים, בלי ברֶנים ובלי ערבים… כן, סיפוּר בלי דם ובלי צבאיוּת… רק אהבה וחמימוּת…”

ואחר שהפסיק לרגע, המשיך בקול שונה:

“…אך אל תשלוּ את עצמכם, חברים! העתונים לא יתנוּ לנוּ זאת. הם, פשוּט, אינם מבינים אותנוּ… ומפני כך, חברים, אני מוּכן לספר לכם סיפוּר כזה…”

החברים הניחוּ את העתונים והסתדרוּ בנוחיוּת כדי לשמוע לסיפוּרו של יצחק. הוא עצמו פשק במקצת את רגליו, סמך עליהן את גוּפו במרפקים, ופתח:

"הפעם, אין הסיפור ‘צ’יזבאט’… זוהי אמת לאמיתה! –

"לפני שלושה חדשים בערך, באתי אליה, והודעתי לה: ‘רחל, אני מצטער מאד לבשר לך, כי זה עתה הודיעו לי שבעוד יום עלי לצאת לשרות…’ ‘לאן אתה יוצא?’ שאלה אותי בתמימוּת. ‘לא רחוק מכאן,’ עניתי. ‘לירוּשלים…’

"והיא שוב שאלה בתמימות: ‘לכמה זמן אתה יוצא?’ ‘איני יודע, רחל,’ עניתי לה. ‘אוּלי עד סוף המלחמה…’ ‘נוּ, אין דבר, יצחק,’ ניסתה לנחמני; ‘אין דבר, אַתה תחיש את סופה…’ ובאמרה זאת בחנתי את עיניה. אכן, העצבות נשקפה מהן, ונדמה שהיא עצמה זקוקה לנחמה…

"למחרת, ליד האוטו, באה רחל להיפרד ממני. בעיניה האדומות ניכר היה שבכתה לפני רגעים מספר. אך עתה התאפקה. בפני אינה רוצה להיראות כשהיא בוכיה. אינה רוצה לרפות את ידי… וכאשר עלוּ החברים האחרונים על האוטו־מובילים, תפשה בי רחל וחיבקה אותי בכל כוחה. ואותו רגע לחשה לי: ‘יצחק, זכור, תמיד אוהב אותך ותמיד אתגעגע… אנא, בעיתות־הפנאי, זכור גם אותי… אין דבר, תעשה זאת כשיהיה לך זמן…’ ובנשיקה תמימה נפרדה מעלי.

"במשך ימים רבים הייתי רחוק ממנה. הגיתי בה בכל שעת־פנאי. וברגעים כאלה נדמה היה לי, כי הנה היא לפני. פניה היפים, המפיקים תמימות אך גם פקחות רבה. שערותיה המתולתלות, שעינם כעין גלי־זהב זעירים… והחרדה בעיניה מכל אותו שפך דם הגדול…

"לפני כחודש וחצי קיבלתי חופש ונסעתי תל־אביבה. אי אתם יודעים מה רבתה שמחתה של רחל. במשך כל ימי־חופשתי לא עזבה אותי כמעט לרגע. תמיד היתה בחברתי. וכשהגיע היום, בו צריך הייתי לחזור, אמרה לי, ספק בתמימוּת, ספק בהחלטיוּת: ‘יצחק, קחני אתך!…’ תחילה נדהמתי, אך תיכף עניתי לה: אי־אפשר הדבר, רחל! אי־אפשר! אין העבודה שם בשבילך. לא יהיה לך כוח להחזיק מעמד אפילו יום אחד…' אך היא בשלה: ‘אנא, יצחק. אעשה כל מה שיידרש ממני. אתאמץ למעלה מכוחותי. אעזור לך… אעזור לכל מי שיהא זקוק לכך…’

"ואכן, אודה, נוכח דברים אלה לא היה מענה בפי. ולפתע נצנץ רעיון: ‘רחל,’ אמרתי, שכחת דבר קטן. שם צריך להרוג!… כן. להרוג את אויבינו, והם רבים… לפעמים אף נשפך דם רב… רב מאד…'

"והדברים השפיעו. את ההרג, את שפך הדם שנאה רחל ביותר… והיא ויתרה ואמרה: ‘טוב, יצחק. לא אסע אתך. אך זכור את בקשתי שביקשתיך כשיצאת בפעם הראשונה…’

“ושוב נסעתי, ובאתי הנה. עבר חודש, עבר עוד חצי־חודש. ואני חשבתי, כי גם הפעם אקבל חופש, ואסע לתל־אביב. והנה לפני שבוע, הודיעו לנו – הרי ידוע לכם הדבר — כי לא נקבל חופש. “המצב מחייב זאת” אמרוּ לנוּ. הודעתי זאת לרחל במכתב. ואחרי יומיים קיבלתי תשובה קצר מאמי, וזו לשונה: ‘רחל מתגעגעת מאד. אינה יכולה להשלים עם זה שלא תקבל חופש. בהשפעתה החלטנו, אני והיא, לבקר אותך בירושלים. אין אנו יודעות מתי נהיה, אבל, ביום שנבוא, נודיעך’.”

יצחק הפסיק לרגע. אחד החברים השתמש בהזדמנוּת ושאל:

“מי היא בעצם רחל זאת? האם זוהי הבחורה שפגשתיך עמה בתל־אביב? אבל, אבל, הרי ידוע לי, כי אין לך כל… כל… בחוּרה.”

חיוך עלה על פני יצחק.

“אל נא בחפזה! עוד רגע, ותדע מי היא רחל זו… וּבכן,” חזר יצחק לספורו, "קיבלתי את המכתב והתחלתי — — — "

אותו רגע נשמע קול התפוצצות איומה. יצחק הפסיק את ספורו. דומה, כי בבית כולו עבר רעד… כל הבחורים, שישנו במקום־הריכוז, ניעורו והיו מוכנים לפעולה…

הטלפון צלצל:

“לצאת תיכף ומיד עם כל האנשים למקום ההתפּוצצוּת!”

הפלוגה יצאה לרחוב. כבר העיר בוקר. ממרחק לא רב נראתה דליקה גדולה. נדמה היה שרחוב שלם בוער.

הפלוגה הגיעה למקום – והמראה היה מחריד:

“לגשת לעבודת־ההצלה!” ניתנה פקודה.

מיד עם ראשית העבודה נתברר, כי אנשים רבים קבורים תחת עיי־המפולת.

יצחק, שעבד בראש החוליה של חמשת האנשים שהיו אתו קודם, התקדם לעבר המלון שהתמוטט. אבנים אדומות מדם וחרוכות מאש, הפריעו בעבודה. תפקידם היה לסלק אותן ולערמן לגל אחד.

בעוד הם עסוקים במלאכת ההצלה, שמעו פתאום קול־ביעותים:

"אחותי היקרה, רחל — — — "

החברים הסתכלו לעבר הקול. היה זה יצחק, שגחן על גבי גופה קטנה רטושה במקצת…

“הזאת רחל?” שאל חיים את החברים כשיצחק ממשיך:

“הוי, רחל יקירתי! התגעגעת אלי, באת לבקר אותי, הגעת אל מלון־המוות…”

החברים התקרבו. הם ראו ילדה כבת שמונה־תשע שוכבת מרוסקת בין תלי־החרבות. אותה שעה שמעו את יצחק כמסיח לאדם חי:

־ אבל איך זה את נמצאת כאן? הרי את מפחדת מאד מסטֶנים, מדם, מהתפוצצויות… למה אינך קמה מכאן? בואי, נלך שנינו, הרי אלי באת… הוי, רחל שלי, אחותי יקירתי…

והחברים עמדוּ עמידת־אבל לזכר האהבה שמתה…

אַהַבְתִּיהָ בְּרֶגַע זֶה

היא עמדה על המדרגות, והשיחה מלאת תוגה ושברון, קולה חרישי ומתרפק, מחבק זכר יקר, נפש אובדת. נעוָת־פנים, פה בולט ומפושק, והעינים תהומיות בברקן ובריצודן. אדומים ונפוחים הריסים. יד קטנה ורועדת. עצבנוּת, זֵכר, מֶרִי.

עדיין לא חשה, לא הבינה. רצתה רק לדעת, לשאוף אוירו.

— מתי ראית אותו?

לא “לאחרונה”, לא “פּצוּע” אלא סתם – “מתי?” “איך?” ברק עיניים נוגה, ילדותי, סקרני.

עיקוּם־פה קל, ניע־יד עצבני.

— לא הייתי בנגב.

בחנה, הציצה ונתחלחלה, סַבָּה והסתלקה.

אולי גילתה תשוקתי לזכרו. אולי הבחינה עומקה של ידידוּת. אהבתיה ברגע זה. מוזרה היתה, אך תהומיות והוגות היו העינים, פשוטות ומעוותות השפתים, וכולה מביעה צער ומרי וגמוּל.

אהבתיה ברגע זה – היתה צלו של “הָלַך” קרנו של “שָקע”.

גֶּזַע יָשָׁן נוֹשָׁן – הֱיֵה בָּרוּךְ!

היה זה אלון ענף ורחב־גזע. פארותיו היו סבוכות ומצלות בכבדות ושחור. עתיק־יומין היה. צורתו לא השתנתה זה ימים רבים. כיסה הצל הכבד בפני ניצנים רכים את קרני השמש והאור, ובעודם באבם גועו.

כל זלזל צעיר, בהיר וצהבהב נחנק בכנפי הירקות השחורה, הכהה. הצפרים, ששכנוּ בינות לענפיו, היו זקנות וקול־זמרתן גרוני ואפל, ללא צליל חדש, ללא וַריאָציה כלשהי. הגוזלים נדדו – לא חיבבו את הצל הכבד, את הציוץ הנושן…

אלון יפה ואיתן – אך עתיק.

ויהי באחד הימים וגדעו את נופו. ניצנים חדשים פרחו, זלזלים ירוקים בקעו מגזעו העצי, הרחב. ירוק, צהבהבה בהיר, ופסי־אודם דקיקים חיפשו את מקום הכהה, העתיק. צפרים צעירות באו ובנו קינן בינות לפארותיו המלבלבות בהתחדשוּתן. צליל חדש, שירה חדשה, גוון חדש, הנצו על גזעו הישן, האיתן, המוּצק.

אלון עתיק הפך צעיר, זָהַר באור חדש, ניגן בצליל מתוק ורך.

גזע יזן נושן, היה ברוך!

יָצָאתִי לְחַבֵּק אֶת הַקֹּר

יקדה שלהבת־נר – חדר אפל לחצאין נשם בכבדוּת, בעומק חזה, נשא עומק תוגתו. רקדו הצללים על הקירות. השיקו עצמן בנות־קול של תוגה. רחש, זיע נר תהומי וצלול.

חדר ונר בו דולק. מַשב־רוח רע של ערב, של כוכבים ושמים עומדים, עננים בם תלויים, ושיח־אבן, שיג־עשבים, נהם־רוח קר וצונן.

וחדר ונר בו וחם בו וטוב בו. עצבות עדינה, מבט נשי, תלתל מתנופף על מצח מוּצל, ועינים בורקות כשלהבת. דלק לו הנר בהבהוב משונה, בגיל־צעירות, באון, ברחש־בגרוּת.

חדרה בסדקיו של חלון אותה צינה לילית, הביאה עמה אותה תשוקה סמויה לקור, לריקנוּת, לשַאַג מול אותם שמים, תשוקה להלך ולהיות יחידי, לחבק – ולוּ במחשבה בלבד – את האדמה השחורה, את חודי סלעי־הבזלת, אלונים שחוחים מקומטי־גזע ובלויי עלים ומרוטי־צמרת. שדות שלף בריקנותם, בברקם הצהוב, בשחוקם הרחב. לחבק – ולוּ במחשבה בלבד – אותם עבים נישאים בנשוב הרוח; לגמוע גדלו של יקום, אפסיו של חלד, עמקו של רגע לילי וסתוי

---

לצאת ולחבק, ולוּ לרגע…

והנר דלק במבט נשי, וחם היה בחדר, וטוב; והצל ריקד על גבי הכתלים בקווּצת שׂער מתולתל ושחור. חם ורך וטוב היה בחדר.

ואני יצאת לחבק את הקור.

הַמַּצְנֵחַ הָיָה קָרוּעַ

לעזאזל! המצנח היה קרוּע.

תשעה היו במספר. שלושה בעלי שׂפם, ואחד אף זקן לו. חם היה, המנועים טרטרוּ והרקידוּ כל עצב. שרו ו“עלזו”, חיפּוּ על פּחד כּמוּס, על צל ספק מכרסם.

“עורי, עורי, דבורה, עורי, עורי, דברי שיר” – עלו, צנחנים והצליחו!

האגודל היה משקיט, מרגיע. מצנחַ נפתח. המספר הלך וקטן – ובזה אחר זה נמוגו מפתחוֹ הפּעור לחללו של מרחב.

נשארו שלושה בלבד. זמזמו מנגינה עצובה ומתמשכת, אותה מנגינה לילית המזכירה ומרעידה נימים דקיקות, פותחת אשנב לאור, לחוויות שחלפוּ.

— ַל תשיר אותה סתם, מוטב שתשיר רק בשעת־הצורך.

— “הם” עלו, ניצבו בכל עצמתה של עצבות. נראו ברורים ובהירים בכל צללי תוי־פניהם הסמויים, בכל עמקן וזהרן של עינים, בכל עוית־פה ומצמוץ־עפעפיים, בכל מאורם כי רב.

לעזאזל! המצנח היה קרוע.

רגע בו רציתי בהתיחדות, בקרבת־יתר, בריחוק מכל מוחשי ומכביד – אבד. המצנח היה קרוע.

החלל היה רחב, פעור פה ובולע – זדון רוח וטיסה מטורפת. רגע שכה חשקתי בו – נגזל.

*

הוא סינן מבין שיניו קללה קצרה ונתישב במיטה. צנח שנית וכיסה עצמו בשׂמיכת־הצמר הלבנה. בחוץ ירד גשם, הרוח דפק בחלונות, פירות האזדרכת הנושרים השיקו על גג־הפּח.

תענוג גדול היה לרבוץ במיטה ביום כזה.

לא יכול היה להירדם שנית. הרהורים הציקו לו; עייף היה, אך לא חש בעייפות. זֵכר אותו לילה לא הרפה ממנו. תמונות בהירות בשלל צבעים כהים צפו לנגדו.

השעה היתה 11.30. הוא שכב והמתין – ידע כי בשתים־עשרה תבוא רותי. תביא עמה פת צהרים ואז יוכל לפרוק אותו מִשקָע שכה קשה לשאתו לבד, שכה מעיק. נמנם קלות, הזה.

פניו הקפואים של חיים המעווּתים קימעה, הופיעו ונעלמוּ תכוּפות, עיניו־שלו היו עצומות לחצאין, שפתיו פשוקות ונפוחות מעט, כרומזות: “רצינו לדובב עוד רבות…” ידיו העבות המונחות לו בצדי גופו הקצר היו מאוגרפות, ספק מכאב, ספק ממרי שלא בא עדיין על סיפוקו.

עינים…שפתים… ידים מכוּוצות – ואלונקה…

תמונות שטות ונעלמות, זכרונות וחוויות חולפים ומופיעים: אנקת־כאב מרה; אנחת־חבר יגעה; טור ארוך של השבים משם… הילוך בטל ומרושל, מעויף וחסר־מתח; נשק מכביד ונראה כמיותר, כמיותר… קבוצות חברים הנושאים אלונקה…קירות לבנים… בית־חולים… פנים מעוּותים וספוגי־כאב, עינים פקוחות לחצאין, ידים מכווצות… שפתים פשוקות בחיוך מריר, ילדותי… שיירה ארוכה מתנהלת בכבדות… מתפתלים ועולים זכרונות ובני־זכרונות, כבדים, מרים ומכאיבים.

הלך חבר, הלך, הלך. ידיד היה – ואיננו…

פקח מנחם את עיניו. הדלת צרצרה על צירה הישן. רותי הופיעה בפתח וטס בידה. לרגע סקרה את הערבוביה שבחדר, גררה כסא והניחה עליו את הטס. ברגליה ערמה את בגדיו, את בגדיו של מנחם המוכתמים בדם, בדמו הנוקשה של חיים, ובתנופת־רגל שהטילתם אל מתחת למיטה. היא עמדה והתבוננה בפניו היגעים־אפורים של מנחם. קמטים זעירים, טריים העמיקו מתחת לעיניו. שפתיו נראו תוקפניות ונוקשות מן הרגיל. היא חששה להפר את הדממה, פחדה להציץ בעיניו – פקוּחות היו, גדולות ואדומות. גידים דקיקים של דם צפו במשטח הלבן, סימן לעייפות גדולה, או אולי… לכאב, למרי, ליסורים שבהתאפּקוּת.

היא התישבה על ידו. העבירה ידיה הקרות־הלחות על עיניו וסגרה עפעפיו. אז הרכינה ראשה ונשקה לו על מצחו החם, הלוהט, נשקה ונשקה. בהקריבה את פת־הצהרים הרימה ראשו ותמכה בו בידה והחלה להלעיטו מרק, והוא, כילד מתפנק, קיבל הכל באהבה גדולה. הוא סגר ידו סביב מתניה ואימצה אליו בכוח ובחיבה רבה.

כל זמן־האכילה היו שניהם שותקים. צפו כל אחד בעולמו־שלו, בהרהוריו־הוּא. פּקעת־רגשות ריחפה בחלל־החדר, אשר אוירו היה דחוס תוגה ויגון.

רותי חיכתה לרגע בו יפקע הוא, מנחם, את הפּקעת, לרגע בו יחריד הוא את הדממה הגדולה, המחושמלת. ולכששבע מנחם, התפרקד ומחה בידו הגדולה והגרמית, בחמש אצבעותיו, את שיירי־הדייסה שדבקו בשפתיו, השתעל, שוב מחה ופלט;

־וחיים הלך. הלך!

רותי ידעה זאת. הן בלכתה לעבודה שמעה על כך. היא לא קידמה את פני הבחורים החוזרים, היא לא התפרצה לראות את מנחם. מתאפּקת היתה וכבוּשה. רבים היו הספקות בלבה אם תשוב לראותו; ואולי מתוך כך לא חפזה, דחתה את שעת הידיעה הברורה.

— ידעתי – ריטטו שפתיה, ורק מבטה נשאר קר וקפוא – החברים בחצר שוחחו בו. ושוב השתלטה הדממה, אותה דממה קדושה, רבת־היסוּרים.

— באותו לערב, שעה קלה לפני היציאה, פגשתיו – המשיך מנחם. – “קחני עמך”, אמר, ובת־צחוק טובה על שפתיו. על שפתיו — — — אז לא היו נפוּחות. אז עוד נשקפה מהן החדוה. הייתי טרוד, עייף ועצבני, ודחיתיו; אך הוא לא הרפה ממני. חיוכו הטוב והמרכך שכנע. “טוב, בוא”, אמרתי, המבינה אַת, רוּתי, אני, אני רצחתיו, אני הובלתיו לשם, אני הבאתיו למוות.

מנחם גנח, כיסה עיניו בידו כרוצה להסתיר משהו… שפתיו ריתתוּ…

־ אינך צודק, מנחם. – ידה הקרה ליטפה את כף־ידו, הסירה אותה, ועיניו השחורות הגדולות נגלו בכל אימי־ניצנוצן.

מנחם, זה הגבר למוּד־הנסיון, הלוחם, המורגל בכל – בכה. דמעות גדולות מילאו את עיניו ופילסו להן דרך בשקעי־לחייו.

רותי פרעה את בלוריתו, החליקה את לחייו, הרכינה את ראשה ודיברה כדבר אדם אל עצמו, כהוגה בקול רם:

— מלחמה היא מלחמה… ובה יש גם נופלים… ואין האדם הניצל צריך להיגרר למצב־רוח…

ומנחם הזדקר:

— רוּתי, הבאמת אין אַת מבינה? אין אַת מבינה, באמת? אין הדבר כה פשוט וקל! יש לוחמים שהוטל עליהם ללכת, אך הוא, עליו לא הוּטל דבר; אני הוא שלקחתיו עמי… אני… המבינה את?… אנו! אני — — —

הפרוזדור המוארך על קירותיו הלבנים ודלתותיו המשוקעות השרה תוגה מהולה בכובד־ראש. על הדלת של חדר מס' 8 היה טבוּע מספר מכסיף: שמונה.

המיטות שבו הלבינו; זוגות עינים תוהות וסובלות הציצוּ מתחת לכל מעטה לבן. מדי פעם נשמעה אנקה, ולאחריה כּיווּץ שפתיים שבהתאפּקוּת. ובמיטה שכב הוא, גואל. פניו רזוּ, זקנו הבלתי מגולח העמיק את הבעת־עיניו. שפתיו היו פשוקות קימעה ושערו נטוי לאחור; מצחו – רחב ובולט מהרגיל וידיו פשוטות לצדדין, מחוץ לשׂמיכה. נשימתו היתה קצוּבה, אך כבדה ונשמעת למרחוק.

בגשתי אליו הושיט לי את ידו בכבדוּת. לחיצתה היתה רפה וקרירה, רכרוּכית מעט, נשיית.

קירבתי כסא וישבתי. הוא הפנה ראשו, עצם את עיניו, כאילו רצה להיזכר במשהו רחוק, עמוק. שב ופקחן. הן היו שחורות ועמוקות ומתחת להן גומות תכוּלות שהבליטו ביותר את פניו הרחבים המונגוליים; גבותיו היו זעפניות במקצת.

— מה נשמע במחנה?– שאל. – הנכון הדבר שאהוד “הלך”? מתי קרה הדבר?

עיניו הדהות הבהיקו בלחלוחית קלה. הוא ניסה להתרומם, אך חזר וצנח על כריו הגדולים. רק אגרופיו המכווצים הביעו את מרי־רוחו וסערת־נפשו.

— הלך. הלך, – רטן חרישית.

תוגת־מחנק ריחפה בחדר. הוילונות הגדולים והעבים האפילו במקצת. הבלונדיני המתולתל בפינה התישב במיטתו, תקע בי מבט מחייך, כאילו היינו ידידים משכבר, ואמר בפשטות – ואולי

מתוך כך היו הדברים כה מעגמים:

— לא קל, לא נעים לחיות בלי רגל! ובעיניו לן חיוכו הביישני בדברו, אך מיד נעצמו והוא צנח לאחוריו.

— אמא, אמא היתה פה היום – לחש גואל.

כן, הכרתי את האם. אותה אשה גבוהת־קומה ובהירת־מבט, אותה אשה שהילוכה ענוה, שקולה כה שקט ואמהי, שמבטה כה חביב ומלבב.

— אַל תספרו לה! אל תספרו לאמא! – היו מלותיו אז בפתח הוָדי כשהיה שכוב באלונקה וארבעה נושאים אותו.

— לא קל – המשיך. – היא, כה אצילית היא. מה נעים לחוש את ידה החמה על לחיי הגסה, הבלתי־מגולחת, לראות את הזוהר בעיניה; מה אומַר לך, גבוהה היא ממני…

הוא נדם לרגע, כצולל בזכרונות, והתחיל לספּר:

גם כשאבא נפל – במאורעות 1939 – באותו טנדר שנסע ליערות־הכרמל – גם אז לא הזילה אמא דמעה. היא רק אימצה את ראשי הקטן לחזה ומלמלה לתוך בלוריתי. איני יכול לשכוח זאת ואני אז כבן עשר. “גואל,” אמרה לי אז, “עליך לגדול, להיות חזק ולמלא את מקום אבא.” וּמדי שנה, ביום־הזכרון היתה מדליקה נרות, מעמידה אותי לפני תמונת אבי ואומרת: “ראה, הבט, אבא מסתכל בך… אבא אומר לך: גדל, גדל וּמלא את מקומי; בנֵה מה שאני לא הספּקתי.” וכשגמרתי את בית־הספר, ארזה את ילקוטי ואמרה: “ועתה, צא, ילדי, להכשרה, הצטרף לפלמ”ח. אך זכור – עליך להלחם כשנים." “שמחה אני לראותך” – אָמרה לי היום ועיניה הוזות. – זכור, עליך להבריא מהר, כדי שתוכל להמשיך… אבא…" אך עד מהרה השתתקה, הרכינה ראשה ותמכה בי בידה הדקה; ידה השניה עלעלה בבלוריתי. רעד עבר בי. אותה תמונת־ילדות צפה לנגדי… ראשי צמוד לחזה והיא דובבת בשקט, אך בבטחון: “זכור, עליך לגדול, לגדול ולמלא את מקום אבא…” וכך ישבה שעות ספורות ללא הגה. שעות גדולות היו אלו, שעות של הבנה אילמת, שעות של הבטחה ללא ניב. עד שלבסוף קמה, נשקה על מצחי ועיניה הגדולות הבהירות לחשו: “זכור, גואל, עליך למלא את מקום אבא…” — ויצאה. אך אותו משפט מהדהד בחלל־החדר־והלב: “זכור — — —”

היה זה ערב מעונן, לאחר שירד גשם במשך כל היום.

שמרתי אז ליד שער־הקיבוץ. שכבתי במאורת השומרים כשרגלי מקופלות תחתי, כי למתחן לא היה די מקום. תפקידי הצטמצם בפתיחת השער ליוצאים ולבאים, ובהטיית אוזן קשבת כדי לקלוט רחש, שגנב ערבי עלול להעלות בנסותו לחדור למשק דרך אחת הפרצות המרובות שבגדר. ושרוי הייתי באותו שעמום מיוחד, אשר קשה לתארו למי שלא היה השומר. חשבתי על כל מה שאפשר לחשוב, במשך דקות ספורות העברתי לפני את פרשת חיי, הרהרתי על כל חברי, מתחתי בקורת על כל ענף וענף של הסוציולוגיה, הספרות, הפסיכולוגיה והמיטפיזיקה ונוכחתי (בניגוד לדעתי הקודמת), שהנני יצור משעמם להפליא. ניסיתי להעביר את הזמן על ידי ספירה מאחד למאה וחזור ממאה לאחד, אלא שהזמן התעצל והייתי מונה כך שלוש פעמים במשך מחצית הדקה. רגע חשבתי לשלוף אקדחי ולפוצץ את ראשי, אלא שבמשך הזמן הפך גם רעיון זה לזרא עד שדחיתיו בבוז ובשאט־נפש, ומפני כן עודני חי כיום…

ובעצם תהום־הריקנות נזכרתי, שקופסת סיגריות מונחת בכיסי – אלו היו סיגריות גרועות שבגרועות, המשאירות בפה טעם של מרור, אך זהו אמצעי בדוק להעביר את הזמן.

במשך עשר דקות אני נוהג לכלות סיגריה ובמאמץ־מה – ברבע שעה, וכל מעשן יודע היטב, כי זמן עישון חולף מהר, כעשן ממש.

הוצאתי סיגריה, היצתי גפרור, שאפתי מלוא־ריאתי עשן והשלכתי את הגפרור שעג חצי עוגה באויר.

ולפתע שמעתי קריאה קלה, כמעט בלתי נשמעת:

“אי! אתה מכאיב לי!”

נדהמתי. הרי איש איננו לידי ובכל זאת מקרוב בא הקול!!!

“מי זה?” שאלתי בדאגה.

“מה פירוש, מי זה? אני, הסיגריה שלך. אתה הדלקת אותי – ובאיזו רשות? תאר לעצמך שהייתי מדליקה את מכנסיך, מה היית אומר?”

“מה…מ…מ…הה?!!”

“על מה זה תתפלא?” שאלה הסיגריה בערמומיות.

התאוששתי קמעה.

“ובכן, סיגריה מדברת! זו לי הפעם הראשונה שאני זוכה בפלא כזה! קשה לי להאמין בדבר.”

“אכן, צרי־אופק הם בני־האדם! כשמשהו בלתי רגיל קורה, הריהם מתקשים להבינו עד כדי נסיון לדכא את האמת.”

“אבל ההגיון מחייב…” גמגמתי ביאושׁ.

היא שמעה אותי בזעף.

“הגיון! מה לבני־אדם ולהגיון? איזה ערבוב תחמים בלתי הגיוני!”

“אבל, הגידי נא לי, סיגריה נכבדה, מדוע פנית דוקא אלי?”

ההבהוב שבעיניה, – או שבראשה (אינני בקי באנטומיה של סיגריות) – נעשה רך יותר.

“האינך מבין? הן אתה היצת בי אש, אש אשר לא תכבה עד מותי!”

(אי, אי, אי! כבר שמעתי פעם דיבורים כאלה, הריהי מתחילה לדבר באופן סיגרתי לחלוטין).

והיא המשיכה:

“כן, זוהי אש־חיי. בנשיקותיך אתה שורף אותי ומביא עלי כליון וככל שתרבה בהן כן תחיש אותו. אבל אני מקבלת הכל באהבה ובשמחה. הן רק לאותה אש נוצרתי, אף כי למותי תביא.”

נימה של אמת־חיים נשמעה מדבריה.

“אך אמרי נא לי, חביבתי, אלמלא הייתי נוגע בך היית יכולה לחיות זמן רב. האין את מתחרטת ומתגעגעת לעברך השקט?”

ההבהוב נתמלא בוז וגועל!

“הלזאת תקרא חיים? מה הייתי לפני בואך? הייתי מחוסרת כל שאיפה, לא ידעתי חיים מה הם. עבר שקט – אתה קורא לו, ואני אקרא לו עבר מחוסר־חיים, ללא מטרה, משעמם, אפור, אפסי. החושב אתה בתמים, כי נעים לחיות עם עוד שלושים בתולות מחוסרות הבנה וניסיון בכפיפה אחת?”

איזו אש! איזה פתוס!

“בודאי שלא!”

“הרואה אתה?” קראה בנצחון, “הנך נוכח בצדקת־דברי. דרך אגב, הנח לי ליעצך עצה, שתועיל לך בחייך. לעולם אל תתגעגע לעבר. זוהי כוהנת, המקריבה את ההווה על המזבח — — —”

“לא שיערתי לי, שקראת את רבינדרנת טגור.”

“אני באה מן העולם הגדול,” קראה בגאוה, “ואם כי הייתי אסורה עד שפתחת את אזיקי, בכל זאת למדתי הרבה במשך חיי. נולדתי באמריקה, במדינת וירג’יניה.”

שקר וכזב! הריהי ממצרים או במקרה הטוב ביותר מתורכיה. אמנם קצר־רואי אני במקצת, אבל את זהותה אני קובע על פי הטעם. לא אמרתי לה זאת בגלוי: הרי חולות־אהבה הן בריות מסוכנות כשמביאים אותן לידי התרגשות. אולם אם פי היה יכול לבלוע את השקר, הרי החזירו אותו עיני בשלושה צבעים. טוב היה אילו עצמתין, כי בנות המין היפה (היא היתה נאה מאוד: גוף זקוף ומתוח, שערות ערמוניות־כהות ועורה לבן כשלג), כשהן מאוהבות, קוראות בעינים. זה היה רגע קריטי. היא נפגעה מאוד והרגשתי, כי במעמקיה רטטה נימת עלבון מטובק, אבל למזלי לא רצתה לקלקל את אושר הרגע ולאבד על־ידי כך את חיי רבע־השעה.

“נשקני!” אמרה בקול רווי רגשות.

נשקתיה ארוכות, עצמתי עיני מעצמת התענוג וכשפקחתי אותן, אמרה בקול רועד:

“עוד נשיקה!”

שאפתי מלוא־ריאתי את בושם־נעוריה, ומצצתי את שירת־הברבור הקצרה.

“למה אכלת היום דג מלוח?”

שוד ושבר! במהירות של פצצה מעופפת גלש דמיוני מן הרקיע השביעי אל חדר־האוכל, בשעה ששאל אותי הלל, אשר הגיש את המנות: “דג מלוּח או גבינה צהובה?” ועניתיו: “דג מלוח, אני שונא אותו קצת פחות מאשר את הגבינה הצהובה.”

וזו לא מצאה זמן אחר לדבר על תפריט ארוחת־הערב מאשר עתה. אכן, זהו חוסר ההבנה המיוחד לבנות־מינה!

במקום להתרומם לשמי־שמים אין הן יכולות להינתק מההויה החמרית. לעולם ועד תישארנה קשוּרות ליסודות. אמנם, לעתים תתנה תרכובות מסובכות בנוסחת ויטמין ב1 קומפלכס, אבל לעולם תהיינה אלוּ תרכובות חמריות טהורות.

“לטפני,” אָמרה.

עשיתי כחפצה.

ולפתע התעצבה.

“כה מעט הזמן שנשאר לנוּ.”

“אמנם כן, אבל לעולם תשארי בזכרוני כפרשה נהדרת בחיי.”

“כן, כך תדבר עכשיו, אבל כבר מחר תיצור לך פרשת אהבים חדשה עם אחרת על אפר אהבתי!” והקנאה בערה בה בלחשה. כאלה אתם הגברים, אך אני מתנקמת בך, כך אני מתנקמת!"

רציתי לומר דבר מה, אך לאחר מחשבה קצרה החלטתי שמוטב לשתוק. אולם שתיקתי נתפרשה במובנה הנכון ביותר ובולמוס הכעס והקנאה הדליק אש זרה אשר התקרבה אלי במהירות:

“היודע אתה?” לחשה בארס, “יחד עם כל נשיקה ונשיקה משלך אני שולחת בך רעל ואתה בולע אותו. אין הוא משפיע עליך מיד, אבל ברבות הימים יתנקם בך נקמה נוראה!”

זאת ידעתי זה כבר.

“כן, יודע אנכי!”

היא המשיכה להתקרב אלי ולעג בעיניה, בוז ושנאה: “כן, אתה יודע על כך, אבל אינך יכול להשתחרר מזה. עבד אתה, כל רצונך מתכווץ ומצטמצם לאפס בפני. עבד אתה, עבד נרצע!”

בזה הגדישה את הסאה. בצביטה קלה השלכתיה למרחוק והיא נפלה לתוך שלולית ונשמתה פרחה מתוך תסיסת שנאה.

הה, אילו היה לי תמיד העוז לנהוג כך!…

ושוב חזרתי למנות מאחד למאה וממאה לאחד וחוזר חלילה.

למוניה בידידות

השמים היו מכוסים עננים שחורים שחלפו בטיסה זדונית מזרחה, ורוח קרירה נשבה בינות לעצי־האורן. קור שטנים תקע את צפורניו הארוכות בארבעתנוִּ שבאוהל הגדול. דממה גדולה רבצה בין שלושת העמודים אכולי־הרקב, שהחזיקו בשארית־כוחם את האוהל הרבוע והארוך, והד נשימתם של ארבעתנוּ נשמע בחללו.

היה זה זמן־מה לאחר ארוחת־הבוקר, והגשם השוטף שניתך ארצה במשך כל הלילה טרם פסק, ויחד עם הרוח המעלה ומורידה את יריעות־האוהל חליפות נוצרה מין סימפוניה הומיה מלאת הגיים.

לילה סגרירי וקריר במארב שליד מעברות הירדן אך זה רבץ מאחורינו.

על מיטה עטורה צבעי־חלודה שכב שחורי, זה הבחור המוצק, שהגיע רק לגיל עשרים, ששער לו שחור ושפמפם דליל עוטר את שפתו העליונה. אך זה כיסה את ראשו בשמיכה אפורה וגסה ותוך כדי כך השמיע רטינה חרישית על רבון־העולמים, העומד ביום אפרורי זה ומטיל לעולמנו סופת־קור־וגשמים כזאת. לא חדש היה שחורי בינינו. זה לו כארבע שנים שהוא חי חיים של יום־פה ויום־שם, ורגיל היה זה כבר לסופות־החול שבנגב, לטיפת־המים המדודה שבמצדה ולשבילי־הנגף שבגליל¹. הישן הוא כעת? ואם לא, מה הן התמונות העוברות עתה לנגד עיניו העצומות? זכורני, איך שכב בשפתים קמוּצות ליד גדר־התיל בג’נין והצמיד את ה“תת” לירכו ברעדה; או בקורס לחבלה אי־שם בגליל, כשהדליק בפעם הראשונה פתיל שחרחר אשר גליל, ממולא חציו כספית רועמת, נתון בהמשכו?– זאת לא ידע איש. למחרת, בליל שחור וקודר, עומדים היו להפציץ את גשר דמיה בדרומה של טוּבּאַס ולהוכיח לכוחותיו של המך עבדאללה, כי עוד נטויה ידנו. – אמש הגיע מכתב מהבית. אמא, החרדה לבנה־יחידה, שלָחַתוּ מן הקריה הגדולה והרועשת ומקומט הגיע לידיו. הוא קרא בו – אך עתה כבר נחר בעיפות ושוב לא היה ראשו נתון ברשמים ובחוויות שחלפו.

ועל כסא נמוך בפינה שניה ישב לו הג’ינג’י אוזר חלציו להסיר את הבוץ שדבק בנעליו בלילה הקודם. גם הוא היה אחד משלנו. לפני מספר חדשים סיים קורס ארוך לחובשים, ועתה הרהר בודאי בליל־המחר. בפעולות של ממש טרם השתתף. פעם נתגלגל לגליל ופעם לעמק בית־שאן – ותמיד תמיד נכון לכל; ואם כי רך וענוג היה כאשה – את תפקידו ידע למלא כגבר. לפני שבועיים נפצע חברו ביחיעם. הלב נצבט לשמע הידיעה: הן רק תמול בינינו היה, רק אמש רבנו והתערבנו אם יגלוש הקפה או לאו. ועתה מוטל הוא בחיפה, כשדמו הצעיר לוחם לחייו והפצע השחור מאיים עליהם…כך היו וכך נמשכים חיינו: יום בגליל ויום בקבוצת הצופים, עד שלפתע נעצר הלב לשמע הידיעה: י' פצוע קשה. צוחקים היינו לו תדיר: ג’ינג’י, מתי מתחיל הקורס? ג’ינג’י, איפה נמצא הלב? ג’ינג’י, ג’ינג’י וג’ינג’י! אך להיעלב לא ידע. פשוט לא היה הדבר ביכלתו. תמיד חייך וגיחך ודברי חכמתו משוּלים היו ל“משלי”… אך עתה ישב דומם כפוף על נעליו, כשהוא נלחם בבוץ הדביק. ורק בראותו את הנעל נקיה שטפה צהלה את פניו.

מה יהיה מחר, ג’ינג’י? הנצליח? שאלה אילמת זאת הטרידה את הבחור הגבוה והרזה שישב ממולו וניסה לכתוב מכתב לאחד מידידיו באוסטרליה. רק קורס אחד של ממכפי"ם רבץ מאחורי גוו, ומחר בלילה בודאי יטעם לראשונה את טעם־הקרב. ג’ינג’י, הנצליח? מצח קמוּר ועינים שקוּעות הרהרו בעצבוּת בהורים רחוקים. ושמא…? אך לא, לא! מוכרחים נהיה לחזור בשלום, ובמסיבה שלאחר הפעוּלה נלחש בבת־צחוק: מה היא בשבילנו פעולה כגון זאת? פסיק! – “יהוּדה, מה זה אוהל באנגלית?” רוצה היה בודאי לכתוב לידידיו באוסטרליה על הרגשותיו ברגע זה, כשהגשם דופק בחזקה על יריעות־האוהל.

אך יהודה (אני הוא, רושם שוּרות אלו!) לבו גם הוא רחוק רחוק, אצל נערה עליזה בעלת שׂער ערמוני שחיכּתה זה כבר לבואו.

ארבעתנו באוהל – אך רבים, מה רבים כמונו מהרהרים ביום חרפּי וגשוּם זה על הלילה הקרוב והלב פועם בחזקה: הנחזור?

ואנו נחזור. עוד יבוא יום בו תזרח שמש גדולה וברה בחללו של עולם, וארבעתנו שבאוהל זה וכל אלפי חברינוּ אחרת נהרהר: הינוּבוּ השדות השנה? היעלה היבול בכרמים? אך עד אז עוד רחוקה הדרך…

ומי יודע אם שחורי השחרחר, אם הג’ינג’י האדום, אם הגבוה מאוסטרליה ואם יהודה הרביעי עוד יזכו לראותו? אך אנו מאמינים בעתיד, האין זאת?

ואל הלכי־הנפש התלווּ מטרות־העוז הניתכים ארצה וגם רעמים רחוקים וחלושים שהחלוּ מתגלגלים מראש הגלבוע.

מאי 1948

¹

יום־אביב בהיר בבירה הבלגית ההומה מאדם. ההולך ברחוב מדמה שאין מנוס משאון־הכרך והמולת־החיים ועל כרחו הריהו נסחף במערבולת־הרעש־והחפזון האופפת אותו.

דומה שעם קטן ופעיל זה רוצה לבלוע הכל בבת אחת אחר שנות־המלחמה כבדות־התלאה. גלגלי התעשיה הכבדה שוב שוקקים באון, מחרשות ענקיות שוב פולחות את הקרקע הפוריה, הבורסה – קלחת רותחת של אנשים בהולי ממון, בתי־התענוגות מלאים עד אפס מקום, הזנות עולה ופורחת: “לחם ושעשועים”…

אף לרגע קט אין תנועת החשמליות, המכוניות, כלי־הרכב השונים והרגלים פוסקת בארבעת הרחובות הרחבים המקיפים את המבצר הגדול, זה בית־הסוהר, אשר חומות עבות לו ואשנבים בתוכן וחצר גדורת תיל עבות: חלק אורגני ובלתי־נפרד של העיר. הראיתם עיר שאין לה כלא?

ויש אשר העובר לתומו ונקלע למקום זה מתעכב רגעים מספר ומתבונן בנעשה מעבר לגדר־התיל. אך מה זה יראה הרואה הפעם? לא אסירים רגלים בחלוק־הפסים המסורתי – כי אם אנשי־צבא מתגודדים על מרצפת־האבנים הגדולה! אלה עסוקים בתרגילי־גוף מפרכים של זחילה, ריצה וקפיצה, אלה רצים כל עוד כוחם בם ודליי־מים מלאים בידיהם או משאות כבדים על כתפם, ואלה שפופים על המרצפת ומקרצפים אותה בשקדנות רווית אימה מפני הנוגש: חיילים²־אסירים! לבושים הם בגדי־עבודה צבאיים מלוכלכים ופניהם מביעים לאות וסבל. וגם הנוגשים אנשי־צבא הם. כמלך בגדודו מהלך לו הנוגש. רחב־כתפים הוא, גבוה ומגושם. פניו השמנים אדמומיים, שלושת הסרטים מבהיקים בחשיבות על השרוול הימני של בגד־השרד המגוהץ והנקי מכל רבב, מקל מקושט מרצד ביד – כולו אומר חשיבות והוד: ממיטב התוצרת של האימפריה הבריטית קורצתי! כרעו ברך, חדלי־אישים שכמותכם! כאל עבדים יביט הלז אל האסירים בני־עמו, אחיו־לנשק שסרחו. כלא צבאי בריטי הוא זה, והממשלה הבלגית אסירת־התודה המצטיינת בהכנסת־האורחים, שכיבדה בה את “צבא השחרור”, העניקה לו גם בית־סוהר צבאי. חלק אורגני ובלתי־נפרד של כל צבא: הראיתם צבא בלא כלא?

והיה אם יעבור העובר בשער הברזל הגדול ונכנס פנימה, וראה מסדרונות מרושתים מובילים לחדרים גדולים, מבהיקים מרוב מירוק אך קודרים מרוב שממון. סביב הקירות – קרשי־מצע לאסירים, ועליהם סדורים בסדר קפדני חפציהם המעטים והדלים, מספר שולחנות וספסלים עומדים באמצע, בית־כסא וקערת־רחצה בפנה (אבוי לאסיר שנפל בגורלו מקום המשכב הסמוך): חדר כלא!

שבועות, חדשים ושנים יושבים כאן האסירים המסכנים. כל היום עובר עליהם בחצר, באותה החצר השוממה, באותם העבודות והתרגילים המפרכים את הגוף והממיתים את הנשמה, ובערבים – מירוק וצחצוח לקראת שעת־הדין הקשה בבוקר יום־המחרת: מיסדר הבוקר. והיה אם יתרשל מי־שהוא, ואם יכשל מי־שהוא, אחת דתו – לצינוק.

והצינוק מודרני הוא. הצליחה הדמוקרטיה לסלק את הסיוט של הצינוק הצר. נכנס אתה לאולם גדול, ששמשות קבועות בגגו מחדירות קרני־אור קלושות לאפלולית השוררת בתוכו. אך מסביב – חדרים, חדרים קטנים – אמתיים רחבם, אמתיים ארכם; בכל אחד דלת ברזל אדומה ואשנב קטן בתוכה. על הדלת – מספר. ומאחוריה – אדם.

*

גוּפו החסון והתמיר של אביתר רובץ דומם כשעיניו נעוצות בתקרה. פרצופו החטוב חיוור, פיו קמוץ ועקשני וזוויותיו מביעות מרירות, שפמו הצהבהב מוסיף ארשת קשה ואכזרית לפה, – אך עיני־התכלת שלו חולמות ועצובות מתחת לגבותיו המכווצות בזעף, ועל מצחו הגבוה חרותים לכל ארכו שלושה קמטים, ושער בהיר פרוע עליו. התלתל הצונח על העין הימנית כולו אומר: פראות, עקשנות ומרי…

מיהו האיש הזה?– איש? חה־חה־חה! נער, נער הוא, שטרם מלאו לו שמונה־עשרה! איהו? כאן מוטל על הקרש איש שבור ורצוץ, נדכא ומעונה. כך עלתה לו, לאותו נער רך וחולם, שובב ועליז, לפתע פתאום; ללא הכנה מוקדמת, נפל נפילה ראשונה בדרך־חייו, שנראתה תמיד בעיניו כה בהירה, כה חלקה. כך! החיים הנחיתו בנפש שטרם עוצבה את המהלומה הגדולה הראשונה, וזו תיחרת עמוק בה – לימים רבים בעתיד. ומי יודע מה עוד טומן בשבילו עתיד זה?

הוא נושם ונושף בכבדות. עייף הוא אחרי התרוצצות ממושכת בחדר־כלאו, מקיר אל קיר. בעקשנות מטורפת התרוצץ כך – מי יודע כמה זמן, בעוד כל ישותו מורדת במציאות המרה, ומשוועת – איך? כעייר פרא שהעתיקוהו מעטיני־אמו וכלאוהו באורווה זרה – כך התרוצץ ובעט ורקע ברגליו. קצף ניתז מפיו מחרון אין־אונים. לבו חשב להתפוצץ. זה לו היום הרביעי בצינוק. כל המרץ התוסס התפרץ ומרד, חרג ממסגרותיו ותבע: חופש!

נער מסכן, כמה קטן ודל אתה לעומת המנגנון הגדול והחזק שהטילך למקום זה. רוץ, התרוצץ, רקע ברגלים, התז קצף מפיך, הטח ראשך בכותל. לשוא! החופש ממך והלאה – נכבלת, זו הפעם הראשונה בחייך… יצא תצא לחפשי אך הסד יהיה צמוד לנשמתך לעולם ועד.

ואחרי התרוצצות איומה באה ליאות עצומה. עייף הגוף וכל אבר מוטל באפס־תנועה, כל שריד רפה באפס־מאמץ. עייף גם המוח ומת כוח־הרצון, ומתה המחשבה. העינים נעוצות בתקרה ואינן רואות כלום. דממת־מוות.

קולות בוקעים את הדממה. דפיקות וקריאות. שגרת בית־הסוהר: מספר פעמים ביום עובר הנוגש על פני חדרי־הצינוק ובדפקו על דלת־החדר, חייב האסיר לקפוץ, להתייצב דום במרכז־חדרו ולקרוא: לפקודתך, אדוני!

מיכנית, מבלי לחשוב, ממלאים האסירים את חובותיהם יש אשר יתמרד מי־שהוא – ואז יושמו אזיקים על ידיו ורגליו, אוכל ייכרת מפיו עד כי תיבש רוחו וחזר והיה חמור־אדם הנושא בדממה את הצלפות השוט. הצליח המשטר האכזרי השורר כאן להפוך שלוש מאות יצורי־אנוש לשלוש־מאות קופים הרוקדים לפי חליל אחד.

ובהישמע הדפיקות אין אביתר זע ואין הוא נע – מאפיסת כוחותיו. הקולות מכים על תוף־אזנו אך אינם מגיעים אל מוחו; הדפיקות הולכות וקרבות – והוא מוטל דומם ועיניו עדיין מביטות באותה נקודה. תק־תק־תק. הנה דפיקה על דלת־חדרו. אך הוא אינו נע ואינו זע. נבהל הנוגש: מה זאת? מציץ דרך האשנב – מה הוא רובץ ואינו קם? הייתכן? אני אראה לו, לנער יהודי עיקש זה.

פותח הסרג’נט סְמִיתּ את הדלת ומתיצב בפתח. אביתר אינו רואה דבר. נדהם מפני החוצפה עומד הסרג’נט ומתבונן בשוכב ומוחו המוגבל אינו תופש, אינו רוצה לתפוש. זה שנים רבות שהוא מכהן בתפקיד מכובד זה, ועד כה לא קרה לו מקרה דומה.

עיני אביתר מתחילות לזוע, וכאילו במקרה הן נתקלות בעומד על הסף – מביטות בו באלם קהה, מביטות ואינן מבינות. אבל המבט הנדהם והקוצף של האדון מעיר את אביתר מתרדמתו לחלוטין. עדיין איננו מתנועע, אך מוחו שוב פועל במהירות, שריריו מתכווצים וכעת הוא מישיר את מבטו בעוז לתוך עיני־המפקד – כעת יודע שעליו לקום. יודע, אך נשאר שוכב ומבטו – לעג מר ושטני! כן, האסיר לועג לנוגש. ולפתע – שאגת חרון: “קום!” כן. הוא קם. החייל טבוע בדמו, החייל שבו התגבר על העקשנות, החייל קפץ והתיצב דום. קרוב קרוב, פרצוף בפרצוף כמעט נוגע וארבע עינים מתלקחות בקרב אילם. והצד החזק, הצד השולט, חלש לעומת העינים היוקדות הנעוצות בעיניו, והוא מרגיש מתחת לסף־הכרתו שעוד מעט קט והנה ייאלץ להשפיל את מבטו – על כן באה הלשון לעזרה, בחימה, בשצף־קצף:

“יהודי או לא־יהודי, לא איכפת לי מי אתה ועל מה אתה חבוש בכלא! תפקידי לענוש אותך וזאת אעשה על צד הטוב ביותר. בנת?”

אך אין קול ואין עונה. אביתר מקריב קמעה את פרצופו לפרצוף הסרג’נט כמעט עד כדי נגיעת אף באף.

שאגת־אימים:

“בנת? בנת או לא?”

ניצוץ קונדסי מתלקח בעיני אביתר, ממש אותו הניצוץ שהיה מתלקח עת השליך תפוח־זהב רקוב מהקומה השלישית על קרחתו של המורה, הדוקטור למתימטיקה. הוא מתמתח בכל כוחו, מבליט את חזהו בהגזמה מבדחת, מקיש עקב בעקב ובקול רם ולועג הוא מכריז:

“כן, אדוני!”

בדפיקה נסגרה הדלת, אביתר נשאר לבדו וחיוך רחב מתפשט על פניו, אותו החיוך המיוחד לו, מאוזן לאוזן, כשקמטים מעמיקים בלחיים, צחוק ציני המטעה את המסתכל העלול לחשוב את הצוחק לשוטה מופלג.

ושוב הוא צונח על הדרגש. עד מהרה סר החיוך. והמרירות והדכאון שוב נוקבים, נוקבים…

השעות זוחלות בעצלתיים. המחשבות מתנהלות בכבדות. הראש כבד כעופרת. והדממה מעיקה…

שוב מפריע קול את השקט. והפעם – בכי הוא, בכי הנשמע מחדר־הצינוק הסמוך. אדם מבוגר בוכה בכי חרישי כילד עלוב. אנגלי הוא הבוכה. נדון לארבעים ימי־צינוק בעוון נסיון של בריחה מבית־הסוהר. לאשתו הבלגית הנמצאת בעיר אין נותנים לראותו. זה לו היום השלישי שאינו טועם מאומה: שביתת־רעב! וכעת הוא בוכה, והבכי הולך וגובר, גובר והולך, ולאט לאט הופך לאותה השתוללות מטורפת – חזון נפרץ בין כתלים עבים אלה – לדפיקות בדלת ושאגות קורעות־לב. התקפת עצבים רצינית היא. הסרג’נט הממהר למקום, אינו מצליח להרגיעו. הוא מביא את הסרג’נט־מיג’ור וגם זה מעלה חרס בידו. הבכי מפריע להם, הם רוצים בשגרה, בשקט. ולבסוף מופיע הקולונל בכבודו ובעצמו. הסדיסט הלז, זקן אשמאי נמוך קומה, שם את ידו על כתף האסיר, ובקולו המשוח בשמן, מתוך חיוך שאינו סר משפתיו – מטיף הוא לו דברי כיבושין כלילד קטן, מבטיח לו “לעיין שוב בדבר” והשקט חוזר על כנו.

ושוב מתמשך הזמן בזחילת־צב. קוי־אור אחרונים בוקעים פנימה: בחוץ עומדים אנשים ומסתכלים בשקיעה, וכאן – מה ההבדל בין יום ובין לילה?

כסרט־ראינוע עוברות תמונות נגד עיני רוחו של אביתר. הזכרונות עטים אליו מכל עבר, תחילה – תמונות, תמונות בודדות, ואחר – פרשת מאורעות וחוויות כסדרם… אין כלא. אין צינוק, הזכרון על כנפי ההזיה נושא אותו הרחק הרחק, למולדת שטופת התכול והזיו…

תלמיד המחלקה השביעית היה, בחור בלונדי, גבוה משכמו ומעלה. “המשורר” כינוּהוּ חבריו. ולא לשוא זכה לתואר כבוד זה. המורה הגוץ היה מקדיש כמה משיעורי הספרות שלו לשירים שזה כתב. ונוהג היה “המשורר” להיכנס לכיתה בדחילו ורחימו, וכל ידעו: הנה שיר טמון בצלחתו.

באחד הימים כתב שיר בשם “מה עז ילל רוח־החורף”.

“איזה רעיון, איזה סגנון!” הכריז המורה כשידו הימנית מתנופפת באויר וראשו נע אנה ואנה. ולאחר קריאות־התפעלות רבות התחיל קורא בשורות הראשונות של השיר.

לאחר אותו שיעור היה נוהג “המשורר” לצאת הפרוזדורה כשארשת אומרת חשיבות וכובד־ראש נסוכה על פניו. חבריו ובנות־מחלקתו היו סובבים אותו ומעיני כולם נשקפה הערצה אילמת מהולה בקנאה לא מעטה. מתפאר היה באזניהם, כי מהלכים לו בין משוררים ותיקים וצעירים, כי מבקר הוא בבתיהם וכי הם מנבאים לו עתיד גדול. ופני כל אלה הסובבים אותו היו מאשרים את הנבואה: ומי באמת יודע? אולי עם משורר גדול אנו משוחחים עתה?

ימים חלפו וחופש־הפסח הגיע. כדרכו תמיד השתתף גם השנה בהתחרות השנתית של התלמידים בשירה ובפרוזה. מחברת־שירים לבנה הגיש וסרט כחול שזור בין דפיה. וכתמיד אמרו גם הפעם מבטי־חבריו: אין ספק, כי גם השנה יזכה “המשורר” בפרס!

וחבר היה לו ל“משורר”, רע דבק מאח. הוא דבק בו דוקא מפני שהיה מתחרו הראשי: אף הוא שלח ידו לעט־סופרים. אולם, בכמה עמל היה כותב, בכמה זיעה עלתה לו כל שורה שכתב! “המשורר” היה קורא את דבריו ופוטרו במנוד־ראש: “עוד עליך ללמוד הרבה, ידידי!”

והימים ימי ציפיה – ימם שלפני חלוקת הפרסים. ורבים הניחושים. אבל רק בשדה אחד, בשדה־השירה, הכל ידוע.

חברו לא שקט ולא נח. הוא שאף ללמוד את סוד־ההצלחה. הוא רצה לעלות על “המשורר” – “להכותו”. ומהלך היה מבית משורר אחד למשנהו, היה קורא באזניהם מפרי־עטו והם היו סועדים את לבו בעצות ובהערות.

ובאחד הימים אירע משהו, בבית אחד המשוררים, שבו נהג “המשורר” לבקר לעתים קרובות מאד. באותו יום החליט חברו זה לפקוד אף הוא את בית המשורר הזה. הוא לקח את מחברת־השירים השחורה שלו – והלך.

צלצול בדלת – והלב פועם בחזקה. אשת־המשורר פותחת לפניו את הדלת ומזמינתו להמתין עד היכנס בעלה.

קטן ונעים היה חדר־עבודתו של המשורר. אצטבאות־ספרים עד לתקרה, שולחן־כתיבה רחב בפינה ועליו גליונות נייר רחבים מפוזרים בערבוביה, תמונות־נוף בצבעי־מים ובצבעי־שמן פה ושם על פני הקיר.

רגעים מספר עברו עליו בבחינת כל עצם ורהיט שבחדר כשהוא מתרגש במקצת לקראת הפגישה לבסוף ישב. שלא במתכוון נמשך מבטו אל גליונות־הנייר הגדולים, שהיו מכוסים טורים ארוכים של אותיות זעירות מנוקדות: שורות של שירה!

ובשעה שיצר־סקרנותו לא הרפה ממנו והוא הצמיד את עיניו לגליון, נתקל מבטו בשיר: “מה עז ילל רוח־החורף”.

בהיכנס מארחו המשורר החדרה מצאהו כשהוא יושב מוכה תדהמה ־ ־ ־

*

לאמיתו של דבר, סטודנט בבית־ספר גבוה להנדסה היה, אלא שלעתים היה שולח ידו למכחול הציירים, וכל רואי־עבודתו ניבאו לו עתיד מזהיר ואף דברי־עידוּד לא מנעו ממנוּ. בבית־הקפה, בבית־חבריו, בבית, בכיתה ובשדה לא מש העפרון מידו. את כל אשר שזפה עינו הבוחנת צייר, פה ושם, הא ודא.

באחד הימים ישבנו יחד בבית־קפה אוד שעל שפת־הים. ישבנו ושוחחנו יחד, ולפתע נכנסה נערה אחת. היה בה, בנערה זו, משהו בלתי־רגיל – בזאת נוכחנו שנינו. “זו איננה יפה סתם,” אָמר לי כדבּר אמן גדול, “היא מקסימה באמת. הסתכּל בשער השחור היורד על כתפיה, בעיניה התכולות מלאות־ההבעה,– הרי זו תכלת־הים שלפנינו! ומה תאמר לפיה הקטן והחושני?” – ואכן, לא חסך ממנה הטבע את ברכת־היופי!

למזלנו ולשמחתנו התישבה הנערה לא הרחק משולחננו. שנינו, כמובן, המשכנו להביט – וממקומי יכולתי לראות את קוי־פניה ביתר־בירוּר. היה בה משהו מן הטוב, מן הרך, ופניה הביעו תבונה ואצילוּת. ידידי שלף זה כבר את כלי־מלאכתו, וכשאני יושב ומסתכל בה הוא מרקיד את עפרונו על פני הנייר הלבן – ועד מהרה מילא אותו קוים ותגים זעירים. הפעם החליט להתאמץ ככל האפשר. הוא צייר ומחק וחזר וצייר; הצית סיגריה, קימט את מצחו, הרחיק את הגליון מעליו ושוב הקריבו – ולבסוף נתגלמה דמות. כן, זאת היתה דמות־דיוקנה לכל פרטיה ודקדוקה. הרישום היה עשוי להפליא, מעשה ידי אמן. עוד שעה ארוכה הסתכל בה ובציור חליפות, חתם את שמו בשולי הגליון – וקם. מבלי שאול את פיה התישב ליד שולחנה ובלי אומר הניח לפניה את הציור.

זו היתה ראשית־ההיכרוּת, שהביאה לידי ידידותם. הוא מצא חן בעיניה. היא העריצה את כשרונו לתפוש בקוים ובשברי־קוים את כל אשר ראה; היא אהבה את קולו העבה, את אופן דיבורו השקט, המיושב והבוטח, את ידיעותיו המעמיקות בכל שטח וענף מענפי־החיים. הגיעו הדברים לידי כך שהיא הזמינתו אל ביתה שמחוץ־לעיר לבלות את שלהי־השבוע.

והוא בא וכלי־מלאכתו אתו. הוא נתפעל מן הנוף – ומיד ישב לצייר כשהיא עומדת מאחרי גבו ועוקבת אחרי כל כתם וכל מגע של מכחולו. הוא צייר; בכל מאודו צייר. מדי פעם היה מטה ראשו לצדדין ושוב קירבו והמשיך לצייר…

ירד ערב. היה זה ערב־קיץ טיפוסי. ירח קט שט ברקיע והסתכל ממרום ביקוּם שמלמטה. הוא התישב ליד הפסנתר (לגודל־הפתעתה ידע גם לפרוט על הפסנתר!) – וצלילי Clair de lune של דיבוסי התאימו לנוף ולערב ולמצב־הרוח.

מרגע לרגע גבר והלך קסמו בעיניה ושקועה היתה כולה באמן הצעיר שלפניה.

כעבור שעה קלה שתו יחד ספל־קפה ושוב עברו לנושא־הציור. תיק־הציוּרים השחור שהוא הביא אתו היה הנושא לשיחה ולניתוח. הוא ניתח כל ציור וידע לעשות זאת עד להפליא. מכל השאר מצא חן בעיניה ציור אחד בצבעי־מים. “דמדומי־ערב” קרא לו. שעה ארוכה עמדה והסתכלה בו מתוך אלם. רתוקה היתה לתמונה.

“השלך הוא?” שאלה לבסוף מבלי גרוֹע עין מן הציור.

“בודאי!” ענה בלי היסוּס. “ליום הולדתך אתננו לך, אם רק תרצי בכך…”

חיוּך מלא, אשר עלה על שפתיה, גילה את טורי שיניה הלבנות. לא היתה זאת אהבה – רק חיבה. היא חיבבה אותו, כי טרם היטיבה להכירו. לפי שעה רק חיבבה. כך סתם. היא הרגישה כמה נעימה חברתו, כמה מענינות שיחותיו, כמה ערבה נגינתו וכמה מאלפים ניתוחי־ציוריו, וגדולות חשבה עליו.

לימים באה להתארח בבית־חברתה היושבת בעיר אחרת. ובשכבה על הספה פעם, אחרי ארוחת־הצהרים, כשספר בידה לקריאת־תנומה, נתגלה לה משהו.

הספר שבידיה התחיל להישמט מבין אצבעותיה ועיניה כמעט נעצמו. והיא היתה נרדמת אלמלא אותו חלון שהתנדנד ברוח והחריד אותה, אלא שהיא התעצלה לקום לסגרו. עיניה התכולות נפקחו לרווחה והסתכלו בנקודה אחת שבקיר מתוך הרהורים. ובלי משים עברו וסקרו תמוּנה קטנה בצד הקיר. אחרי רגעי־מספר החליטה שוב להתנמנם – אך שלא־מדעת־ומרצון זינקה ממקום־משכבה – דומה כאילו הקים אותה משהו בחזקה, וכהרף־עין נצמדה אל הקיר, כששתי ידיה הקטנות סמוכות בו – ועיניה, שהכירו את התמונה מלפני כן, נעוצות בשולי־הבד, בשמו של הצייר הצרפתי, ציירה ויוצרה של תמונה זו הקרויה “דמדומי־ערב” — — —

*

הוא היה סטודנט באוניברסיטה שבאחת מערי־המזרח. אברך נאה היה, שערותיו שחורות ומבריקות משמנן ושפם דקיק לו מתחת לאפו. וחברתו נערה תמת־פנים וכחולת־עינים… בתור יהודים היו נפגשים שניהם לעתים קרובות בתוך עולם מזרחי זה, וכמעט תמיד שוחחו על הנושא הקרוב להם – ארץ־ישראל. הוא לא הצטיין במשהו מיוחד. סטודנט רגיל היה וצעיר בעל מידות ונימוסים. הוא אהב אותה עד כדי טירוף ממש, אף כי היא לא השיבה אהבה אל חיקו. הוא תמיד הגה בה, תמיד תיכן תכניות לקנות את לבה – וכל אלה נידדו שינה מעפעפיו. אך היא לא כן עמה.

ויום־הפרידה הגיע, יום שובה לארץ. קשה היתה עליו הפרידה. משהו כבד העיק על לבו. קשה היה לו להתרגל לרעיון כי הו אלא יוסיף לראותה, שעיניה התכולות שוב לא תאורנה לפניו. אך היא הקלה את כובד־השעה בחיוכיה ובהבטחתה לענות לו על כל מכתביו.

למן היום ההוא היה הקשר האחד שביניהם – מכתבים. מכתב אחד לשבועיים כתב והיא היתה עונה עליהם כמתוך שיגרה. בלי שמץ של חיבה וחום. אלה חסרוּ לו במכתביה – ובכל זאת המשיך לכתוב.

בבוקר אחד, הביא לה נושא־המכתבים מעטפה תכולה. היא לא נחפזה לפתחה; כתב־היד היה ידוע לה. אולם כשסוף־סוף פתחה אותה לא יכלה להרפות מן המכתב שבתוכה. היא קראה בו וחזרה וקראה, עד כי ידעתו כמעט על־פה. היה זה מכתב בלתי־רגיל. לא כדרכו תמיד כתב הפעם. פרוזה שירית היתה זאת, דברים שופעים אהבה, אהבה עד בלי די. היא לא ידעה כיצד להשיב על מכתב כזה; קשה היתה עליה הכתיבה. אך לאחר ימים מספר הגיע מכתב שני, שעלה על קודמו. והיא התאהבה – אך לא בו, כי אם במכתביו, בכל שורה שבהם, בכל אות ותג שבהם.

ובאחד הימים החליטה לכתוב לו ויהי מה. היא ישבה לשולחן והתחילה, כתבה שורה והשליכה את הנייר. מחדש התחילה אך גורלו של הגליון החדש לא היה טוב מזה של קודמו. רגש־הנחיתות הזה, שמא לא תוכל להגיע לרמתו, וההרגשה שלא תוכל להתמודד עמו, הם־הם שהרחיקוה שוב מעל שולחן־הכתיבה – לבלי ענות על מכתביו. וכדי להתבדר לקחה את אחד הספרים ששאלה מאת חברתה והשתקעה בכורסה ובספר… אך מה מאד נדהמה – עד כדי בחילה ממש! – כשמצאה בין דפיו של הספר קטעי־מכתב מחבר שבמכללה שבאחת מערי־המזרח…

— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —

שלוש מעשיות הן אלו – שלוש שהן אחת; סיפור משוּלש הוא בשלושה שהם אחד:

שלושה שהלכו אצל זרים להתהדר בנוצותיהם…

השעה חמש אחר־הצהרים. עייף ורצוץ מסיוּר ליל־אמש משרך אני את דרכי לתחנה. שם אני מוצא את החבריא, כשהם מציקים לתחנאי ו“משחקים”, למורת־רוחו, בכלי־הנשק השונים. הכל מחכים לסידור־העבודה. והנה באים הקורפורל ועוזרו ואלה מחלקים את האנשים למקומותיהם: מי לסיור ומי לשמירת־המחנה. הפעם נפל בחלקי להיות שומר־המחנה ודוקא ליד השער הראשי. האח! סוף־סוף זכיתי, אחרי ירחים של סיורי־לילה, להרגיש טעם שמירה בישיבה ליד השער, מוגן מקור צורב ומרוח נושבת.

בתשע אני יוצא השערה, ורובי על שכמי, שמח על ה“מציאה” שנפלה בחלקי, שורק פזמון קל ועליז לאיד חברי המתבוססים אותה שעה בבוץ שמחוץ לתחומי־המשק, כשהם נודדים ממטע־בּננות אחד למשנהו ומקללים את יומם.

השעה השתים־עשרה לא איחרה לבוא. מלא רינה וחדוה נכנסתי למטבח החמים, המלא ריחות תבשילים מגרי־אף, וכשאני גומר את סעודת־חצות ומתכונן לצאת אל הלילה האפל והקר, תופשני הטבח בערפי.

כאן מתחילה עצם הפרשה.

“שמע, בחוּר, שכחת דבר־מה!” אומר הוא לי בקול רך.

מיד אני מביט סביבי וממשמש בבגדי.

“לא, הכל בסדר!” אני עונה, כשאני מעיף מבט לרובה ומוצא כי המחסנית במקומה תקוּעה, “אין דבר חסר!”

בחיוך על שפתיו ובלי “חכמות” יתירות הוא תוקע לידי פיסת־נייר מרוּבעת, שעליה, לאור־המנורה, אני רואה שמות ומספרים ושעות וכו'.

"את האנשים האלה עליך להעיר. המבקר יַראה לך! צועק הוא אלי כלאחר יד.

מבלי לדעת פשר הדבר אני מסתלק אל השער. שם אני מדליק את הזרקור ומציץ ברשימה. המלים “אללי!” ו“שוד ושבר!” לא תספקנה לתנות את דוי־נפשי באותו רגע. אך פקוּדה היא פקוּדה ואת הנאמר אין לשנות. לעיני רשימה של שמונה־עשר איש, נשים וגברים, הנמצאים בבתים שונים על פני הסביבה. האת כל אלה עלי להעיר?!…

בשתים בא המבקר ומראה לי את הבתים ומספריהם ומסביר לי כיצד עלי להעיר, באילוּ בתים מתחילים לספור את החדרים מימין ובאילוּ מצד שמאל וכו' וכו'. ובשלוש אני יוצא לדרך – והענין מתחיל.

הנה בית י“ג לפני: בית בן שתי קומות, בלא עין רעה, וחמשה־עשר חדרי־דירה בו. למען הסדר וההסבר עלי לציין כי אותו לילה היה, למזלי הרע, ליל חושך ואפילה עד שאפילו פירושו של רש”י ל“וימש חושך” אין בו כדי לתאר את החושך ההוא! אני מוציא קופסת־גפרורים, שנותרו בה רק גפרורים מספר, ואני מצית אחד. אור קלוש מהבהב ומאיר את הרשימה לרגע: אברהם לוריה, קומה ב‘, חדר מס’ 1, שעה 3. אני עולה, או ליתר דיוק מטפס לשם (אל נא יהא דבר זה קל בעיניכם, ואם כל עצמותי נשארו שלמות – הרי אירע לי נס!). בינתים הספקתי לשכוח איזה חדר הוא מס' 1 – זה הימני או השמאלי? מבלי דעת מה לעשות ניגשתי אל זה שלשמאל. משהו אמר לי לגשת דוקא אליו. דפיקה על הדלת – ואני “זורק” פנימה:

“אברהם! כבר ארבע! קום!”

אין קול ואין עונה.

אני אך פותח את פי לחזור על קריאתי והנה עף אלי – ישר לראשי – משהו שחור. לוּ נפל בית בן שלש קומות על ראשי לא הייתי מרגיש כאב כל כך גדול! ולא די בזה, לאותו חבר נכבד, אלא שהוא ממשיך להמטיר קללות נמרצות (כנראה, בלשון הרוסית – לפי עסיסיותן!).

“כאן לא גר שום אברהם והסתלק מפה תיכף ומיד ותן לישון!”

חש בראשי ובנפשי החלטתי שאם זה איננו אותו חדר ארור, הריהוּ, בלי ספק, זה שלימין. ניגשתי לשם.

“אברהם! קום! כבר ארבע!”

ואמנם צדקתי. קול ערב ואדיב, שהשכיח במעט את רגזי, ענה לי: בסדר! תודה!"

הנה ירד אחד מן הרשימה. היתה זו התחלה רעה. הלואי וכל הרשימה לא תהיה כן. ועכשיו הלאה.

אני מדליק גפרור והרוח מכבהו. אני מדליק שני, מציץ ברשימה – והריהי הפוכה. אך בשעה שאני הופכה לצד שני, כבה הגפרור. ברטינת “לעזאזל!” אני מדליק שלישי ומציץ ברשימה: בית י“ב, קומה ב' חדר מס' 3 – ידידיה אהרוני. אני בא אל הבית העומד מול בית י”ג: אם הלה הוא י“ג – הרי זה י”ב; כן אני עושה את חשבוני.

בצעדים בטוחים עליתי לקומה השניה – והנה לפנַי חמשה חדרים. הפעם לא אוכל לטעות: החדר השלישי, מאיזה צד שאספור יהיה השלישי! כולי בטחון ובלי כל היסוס אני דופק דפיקה הראויה לשמה.

“ידידיה! כבר ארבע!”

אך אין תשובה.

צל של ספק מתחיל להתגנב אל לבי: שמא טעיתי? אני מתבונן ברשימה. לא! הכל בסדר! אני דופק שוּב באותו קצב, וטרם הספקתי למנות שתים ומשהו לבן התחיל בא לקראתי. אני נסוג אחרו, מרים את ידי לראשי ומחכה לאותה “לטיפה” שקיבלתי בבית י“ג. אך ההיפך מסתבר: אדם לבוש־פיג’מה נועל בפני את הדלת מבלי להביע אומר ומבלי לחוות דעה על מעשי. בורך שפטרני מעונשו של זה! ואני יורד למטה, מתבונן בבית בכל מאמצי לעד שהבחנתי באותיות שחורות. גפרור דולק הסביר לי כי י”ד היה סימנו של אותו בית.

עד מתי אהיה ביש־מזל כזה? נאה דורש אבן עזרא באמרו: “אויה לאדם, נולד בלי כוכב!” כן אני מדבר לעצמי עד שאני בא אל הבית שמאחורי י“ג. הפעם הקדשתי חמשה רגעים לזהותו, ומאחר שהוברר לי כשבע פעמים כי זהו אותו י”ב המבוקש, עליתי למעלה אל הדלת המיועדת, אשר מבעדה שמעתי קול־נחרה שהזכיר לי מקצת את רחש נסירת־העצים. אכן, לזאת תיקרא שינה!

לא הועילו לי כל מאמצי להעיר אותו ברנש. דפיקותי גברו מרגע לרגע, והוא כבול־עץ אחרי היכרתו, שכב מבלי זוז. בינתיים, כדי להשלים את התמונה. התעוררו לקול דפיקותי כל הדיירים־השכנים ואלה יצאו לראות מה אירע. הסברתי להם, כי אני השומר המעיר אנשים וביקשתים לחזור למיטותיהם. “בודאי שאתה מעיר אנשים!” ענו לי כולם. “הלא את כולנו העירות!”

מאחר ששיטת־הדפיקות לא הועילה נכנסתי לתוך “קודש־הקדשים” – לתוך החדר עצמו. תפשתיו בשתי ידי וטלטלתיו טלטלת גבר. בעזרת השם התעורר, הדליק את פנסו, הציץ בשעונו, וצעק בקול ספק בּס ספק סופּרנו:

“איזה חוסר אחריות! איזה מין בני־אדם אתם? נוטרים בטלנים שכמותכם! אומרים לכם 3.15 ועתה הרי כבר 3.25! ואני אאחר לרכבת!”

לא הספקתי לשמוע את סוף משפטו ואת מחרוזת הקללות שבוודאי נכונו לי – וכבר הייתי בחוץ.

“והוא הצודק!” אמרתי לעצמי מתוך לגלוג.

וכן המשכתי להעיר את השלישי ואת הרביעי ואת החמישי וכן הלאה וכן הלאה עד שאזלו הגפרורים. מעתה ראוי אני להיות גבור ראשי במחזה טרגי. בלב מלא מרירות השלכתי את הקופסה הצידה, כמימיה ריקה במדבר, ככלי אין חפץ בו, וטיכסתי עצה עם עצמי מה לעשות. לפני היו עוד כמה אנשים. אך מי הם והיכן הם גרים? לא נשארה לי ברירה אלא לשוב אל הזרקור שעל יד השער ולשנן את מקומותיהם של שלושה אנשים. וכך עשיתי. מן הזרקור אל הבתים ומן הבתים אל הזרקור וחוזר חלילה. ובמשך הזמן, כפי שהנסיון הוכיח, התרגלתי לעבודה. העירותי את האנשים לא כשאני עומד מול הדלת אלא כשאני עומד מאחורי הקיר ודופק על הדלת מהצד. לפני הדפיקה אני מבטיח את עצמי אלף פעמים ואחת שזהו הבית וזהו החדר. בחדר אחד אני מעיר את מישהו; אליעזר שמו. אני מעירו והוא עונה: “בסדר!” ובטרם אני מספיק לצעוד צעד ושוב בוקעת נחרתו הקצובה. אם ארשה לו להמשיך בשנתו הרי חיי לא יהיו חיים מחר. והריני מעירו שוב והוא חוזר ועונה: “בסדר גמור!” אבל אני אינני מסתלק. הריני מכיר את “סחורתי” ושוב נשנה המקרה הקודם תוך אנחה קורעת־לב. עד שלא הדלקתי את האור וראיתיו עומד על שתי רגליו לא הסתלקתי משם. וכן אני ממשיך בעבודת התעורה, כשמפעם לפעם אני רץ אל הזרקור לחדש את “המלאי”.

השעה היתה ארבע וחצי כשהבחנתי שעוד ארבעה אנשים לפני ברשימה. מה לעשות? כולם רוצים שאעירם בארבע וחצי ובתיהם מרוחקים זה מזה כמזרח ממערב! ואני מתחיל.

הראשונים, כמובן, צועקים על שהעירותים בשעה כל כך מוקדמת והאחרונים – על שהעירותים כה מאוחר.

אבל איך אפשר לצאת ידי חובה כלפי כולם? – מצטדק אני. תודה לאל! נשארו עוד שנים ברשימה, בריחוק רב מן השער. אני מעיר את האחד ובעוד אני רץ להעיר את האחרון אני שומע צפצופים ושאגות ליד השער. כל עוד נשמתי בי הגעתי אל השער בריצה של ששים לשעה. והוא, הנהג, גם הוא בין אלה הצועקים:

“היכן אתה נמצא? אני צריך להוביל פרי העירה כדי שיגיע בשמונה, ואתה נעלם לך! מהר!”

אני פותח לו ופונה בריצה להעיר את האחרון.

“הה!” פורצת אנחה מלבי. הנה הוקל לי. ואני זורק את הרשימה הארורה מידי – ושב השערה.

באותם הרגעים בקע השחר על פני העמק, עוטה־הירק, המתעורר משנתו – ואני חוזר מן השמירה.

כך עבר עלי אותו ליל־אימים. “הלילה ההוא יהי גלמוד, אַל־תבוא רננה בו… אַל יחַד בימי שנה, במספר ירחים אַל ־יבוֹא!” כדברי איוב.

מני אז נשבעתי: לא אוסיף לצאת לשמירת־מחנה. טוב סיור מ“מנוחה” כזאת!

¹

א²

יהודה, צפור־הדרור, בכלא!

משהגיע לבַּדֶן, בירת־הגליל, חשדו בו כי ברח ממחנה־הסגר, וכשחיפשו בגופו את כתובת־הקעקע גילו כי נמול היה. על כן שלחוּהוּ למחנה עצורים זה המיוחד ליהודים, באחד הכפרים מערבה מברלין.

שבע שנים תמימות רגיל היה יהוּדה בן־המרחבים לשאוף את אויר־היער, להרגיש את עצמו בלתי־מרוסן, חפשי לשוטט באשר תאווה נפשו. והנה הוטל לתוך כלא, דחוק עם עוד עשרות אנשים. מאכלו ניתן לו בצרות־עין: מועט הוא אף משהיה ביער, וּפחות טעים ואף פחות מזין. אפילוּ במים הניתנים לו ניכרת קמצנות. והעבודה, כאשר זקיף קפּדן עומד על גבו, והיא נעשית למען אויביו, – אף היא מביאה בכנפיה דכאון.

והגרמנים מתעללים. והוא חסר־אונים מהגן על עצמו ועל אחיו; ולא כל שכן, שאין בכוחו לנקום מהם.

לברוח? אין כל אפשרוּת: גדר גבוהה; משמר ער וחזק.

לעג הגורל: עם שנואי־נפשו נפגש, אך לא כדי להציק להם, כי אם על מנת לסבול מידם.

ולכן לא רק סבל בגופו – גם נפשו נתענתה.

ורק בהשתרר חשיכה על פני כל היה מתחמק מתוך הצריף המחניק, שנשימת עשרות אנשים הרעילה את אוירו; חרש חרש יצא אל פינת־הסתר אשר לו, בצל שיח עבות הסמוך לפתח צריף־משכנו; שם לא היו מרגישים בו הזקיפים, ולא שלחוּ בו את הכדור, כעונש על הימצאו בשעות־הערב מחוּץ לכתלי הצריף. וכן היה יושב שם, נועץ את עיניו בשמים החשכים ובנקודות־האור הדולקות בהם. ורחב ללבו בשאפו את אוירו הקר של הלילה, אויר רענן ונקי. הכוכבים המבליחים הסבוּ את לבבו לחלומות על דברים מופלאים ועל עתידו. ואף בשוּבו לחדר, ונחרות אחיו הישנים היוּ מקבילות את פּניו, לא אמר נואש. לבו מלא תקוה, על אף הגורל המר האורב ליצוּרים אלה.

*

העבודה בהתקנת ביצורי־ההגנה ליד הכביש הראשי, שהוביל מן המערב לברלין, עבודה קשה היתה – והמזון היה גרוע. ולא רבים עצרו כוח; יום יום היוּ מהם כאלה ששבקוּ חיּים לכל חי מאפיסת־כוחות. אך הנה בא היום והעצורים זכוּ לבטלה, למנוחה מעבודתם המפרכת, נראה שנגמרה מלאכת־הביצוּרים, או שלא היתה בידי מפקד־המחנה תכנית ברוּרה של המשך העבודה.

אבל הגרמני החליט למנוע מהם שלוה ממושכת. שעשועים חמד לו המפקד. צבאותיה המנצחים של הברית קרבים והולכים וכן קרובות שנות־הרעב לגרמניה. ועל כן: “אכול ושתו!”

ומי יודע כמה זמן יהיה עליו להינזר מיין ושכר? ערך לו הגרמני משתה, וּכטוב לבו ביין זכר את יהודיו.

הוא קרא אליו את אחד מקציניו ושעה ארוכה לחש על אזניו את פּקוּדתו.

יצא מפקד־המחנה מבית־המשמר, המוסווה לכל רחבם של קירותיו כפולי־הקומות וצעד במתינות לתוך חצר־המחנה, המרוחקת מבית־המשמר כעשרים פסיעות לפאת מערב.

כרסו הקטנה התבלטה מתחת למדיו המצוּחצחים. משקפים חסרי אזניות ומסגרות היו דבוּקים אל קצה־אַפּו, וּפניו גחכניים.

בהילוך־אווזים, מתוך נדנוד של שכרון כנראה, התקרב אל ארבע הקבוצות של העצורים, שהיו מחולקות לפי ארבעת צריפי־דירתם ומקובצות בחמישיות בשורות־חזית אחידות. בצד היו מוּנחים סלילים של חבלים עבים וארוכים.

הוא התיצב מוּלם, פלבל בעיניו אומר:

"שמעוּ נא, יהוּדים מטונפים! רעיון נפלא עלה במוחי, למה תבזבזוּ יום שלם על לא דבר? וכי נרפּים אתם? לא! אינכם עצלנים! ועל כן תבראוּ היום דבר חדש – פלא־עולם חדש. מרכבה חיה! זהוּ הרעיון…

“כמו שהפיהרר עושה נסיונות מדעיים בבני עמכם, כן אעשה גם אני בכם. הבעיה היא: האם יצליחו גופותיהם של יהוּדים להיות חומר גלמי למרכבה? אך תיכף נעשה את הנסיון… חה, חה, חה…”

הוּבאה לו כורסה־נדנדה והוּא שקע בה – וּבמחשבתו מתוך עצימת־עיניו.

היהוּדים היו המוּמים לכתחילה. אחר כך הציצו איש ברעהוּ, במבט האומר דכאון ובוּשה, ויש גם פחד מוות.

קתות רובי־החיילים עוררום. לאטם מילאו היהודים אחרי הוראות נוגשׂיהם:

מחציתם, גרי צריפים א' וב' הוּטלו פּרקדן על הארץ. שוּּרות־שוּרות הושכבו. מספרם היה שמונים איש, והם שכבוּ עשרה לרוחב, ושמונה לאורך, כשהחיילים עברו ביניהם וקשרו איש איש מהם לחבריו השוכבים מסביב. וכך נוצר מעין שטיח של גוּפות חיים. אל ידיהם המושטות של אנשי השורה הראשונה נקשרו חבלים שוני־אורך, וגרי הצריפים ג' וד' כרכוּם סביב גוום ויקשרוּם היטב.

הקצין הצדיע, בקפצו מול כורסתו של המפקד המתנמנם. הלה פּקח את עיניו. הקצין הודיע לו כי המרכבה מוכנה. המפקד קרא בקול צרוד, מבלי לקום ממושבו:

“יהודים מטונפים! המ… מרכבה נאָה אתם. חי נפשי, נראה אם גם הסוּסים טובים. דיו! מהרוּ, סוּסים אבּירים! עליכם להוביל את המרכבה סביב־החצר… שלוש פעמים! מהרו! ולא – תדעוּ את טעמם של כדוּרינוּ.”

מבטנו הידרדר צחוק פרוּע. החיילים ליווּ את צחוק־מפקדם, אך בהתלהבות פּחותה משלו; המשחק שעממם. הם דרכו את רוביהם ויפתחו את הנצרות.

קולות בכי והיאָנקוּת נשמעו מבין היהודים.. אך הגוּפים נמתחו ויוּטוּ קדימה, מתוך מאמץ להזיז את “המרכבה”. זעקות פרצו מפיות השוכבים בטורים הראשונים. ידיהם דמו להינתק מגופם. אוּלם, עד מהרה זזה מרכבת־המעונים.

החצר היתה מכוסה באבני חצץ קטנות, לבנות וחדות, ועד מהרה האדימו האבנים מדמם של היהודים, גם האדמה החוּמה הוסיפה אדמומית וגון־צבעה הפך כּהה יותר.

היהודים נאנקו, צווחו מכאב, ואילוּ הגרמנים לעגוּ, התמוגגוּ מנחת.

שׂרוטים ופצועים בכל יצורי־גֵוום היו האנשים לאחר שהותרוּ מאסוּריהם. עשרים בהם נפחוּ את נפשם.

הקצינים היו נבוכים: המפקד נרדם בשכרונו. האם מוּתר להם לשלַח את היהודים לצריפיהם על דעת עצמם? אבל סוף סוף פסקו לקוּלא. היהוּדים צלעוּ אל חדריהם ויפלו על הרצפּה עייפים וסחוּטי־אונים.

*

יהוּדה היה מאנשי צריף א'. יומיים אחרי העינוּיים הוּכרח לשכב על בטנו, כשגבו כלפי מעלה, עיניו נעוצות בקיר־הצריף, ומבטיו תלויים בעכבישים שעברו בו לכל ארכו. אבל הרהוריו לא נסבּוּ על ההתעללות בו ובאחיו; נושא זה היה מעגל־קסמים קטנטן, שמחשבתו לא יכלה לחדש בו ולא כלום אחר שהכירה את מציאוּת הסבל, את הצורך בנקמה ואת אי־האפשרות להגשים אותה. נאלצת היתה, איפוא, לשוּב תמיד ולטחון באותו חוג צר של רעיונות, ויהוּדה הרגיש בסכנת הטירוף שבמחשבה מהירת־מחזוריות של רעיונות; ועל כן היה מפסיק מדי פעם בפעם את הרהוריו במבוך בלתי־נפתר זה ומתפּנה להגיגים אחרים.

הפעם רקם בחוּטי דמיונו את מסכתו של העתיד, עת יוסר עול־הגרמנים מעליו ומעל אחיו. שקוּע היה בעצמו.

ופתאום שמע בשכנותו את השם “הרצל”. הוא הפנה את ראשו והיטה את אזניו לעבר הדובר. תמיד התענין באותו איש־אגדה שאחיו הרבו כל כך להעריצו ורחשו לו יראת־כבוד עמוקה. רצה יהוּדה לשזוֹר מקטעי־הדברים ששמע על אודותיו במשך שלושת חדשי־שהותו במחנה את דמותו של המנהיג הדגוּל.

“… הרצל שאל בהקדמתו ל’מדינת היהודים': האם מיהרתי לקדם פני־זמני? האין עוד יסורי־היהודים גדולים למדי? – אָכן. יסורי היהוּדים עוד לא היו קשים למדי. צרת־היהוּדים תפחה ועצמה רק בימינו. כן. רק בימינו הוכשר הדור. ועכשיו תהיה צרת־היהוּדים למניע רב־איל, שיביא את תקומת מדינת־היהודים, כדברי הרצל: היהוּדים הרוצים בכך ישיגו את מדינתם!… אך… מי מאתנו יודע אם יזכה להישאר בחיים?… וכמה יהוּדים נותרו עוד בחיים?… האם יהיה מי־שהוא בכל יהדות אירופה שיוכל לרצות לשוב לחיים מדיניים?… אללי לנו…”

השתררה דממה. יהודה לא העביר את מבטו מן הישיש, צמוק־הפנים ומדובלל־הזקן שישב נשען בגופו הארוך בקיר הנאלח והזהום. דבריו באידיש נאמרו לאט לאט ובחוסר־רגש, כדברי מי שמספר אגדה משעממת. רב היה בקרפּטורוסיה לפני פרוץ המלחמה, ובאורח נס זכה להשאר בחיים עד אותו היום, על אף טלטולים וגלגוּלים רבים במחנות שונים. אבל נראה, שהיסורים כיבו בלבו את ניצוץ־האמונה; יאוש וספקנוּת עטו עתה אל שעריו.

דברי הרב נאמרו אל איש כבן ארבעים דל־גוּף ושחור־זקן, שהיה סרוח על הרצפה. ערום היה עד לאיזור מתניו, וכותנתו היתה מקופלת מתחת לראשו. הוא היה אחד “הסוּסים” במרכבת־העינויים. חרשתן־יהלומים היה זה באַנטורפן לפנים, ואוהב היה לספר על רוב עשרו בימים ההם.

והוא היה המפר את הדממה:

“מדינת יהוּדים? איפה? בארץ ישראל? והאם יסכימו לכך האנגלים? האם יסַכּּנוּ אף במלוא נימא את דרך סוּאֶץ להודו? האם יאותו לכך שהמזרח הקרוב יפרח בתרבות מודרנית – ויפרח מידם? תהיה צרת־היהודים מה שתהיה – הגויים רק לעניניהם עיניהם נשוּאות. מה להם צדק!? רק מסווה הוא לתככי מדיניותם. להם נוח שיימחה העם העברי מקרב־הארץ; בעייה אחת פּחות… וכי היתה קמה צרת היהודים בממדים עצומים אלמלא אמרו הגויים, לפני המלחמה ובתוכה: רדיפת היהודים – ענין פנימי הוא לגרמניה!? ואַל לנו להתערב. החוק הבינלאוּמי תש כוחו כאן. אָכן, עם שהנהוּ חלש, – גם החוק ימנע ממנו את חסותו. רק לאזרחים שווי־ערך בחבר האוּמות יש דין ויש משפט. והעם העברי – ענין פנימי הוא לגרמנים. ולפי חוקי גרמניה נגזר דינו למות…”

“אבל אשמים אנחנוּ,” השיב הרב, על אשר נשארנוּ בגולה ולא המרנו את נתינוּתנוּ באזרחות ארצישראלית. אָכן, אין חוק־בינלאומי שימנע מן השליטים הגרמנים להתיחס לנתיני אשכנז כרצונם…"

"אבל אַתה נתין צ’כי היית, התפרץ החרשתן לשעבר, "ואני הייתי אזרח בּלגיה; - האם גם בנתיני כל ארצות הכיבוש הנאצי מוּתר היה לגרמנים להתעלל, ולדונם בארבע מיתות? והאם לא יכלו הגויים, לוחמי מלחמת־הצדק לאיים על גרמניה ביחס דומה לגרמנים שבארצותיהם ולשבויים האריים? ואף למלא אחרי איום זה? האם לא יכלו להפציץ, כפעוּלת תגמוּל, את ערי גרמניה וכפריה אף שלא למטרות צבאיות? דם תחת דם! נפש תחת נפש!?

“ואז היה הדבר גורר פעוּלות תגובה גרמניות; המלחמה היתה נעשית אכזרית יותר; והמוני אזרחים נוספים ממחנה בעלות־הברית היו נופלים חללים…”

“כן, כן! כאן טמון הכלב. למען שלומם הם הרי הם מקריבים אותנוּ.”

“ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי? מדוע מעדיף אתה את דמך על זה שלהם? ואם אתה מעדיף את דמך על דמם של אחרים, – מדוע רוגז אתה על שהם מעדיפים את חייהם על חייך?”

“גם לזה תשוּבה בפי: הדבר לא היה מגיע עד לידי כך. הגרמנים היו מוותרים לנוכח האזהרה. אלא, משלא התרו בם, ורק מחוּ בעלמא – הבינו הארים כי אין הקצף גדול כל כך!”

“נוּ, נניח שכך הוּא הדבר. אלא מאי? שמתוך הטרוניות שלך נמצא סעד לרעיון המדינה העברית: כל זמן שדלים וריקים אנחנו מכוח מדיני, צריכים אנו לחכות עד שנדיבי־לב שבגויים יואילו להשתדל בעדנו וללחום את מלחמתנו. אך הם אינם רוצים ללחום את מלחמתנו, – וגם אנחנו מוחלים להם על ‘טובם’ הרב, ורוצים בכל לבנוּ לדאוג לעצמנוּ אלא מאי? אנו אומרים להם: תנו לנוּ אפשרות להגן על עצמנו; תנו לנו מדינה!”

דומיה. השתקעו בהרהורים ולא הרגישו את המגוחך שבפטומי המלים שלהם במחנה־הסגר, כשכל תנאי־החיים מציקים להם והם קרובים אל המוות יותר מאשר לחיים ולבעיותיהם.

אבל הויכוח הזה סיפּק תוכן רוחני לחייהם – ואחרי דומיה קלה המשיך הרב:

“כל שנות־המלחמה אנו כלוּאים במחנות, ומעט מאד אנו יודעים על הנעשה בעולם. ומניין לנו שלא נעשו כל המאמצים להשפיע על הגרמנים? בטוּחני באחינו בני־ישראל שבארץ־ישראל, באנגליה ובאמריקה, שלחצו על מדינות הברית שתפעלנה למען אחיהם המושמדים והנענים. והרי גם שמענו על אודות ועידת ברמודה…”

“שלא הביאה בכנפיה כל טובה”! הפסיקו החרשתן. “הזוכר אתה איך לעגו לנו החיילים הנאצים כשננעלה הועידה, שהוכיחה, כי כל העולם מפקיר את דמנו. המוּסר הצרוּף מצווה ‘לא תעמוד על דם רעך’. – והם על דמנו עמדו!”

אוּלי אתה צודק. מקווה אני שקרוב יום־גאוּלתנוּ, ונוכל ללמוד את כל פרטי המלחמה. רק אז, לאור העובדות, נוכל להביע דעה מוּחלטת… וי, עצמותי כואבות… נישן נא. ליל מנוּחה."

השתרע הרב על הקרקע ועצם את עיניו. וגם החרשתן התהפּך על צדו ונרדם. כעבור זמן־מה ישנו הכל שינה עמוקה וריחפוּ בגן־העדן אשר לעמלים ולמעוּנים מקהלת נשימות ונחרות מילאָה את חלל הצריף.

רק יהודה היה ער. מבעד לחלון־הצריף ראה את השמים המכחילים מאורו של הירח העולה במזרח. הוא התרומם ממקום משכבו. סביבו רבצו גושים שחורים של מעוּנים, המנסים להשכיח את סבלותיהם בשנתם.

אז קם על רגליו, יצא חרש החוצה והתישב לו בפינת הסתר אשר לו. השיח הנמוך ורב־הזמורות היה נובל; קרשים ומוטות מספר נשענו עליו: הם היו צריכים לשמש לתיקונם של בדקי־הצריפים.

לבנה מלאָה צפה מעל לגוש העצים, שהיו נטועים במרחק כמה מאות מטרים מזרחה למחנה. היה בו באורה כדי לגלות את הדמוּיות, אולם הוא לא הספיק לחשוף את צבען; וניגודי האור והצל רפים היו מהבליט את כל פרטי הדמויות הנוראות.

אולם בשמי הלילה השתלט אורה של הלבנה וימשול בם ממשל רב ואף צבא הכוכבים לקה מאורה של זו, והבהירים שבחילותיו עמדו בודדים, דומים לאיי מרי ומרד, המתקוממים כנגד השליט, השואף להדבּיר תחת רגליו כל חלש ממנו, ולמחות כל תפארת המתדמה להודו שלו.

בדבריו של החרשתן הי משום חידוש לגבי יהודה. האם כל העמים אחראים לסבלם של היהודים בידי הגרמנים? הא כיצד? הלא הם עצמם לא נגעו בהם לרעה; ומה מחייב אותם לשפך את דמם להגנת זרים?

יהוּדה היה בן־היער; וביער לא ראה מימיו מסירות־נפש למען הזולת. אמנם האם מגינה על גוּריה, או על גוזליה; אך הם אינם זרים לה: חוק־הטבע קשָרה אליהם. הלא בשר מבשרה הם ועצם מעצמה.

הלה דיבר אל הצדק. אולם יהוּדה לא הבין כיצד יכול המוסר לכפות את ציווּיו על מישהוּ: - וכי מהו העונש העלול לבוא על מי שמפר את חוק המוּסר? או, מהו השכר הגדול שלמענו כדאי לעמול ולעשות טוב? (הן גם במציאות־אלהים אין יהודה משוכנע).

והחוק הבינלאומי? גם עליו שמע הערב. כן. קיים חוק שכזה. גם בהיסטוריה שנה על אודותיו. אבל מהי משמעותו ומהם סעיפיו? האם מבוסס החוק הבינלאומי על הבטחה הדדית של עמים: עזור לי – ואעזור לך? לא. הן עצם המלחמה הריהי הפרת חוק כזה. אך, הנה עכשיו נזכר: רודולף הסביר לו פעם, כי החוק הזה נועד להפחית את מוראות־המלחמה, וגם למנוע את פּריצתה עד כמה שאפשר לעשות זאת.

ומי הוּא המוציא לפועל את סעיפיו של החוק הבינלאומי? האומנם היו כל העמים חייבים לענוש את גרמניה על פגעה ביהודים, מחוסרי־הנשק? לא! כמדומה, שהחוק הבינלאומי הוא רק “צו מוסרי” ואין לו כוח ממשי.

ואשר לאשמה: רק הגרמנים היו מפירי ההתחייבות הבינלאומית; ורק הם ראויים להיות שנוּאים. ושאר העמים – איה שנאתם כי ילינו עליהם?

ולפתע נרעד.

מתוך דממת־הלילה בקע קול רעם במרחקים. אבל השמים היו בהירים. רק גושי ענני־צמר מכסיפים שטו פה ושם ברקיע, והירח בחפזונו ומרוצתו המדוּמה היה בא לרגעים להסתתר מאחריהם.

לא. לא מידי הטבע התגלגל אותו רעם. נראה שזו היתה הפצצה על אחת הערים הקרובות.

ומשנמוג הד הרעם המופלא – המשיך יהודה להרהר:

ואותו האיש הרצל? מאז נכנס למחנה והכיר את מהות הציונוּת מתוך שיחות־אחיו, הרבה יהודה להרהר בה.

תקומת המדינה העברית הפכה לגבי רוב אחיו ל“אידיאה פיכּס”, כמו שרעיון־הנקמה התווה בשבילו את מטרת־חייו. הם נואשו מן האפשרות שיהודים יחיו מתוך יחסים מתוקנים עם הגויים שבארצותיהם הם יושבים; ליהודה לא היה יחס ברור אל הגויים; אבל אשר לגרמנים, הוא לא נואש מהם, באשר מעולם לא הספיק להאמין בהם; מילדוּתו שׂנאם. את יאושם רצו חבריו־למחנה לשאת אתם למכורתם, ולתת לו שם צרי: את שמחת הבנין של מדינה עצמאית; – יהודה לא היה מסוג המתייאשים המשקיעים עצמם בבנין; מאחר שמצא את דרכו חסומה במשטמה אליו, לא נטה לשביל אחר, לעקוף את האיבה, כי אם העמיד את עצמו במערכה: שנאה תחת שנאה! נקמה! יהודה היה פרימיטיבי מאחיו; חיתיות היתה בו. נשמתו לא ינקה משרשים עמוקים של מסורת וחינוך. היער נתן לו את חינוכו, ואף עקר מתוכו את החינוך שניתן לו בבּרמן. חיי היער עיצבו את עולמו, ומובן, כי הציונות היתה לו דבר חדש, רחוק מכל מה שהכיר מימיו, מוּשג ריק מכל תוכן הניתן להבנתו.

ועוד הוא מהרהר כן והנה נשנוּ הרעמים. היוּ מהם שהידרדרו במערב במשך רגעים תמימים. מדי פעם בפעם היוּ הקולות מתבהרים ומתבררים. והנה הסתמן אורם הצהוב של הפגזים הנורים במרחקים! ויהוּדה התרגש: האם צבאות הברית קרובים כל כך?

בבית־המשמר נשמעו קריאות. החיילים יצאו החוצה אחד אחד ומלוא ציודם עליהם. גם בצריפי העצורים נשמעו לחישות. אך איש לא יצא, מפחד עונש־מוות.

החיילים הועמדו בשלושה טורים והמפקד דיבר אליהם:

“חיילים גרמנים! האויב קרוב. צבאנו נסוג. לפי הוראה אלחוטית אנו פונים מיד דרומה, להצטרף לצבאותינו שם. אַל יאוש. נתעודד ונשיב לאויב מכה ניצחת… הַיל היטלר!”

“הַיל היטלר!” השיבו החיילים במועל־יד.

והמפקד המשיך:

“ארבעת הראשונים שבטור הראשון! עליכם לחסל את היהוּדים שבכאן. השמַיסרים יספיקו לכם לפעוּלה זו. צאו! נשאיר לכם מכונית אחת. אנו יוצאים מיד לדרך!”

הארבעה יצאו מן השוּרה, אך ארבעים וששה חיילים התישבו בכלי־הרכב המשוריינים ועד מהרה גוע קול מנועיהן של המכונות בקצווי־הכביש.

ארבעת הנותרים הורידו את תרמיליהם מעליהם. הצטיידו במחסניות אחדות של כדוּרים שהוציאו מילקוטיהם. השמַיסרים היו נתונים בנרתיקים על חלציהם.

הם נכנסוּ לחצר. העצורים לא הקימו כל רעש. אולי השתקעו במחשבות על הגאולה הקרובה? הם שמעו בודאי את קולות הגרמנים בהיכנסם למחנה, ושאלת חרדה ניקרה במוחותיהם: “אולי יובילום לפנים־גרמניה?… ואולי…”

את פקודתו של מפקד המחנה לא שמע איש מהם. רק יהודה, שרבץ עדיין מתחת לשׂיח, שמע את צו־השטן – אזניו חדות היו, אזני חית־יער; גם קיר לא חצץ בינו לבין הגרמנים. צריף א' היה הקרוב ביותר לשער. תליינו הגיע אליו לפני שהגיעו חבריו למקום־פעולתם. הוא החזיק את השמַיסר בקתו. אך עוד רגלו ניצבת על סף־הצריף, הלם מוט־עץ עבה וקצר על ראשו.

“עזרה!” הספיק לנאוק ויפול ארצה. גם את הדק־כליוֹ לא הספיקה אצבעו למצוא. המוּם שכב.

חבריו נעצרו. האם את קול־חברם שמעה אזנם? או אולי היה זה קול אחד־היהוּדים?… אם יפול הנשק בידי אחד היהוּדים, הרי צפוי להם מוות.

“הַנס!” קראו לסירוגין. אך לא נשמעה תשובה.

התקבצוּ, התיעצוּ, התחילוּ להתקרב לאיטם, מאזינים אם אין המוות עורך את חרבו למוּלם. אך לא נשמעה כל אִושה.

“הַנס!” קרא שוב קולו הרם של אחד מהם.

כתשובה בא תקתוקו של שמַיסר. שלשתם קרסוּ, מרופי־שרירים. רק אצבעו הגוססת של אחד מהם לחצה בעקשנות על ההדק; מטר־כדורים ניתך על גדר־המחנה, אך מיד אָזלוּ הכדורים מן המחסנית.

גם יהודה הריק את כל מחסנית־כליוֹ מכדוריה. חרד ורועד כּרע, ועיניו מאומצות, צופות אל שלושת הגושים ששכבו ממולו: האם הרג את שלשתם? ההיטיב לקלוע? אם לא – הרי הוא ואחיו אבודים. מלבד לחיצת־ההדק – הרי לא ידע כיצד לטפּל בנשק; והכלי שבידו נדם לפתע.

לא. הם לא קמוּ; אף זוע לא זעוּ. הוא ניגש אליהם לאטו. אוּלי שמוּ לו מארב? עליו להיווכח. לא. קלעי־כדוריו קדחוּ חורים בחזיהם וּבראשיהם! חורים זעירים, קשים להבחנה. הם היוּ מתים.

הידד!!! הם חפשים!

הוּא רץ אל צריף ב' אשר ממוּלו נפלוּ הנאצים.

“אוי!” הפליט אחד העצוּרים, מבוהל. יהודה צעק גרמנית: “אנשים! יהוּדים! קוּמו! צאוּ! אתם חפשים! הגרמנים הרוּגים! הגרמנים ברחוּ! האנגלים קרובים!”

הוּא מיהר לרוּץ לצריף־משכנו, צריף א'. על הסף הכריז קצרות את הכרזתו הנרגשת. הנה נתקל בגרמני ההמום. אך הוּא לא התבלבל, מיהר ולקח את השמַיסר, שאחד החללים השמיט עם נפלו, ניגש אל הגרמני ההמוּם. כיוון אליו את הכלי ואת כל המחסנית הריק לתוך חזהוּ. הפּגר הזדעזע רגע, ואחר כך חדל!

יהודה האזין. דממת הלילה שבה להיות כשהיתה; הקרב המרוחק במערב נסתיים, כפי הנראה.

ובינתיים יצאוּ העצורים מצריפיהם, התלקטוּ סביב יהוּדה. הוּא סיפר להם על אודות ציוויו של המפקד, על אותו בוּל־העץ שנשען על השיח כמחכה לתפקידו, ועל חיסוּלם של יתר הגרמנים. הוא נשם בכבדוּת וּבהתרגשוּת, וּדבריו המקוּטעים נסתייעוּ בתנועות־ידים נלהבות.

“ויוֹא! הידד!” צעקוּ האנשים, אשר קורי־השינה נקרעוּ מעל עיניהם כביד־כשפים. “הידד!”

החרשתן היה הראשון אשר נפל על צואר יהוּדה וישקהוּ, אחריו החרוּ השאר. ידים רזות וצנוּמות הרימוּ את יהוּדה ויניפוּהוּ באויר.

“שקט! הסכת!”

השתלטה דממה. הפנים קדרו. האזנים נעשוּ כאפרכסות. נשמע טרטור של אוטומובילים מתקרבים, וצלצוּל מתכתי קל של שלשלאות טנקים העוברים על הכביש. כעבור רגע חלפוּ בדהרת־מרוץ סוּגים שונים של כלי־רכב. הגרמנים שישבוּ בם אף לא הציצוּ לעבר המחנה. כל מעייניהם היוּ “קדימה!” – להתרחק מן האויב.

לבסוף שקעוּ קולות־הנמלטים במזרח.

“בורחים!” ציין אחד האנשים.

"בודאי. הבּריטים והאמריקאים יבואוּ עוד מעט, אמר חברו.

הם עמדו בדומיה, ואזניהם נטוּיות מערבה: שקט גמוּר. ואז התישבוּ על הארץ במפוּזר, תוך צפיה לבאות. הלבנה עמדה בצוהר.

“ברוך… שהחיינוּ וקיימנוּ והגיענוּ לזמן הזה!” בירך הרב בקול דממה דקה שהגיע לאזני הכול.

והכל ענוּ אחריו – מי במלמוּל־שפתים ומי בקול לחש: “אמן!”

ב

והנה הנובר. שקט ברחובות. רק מוכר העתונים רץ וצורח. מה?

“הוצאה מיוּחדת! התפוצצוּיות איוּמות בברלין והסביבה!”

טעיתם רבותי, טעיתם. הנובר אינה בסביבת ברלין, ואף לא קֶלן, ובכל זאת – כליון חרוּץ יבואן עוד היום הזה. חה, חה, חה…

הידד! השמעת, הַנובר? זו היתה מַגדבורג. היתה מגדבורג – ואיננה עוד. הידד!

ועכשיו מינדן בתור.

הנה הוֶזֶר. שטוף, נהר ארור, זרום לעיר־מולדתי! הינשא, וכה תאמר לעפרה של אמי הנרצחת:

"מאת בנך שלוח אני אליך. מאת יהוּדה… גדול הוא יהוּדה כעת; עשרים וארבע מלאו לו כבר. זה ארבע־עשרה שנה משוטט הנהוּ בעולם – בודד ויתום… בנך מסר לי שליחוּת קטנה אליך. ואלה דבריו:

"אמא, אני נוקם! אמא, אני אוהב אותך! אמא, אני שׂונא אותם! אמא, הם עינוּך ורצחוּך; הם גזלו אותך ממני – ואותי ממך; הם הפרידו בינינוּ לעד… אמא, אני נוקם. אמא! אמא! התזכרי את ילדך מתוּלתל –השׂער? את מחמדך, ילד־שעשוּעיך? אַת רצית לעשותני לאדם טוב; אמא! רצית שאדע לאהוב כל יצור, שאחבב כל נפש חיה… מה אעשה, אמא, והם רצחוּ אותך?! אמא, הם הרעוּ לך, ולי, וּלכל יהוּדי. מה אעשה אמא, והם עקרוּ מלבי ביד אכזריה כל ניצן פורח של אהבת־אדם! אַת, אמא, נטעת וטיפחת, גידלת ושיפרת – והם עקרו ושירשוּ, רמסוּ קיצצוּ וניקרוּ כל שארית של כשרון לאהוב את אשר היה בנפשי…

“אַת מצטערת, אמא? – אמא, אל תצטערי! הרי אני שׂשׂ, שׂמח, עליז. הרי לבי שופע עתרת חיים נהדרים, מביאי אושר – לעצמי. אמא, שׂמחי גם אַת במשׂושׂי, עלזי נא עמי… הנה, היום החילותי להיפרע מן רוצחיך; מן הלאום הגרמני! אמא, היום אמנם לא אבוא לברֶמֶן, אולם גם ברמן, עירם של אלה אשר רצחוּך במישרין, עתידה להפוך לעיי־חרבות… אמא! היי גאה בבנך, הוּא נאמן לך וּמסוּר. הוּא אוהבך תמיד. וּלעולם ישׂטום את תולליך… אמא, היי שלוה. ישקוט נא דמך השפוּך. היום הזה החילותי לנקום את נקמתו, אמא!”

ג³

נשתנוּ ערכיו של יהודה. הוא חדל מראות בהרס וּבנקמה את חזות הכל. הצלחתו של מפעל־היצירה אשר ראה יהודה בביקורו בארץ־הקודש קרקרה את מסדה של אמונתו בחורבן ונטלה את עוקצה של משׂטמתו.

יהודה נפרד מן הארץ ובלבו החלטה להזניח את נקמתו ההרסנית. אבל לכונן לעצמו חיים חדשים, חיי בנין ויצירה – זה לא היה בכוחו. חסרה לו מסורת של אהבת־שלוה וששון־יצירה. לבו נחל אכזבה מרה. חרב בו חזון־חייו. שממון אחזהוּ. הוא כבר בן ארבעים ואחת, ומרצו פג.

והוא המשיך במסעיו: אדם מיואש, ריק משמחה, חסר מכל תוכן מאשיר. חשׂוּך־עתיד היה.

*

תקיעת־שופר אדירה; הקשת־תוּפּים מחרישת־אזנים; הידרדרוּת רעמים בגולת השחקים; יריות תותחים כבירים; התפוצצוּיות עצוּמות: - כן שמע יהוּדה את געשו של אשד־הניאגרה!

זרם שלג צחור גולש מעל שנוניות מחודדות לאורך של מחצית הקילומטר – זה היה מפל־הניאגרה! עמודי שלג־מים מתיצבים קוממיות בתוך המצוּלה הרותחת, – ענקים איתנים ואדירים, הגבוהים ארבעים מונים מקומת איש. אובליסקים של נוזל־מוצק האוצר בתוכו שפעת־אונים, ניצבים סמוּכים זה לזה ויוצרים חומה לבנה, גבוהה ועבה, כחומת הרי־הקרח סביב יבשת הציר הדרומי.

נשתנו סדרי הטבע: מלמטה אל על מתנשׂאים פתיתי־שלג דקיקים ואבקת־מים אורירית. – משולים לצמר־גפן צחור המכסה את מרגלותיהם של עמוּדי המים, וּלמסך־ערפל, שנועד להסוות את ההוד שבגבוּרה אשר לאשד־ניאגרה הנאדר. פרודות־פרודות זעירות מרחפות ומרצדות סביב סביב למפּל, ויוצרות במעוף־טיסתן קוים דמיוניים, המעלים על הדעת קורי־עכביש סבוכים ודקיקים.

מסך־העשן הצחור פרוש על רובה של חומת המים הלבנה; ועל כן קשה היה לו לראות כיצד בועטים עמודי־השלג הנופלים במי־המצוּלה שלרגליהם, ואי־אפשר לחזות היאך הם מגעישים אותם, אולם דמיונו תאר לו את עצמתה של הנגיפה שבכוחה ליצור גלים כבירים, אשר גם בהתרחקם עודם מתנחשלים ומתאמצים להיתלש מן היאור; – משולים לכפירים גבוהי־קומה, צחורי־רעמה וזריזי־מרוצה.

ולבו רחש כבוד והדר לניאגרה – תפארת קדומים ועולמים!

אולם, בכל מושל עריץ וכביר הרי יש מתמרדים. ואף הניאגרה חדלת־אונים היא מלהתגבר על האי עטור־הצמחיה המזדקר באמצעיתה ומנתק את חומת־האשד לשנים… היא מתקצפת וזועמת, מסתערת על המתקומם ומתאמצת לסחבה עמה, להפילו לתהום ולהטביעו במצוּלה, – כגמול על חוּצפתו כנגדה. אבל האי אינו נע ואינו זע. מסגיר את יסודו לחיק־אויבתו – וראשו הגאה נטוּי אל על.

ויערות עצים רמים, המתנשאים על שפת הזרם מילדותם, הניצבים עדי־תמיד למאמציה הנחשלים של המלכה הזועמת, לועגים לניאגרה המתקצפת, אשר אין בכוחה להדביר את המורד העקשן שהתיצב נגדה והפחית מתהילת עוּזה. גבוהים וּסבוּכים עצים אלה, שינקו ממי־האשד הכבירים ושאפוּ גם הם להיות כבירים; ועל כן שׂגשׂגוּ מעלה מעלה, בהתחרותם בקצב גידולם עם אחיהם שעל האי הנועז, היושבים בתוך זרועותיו של הענק ואין מוראו וחיתתו עליהם.

*

תקוּפת סתיו עמדה אז בעולם והשעה – שעת־הצהרים. יהוּדה עמד בשפלה שבשיפוּלי הניאגרה, התבונן באיתן־הטבע הנאדר; – והגה בו.

ומה נפלא משחק הצבעים שבו! קשת מאדימה־מצהיבה־מכחילה־מוריקה על הרקע השלגי הצחור! גם הדלים בשבעת צבעי הקשת מתבלטים בכל יקר־הדר־גוניהם! ובכל אחד מפירוּרי אבקת־המים המתערבלת משתקף גם כן מעט מהודה של הקשת ענוגת־הצבעים ומשמחת־העינים.

לבו של יהוּדה נמלא תענוּג נפלא. לבו הלם בעוז. דמו התרונן בקרבו וקלח בעורקיו במשנה חיות. הוּא נתמלא אונים. לבו דימה להתפקע מרוב האיל שמילאהוּ. חזהוּ התרחב בנשמו אל קרבו את האויר מלא־החמצן והלחלוחי.

יהוּדה טיפס והגיע לרמה. לא בשבילים סלוּלים העפיל, אבל עד מהרה ניצב על יד פסגתו של האשד. התישב על צוק־סלע מצהיב, שהיה חלקלק־רטוב והתפרץ לתוך השטף על יד מקום־מפּלו. ממוּלו היה תקוע האי הנאה, וצמחייתו בשלכת; עלי־העצים היוּ צהובים־קמלים בחלקם, – אבל היוּ גם כאלה שיד הסתיו לא היתה בהם. ורעננוּתם לא מעטה.

כשעה ישב יהודה על הסלע. עיניו במחזה הנאדר, לבו מלא שמחה שבגבוּרה, וּמוחו שוקד על הגיגיו. וּפתאום נתקלו עיניו באופק. אפור־קודר היה בעתרת עבים שהרוח המזרחית נשׂאה.

לפתע הצליף גל של רוח על פניו. משב־הרוח לא רפה גם אחר־כך. התחילה הרוח לילל ללא הפוּגות. צפירתה של הסערה עלתה וירדה לרגעים. לוית־קול נוספה לרעמתו של האשד, והתזמורת החדשה שרה שיר־גבורה אדיר של הטבע הבלתי־מרוסן.

והנה התחילוּ סוּסי־אש להתפרץ מתוך מרכבת־העבים, ומיד נשמע קולם של אופני־המרכבה המידרדרים על מרצפות הרקיע. העננים, שנישׂאו במהירות נפלאה, לבשוּ דמוּיות אפורות־אפלות של יצורים מגושמים שלא מעלמא הדין. והגשם השוטף לא איחר לבוא. כאלפי מחטים הצליפו זרמי־נטפים על פניו של יהודה ועל גוּפו. אבל יהודה לא נמלט על נפשו, לא חיפש לו מסתור מזעם־השטף. הוּא עמד והתבונן בהתנגשות הנהדרה שבין אשדות השמים וּבין מפּל מי־היאור. חלקת פני־היאור אבדה; פניו שהתקמטו ברוח־הזעף נעשוּ חידודין־חידודין בהינעץ בם מחטי־הגשם.

ויהודה, שאפף עצבות לפני רגע, נהיה עליז ושמח. הוּא חלץ את נעליו, השיל מעליו את מעילו, מכנסיו, חוּלצתו, – את כל בגדיו. ערום ניצב כביום היוולדו.

הרוח התגברה וחבקה את גוּפו הנאה והמחוטב, ששריריו משתרגים ומתבלטים מתחת לקטיפת־עורו, השחומה והשעירה. שערות־ראשו התבדרו ברוח. בקושי החזיק יהודה מעמד על רגליו.

הוּא נשׂא את עיניו. מבעד למסך־הגשם ראה אילה שהציצה בעינים גדולות מתוך סבך־העצים שעל האי, הציצה – ותיעלם שוּב במעבה־היער.

צעקות־פרא פרצוּ מפיו, מלאות־חדוה ושופעות־מרץ; במלוא כוח ריאתו צעק וצווח וקול שאגותיו התמזג ביללת־הסערה וּבגעש האשד.

וּפתאום התחיל לרוּץ במלוא־כוחו. במעלה־הזרם רץ. וכל אותה שעה היה צורח וצווח בצעקות איש יער שכור־אונים, באכּסטזה עצוּמה. ולבסוף קפץ המימה; אל ים־הנהר הגועש וחומר חתר. הוא שחה עד שיצא לאמצעיתו של הזרם. שירה פראית היתה בפיו, מחוּץ לשעה שבאו בו מים.

אך עד מהרה חדל משירתו: הזרם סחפו ויהודה לא עשה דבר לשם הצלת נפשו. תחילה לא עשה כל תנועה, אך הנה נראוּ זרועותיו החותרות בתנוּפות כבירות. הוּא חתר עם הזרם; התקרב אל האשד.

מעל לשנוניות הניפו גל עצוּם, שנתלש מאפיקו: גוּפו זינק לאויר, חג קשת נאה, ונפל לתהום המערבולת השלגית שמתחתיו.

ודאי נצטנף גוּפו עשרות פעמים, ונחבט מאות חבטות בתוך הסלעים שלמרגלות האשד. אולם עד רגע־חייו האחרון לא ראה יהוּדה את עצמו כטרף לניאגרה האדירה, – כי אם כאחיה האיתן כמוה, הנשׂגב כמותה.

לזכר קרבנות גבע.

חמשה בחורים יצאוּ לטיוּל במדבּר יהוּדה.

ביום השלישי לטיוּלם נפרד במקרה האחד מעל חבריו ונשאר לבדו יומיים בלא מים.

השעה 0600.

“חברה!” אני צועק, “חב־רה!…”

מתגלגל ההד לאורך ערוצי הואדי, חוזר ועונה, ומתרחק ונחלש: חב־רה!

ותשוּבה אין. אני לבדי.

הואדי מתפצל כאן לשנים: ימינה ושמאלה. לאן עלי ללכת?

“חב־רה!” אני מוסיף וצועק.

וההד עונה: חב־רה!

ואחריו – דממה.

ימינה או שמאלה?

אני מתישב. הגוּף כבד במקצת. מיין עייפוּת מתחילה להתפשט באברים. החום גובר.

לחזור ולמלוא את השביל? לא, לא כדאי.

ימינה או שמאלה?

אני מנסה להעלות לעיני את המפּה, כפי שראיתיה לאחרונה: אנוּ הולכים לראס זואירה, הכיוון – דרומה־מערבה.

דרומה – כלומר שמאלה. עלי ללכת בואדי השמאלי.

זה חמש־עשרה דקות שאני יושב וחושב. השמש מציפה את הואדי יותר ויותר. פינת הצל שלי מצטמצמת והולכת. המימיה שעל מתני מגרה: שתה! לגימה אחת! החברים ממילא רחוקים, המימיה ממילא נוזלת, איש לא ידע על כך… שתה!

לא, לא אֶשתה. לפני חצי שעה מנעתי בעד י' מלשתות – ועכשיו… לא!

זה לי עשרים דקות שאני יושב. ואולי אחכה כאן בצל? החברים יגיעוּ לבריכה, שלידה קבענוּ לאכול את ארוחת־הבוקר. הם יראוּ שלא באתי, יצאו לחפשני לאורך־האפיק וימצאוּני כאן. למה אלך לפי הזכרון ואסתכן במדבר?

זוהי העייפוּת המדברת! קוּם לך! תאר בנפשך שאתה כאן עם קבוצתך – האם גם אז היית נותן לעייפות להתגבר עליך?… אבל הקבוּצה איננה, אני לבדי. אשכב ואנוח קצת… לא. קוּם!

קמתי. התחלתי ללכת. השעה 06.30. אני מנסה ללכת בערוץ כשאני בודק כל גֵב. הערוץ יבש כוּלו. והנה שני צוקים צמוּדים. ביניהם, בצל תמידי, גב. כאן בוודאי יהיוּ מים. אך לא! גם כאן יבש! בצורת!

זה לי עשרים דקה שאני הולך. השמש כבר התרוממה. האויר בואדי מחניק. והרי שוב התפצלות: ימינה ושמאלה!

ימינה או שמאלה?

אני רוצה לשבת, לשקול, לחשוב. יש להמשיך, להמשיך. אני פונה בואדי הימני.

זה כשעה שאני הולך. היכן הבריכה? מקומה צריך להיות כאן… שב לנוח! הלכת דייך! החברים בודאי נחים זה מזמן!… לא, רק לא לשבת. לשבת פירוּשו – לא לקוּם!

ואני עוזב את הערוץ ועולה לרכס שמשמאל. אעלה להר ואמָצא בשטח. העליה קשה. אני עולה – ונופל. הפקק על המימיה נפל, והמים נשפּכוּ. נזדרזתי וסגרתי שוּב את המימיה.

טיפש, מדוּע לא שתית קודם? רואה אתה, הנה נשפּכוּ המים!

אני מהדק את שיני ומוסיף לעלות. אני על הרכס: ממוּלי הרים גבוהים. על אחד מהם חורבות! זו הזואירה וחורבות תחנת־המשטרה שעליה!

לא אבדתי, אני יודע את דרכי! שם, לרגלי הרכס של הואדי, שבו הייתי צריך להמשיך, שם הבריכה ושם החבריה!

ואני אוזר עוז ומתחיל לרוץ. עלי להגיע מהר. השמש לוהטת, הנשימה כבדה. אני רעב והפה יבש.

אבל אין דבר! הנה שביל – הוּא בודאי מוליך לבריכה. והנה הואדי. והנה – הבריכה מאחורי הסיבוב. מי זה עומד שם עליה? בודאי אחד מהחבריה! ואני כה פחדתי להשאר לבדי במדבר!

אני מתקרב – אך לא! זה לא אדם! זהוּ סלע זקוּף. הנה הבריכה כוּלה – והחברים אינם!

אני נופל אין־אונים בצלו של צוק, כמאה ועשרים מטר מן הבריכה. ראשי עלי סחרחר; עייף אני. לא, יותר איני יכול! אני מרים את המימיה ונצמד אליה בכוח. לגימה אחת, שתים, שלוש. הייתי לוגם כך עוד ועוד… אך מה זה? אין עוד מים!… יחידי אני, בלי מים. השעה 08.00.

והנה כבר 09.00. כמה טוב שהשעון נשאר אצלי. הוּא הנותן מסגרת לזמן.

אבל היכן החברים? הייתכן שטעיתי, שלא זו הבריכה? לא, לא ייתכן! אני חוזר ומעלה לעיני את המפה. זוהי, ללא ספק! והיכן החבריה?

אני פושט את החגור, חולץ את הנעלים ושוכב. אינני חושב עוד. אני עייף מדי. וחם לי.

והחברים היכן הם? לבדי אני במדבר. אך העיקר – שאת הדרך אני יודע. זואירה לפני, וּמשם – כביש! אעלה להר!

אני מתרומם, מנסה לחלוץ את עצמותי. לא, אני שוכב שוּב. עכשיו לא אוּכל, אין לי כוח לכך, חס… אחכה ללילה…

והשעה כבר 10.00. הפה יבש. האויר מתלהט. אני נזכר בהסברות־רופאים על קיוּמה של מכת־חום, ולא רק מכת־שמש. הראש והעורף רגישים ביותר. אני חובש את הכובע בכוח וּמורידו מעל לעורף. עלי לשמור על העורף.

עלי לשמור גם על הרטיבוּת בפה. אני סוגר את הפה ונושם דרך האף. השפתיים מתייבשות ונדבקות זו לזו. לא, איני יכול עוד! אני מוציא מלפפון מילקוּטי ואוכל. לועס אני אותו לאט וּבכוונה רבה – כדי למצוץ ממנוּ כל טיפה של לחלוחית. את הקצוות אני משאיר ומורח בהם את הפנים. הרטיבות מקררת! כמה זה נעים! כמו בסַלון ליופי – עוברת המחשבה בראשי – קליפות מלפפונים על הפנים!

ומה קרה לחבריה?

השעה 12.00: כמה טוב שהשעון אצלי. הוא הצר צוּרה לזמן. עכשיו רואה אני כיצד הופכת לפעמים מסגרת לתוכן.

השמש עולה מעלה מעלה. הצל לרגלי־הצוק מצטמק. אני נצמד לאבנים ושואב קרירות מהם. מלאי המלפפונים אוזל והולך (מהששה שהיוּ לי נשארוּ רק שלושה). מי יתן והיתה לי קבוּצה להדריכה, וּמתוך כך לשמור על עצמי ועל אחרים! אבל אני לבדי. אין איש אתי. איני חייב לשמור על “הופעתי” בפני איש. אני מנסה לעורר את כבוד עצמי: לא יפה להיגרר אחרי יצריך, שלוט בעצמך – ושמור על המלפפונים!

לא, המשחק אינו עולה יפה. לעזאזל הכל – והרי עוד חצי מלפפון בפה, וחציו השני נמרח על גבי הפנים.

הבה ואגש לבריכה, אולי בכל זאת יש בה מים! שטוּיות, היא יבשה, אפשר להכיר מבחוּץ… לא, בכל זאת!

אני קם ומנסה ללכת – ושוכב שוּב. אסור! הבריכה רחוקה מכל צל. ללכת ולחזור, בלא מנוחת־צל באמצע – לא אעצור ככוח.

אני מנסה לישון, אי אפשר!

השעה 12.30: בצוק שלי שוּב אין צל לגמרי. ממוּלי צל קטן, הגדל והולך. אני עובר לשם.

השעה 13.00: אני מוכרח לאכול משהוּ! אם לא אוכל כלוּם – אשאר לגמרי בלי כוחות. אני מתיר את ילקוּטי. צלוחית־ריבה לפני, מצאתי! יש בה גם להזין ויש בה גם רטיבות.

בקדחתנוּת מנסה אני לפתוח את הצלוחית. את אולרי שכחתי אמש בידי חברי. אני מוציא את הארנק וּבעזרת מטבע פותח אני את המכסה.

רגע אני מהנה את עצמי למראה הריבה המנצנצת מרטיבות. ועל אצבעי אני מעלה קצת ריבה ושׂם בפה.

אלי, הרי המתיקוּת הארוּרה הזאת איוּמה. מתחיל אני להקיא. לא, רק עוית־הקאה היתה זו, אין לי מה להקיא! ההקאה ומתיקוּת־הריבה מתערבבות בפה. לא אוּכל לעמוד בכך. המלפפון האחרון נבלע – והוקל לי.

זרקתי את צלוחית־הריבה מעל פני, לבל תעמידני בנסיונות נוספים.

ועיני נתקלות בארנק שהוצאתי ובתמוּנות שבתוכו. מה עושים הם עכשיו? החושב עכשיו מישהוּ עלי? אני מעביר לנגד עיני את ההורים ואת כל החברים וחושב: מה עושה כל אחד מהם ברגע זה? היש אחד מהם החושב עלי ועל מצבי במדבר?

השעה 13.30: עולה באַפּי מין ריח רע. סביבי אין כל עצמים זרים נותני־ריח. הריח הוּא ממני עצמי! ואני נבהל. מין ריח מגעיל שכזה לא הרחתי מעודי. מה זה? אין זאת כי ריח־המוות הוּא. איני יכול שאתו! אני נושם דרך הפה, לבל אריח דבר – הוקל לי.

זו הפעם הראשונה היום, שמוּשג המוות עלה לפני: ריח־המוות!

השעה 14.00: וּמעל לבריכה התהווה צל. אני עובר לבריכה. עם כל בטחוני שלא אמצא מים, נצמד אני בתקוה לפיה ושולח מבטי פנימה – הבריכה יבשה!

על לבי עולה פסוּק מקוטע, נדמה לי – מ“מסדה” ללמדן: “עכשיו לא ישמעאל בן הגר, אלא בן אברהם ויצחק מתגולל צמא במדבר”. לא, הפסוק לא כך, אחר הוּא. ואולי לא אצל למדן. העיקר – שיש על מה לחשוב.

הפה יבש לגמרי. הלשון הנתקלת בחך מעלה קול הדומה לגירוד חצץ בחצץ. האויר כה לוהט.

השעה 14.30: ואני מוסיף לטוות מחשבותי. עכשיו – על החיים ותכליתם. מה הם החיים? למה אני חי? ואם אני מת – הרי גמרתי! גמרתי לגמרי. אני אינני! ולמה לי איפוא להתענות כאן?!

עיני נתקלת בצוק שממולי. גבהו כשבעה מטרים. לא, אין כאן שבעה. אני אומדו בעיני מטר מטר. ששה וחצי יש כאן לפחות. אדם אם יקפוץ מלמעלה וראשו למטה – הריהו גומר את חייו בבת אחת. אעלה ואקפוץ?! ואם לא אפול וראשי למטה? הרי גם בים לא הייתי קפצן גדול מעודי. והריני נזכר איך הלכנוּ אשתקד לבריכת “גלי־גיל”. הקיימת עוד בעולם בריכה מלאה מים? שם למדני אז ל' לקפוץ למים וראשי למטה. הידע ביום מן הימים למה שימשה תורתו? האזכור עכשיו לקפוץ ישר וראשי למטה? להיפצע ולהתענות איני רוצה, רצוני לגמור בבת־אחת!

וּמה יאמרו, כשימצאוּך? לא עצרת כוח. אתה שלימדת, שדיברת גבוהה, שצחקת לאחרים – אתה הולך ומתאבד! אתה בורח! מה יאמרו תלמידיך בסמינר? הם הלא מאמינים בך, ואתה הן תמיד דיברת אתם על אמון ושמירת־אמון!

לא, אַל תנסה לעוררני בכבוד אישי מדומה. גמרתי את החשבון עם עצמי – ודי! מה אכפת לי מה שיחשבוּ אחרים?

ואבא, ואמא, והאחים, והחברים?

אך מה זה אכפת לי? ברגע שאינני – אינני. כמו אבן בשדה. עכשיו מציק הדבר, ויש להזדרז. עלה וּקפוץ! מה לך להתענות עוד?

אני שב וסוקר את הצוק. לא, לא אוּכל עכשיו לעלות, לא אעצור כוח! אנסה! אך לא, לא כדאי לנסות, לא אוּכל. אין לי כוחות לטפס על הצוק הזה. הה! מפחד אתה מפני המוות! הרי החלטת כבר. החלטיות היכן היא? החלטתי! עוד לא. לא, ממילא לא אוּכל…

והריני נשאר שוכב פרקדן וּמנסה לגרש את המחשבות, הפורצות ועולות בראשי. עוד שלוש שעות עד לחשיכה. אני מתגלגל מצד לצד, מתהפך מגב לבטן וחוזר חלילה.

אגש שוּב לפי הבריכה ואסתכל פנימה. מה יש לך לגשת? הרי ראית כבר! וכי מאמין אתה בנסים?… בנסים – לאו דוקא, אבל אוּלי בכל זאת. וכי מה אפסיד? לכאורה, שטוּת! וכי כיצד יכלוּ עכשיו להופיע מים.

ובכל זאת אני ניגש שוּב לפי הבריכה ומציץ פנימה, והיא ריקה כמקודם!

השעה 18.00: השמש שקעה. זה כבר שתים־עשרה שעות שאני לבדי. אני עובר בשלוש תחנות הצל, שבהן חניתי במשך היום, מרכז את ציוּדי ומכינו להליכה. אחרי שעברתי שלוש מאות מטר אני שוכב לנוח. ליאות כבדה יצוּקה בכל אברי, מין אין־אונים, שטרם נתנסיתי בו.

יהיה כבד… כדאי להשאיר חלק מהציוד כאן – ואוּלי את כוּלו. ואני מתחיל לפרק חלק מהציוּד על מנת להשאירו. אך לא! האני אשאיר ציוד?! ואם אנצל, איך אסתכל בעיני עצמי? איך אעיר פעם למישהוּ – אם אני אשאיר ציוּד? לא, ציוּד אינני משאיר. ידעו נא: אני – גם אם אובד – על ציוּדי ידעתי לשמור עד הסוף!

והחלטה זו מסכה בי מין עוז כזה, שאילוּ ידעתי אנה זרקתי הבוקר את צלוחית הריבה – הייתי חוזר ומוצאה ואורז אותה, לבל יאמרו: כבד היה לי!

אני יוצא מן הערוץ לגדותיו וצופה סביבי. הלילה יורד, ליל־ירח מלא. מדורה אני מחפש. ברור לי, שהחברים ידליקוּ מדורה בלילה, אלא שאמש השאלתי גפרורים לק. ולא החזירם לי.

השעה 20.00: לבדי אני. הדבר ברור. שוּב אין לי לחכות לאיש. בכוחות עצמי עלי להגיע לתל אלמילח והשלב הראשון ברור: לעלות לזואירה. קרירות הערב כה נעימה. שטחתי ילקוּטי למראשותי ונרדמתי.

התעוררתי בבהלה. כמה זמן ישנתי? הפסדתי בשנתי את שעות־הלילה היקרות. אך לא, השעה רק אחת אחרי חצות. שוּב אני מכונן את השעון, בל יעמוד; מעלה את הילקוּט על הגב ומתחיל לעלות.

ההר לפני – ואני צועד. חלש אני. יש לשבת ולנוח. כבר לנוּח? לא, אסוּר! אני ממשיך. אך אינני יכול עוד. אני יושב לנוח. ושוב קם וממשיך.

וּבשעה 05.00 אני על הזואירה. ארבע שעות ארכה העליה – עליה שבדרך כלל יש לעשותה בשלושים־ארבעים דקות. אני זוכר שלפי המפה עלה השביל כמאתיים מטר, וארכו שנים וחצי ק"מ – ודרך זו בארבע שעות!

סוקר אני במבטי את השביל המתפתל – והנה בור־מים! כן. אני נזכר, גם במפה, באמצע העליה, היה מסוּמן בור־מים – ואני עברתי לידו בלילה מבלי שהרגשתי בו.

מתוך הבור עלו צפרים מספר בציוץ. מים! אני משליך את ילקוטי מעלי, תופס את המימיות ופחית־השאיבה ורץ למטה. דומה: כוחות גנוזים ניעורו בי. העייפות – כלא היתה. מים! – והנה אני ליד הבור, נופל על פני ומסתכל פנימה – והבור ריק! כל הכוחות שפרצוּ מקרבי חזרו ונסוּ. ואני שוכב לנוח.

השעה 06.30: ושוב אני למעלה. לפני חצר גדורה אבנים ובתוכה חורבות־צריפים. אני שוכב בצל־הגדר וצופה לכביש המשתרע לפני. לא. במשך היום לא אוכל ללכת מכאן. אצטרך לחכות ללילה!

ובשעה 07.00 מתחילה השמש לעלות. האויר מתחמם. אני מחליט שעלי לאכול משהו, ולא – יכלו כוחותי. זכורני שהאלתית יש בה הרבה מיץ, אמנם – מלוּח הוא, אבל בכל זאת מיץ. רטיבות! בעזרת אבנים אני שובר את הקופסה, והמיץ נשפך לצלחת, שהוכנה קודם. אני מעלה את הצלחת לשפתי – לא! הרי זה אי־אפשר לשתות. השפתיים נצרבות והמיץ משאיר מליחוּת מצמיאה. אני מוציא ביצה שלוּקה, אוכל את החלבון (את החלמון היבש והמצמיא השלכתי). טעם המליחות טרם פג. אני בודק את קלחי־הגזר שברשותי: התיבשוּ כליל. אני שוברם ואוכל את הליבה בה נשמרה רטיבות־מה. אכלתי כך שלושה קלחים. הצלחתי לסלק לפחות את מליחוּת האלתית.

והשמש עולה ועולה. בעוד שעה־שעתיים אשאר כאן בלא צל. אני עובר בחורבות למצוא מקום־צל. והרי ארבעה כלונסאות תקועים וביניהם רצפת־ביטון שלמה – זכר לצריף שעמד כאן! אני קושר את שמיכתי בקצותיה לארבעת הכלונסאות – והרי סוכת־צל.

השעה 08.00: אני שוכב בסוכתי. רוח־מזרח נושבת. כמה נעימה לי הרוח. צדקו האומרים שבמדבר חשובה הרוח מהצל! עוד עשר שעות עלי לשהות כאן – עד הערב!

השעה 08.30: נרגעה הרוח. חם. הפה כה יבש! אני עוזב את הסככה ועובר לצל־הגדר. נדבק אני לאבנים הקרירות. הוי, מי יתנני כמותך! אני מוציא אבנים מספר מתוך הגדר ומכניס את הראש לתוך החור. כמה קריר, כמה טוב!

הלא הגדר יכולה להתמוטט עליך! – אך לא אכפת לי. העיקר – שככה טוב כאן!

השעה 09.30: השמש מוסיפה לעלות. התחממו האבנים. אני חוזר לסככה.

השעה 10.00: מה נפלא המראה מכאן. אני מנסה להשקיע עצמי בחקירת־הנוף. כל חלקו הדרומי של מדבר־יהודה פרוש לרגלי. אלו ההרים והגאיות, הנאדרים בשממותם, הנפלאים בצורותיהם. הנה הר־סדום! ושם – אולי שם המכתש? ים המלח? והרי עבר־הירדן, הסוגרים עליו כחומה בצוּרה. כל זה מתמזג לשלמוּת אחת של יופי!

מוציא אני את השעון, אך בטרם אני מסתכל בו הנני מנסה לנחש כמה שעות נשארו עוד עד הלילה: שבע או שמונה? השעה 10.30: עוד שבע שעות וחצי!

השעה 11.00: כמה יבש בפה! אני מנסה להפעיל את הגרון לבליעה, התנועה נעצרת באמצעיתה. אני חוזר ומנסה – אינני מצליח. הושט סתום במשהו. לפתע אני מתמלא חרדה: לבלוע, לבלוע, לבלוע – ויהי מה!

בטירוף תוקע אני את ידי לגרון ומתחיל לקרצף. אני מוציא מין דבק ובו חתיכות גזר ומלפפון. מנסה אני להוציא רוק – ואיננו! אני ממשיך לקרצף – והנה דם! אני מנסה לבלוע. נוקה הוֵשט והוקל לי. אני נושם דרך האף. ושוּב ריח־המוות! אני שולח אצבעותי לנחיריים ומתחיל לגרד פנימה. האף מתנקה – אך הריח נשאר. אני ממשיך ביתר עוז – והנה דם יוצא מן האף. אני ממשיך – הריח פג.

יגע אני משתטח על גבי.

מה ההיסטריקה שתקפה אותי? עלי לדעת לשמור על עצמי. ולא – מה עוד עלול לקרות?

עוד שבע שעות נשארו עד שקיעת־החמה!

השעה 12.00: לפני כחודש הגיע הנה חבר שלי על אופנוע. אולי יגיעו הנה טיילים גם היום? שטוּיות, איש לא יגיע! אני מנסה להעלות בזכרוני שירים, שידעתי על־פה. בראשי עולה שירו של ש. שלום – נדמה לי, לזכרו של מנחם פרובר: “חשל, חשֵל קורנס, הכאב חשֵל…” והלאה? איני זוכר. כן, כן, הלאה: “בחורֶש בני, לואט אלון: מוּטב המוות מקלון…” השורה האחרונה חוזרת אצלי. אלי, האומנם השתגעתי? ואוּלי אין זה בכלל באותו שיר? אני מנסה להשתחרר מזה. “בחורש, בני”… – וזה חוזר. אני מנסה לחשוב על דברים אחרים. “מוטב המוות מקלון”… האומנם על שוּם שהמוות בשורה זו איני יכול להשתחרר ממנהּ? השלמתי, יהי כך. והריני חוזר וחוזר לעצמי: “בחורש, בני, לואט אלון: מוטב המות מקלון”…

השעה 13.00: אני מרגיש שוּב שהוֵשט נסתם, אבל אינני מנסה לבלוע. ברור לי שכל נסיון כזה, שלא יצליח, יגרור אחריו את ההתפרקות ההיסטרית הקודמת. משהו מגרה אותי דוקא לבלוע – לא, לא ארשה! זה עבר. הרוּח גוברת.

השעה 14.00: הרוח גוברת. היא מניפה את האוהל מעלה ומטה. מה טוב, שיש כאן רוח. השמיכה עולה ויורדת עם הרוח, ואני מתפתל כל הזמן לפי תנודותיה, כדי שאשב בצל. רק לא לגלות את הראש והעורף! רק לא את הראש והעורף!

זה חמש שעות שאני שוכב מבלי לקום. היש לי עדיין כוח לקום? אני זוחל מחוץ לסככה. חם! השמש מכה על הראש. אני מזדקף ועומד. אני צועד. אני צועק – קולי נשמע! אני חי! במהירות חוזר אני וזוחל מעודָד למאורתי.

השעה 16.30: השמים מתכסים עננים. אלי, האומנם ירד גשם? יש בי מין דחיפה פנימית להתפלל לאלוהים לגשם! להתפלל? וכי מאמין אני?… לא אשתטה בעיני עצמי. אוּלם עכשיו הבינותי יסודה של האמונה מהו: “מן המצר קראתי יה”. מן המצר. כשאדם מאבד שליטה על גורלו, כשהוא מרגיש את עצמו אין־אונים – טוב לו לדעת שיש מישהו חזק יותר, שיכול לשנות כל תנאי מיסודו, שהוא עומד לצדו. לוּ הייתי מאמין – היה לי עכשיו קל יותר.

השעה 17.00: טיפות־גשם! אני מפרק את הסככה ומקפל את השמיכה לתוך הילקוט, לבל תספוג רטיבות ותכביד על הליכתי אחר כך. אני מוציא החוצה את כל קופסות־הפח שלי, כדי שתתמלאנה מים.

גשם! מטר סוחף! עומד אני בגשם ונרטב להנאתי. כמה זה נפלא! מה נפלאים המים! רדו, רדו! ביתר שאת! ביתר עוז! רעמים! מה נעים צלצוּלם לאוזן!…

והנה נחלש הגשם. פסק. אני אוסף את המים מהכלים השונים. אספתי כדי חצי כוס מים. לשתות איני רוצה, איני צמא עוד, רק בפה עומד טעם רע. אני שוטף את הפה – והריני רענן לגמרי.

השעה 18.00: שלום ראש זואירה! אני יוצא בכביש לתל־אלמילח. הדרך – עשרים וחמשה ק"מ. במשך הלילה בודאי שאגיע!

השעה 18.15: מסמר הזדקר מתוך הנעל השמאלית. שב והוצא את המסמר!…

לא, זו העייפות הנאחזת במסמר. אם אשב – הרי יקשה עלי פי כמה לקום. יש להמשיך, להמשיך!

ואני צולע וממשיך.

השעה 19.15: זה למעלה משעה שאני הולך. ישבתי לנוח. חולץ אני את הנעל השמאלית ועוקר את המסמר. אני חוזר ונועל את הנעל, משתטח פרקדן ושם את הילקוט למראשותי. אני מתנמנם.

לפתע התנערתי. קול צעדים על הכביש מרחוק. בזריזות אני מתיר את השעון ומכניסו לנעל כשכוּלי דרוּך לקראת הבאים.

אני מקשיב. זוג אחד של רגלים צועד קצובות, לא כדרך הליכת הערבים. הצעדים מתקרבים. מסתמנת דמותו של ק' – אחד מארבעת חברי לטיול. וערבי לידו.

“ק'!” מתמלטת הקריאה מפּי.

“האתה הוא?!” – באה התשובה, ושאלה, תמיהה ושמחה מעורבות בה יחד.

הוא ניגש אלי בקפיצה, מתיר את המימיה שלו, מגיש לפי ופוקד:

“שתה! ראשית כל, שתה! מלה אל תוציא מפיך, שתה!”

וכן תמה פרשת היותי לבדי במדבר.

אתמול פגשתי ברחובה של תל־אביב, את אלי…

יש לשער ששמה לא יאמר לכם מאומה. מעפילה היא, מליטא, וּמדברת עברית צחה. שקטה וחזקה ברוּחה. כשנפרדנוּ, הוספתי להרהר בקורותיה – שלה ושל יתר חברותיה וחבריה הרבים…

*

היה זה מחנה־אהלים קבוע בין שורות־גפנים והימים ימי־חורף בראשיתם. מאתיים האיש שהיו במחנה חיכו בכליון־עינים לאניה, שטרם יכלה לקחתם. בלילות היינוּ יושבים בחברותא ושרים שירים, ישנים גם חדשים: שירי־עבר באידיש ושירי־עתיד בעברית. היינו מבלים את זמננו במשחק, בקריאה וּבשיפוּר־המחנה. היא היתה שואלת, וחוזרת ושואלת אותי: מתי? אימתי? אמרתי לה: ראי, שבע נפול – ושבע נקום! גם אם נאכל מרק תפוחי־אדמה במשך חדשים רצוּפים, נסוע נסע בסופו של דבר – ויהי מה! צחקה עמי אך רטנה בעגמוּמית: אי אפשר לחכות עוד… ואז אמרתי אני: כדי שלא תהיי האחרונה, אסור לנו להחפז. בחפזון – כשלון!… נכנעה אך לא נתרצתה… וּלאחר ימים מספר קבלנוּ הוראה להתקין עצמנו לדרך למחרת הערב. מקום־הפגישה סוּמן ברוּרות ואת הדרך אל החוף ידענוּ היטב. לעת הצהרים, כשהכינונוּ גשר ארוך מלוּחות עבים וחישלנוּהוּ בפסי־ברזל, נצטופפו כולם סביבנו ומלאו חדוה עצומה. בבת אחת נתפרקה מתיחוּת הצפיה וּדריכוּתה.

החילוּנו אורזים ילקוּטים, כותבים מכתבי־פרידה ומתרוצצים מתוך התרגשות סתם. דומה היה עלי, שהנה הנה יקומו וירוצו לקראת הים, ששאונו נשמע מרחוק.

נערים נלהבים צרחוּ: “אח, נקפוץ לסיפּוּן גם בלי גשר.”

נשים וגברים קשישים בדקו את עובי־הלוחות בדיקה מעולה והעריכוּ את חזקן. הנערות הסתרקוּ, כשניצוץ של משוּבה מבליח בעיניהן…

כשהחשיך עמדו כל מאתים האיש שוּרות־שוּרות וקבוּצות־קבוּצות, כשהילקוּּטים מוּנחים לרגליהם. המכוניות הגדולות נגשוּ אחת אחת ובתוך השקט המוחלט נשמעה פקוּדה:

“קבוּצה א' – לעלות. קבוּצה ב' – היכון!”

ושוב:

"קבוּצה ב' – לעלות! קבוּצה ג' – היכון! "

מכונית שנתמלאה זזה, ואחרת באה תחתיה. לאחר ארבעים רגע היתה השיירה כוּלה מוּכנה לזוז. כיסוּייהם של ארגזי־המכוניות היו צמוּדים וסגוּרים. המחנה דמם בריקנוּתו: מיטות עירומות, קרעי־מכתבים, בלויי־בגדים וקופסאות־שימורים. הכל היה אומר: “לך. היום אל ארץ חדשה אתה עובר!”

לקול הוראה חרישית זז המסע. אבק הדרך הקיצית התאבך. פנסי־המכוניות התיזו את אורם על איזה שדה חשוף, על גפן מלבלבת, או על קטע של כפר וחצרותיו. הים הלך וקרב. את שאונו שמענו יפה: ערב היה לאוזן. באופק, בין שחור־המים ואפלת־הרקיע נתחבט צל שחור וקדורני. כעין כוכב היה מהבהב והולך, מנצנץ וגדל. זה היה הפּנס התלוּי על תרנה של האניה.

הגענו לחוף והעמדנו את המכוניות בצפיפות. אז אותתו לספינה שהחלה מתקרבת אלינו במהירות. אני ניגשתי אליה, כשישבה סמוך לכיסוי, והראיתי לה את הצל המתקרב ואת הכוכב הקורץ. אלי היתה רצינית, שקטה וחזקה ברוחה. רק עיניה נוצצו מדמעות שלא מרצון.

העברנו את הגשר לעבר הסלע המזדקר בים. כן הכינונו את מצרכי המזון ואת התכשירים הדרושים לספינה, המפליגה בדד בים. סירה קלה יצאה לקראתה ואנוּ חיכינוּ בסבלנוּת על החוף, בצפותנו לתמרוניה של הספינה הקטנה. שלוש שעות ארכה מלחמת הספינה בטרשי־החוף ובסלעים של קרקע־הים, אך הפעם נוצחנו אנחנו. כשאתא בוקר התברר כי הספינה לא תוכל לגשת אל החוף. בדממה ובמהירות החזרנו את הכל למקומו, וחזרנו בעל כרחנו למחנה.

האנשים חשוּ דכדוּך ועייפוּת שאינם פרי לילה אחד, אלא של שנים, שנים… כולם חזרו לאהלים, וכשהאיר השחר שכבו במיטותיהם עטופי אלם ותוגה.

*

לאחר שבוּע ימים נסעו המאתים בשלושה קרונות־מסע – ברכבת ההולכת צפונה. שלושה לילות נמשך המסע. הרכבת רצה וחלפה, בצפירות ממושכות, על פני מסילות רחבות וארוכות, תחנות, ערים, כפרים, מנהרות ועיקולים. ובלילה השלישי הגענו למחוז־חפצנו. שוב הלכנו ברגל, בדממת־הליל, שורות־שורות… הילקוטים על השכם ובלב שמחה… שוב התקרבנו אל החוף. רצינו לשיר – אך אסור היה. רצינו לצעוק – אך התביישנו. ואלי – היא הדביקה אותי ולחשה: “ועכשיו – ודאי שכן?” רציתי להחזיר לה דבר־הלצה, אך אמרתי בכובד־ראש: “תמיד – כן!” למחרת, בחצות הליל, עמדנו כולנו על החוף השומם. מרחוק קרצו אורות־הכפר. מנגד זעף וחמר הים. במרחק מה מן החוף נסתמנה ברורות הספינה המתנודדת. אורו הרופס של הפנס היה מנצנץ מעל לתורן ועיני כל היוּ נשׂוּאות אליו.

סירה רחבה וּגדולה העבירתם, קבוּצות־קבוּצות, אל אותו עיגול־האור. קבוצות־קבוצות היו מטפסים בסולמות החבלים אל סיפון־האניה, ומשם למטה – לאולמות התַּת־סיפוניים. כל אחד פנה לערסל המיוּעד לו.

עם הקבוּצה האחרונה עלינוּ גם אנוּ להיפרד מהם. בעיניהם זעקה החדוה וּפיהם רטט מהתרגשוּת.

הספינה זעה, והים געש בחימה. המלווה פקד עלינוּ בעצבנוּת לרדת: צריך לזוּז, לכל הרוּחות! אמרנוּ: “להתראות בארץ־ישראל” וירדנו לסירה. הסירה נעה אל החוף בעצלתיים. הדלקנוּ סיגריה והבטנוּ אל אותו כוכב־תרנים שהלך והתרחק – מזרחה…

*

…ואתמול פגשתי את אלי – ברחובה של תל־אביב.

הגזים המדמיעים צרבו את עיניה ומכת־רובה הפילה אותה לארץ. היא נפטרה כבר מבית־החולים וסיימה את פרשת עתלית. עכשיו היא עובדת רובו של היום, ולפנות ערב היא יוצאת לטייל ועיניה לא תדענה שבעה. שקטה ורצינית היא, אך עיניה צוחקות במשובה והיא אמרה לי: גם כאן אני אוכלת מרק־בוּלבוּסים – אך טוב הוּא לאין־ערוך…

יוסי פקח עיניו. הרוח שהחל לסעור בתחילת־הערב הרעיד את יריעות־האוהל, והן היו נמתחות וקרבות זו לזו כאילו ביקשוּ להיסתר זו בחוּבה של זו מחמתו של הרוּח; לפתע היה חודר פנימה פרץ־רוח והאוהל היה מתנפח ומתכדר, דומה והנה עוד מעט ויעוף, וחוזר חלילה. כיסה יוסי את פניו בשׂמיכה, הרים את רגליו וקיפלה תחתיהן, הסתובב על צידו וניסה להירדם שוב ולא הצליח. טפיחות־היריעות החוזרות ונשנות, משב הרוּח הזועף וּמשק גלי־הים לא הניחוּ לו לישון. הוא פנה וגבו אל יריעת־האוהל והנה הרגיש שהוא שוכב על ידו של אבי, שנשמטה לו מעל חזהו והיתה מונחת על שמיכת־המצע המשותפת. מיהר יוסי לשוב למצבו הקודם אך אבי כבר ניעור. שכב אבי רגע קט בעינים פקוּחות כמנסה לדעת מה העירהו פתאום, הביט ביריעות המרתתות והרגיש בתזוזתו של יוסי.

“יוסי, הישן אתה?”

“לא, אבי. התעוררתי וקשה לי להירדם שוּב.”

“אף אני כך. נסה להירדם. ננסה יחד.”

סבבו השניים איש איש לעברו, התעטפו בשמיכותיהם וניסוּ להירדם. אבי “הפסיכולוג” צייר בדמיונו עיגוּל גדול והחל ממשיך אותו בצורה לוליינית פנימה וכן הלך והקטין את היקפו. “משתגיעוּ לנקוּדת־המרכז, תירדמוּ”, היה פוסק לחבריו. משניסוּ ולא הצליחוּ, היה טוען כנגד הצוּרה שבה ביצעו את הנסיון, שלא התרכזו דיים, וחשבו בלי הפסק שהנסיון לא יצליח. “האוטוסוּגסטיה מפריעה אתכם,” היה גומר. ואולם משניסה הוא עצמו שיטה זו ולא הצליח להירדם, היה תמה על כך. “האף אני נתון להשפעות האוטוסוגסטיה?” הרהר לעצמו.

“אבי, ההגעת לנקודה?” שאל יוסי בצחוק כבוש ומתגרה.

“לא! אני עדיין ער,” השיב אבי. “הגעתי לנקוּדה והנה מתחיל להתפתח לוליין חדש, מן המרכז – חוצה. אני חושב שלא אירדם עוד. וכעת, אחרי שאמרתי כן, יקשה עלי עוד יותר.”

“נוח לישון עם פסיכולוגיה?”

“עזוב שטוּיות, יוסי!”

השיחה שהחלה בלחש גברה והלכה. אבי הגן בעוז על שיטתו מפני התקפותיו של יוסי על הפסיכולוגיה ועל מחלות־הרוח האחרות למיניהן.

“לו ידעו כולם פסיכולוגיה היה העולם טוב יותר. כל הרע נוצר על ידי שגיאות בחינוּך”

“מענין לראות איזה גאון יצמח מבנך! יחונך על ברכי הפסיכולוגיה, ישתה חלב באוטוסוּגסטיה, וינוּח במיטתו על כתבי פרויד, אדלר, יונג ומי עוד אתה מזכיר בחטיפה אחת עמם?”

ראובן התעורר לצחוקו של אבי.

“כל מה שחסר לכם הוא להעיר את ה’ברווזיה',” רטן. “ואז לא תוכל לעצום עין כל הלילה! לכו וצחקו לכם בחוץ כאוות־נפשכם!”

“אתה לך לישון בחוץ!” גנח יוסי בין גלי־הצחוק. ולמה לא? – חשב לעצמו כשנרגע.

“למה לא?” אמר יוסי. קם ועשה. פלש לתוך מגפיו של יצחק, עטה את השמיכה על כתפיו, דרך “שלא בכוונה” על רגליהם של אבי וראובן ופרח מן האוהל. אבי הרהר מעט קט ומיד קם וקפץ אחרי יוסי.

“באתי לעזור לך ללכת. ‘תרנים’ כמוך לא נבנוּ כדי לעמוד ברוח זו. בוא ונלך לשפת הים!” – אמר כשהוא מנער את השמיכה שהרוח השמיט מכתפיו. ירח חיוור האיר והסתתר בין קרעי־עננים. אור וחושך שימשו בערבוביה.

הם עלו מן הבקעה הקטנה, שבה שכנוּ האוהלים, אל שיא “דיונת התעופה” שמעליה אפשר היה להחליק עד תחתיתה בתנופה שיש בכוחה לעקור אוהל ולפגוע בשני. משהבחינו בים החלו לרוץ לקראתו. הים סער וגליו התגלגלו ברעש ובשאון. גלים זועפים ושחורים התחרוּ במירוץ אל הגבעה שעליה עמדו השניים אלא שכוחם נשבר בדרך והם הלכו וקטנו עד שהתחילו מלחכים בעדינות את מרגלות־הגבעה. הרעים הסתכלוּ דוממים במשחק־הגלים.

“אבי!” קרא יוסי לפתע. אבי נשׂא ראשו וּבו ברגע ראה נצנוץ חיוור של פנס בים מימינם. האור כבה ואחר נצנץ שוב. “מאותתים!”

“ש־ר… ש־ר… ש־ר. כבה שוּב. מה פירוּש?”

“אוּלי לא בעברית. אך גם באנגלית אין כל מוּבן לזה.”

“דייגים מחליפים ביניהם סימנים מוּסכמים.”:

“בלילה כזה אין יוצאים לדוג. הרשתות תיקרענה על ידי הגלים. אולי סירת־משטרה…”

הרעיון הבריק פתע בשניהם: מעפילים!

“ארוץ להביא פנס!” קרא יוסי והחל מדדה ב“שני עמודי הטלגרף” שלו במורד הדיונה ושוב עולה בשפולי הבאה. שם התעכב פתאום, כי אחרי הרגלים התחיל המוח לפעול – וחזר.

“אסור! נראה שהם נדברוּ שיפגשו אותם כאן. ואם אאותֵת, עלוּל אני להתעות אותם.”

הספינה אותתה שוב: ע, ע, ע. האור נראה קרוב יותר. מתוך האפלה נדמה להם שכאן על הרקע הכהה של הים גוּש שחור הבולט מוּל שמים בהירים יותר. כוכבים נצנצוּ מבין קרעי־העננים הטסים וחולפים. ברור היה: הספינה הולכת וקרבה לחוף.

אבי כאילו התעורר פתע.

“הם בודאי יעגנוּ. רוץ לקרוא לכל המחנה. יביאו מוטות וחבלים, פנסים…” קרא אחרי יוסי שגלש שוּב במורד ורץ בין הדיונות. – “גם עזרה ראשונה ובגדים!”

כעבור דקות מספר התאסף כל המחנה הקטן על הגבעה כשהוא עמוס היטב וצפו בספינה המתקרבת לחוף. הספינה חדלה לאותת.

“נרוץ לקראתם!”

פרצו הנערים ורצו; והנערות, שהגיעו בו ברגע למקום, חדלות־נשימה – אחריהם.

פתאום נעצרה כל החבורה. כמתוך האדמה צמח לפניהם בחור צעיר.

“מי אתם,?” שאל.

"צופים. ממחנה כאן בין הגבעות. רצנו לעזור… אם יש בנוּ צורך – " הוסיף אלי, ראש הקבוּצה, בהיסוּס־מה.

הצעיר סקר אותם במבטו ואחר הסתכל בספינה המתקרבת, הציץ בשעונו, שתק והרהר. בצפיה מתוּחה ננעצוּ ארבעה עשר זוּגות עינים בעיניו של הצעיר בהרימו שוּב את ראשו. הוּא חזר וסקר את כוּלם ואת הסביבה ואמר:

“טוב. בואוּ עמי – וּבשקט.” הוא נפנה מהם, ניגש לשיח קרוב, נטל משם ילקוט גב וניגש עמם לחוף. אז הוציא פנס ואותת משהו לעבר הספינה שהשחירה מולם בים הזועף. באה תשובה מן הספינה. שקשוק־שלשלת נשמע ומשהו גלש מחרטום־הספינה ונתקע בקרקע־הים.

“הספינה היתה צריכה להגיע צפונה מזה, והסערה טלטלה אותה עד כאן. השתדלוּ לעשות עבודה טובה עד שתגיע העזרה לכאן. חבּרוּ כל חבליכם. חבל כפוּל אני צריך.”

הצופים חייכו זה אל זה. אלי צעד קדימה ופקד:

“אחת!”

הקבוצות הסתדרו בשני טורים, פנים אל פנים.

“שתים!”

כל אחד מסר קצה־חבל לשכנו לימינו וקיבל קצה־חבלו של זה משמאל.

“שלוש!”

החבלים נקשרו זה אל זה. האחרונים רצו ומתחו אותם. החבלים קורבו זה לזה ונקשרוּ זה אל זה ביותרות־הקשרים.

“הספקתי לספור במהירוּת עד שבעים,” קראה רות. “יותר טוב מבתחרוּת האחרונה.”

הצעיר קשר את החבל למתניו.

“החזיקו בו היטב ותנו לי להתקדם. נשתדל לעזור להם לרדת.”

“הם ירדו כאן? ועתה?” שאלה יהודית.

השאלה נשארה תלוּיה באויר ללא תשוּבה. יהוּדית, רוּת ורחל קפצו ממקומן והחלו לרוץ בכיוון למחנה.

בינתים התקדמוּ הנערים כשהחבל בידם, ולפניהם, בקצה־החבל, התקדם הבחור הצעיר. משנמתח החבל כולו והנערים הגיעו כבר למים היססו רגע. אך החבל עצמו כאילו תבע ומשך. דוממים נכנסו הנערים הימה בנעליהם. המים היו קרים מאד. נרעדו “הראמים” במקצת מצינתם, אך הוסיפו להתקדם כשהחבל הדוק היטב בידיהם. אבי, שהלך ראשון, הידק את שיניו ואגרופיו והחזיק בחבל. מפעם לפעם היה החבל נמתח לאט לאט, ולפתע התרפה בידיהם. על פי רעידות אלה הבינו שהצעיר האלמוני כבר שוחה ואינו מהלך עוד. אין זאת – חשבוּ בלבם – כי כוח רב לו אם הוּא יכול להתגבר על מפץ גלים אלה ולחתור לספינה.

בהתנשאם הגיעו הגלים עד לחזה ובשפלם עד מתחת לברכים. כל כמה שנכנסוּ יותר למים כן נדמה להם שהסחיבות בקצה־החבל חזקוּ יותר ויותר, וכן הידקוּ הצופים את ידיהם סביבו. אין להרפות מהחבל מצד אחד ואין לעכב את התקדמוּתו מצד שני – רעיון יחיד זה מילא את לבב כולם. חיי־אדם תלויים, ממש תלויים, בקצהו השני של החבל הזה!

ההגיע כבר לאניה? מה מרחקו ממנה? הנערים כאילוּ הרגישו בדופק הלב ההולם בקצה השני של החבל. דומה כאילו גם לבבם דפק שם, יחד עם הצעיר הנאבק בגלים השחורים והמאיימים. הם הרגישו ברגע שהוא התכונן לצלול בגל קרב וכיווצו את אגרופיהם יותר. מֵי־השפל כבר הגיעו לחזותיהם והם נאלצוּ לקפוץ כדי להישאר מעל הגלים שעברוּם זה אחר זה.

אין להרפות. אין להרפות. הוּא בודאי קרוב לספינה; הוּא בודאי מגיע; עוד קצת; ואף אם יגיעוּ המים עד הצואר וּלמעלה מזה! – ולפתע הרגישוּ כוּלם שהגיע. הנה הוּא מזנק אל כבל־העוגן, הנה… הנה…

“הגיע!!” פרצה קריאת־רווחה מפיהם. השרירים נתרפוּ במקצת. התרוממה יד כדי לשפשף את העינים הבוערות במלח מי־הים. אך היד השניה עודנה מחזיקה בחבל.

“תפוס!” קרא אלי קריאת־אזהרה – אך מאוחר מדי. הפעם לא היה זה טלטולו של אדם אחד שבו היו צריכים לעצור. טלטולה של הספינה בגל שהרים את חרטומה היה חזק מדי בשבילם. החבל נשמט מידיהם ובתוך הגל שהתנשא עליהם נעלם אבי, כשהחבל כרוך סביב ידיו.

בתחושה פנימית תפסו הנערים זה בזה, וכשהגל ירד עליהם מלמעלה והרים את הקבוצה הקטנה כולה נמצא שהוא גרף אותה וקירב אותה כמה צעדים לחוף.

שם התנודדו וקמו ומחו את פניהם, – וחשוּ כי אבי איננוּ בתוכם.

“אבי! אבי! אבי! א־ב-י!!”

הים הוסיף להתגלגל כמקודם. על הספינה ניכרה תכונה רבה. רק המולת־הים נשמעה.

הנערים התפזרו לאורך־החוף וקראו בקול. הנערות הצטרפו. אלי קפץ אל ילקוט־הגב של הצעיר האלמוני ובפנסו אותת לאניה.

– – – ברגע הראשון נתבלבל אבי ולא הבין מה קרה. הוא החזיק בחבל בכל כוחו, רצה לצעוק, אך פיו נתמלא מים. הוּא הרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו והוא נישא ומטולטל בידי הגל. החבל נמתח ואבי הבין שהפעם חייו הם התלויים בקצה זה של החבל. החזיק אבי בכל כוחו, אף על פי שריאתו הלכה ונתמלאה מים. הוא לא יכול לפקוח עיניו. מה שהוא הכביד על חזהו מבפנים. נשימתו נעשתה קטועה ומהירה; היא הלכה וכבדה עליו. קשה היה לו לפלוט מה שנשם. עיגולים החלו לרצד לפני עיניו ופתע הרגיש שידיו נמתחו, החבל חתך בהן והכרתו נסתתרה…

משתפסו על הספינה את איתותו של אלי העלו מיד את העוגן. אלי רגז על כך – האם לא הבינו מה שאותתי או שאינם שמים לב? מהספינה ענו: קשרתי את חבלכם לכבל־העוגן. יתכן שהוא קשור בו עדיין… כאן החל אורו של הפנס לרצד, אותת משהו לא ברורות וכבה. –

יש! רטוב וחי! – קרץ הפנס בצהלה.

אני חוזר עם חבל מהספינה. היוּ מוכנים לפגוש אותי. – נמשך האיתות. העוגן ירד שוב, הפעם קרוב יותר. הנערים והנערות סידרו שרשרת וציפו מתוחים. כעבור כמה דקות ראוהו לפניהם. הראשון תפס בו והשרשרת החלה לרוץ אל החוף. אל מתניו היה קשור חבל עבה.

“מתחו אותו היטב. עוד מעט יתחילו להחליק בו!” פלט בחיוך כשהוא רוקק מים ומנער את ראשו, אך פתאום עצר, ניסה לתפוס באחד מהם ונפל לארץ כשידיו מגששות באויר.

הבנות מיהרו להשכיבו על בטנו והחלו ליצור לו נשימה מלאכותית. הבנים תקעו את המוטות לכל ארכם בחול, משכו בחבל ומשראו שנשאר סרח עודף רב חתכו אותו ויצרו בעזרתו מעגן חזק מכל המוטות שבידם. הם כרכו את החבל סביבו, יצרו בלוק־נהגים ומתחו בכל כוחם. משלא יכלו למתוח עוד ועמדו לקשור, פרח החבל בקול שריקה וגרר אחדים מהם עמו. הספינה חזרה עם הגל החוזר.

“אין תועלת למתוח! נקשור כך!”

קשרוּ והוסיפוּ את משקל־גוּפם. משנמתח החבל שוב, הרגישו רעד מוזר ורשרוש. מישהו החליק במהירות ואחר החל מטפס על החבל. משהגיע קרוב למים, קפץ ועלה אליהם בריצה מהים. ושוב נשמע רשרוש מוזר ורעד עבר בחבל. בחור שני צנח מהספינה והחליק בחבל. ואחריו עוד אחד ועוד אחד. האחרון הביא עמו חבל דק יותר והם החלו מושכים בו במתינות ומעפילים מכל הגילים והמינים החלו עד מהרה לרדת בעזרת קשר־הצלה כפול.

הירידה לחוף החלה. מן הגבעה הסמוכה גלשו יהודית, רות ורחל כשהן נושאות שני דליים מלאים, וילקוטי־גב על גבן.

“הרי תה חם… ולחם… לא הספקנו לחתוך ולמרוח, אך יש צלוחית ריבה.”

מצד הדיונות נשמעו צעדי אנשים נחפזים. העזרה הגיעה. טרקטורים החלו לטעון חפצים ובני־אדם.

*

“מחר יוכל לחזור אליכם, אם יחפּוץ,” אָמר הרופא בבית־החולים הקטן של הקיבוץ, לקבוצת־הצופים שבאה לבקר את אבי ואמנון ששכבו סמוכים זה לזה ונחו מהרפתקאות תחילת־השבוע.

“אם תהיה ילד טוב, תחזור מחר למחנה,” העיר הרופא בבת־צחוק טובה לאבי, ופנה ללכת.

“תסלח לי רגע, חבר!”

הרופא נעצר.

“תסלח לי על שאלתי, אבל זה מענין אותי מאוד: האם עלולה ידיעת־פסיכולוגיה לעזור בתיקון העולם?”

סוף־שאלתו נבלע בצחוק כל החבריה.

חָרִישׁ

השמים כחולים. רוח שקט נושב לו, רוח אשר גשם לא יבוא אחריו.

שמש נמוכה, גדולה, הביטה בעיני־הנאה על העמק ומחתה מעליו רסיסי־טל נוצצים. מרחוק הוריקו שדות שעורה שנבטה וּמנגד שדות־חיטה אשר צבעם צהבהב, תינוקי, שיש בו מירק בגרות ומזהב שבלים גם יחד.

הכרמל רבץ לו כרגיל רבץ אדירים, כשראשו משקיף על פני העמק ולים הנרחב. שולבו זרועותיו אדירות למול חזהו, הואר עורו הנוצץ, מנומר סלעים ושיחים, באור שמש שנגחתהו בקרניה העיקשות, וּבין גבעות צלעותיו ירדו רצוּעות צל.

וּבשדות – רבים החורשים, וגם אני בתוכם. נטו גֵוָם הסוּסים וּבצעד מתוּן וּמתוך אימוּץ השרירים צעדוּ, הישירוּ התלם והרחיבו המענית.

קהל עפרונים, אשר לא הרגשתי בהם קודם, התריעו בקול פחדים, הנמיכו עוף ונעלמו שוב בין תלמים שחורים, תוך הרכנת־ראש וכיווץ־אברים. כזרים חשבו עצמם בשדות־ארצנו, כאילו לא ביתם הוא, וקבוצות־קבוצות התקבצו, למען ימעט פּחדם.

נחליאלים פוחזים, לבושי סינרים שחורים, קפצו והיו חוטפים כל יתוש וצרצר מבוהל, כי ביתם שודד ונחרב מסכין־המחרשה או תחת פרסת־סוס, ופיהם לא פסק מהשמיע קול ציוץ עליז ומקוטע.

כיסתה הזעה גב־סוסַי ומבין רגליהם עלה הקצף. ולמרות עייפוּתם, מוסיף אני לגעור בהם ולזרזם וגם את שוטי איני חושׂך מהם, כי עוד רבה העבודה. ומי יודע אם לא ידביקנו הגשם?

והנה עלתה ותתרחק השמש, ובשולי העמק, בעצלתיים, נהרו אדים, אדים ירוקים, וגרפו אתם גגות מאדימים וחורשים בשדות. ומרגלי ההרים השקיפו אלונים גדולי קומה ובד, וּלמראה העמק, אשר שונה לבוּשו, קמטוּ פניהם, חוָרוּ…

טבת, תש"ג

נִחוּמִים

אהבתיך, ארצי, בפרא־נופך.

אהבתיך, בדהור בך אביב סעור־חיים־וּפריחה, ובדרוך בך קיץ שזוף־פנים וזעום־מבט, ובכפו הגרומה יקמוץ את הבר.

אהבתיך בנפול בך סתיו מעוך, מאובק וצמא, בחרפך המרווה, המחדש והמחייה.

שבט, תש"ד.

רֵעַי

שלשה רעים לי, אהבתים מכל: סוסַי הם. יחדיו נפלח פה אדמות ויחדיו נאכל מתנוּבת הארץ.

אך אחד בהם הוא גבה־קומה, ארוך־שוק וגבה־חזה, צבעו אדום־בהיר, ורצועה לבנה לו שתקשט מצחו ותרד ותכסה גם חטמו הורוד; רעמה רכה וארוכה לצוארו הרם, וּמארבע רגליו – לבנות קרסול הן שתים. ועינים לו גדולות וּמבטן רך וטוב. מצעדו הוא קל ורכה דהרתו, אולם רוב מרץ טמון בה.

ובימים תזרח בם שמש חורף ורוח מפיחה גלים־גלים רכים, בקמה הצעירה – וחדרה גם בו רוּח זאת וסיערה את לבבי בעוז ואת נפשי ואת כולי. ואחבוש לי את סוסי זה וחמקנו יחד מישוב ומאדם – אל השדות. והבין לי אז סוסי. שנינו, שכורי־רוח, נתהולל ונשתולל, נרדוף ונחצה גלי־קמה עד אם ייעף סוסי – ורותה נפשי…

אדר א', תש"ג

וְכַנְפֵי הַיָּמִים

להקות חסידות נראות באויר. בשקט צפונה יצאו. ובמעופן השליו כאילו הביאו את האביב, את האביב הרותח והרועש. ואינני יודע למה תמיד תרד עלי רוח טובה בראותי חסידות. תמיד מזכירות הן לי קציר בשדות, ריח־שחת נעים, פריחה משתוללת בסוף ימיה, נלחמת על קיומה ולבסוף נכנעת בשקט מתוק…

עפות ויורדות החסידות לשבור רעבונן בצפרדעי־ביצות ובחרגולי־שדה, ושוב תעלינה במעגל מסתחרר ושליו. מתהפך הגלגל וצבעיו מתחלפים. פעם לבן ופעם שחור, עד יעבור האופק ואיננו.

רבות צפרים באות אל ארצנו ולא אדע שמות כולן:

גבתונים שחורי־ראש החלו משמיעים קולם מראשי שזיף ותפוח ומרחוק יענו להם חבריהם. גם החמריה נראתה בגן וכולה מרץ וחיים, מדלגת בין הענפים וזנבה לא יחדל מהתנועע. זוגות תורים החלו באים, אך כחדשים נראו כאן ולא נשמע קול־המיתם. אהבתי לראותם עפים. במעוּפם ידמוּ לתינוקות חמימים או למלאכי אגדה עתיקת ימים. והנה על שק בחצר – שלושה דרורים, נאבקים בו וּמושכים ממנוּ חוּטים. כל גוּפם הקטן עבד ורגש עד אם ניצחוּ! לקחוּ שללם ויפרחוּ להם כל אחד אל קנו, כל אחד לביתו החדש הנבנה בשירה. גם בילבלים הרבוּ להג וכולם עסוּקים בבניה. וירקוניות קטנות לא ידעו מרגוע ושירתן הרועשת ממלאה את הגן. ומרחוק בשדות, נשמע קול עפרוני, שניעור והתעודד לאחר הגשמים, יעלה אל על ומשם ישיר שירו, שיר עלילה וגבורה, אך לבסוף היה לשיר געגוּעים נוּגה, שיר מתחנן ועייף. וּמלמטה תענה לו בת־זוגו אף היא בשיר, שיר רך ורפה ונוטף געגועים…

פסח תש"ג

גָּלוּת

בוקר־קיץ רגיל, לא ענן ולא רוּח, ושמש גדולה ליכסנה מבט מתרברב על פני העמק הנכנע לה.

וירקון על גדר וסביב לו שלושת גוזליו הקטנים צורחים ותובעים והוא לא עוד שיר־אהבה ישיר; שירו – שיר־חיים, שיר פוקד ודואג, כי עבר האביב ובשלוּ החיים.

ואני עם הבוקר שליו. ופתע משכתני שירה, אשר לא ידעתיה עד כה, שירה מוזרה. עמדתי ואקשיב לה:

על עץ־תות גדל־האבר וכפוף־הבדים ישב משורר מוזר זה ושר את שירו. קשה היה מתחילה להבחין בשירו מתוך מקהלת־צפרים הבוקעת מבין הענפים, אך מדי פעם התגבר על שאר הקולות ונראה גם כאילוּ נדַמה ההמוּלה מסביבו וקהל הצפרים הפסיקוּ להגן העליז לרגע וּכאילוּ הקשיבוּ גם הן לו ואז שמעתי שירה גרונית אמיצה, מסתלסלת ומשתקשקת, פעם בקול של גבורה מנצחת ופעם בקול געגועים מיותם וענוג. ושוב נישא הקול והפך להיות חזק ובוטח. ובלבי הפליאה: מי זה ישיר ביום זה שיר־אהבה – והקיץ בארץ?!

והנה גיליתיו! על בד קרח עמד לו זרזיר, ידידי משכבר. משכבר ראיתיו נחבא בין עצי הפרדס והגן במעוּפו החיגר, כי כנפו נשברה ולא יכול לחזור למולדתו ולביתו בארצנו. ועתה – מה נהדר מראהוּ! נוצותיו שחורות משחור, והשמש שילחה ארגמן בהן; סגול כוסה צוארו ועיניו בערו באש שחורה. כל גופו געש־רגש עם שירתו. פעם הפך גבורה ופעם פרכס, פשט כנפיו וּכמתחנן קרא כצמא, כגוזל אל אמו.

והנה רבתה ההמולה מסביבו והיתה למלמולי־רגינה. דרורים צווחנים התעופפוּ מעליו, צחקוּ גם לעגוּ: מי הוא זה שחור־הנוצה המרקד ריקוּדיו וקולו כה מוּזר? בילבלים רעבתנים, שחורי־ראש וּגדולי־עין התרברבוּ וּביניהם בקול־בס בלעג שוחחו: אולי נפריחנו מזה? וחוחית גוזליה אספה, פטפטה פטפוט־סתם של אי־רצון ותעף לה. ירקונים בסלסול של לעג ארוך ומנסר פצחו: אולי תפסיק כבר, שחור בן־קרח?! בת־זוגך פה איננה! ועורב מראש העץ התנדנד ובקול צרוד, קצת מבויש, קרא: גם אני אינני מכירו!

והוּא, הזרזיר, את לבו לא שם לבוּזם ולעגם, אימץ את קולו ושירתו נשמעה ברורות, כאילו רצה להתגבר על אלה המלגלגים עליו. אך גם צליל עגוּם התגנב לתוך שירתו.

ואור־שמש וצל־עלים פיזזוּ על סביבו ונראה הוּא יפה שבעתיים אז וכל גוּפו פרפר וריטט, כי שר הוּא את שיר־אביבו, שיר־חייו האמיתי – ואוּלי גם האחרון?!

וכך נפלה לתוך בוקר מוזהב טיפה מרירה ושחורה, טיפה של גלוּת…

סיון, תש"ג.

מָשָׁל

מבין פרחים רבים בארץ אחד קסם לי ומשכני אליו בצבעיו היפים וּבצוּרתו המשוּנה משאר צמחי־האביב. ומדי התקרבי אליו, הפליאני יותר ויותר. והנה נדמה לי, כי גם שירה תישמע ממנוּ. רצתי אליו. ובהגיעי עדיו – נשפך צער מר אל תוכי ומלאני: הפרח לא פרח ועליו לא עלים הם. שלד של קוץ הדרדר נגלה לעיני, פליט־הסתיו, אשר קהל־חוחיות עליז השתובב בין בדיו הקרחים; ובקָרבי – נבהלו ותפרחנה…

תש"ג.

הדרך לחדר־האוכל היתה סוּגה בכתובות־סיד “חג שמח”. בני־הקיבוץ (רובם בני־הארץ, מן הנוער העובד או חברי תנועת־הצופים שהתאחדו לנקודת התישבוּת בנגב) עמדוּ באור־הירח חבוּרות־חבוּרות מזהירים כוּלם בבגדי־מועד. הפעם לבשוּ כוּלם חוּלצותיהם המסרתיות – לבנות או כחוּלות והקשר הידוּע על חזותיהם. הערב היה רווי חג! ודומה שאף יללתם הקיבוּצית של תני־המדבר היתה נסוכה נעימה מיוחדת.

“הקשיבוּ, הקשיבוּ!” קרא בּיבּוּש. “קול־הנגב בליל־הסדר!” – אִמרה נאה מפיו של הרפתן!

והפעמון השמיע את צלצוּליו השקטים והעמומים והכל נכנסו לחדר־האוכל. איש ואשתו באוּ שלובי־זרוע; גם הרווקים – לרבות הרווקות – באו והעמידו פנים כמשתעממים כלפי־חוּץ כאחד האומר: כל זה על מה ולמה! – אך בנקל אפשר היה לראות כי הם היוּ מתוּחים מבפנים. לא היוּ משפחות רבות בקיבוּץ, כי זו לו רק שנתו השניה בנגב!

השולחנות סודרו בחצי גורן עגולה, ובאמצעיתה – יוקי וחבר ה“תרבות’ניק’ים” מִדַשנים בזוהר־חשיבותם. על השולחן הוּעמדוּ כדי יין־“זִכְרון” וריוח שוה הוּשׂם ביניהם – בהרות אודם מבהיק על פני המפות המזהירות, ואורן הקר של המנורות היה מקפּץ בתוכן כשיכור. פה ושם שלח מי־שהוא את ידו בגניבה אל קצה־מצה וכן התפזרו פירורים על פני המפה הלבנה, עד כי יוקי, שצריך היה לתת את האות ואת הרשוּת להתחיל ב“סדר”, לא יכול להתעלם עוד מן הכרסום והודיע בהדר:

“חברים, הבה נתחיל!”

לוּ שמעתם אותו באמרו זאת! בשל זה בלבד היתה כדאית כל עבודתו בסידור הענינים וּבסידור החזרות לקראת ה“סדר” ואף לשמוע את הכנוּי “תרבות’ניק” הנזרק מגבוה ברוּח לגלגנית, אשר רק בן־קיבוּץ מסוּגל לה. “חברים, הבה נתחיל!” – לא בקול רם ביותר אמר זאת, כי אם בקול חגיגי־פסחי, הנושׂא בו מידה נכונה של סמכוּת שאיננה מגיעה בכל זאת לידי הטלת־מרוּת וּנהיגת־שׂררה.

ואז פצחוּ כוּלם בשיר. מתחילה נשמעה המיה מפה ומשם לאורך השולחנות, כשכל פה מלא מצה; קטעי־שיר נפלטו כנחבאים תחת שבטי מבטיהם של העוסקים־בצרכי־תרבוּת היושבים בראש. אך לא היו רגעים מועטים ונפוצות־השיר נתמזגוּ, גברו וגאו. נשמעו שירי קבלת־שבת, שירי־נוער, שירי־שדה, שירי־שמים, שירים על המים – ואחרי אלה באו שירי־פסח, שלעולם לא פגה חשיבוּתם. “עבדים היינוּ… ועתה אנוּ כובשים שוּב את הנגב, וכיום שוּב אנו יוצאים למלחמה על המדבר”. היה בהם בשירים אלה הקול הגא של נוער כובש הנישא אל תוך הלילה. “אנוּ בונים את הנגב…” היש הכרזה טובה ועזה מהכרזת־אמונים זו על שפתי נוער לוחם בליל־הפסח בקולו הקורא לחופש ולדרור? חלפה רוח־המשובה ה“צברית”, עברה קלוּת־הראש־והלשון. הנה נשמעו דברים כהויתם: “אנו בונים את הנגב…” בדמם התנגן השיר, מרדני ואיתן. הם חשוּ את הדברים בכל הולם שבלבם; הם הרגישו בדברים בכל נימה קודחת שבהויתם.

ועתה ל“הגדה”: “פתח, הנגב, את ערבותיך הצמאות…” מעברים שונים של חדר־האוכל קרעו קולות מפוּזרים את האויר בקצב מדוד, ואיש איש סיפר מקצת מן הסיפור. בני־קיבוּץ היוּ אלה שקראו מדבריו של איכר־חרזן, וקולותיהם היוּ נקיים מסלסוּלֵי־אמנוּת; בלתי־מאוּמנים ופשוּטים היוּ הקולות, אשר צלילי־הבגרוּת טרם הגיעוּ לנימתם העמוּקה – ועם כל זה היה השיר נאדר. מתוּחים ישבוּ, עיניהם בהירות ומשולהבות ואזניהם נטויות ל“הגדה” שלהם, מקשיבות לעצמם: ואז תם הכל ונשלם. לרגע קל השתררה דומיה בחדר, דומיה כה עמוקה עד שאפשר היה לשמוע כמעט את רחף כנפי־מחשבותיהם, כשהן מנסרות וּמרחפות סביב אותה מלה אחת: “הנגב”. הרים יוקי את כוסו והשקיע מבטו ביין. אך חייך, נשׂא עיניו ואמר חרש:

“לשנה הבאה בנגב פורח!”

החברים נאנחוּ, ישבו בהסיבה, חייכו זה אל זה והרגישו כי רווח להם. ושוב פצחו בשיר, אך הפעם בקול אחר. לא במתיחות ובהתרגשות ובהתמרדות – כי אם קלות ועליזות שרוּ, כשהם מושכים משיכת־יתר את הצלילים הגבוהים ומקישים בכוסותיהם לקצב־השיר.

פה ושם לאורך השולחנות, נשמעו צלצוּלי מזלגותיהם של בני־הקיבוּץ הרעבים בהקישם בכוסותיהם אגב שפשוּף רגליהם ברצפה. נשמעוּ קולות חנוּקים: “רעבים! רעבים!” “המרק והקניידלאך!” – עד שיוקי התישב בדעתו ונתן את הצו. אלה היוּ מעדני־מלך! סעוּדת־פסח ממש! כוּפתאות ודגים, חרוסת וּביצים ו“שאר ירקות” כסדרם וכהלכתם.

“לחיי הקיבוּץ!” אמר אחד בשעת־שתיה.

“לחיי הנגב!” ענה שני לעוּמתו ושוּב שתוּ הכל.

“לחיי פטרושקה פרתנוּ”, קרא שלישי לבּיבּוּש והכל שתוּ בשלישית וצחקו.

שירים פרצו פּה ושם למקוטעין.

ואחד הבחוּרים קם על רגליו כשהוּא חג ונע:

“חברים!” קרא. “הלילה אני נכנס לברית־הנישואין! הלילה אני נושא לי את הנגב!” – הוּא הרים את כוסו – “לחיים!”

הכל צחקוּ. חבוּרה קמה וסחבה החוּצה את החתן החג־והנע ותקעוּ את ראשו מתחת לברז.

“חברים!” התיז הלה מים על סביביו. “חברים, מה אתם עושים?” שאל בגאוה רבה וּבשכרוּת יתירה.

ואז יצאוְּ במחול־ההורה. לא היתה כהורה הזאת, הורה של הנגב. בחדר־האוכל התחילוּ בה אך לא היו רגעים מעטים והמעגל גדל ויצא אל החולות שבחוּץ. הם רקדו מתוך החלטה נחוּשה שאיננה יודעת ליאות.

"אנוּ נבנה את הנגב – – – "

והשירה נישׂאה על גלי־הרוח על פני המדבר ושלהבה את הלילה באש של קצב מרתק.

היה זה קולו של חג־הדרור בערבות־הנגב.

“לא יודע הרבה על מצב צבאי, כמו שאַתם קוראים לזה,” אמר לי דוב הגברתן בהעלותו זכרונות על אותם הימים. “אני והחברים קראנו לזה המאסר הגדול. כי כך היה ואין ספק כי כך היה. כּמוּבן, הבדל קטן. הולך־בטל, למשל, מסתבך ומוצא עצמו במשטרה, כך־סתם, בלי סיבה מיוחדת, רק מפני שהוּא הולך בטל. הוּא לא צריך לדאוג בינתים ל’מה נאכל', כי הממשלה דואגת לקיבתו. מוּבן, זה לא כמו שהבחוּרה מכינה, אבל אפשר לחיות. אבל מה קרה לנוּ? אנחנו משלמים מסים, לא? ואיך משלמים! באה הממשלה ואוסרת אותך ואתה צריך עוד למצוא מצלצלים כדי להשיג מזונות. אנשים כמוני, אנחנוּ הפועלים, המקבלים את המעטפה פעם בשבוע ומוציאים את הרוב מה שיש בה ביום הראשון – אנחנוּ קבוּרים באדמה!” הוּא תקע מבטיו בי מתחת לגבותיו העבותות והמצילות על עיניו. “אין עבודה – אין כסף – אין אוכל!” אמר לבסוף, ולשם הדגשה טפח בידו השטוחה על השולחן.

ואמנם כך בדיוק היה הדבר. בתי־החרושת עמדו דום, הבנקים היוּ סגוּרים, התחבוּרה שוּתקה, האשפה נערמה ערימות־ערימות ורוב מנקי־הרחובות ישבוּ להם מאחורי גדרי־התיל. ועוד רבים היוּ הדברים שהוּשבתוּ בעוצר: בתי־ספר, בתי־תיאטראות, קונצרטים, ביקוּרים, תחרוּיות־כדורגל. אתה צוחק, מה? התזכור מה שאמרוּ מנהיגי־הבריטים בזמן המלחמה לעמם ולעולם כוּלו, בשעה שהכל חשבוּ שהם לא ידעוּ כי הם נחלוּ מפלה? וגם היהוּדים אמרוּ את ה“דוקא” שלהם. מלה חשוּבה היא זו באוצר־לשונו של עם לוחם. “דוקא” – למרות זאת וּמפני זאת; כן, דוקא מפני זה אמרוּ הבריות כאן שיש צורך בכל כדי לתת טעם לחיים. הם אף שיחקוּ בכדוּרגל כשניתנה להם ההזדמנוּת!

לוּ שמעת את דוב מדבר על כל אלה! בחוּר טוב הוּא דוב זה, גדל־גוּף וגדל־לב! פניו קשים ואומרים זוקן ונדמה לך תמיד כאילוּ הוּא מביט בך מבעד לקדרוּתה של סוּפת־רעמים. אבל, האמינה לי, כי אין בכך כלוּם: דוב לא יגע לרעה באיש, אלא אם כן נאלץ לעשות זאת. הוּא סיפר לי הרבה על המצב באותם ימי־עוצר.

“ימי פוּרים היוּ אז – ימי צהלה ושמחה ליהוּדים על המן, רשע אחד מלפנים שרצה להרוג ולאבד ולהשמיד את העם כולו. באביב דאשתקד שרפו הילדים את דמותו וגם אכלו ‘אזני המן’ כמנהג מתוך תאוה יתירה. כך אמרו הם את ה’דוקא' שלהם. בנת?”

ודוב סיפר לי על רוני הקטן שנכלא מאחורי גדרי־התיל לשם “סריקה” יחד עם עוד שלוש מאות גברים. גם אברהמ’ס הזקן היה שם, הוא וקביו עמו; בן שבעים האיש – אני משער לעצמי איזה טרוריסט קנוא ונוקם יכול זה להיות! הם נכלאוּ כן בעמידה בשמש במשך שש שעות. אברהמ’ס הזקן ורבים אחרים נבלוּ־דהוּ בחמסין הלוהט, ורוני – נמאס לו הענין והוּא גם אמר כן בפה מלא. היתה לו דרך משלו להסביר משהוּ לזוּלתו כדי שזה יבין, גם אם הוּא עצמו לא היה אלא “שרץ” קטן שהיה ראוּי למנה הגוּנה של מלקות מפעם לפעם. קם ואסף את החבריה הצעירה וסידר משחק של חמורים. הילדים דהרוּ הנה והנה והכל שכחוּ את קדרוּת־רוּחם. מתחילה לא שמוּ החיילים לב לכל אלה. אבל כעבור שעה קלה החליט אחד מפרחי־הקצינים, הקופצים תמיד בראש מתוך נכונוּת לשרת, כי הנה יש לו צורך במדליה למען יוּכל לכתוב עליה לבחוּרתו. הוּא אמר לנהוג ביד רמה באֵלה הטרוריסטים הקטנים וכונן את רובהוּ – חפץ גדול, חדש וּמבריק זה! – וּפקד על אנשיו לכדן את רוביהם־הם: אין לדעת מה זומם לבם של יהוּדים אלה, קטנים או לא קטנים, ואין לזלזל בסכנות! דבר זה שׂם קץ למשחק־החמורים, רוני התקצף וּפלט מלת־גנאי ובשכר זה כבדוהו במהלוּמה נאה על קדקדו בקת של רובה. הוא הובהל לבית־החולים – אבל הוּא את ה“דוקא” שלו אמר!

והנה בֶּצי הגוצה והצנומה, זו בעלת חנות־המכולת בעיר השוכנת כבוד במאה שערים מאחורי גדרי־התיל. היא מבינה באותיות המרובעות – אבל אין האנגלית שגורה בפיה. לאמיתו של דבר, מימיה לא שאפה לכך. והנה, ביום הרביעי לעוצר זה נתקצפה בּצי: חנות נאה לה באיזור החפשי ואילוּ היא איננה יכולה להגיע אליה. המטבעות שבגרביה חדלוּ להצטלצל. היא חשבה על לקוּחותיה והחליטה, כי מחובתה לדאוג להם: חייבת היא להוסיף ולמכור להם את מליחיה ותפוּחיה וּשאר צרכיהם. חגרה סינרה והתיצבה בפני אחד החיילים ופלטה קצרות: “Me – grocery”¹.

מלה זו – grocery – לא יצאה מפיה חלקות וקשה היה לפענחה בשמיעה, אבל מה אכפת לה? היא חזרה על דבריה לא פעם וסברה, כי אין לו לחייל אלא לדעת זאת ולהבין, שהרי הדבר פשוט: Me – הרי זו בּצי; grocery – הרי זאת חנות־המכולת שלה. הנה היא בֶּצי פה בפנים ואילוּ חנוּתה היא שם מחוּץ, וּמרצונה העז להגיע לשם. וכי מי לא יבין מה כוונתה? היא חזרה על דבריה, סלסלה בלשונה, הרימה והשפילה את קולה לכל מלוא־הסולם והעירה את חמת־החייל. קולה נעשה צרחני עד שכמעט לא דמה לקול אדם. תפש החייל ברובהוּ – אך לא, הוא רק העביר את בֶּצי לצד השני של גדר־התיל לקצין אחד. בּצי נשׂאה מדברותיה גם לפניו, ובהגיעה לכך דמתה לשממית זועמת בעלת פרצוף אדום:

“Me grocery” התריסה בּצי בפני הקצין באש חפוזה. הלה פנה לה עורף. (הלא מוּבן: רק כדי להציל נפשו!) ובצי – פניה לחנותה כשקומתה זקופה.

ורֵעַ לו לדוב, כובס; משה שמו. הוּא אוסף את כל הטעון כביסה בירושלים כוּלה וּמחזיר הכל נקי. גם הוּא גר במאה שערים. ואף הוא בשואפים לצאת. חייב אדם לאכול, הלא כן? וצאצאי־משה הם כחול אשר על שפת־הים, ואשה לו למשה… מילא, כל הממעט דברים הרי זה משוּבח! מה עשה? ניגש לחייל ואמר לו, כי הוּא מחוּייב לצאת, כך־סתם. בידידות. אולי יבוא יום ויכבס לו את כתנותיו בתשלוּם מיוּחד. תקע לו לחייל עשרים וחמשה גרוש והחייל העלים עין לשעה קלה. בעל־גוּף הוּא משה, גיגית גדולה וכרסנית – אך בתוך שתי דקות נמצא מעבר לגדר. עד כאן טוב ויפה – חשב לו משה. תשב לה רבקה אשתו מאחורי־הגדר תעלה את גרת־קללותיה; מה אכפת לו?! אבל ייתכן שהחייל היה עושה מה שעשה בפחות? עוד ישוּב ויעיין בדבר.

כשדוב סיפר לי על זה האחרון לא פסק מצחוק לעצמו: משה הוּא בחוּר כארז" – חזר ואמר.

“שמעני,” אָמר אלי אחר זמן, כשפּניו קרובים לשלי. “צריך לצחוק ולצחוק. זה העיקר. הצפירה צורחת באזעקה, מכונת־היריה לא פוסקת מן הטַ–טַ–טַררר שלה, אבל אתה ממשיך לצחוק. אם לא אפשר להתפוצץ!”

ואמנם צדק דוב. דרוּש אומץ מלוא־הלב כדי להתיצב בצידם של “גבורים קטנים” גדולים אלה – בצידם של רוני וּבצי וּמשה ודומיהם, בני־האון אשר לא ידעוּ יאוּש באמרם “דוקא” זה שלהם אשר בו בטחוּ כי נצח ינצחוּ!

ספור־אגדה

אחי, הנה הסיפּוּר היפה שסיפּר לנוּ אתמול סבא סוּן־טַאוּ. בודאי תשמח גם אתה לקראו.

בראשונה – פתח סוּן־טאוּ – לא היה קוּאַנג־יֶן חסיד במעשיו. וּבימי ילדוּתו, ואף בהיותו איש צעיר, הרבה לעשות את הרע בעיני האלים וּבעיני האדם. היה זחתן, מקל בכבוד הוריו וּבכבוד זקני־הכפר, ורק בשוּבו מנדוּדיו, אחר פגשו בדייג סאַרי־פּוטא ואחר למדו את החכמה מפי צ’אנג־טסו – פנה אל ארחות הישרים ויהי לאיש צדיק.

הוריו של קוּאנג־ין היו איכרים מאוּשרים, וּלאחר שנולד להם הילד מתה האם לִין־טא, ואביו לא הוסיף לקחת לו אשה אחרת כל ימיו, כי מאד אהב את לין־טא; ויחי עם בנו הקטן ועם האומנת אשר טיפלה בו. ככה חי ין הקטן בבית אביו, אשר אהבו ולא גער בו על תעלוּליו ועל מעשיו הרעים. וגם האומנת לא כיהתה בו בפחדה מפני אבי ין, פן תכאיב לאיש הגלמוּד. בהיות קוּאַנג בן עשר שנים קנה לו אביו את הנבל וילמד את ידיו לפרוט על פיו. וּבהיות קוּאַנג־ין בן חמש־עשרה שנה, לא היה עלם יפה ממנוּ, ולא היה אדם אשר ייטיב ממנו לפרוט על הנבל – אך לא היה בכפר עלם עז־פנים ממנוּ.

יום אחד עבר אדם זקן על ביתו וייתקל באבן ויפול. מיד קפץ עליו כלבו של קוּאַנג־ין ויבהילהוּ עד מוות וקוּאַנג־ין עומד עליו אחוז עוית של צחוק למראה הזקן המתיפח. עבר שם איכר אחד, גירש את הכלב והקים את הזקן על רגליו, וּבפנותו אל הנער החל לנזוף בו בדברים קשים. מיד תפש קוּאַנג את נבלו, ויהסנו בצליליו הרועשים.

וּלאביו של קואנג־ין ידיד־נפש ולו בת ושמה טוּאַן־מי, והיא מאורשת מילדותה לקואנג־ין. ואף כי אהבה טוּאַן־מי את ארושה בגלל יפיו וכשרון־נגינתו, מאד דאב לבה למראה פּחזוּתו ורוע לבו, ותתפלל בעדו כל הימים, כי ייטיבוּ האלים את לבו והיה לאיש ישר ומכבד את הבריות. ומדי ראותה בעד החלון את הנער עובר ברחוב, משטה בזקנים ומתגרה בנערות הקטנות, היתה בוכה ומתיפחת, אך לא העזה לדבר אליו מטוב ועד רע, כי טרם ידע עליה מאוּמה, אף לא ראה אותה מעודו.

בהיות קוּאַנג־ין בן שמונה־עשרה שנה סיפר לו אביו על טוּאַן־מי כלתו וכעבור שבוע ימים הוּבאה הכלה אל ביתו. בראשונה היה נרעש ומתפעל מיפיה הצנוע של אשתו. וימים רבים לא נראה עוד קוּאַנג־ין עם כלבו ברחובות. הוּא עשה עם אביו בעבודות־האחוזה, ובערוב היום ישב על המרבד עם טוּאַן־מי ופורט לפניה על הנבל. האביב היה בארץ. העצים פרחוּ בשלל גונים והשמש האירה את השדות הירוקים. ויצא קוּאַנג־ין עם אשתו אל הנהר, וּבשבתם בבוצית, חותרים וּמפלגים את המים הזוהרים, נטל את הנבל וישר שיר־אביב, ויך במיתרי־הנבל ויהמוּ בקול־מצהלות מרנין את הלב ומסעיר את הנפש.

ככה חי קוּאנג בשנה הראשונה לנשוּאיו, עובד בשלווה בביתו וּבשדהוּ, שוקד על ספרי־החכמים ומשרת את אביו הזקן. אך מקץ השנה ניעור בו יצרו הרע מנעוּריו, ותמאס נפשו בחיי התום והשלוה אשר בביתו ויבקש לשוּב אל תעלוּליו.

ויאמר קוּאַנג־ין אל אביו:

“נקעה נפשי מחיי־הבטלה אשר בכפר, נקעה נפשי מאנשי הכפר הנבערים. אלכה לי אל הערים הרחוקות ואשמש את החכמים ואלמד חכמה מפּיהם.”

ולא שעה לתחנוני־אביו ולדמעות טוּאַן־מי, ויעזוב את כפר־מולדתו הקטן אשר ליד הנחל, וישם פלדס משי על שכמו, ויתן פירות ודברי־מאכל בכְפָתה, ושקיק של זהב לקח עמו ואת הנבל, וישם לדרך פעמיו.

ימים רבים שוטט קוּאַנג־ין בדרכי־נכר, ראה כפרים וערים, ראה בתים גדולים ושווקים הומים, ואל החכמים ואל המורים לא שאל, ואך אל מקומות־השעשוּעים שׂם את פניו. ולגין של כסף קנה לו, ומדי עברו אל בית־מרזח ימלאנוּ יין. את אביו ואת אשתו לא זכר, אף לא שר עוד על האביב ועל הסתיו, על חדות־היום ועל תוּגת־הלילה. בין הסובאים התגלגל ויפרוט להם שירי־יין־וגילוּפין, עדי יפול בשכרונו הלום ומגואל.

ויהי היום וקוְּאַנג־ין עושה דרכו על גדות־הנהר, ועל הנהר אין בלתי אם סירה קטנה בלבד, וּבתוכה דייג זקן, פורש רשתו לצוּד את הדגים אשר במים. ויקח קוּאַנג את נבלו וימתח את מיתריו ויבקש לצוּד את לב־הדייג בנגינתו למען ישכח את רשתו וסירתו תעלה על שרטון. פצח קוּאַנג־ין במנגינה פוזזת, ומיתריו רועשים למגע אצבעותיו הדקות, וגלי־הנגינה רודפים וחופפים זה את זה, נוקשים וּמפזזים במחוגה. הפך הדייג את פניו ויתבונן רגע אחד במנגן, אחר שב אל רשתו, ולא הוסיף להביט אליו. ויחר אף קואנג בדייג ויוסף להרעיד את שלות המים בגעש־מנגינותיו – אך ללא הועיל. הדייג ישב על חֲוָק הסירה ולא שׂם את לבו אל המנגן השחצן. וירף קואנג־ין ידיו מן הנבל, וישב להתבונן בדייג המוּזר אשר משה את רשתו וירסס רבבות אגלי־פז על המים בהטילו את הדגים הניצודים אל תוך הכפישה אשר בירכתי־הסירה. ויהי ככלות הדייג לרוקן את רשתו, ויקפלנה, ויכנס את המצופית ויחתור אל שפת־הנהר, מקום שבתו של קואנג־ין.

לקח הדייג בידיו הלחות את הנבל מידי קואנג־ין הנבוך, כיוון את מיתריו, אחר כרע על ברכיו וּפניו מוּל פני קואנג. הרים את אצבע ימינו ויך במיתר האמצעי וצליל חד וחזק נפלט מן הנבל ויזעזע את הדממה לרגע – ויגווע. אחריו זרמוּ הצלילים הברורים מבין אצבעותיו בזרם בלתי־פוסק. בתחילה היוּ הקולות קצרים ושלמים כאגלי־הזהב הנוצצים שניתזוּ מן הרשת, ומתוכם נשמע רחש המים הזורמים לאטם ונהרת השלוה השורה על חלקת־הנהר, איושת הדגה המשוטטת במים מתחת ולחישת הרוח המרחפת על פני המים ממעל. אחר ניתכוּ צלצלי פעמונים וּנקישות הזוּגות אשר לעדרים, ברוצם במורדות־ההרים אל המים לרוות את צמאונם, וּקריאות הרועים ברוּצם אחר העדר, גורפים ברגליהם צרורות ואבנים. וקואנג־ין היה מוקסם מיפי הנגינה אשר לא שמע כמוה מימיו, והוא מביט בעיני־הדייג העזות הצופות בו בתוכחה. לפתע החלוּ הצלילים להידרדר רסוקים ופצומים, סוערים ומכים כקול המטר הניתך על חלקת המים. יש אשר ירעם הרעם ויש אשר יברוק הברק. וקואנג־ין יושב, נושם בכבדות והזיעה נוטפת ממצחו, והוּא חש כמו מבול־מים מציף אותו והברקים קופחים על ראשו ומסנוורים את עיניו. וּבעודנו מתבונן במנגן קם האיש ממקומו, צועד לאטו לעבר סירתו אשר בנהר. ומדי לכתו יוסיף להמטיר את צליליו, ואף בשבתו בסירה יוסיף לנגן בידו האחת וביד האחרת יחתור במים, חתור והתרחק, חתור והתרחק בנהר, בעודו מפריח את צלילי־הנבל לאחוריו, עד כי נתעלם במעלה הנהר.

נדהם ונפעם קם קוּאנג־ין ממקומו, ויזכור פתאום כי אין הנבל עמו, כי הדייג לקחו. ויחל לרוץ אחרי הסירה ברגלים כושלות, אך עד מהרה נוכח לדעת כי לשוא יגיעו, כי הסירה נעלמה מאחורי הגבעות. וּבכל הכיכר לא נראה אדם.

לעת ערב הגיע קוּאנג־ין לעיר השוכנת לחוף אותו הנהר. ויקן פירות וּרקיקי־אורז ויאכל. והנה עבר עלם צעיר וישאלהוּ אי מזה יבוא ואנה פניו מוּעדות. וכשמעו כי אין לו קרוב ומכר בעיר, ויזמינו ללוּן עמו בבית־אביו. ונפש קוּאנג־ין נקשרה בנפש מארחו, הוּא ליוּ־האַנג, ויספר לו את כל המוצאות אותו. על כפר מולדתו, על אביו ועל אשתו טואן־מי סיפר לו. וּמדי סַפרו תרדנה הדמעות על לחייו ויבקש את נפשו למות, כי יצא לבו לראות את אביו ואת אשתו היפה, את השדות הירוקים אשר בכפר ואת הפלג הכחול אשר לרגלי ההרים הגבוהים. אחרי כן סיפר לו על הדייג ועל נגינתו הנפלאה ואת אשר לקח ממנוּ את נבלו.

וינחם ליו־האנג את רעהוּ בצר לו. ויספר לו על דבר נסיעתו אל המורה הגדול צ’אנג־טסו, ויבקש ממנוּ להילוות אליו למסע, והיה, כאשר ילמדו וישכילוּ וישוּבו אל ביתם, והיוּ למשוש ולברכה לארצם ולמולדתם. וקוּאנג־ין זכר את אשר אמר לאביו, כי חשקה נפשו בלימוּדים, ויאות לנסוע עם רעהוּ אל החכם צ’אנג־טסו.

עשרה ימים עשוּ את דרכם בהרים וּבעמקים. ויבואוּ אל מקום שבתו של החכם עם תלמידיו. ויהי כבואם וישבוּ לארץ בין התלמידים, ויטוּ את אזנם לשמוע אל דברי המורה.

ויאמר החכם:

“אמרו נא, אחי, מי האיש שאנו חייבים בכבודו וּמצווים לשמוע בקולו בכל עת?”

ויען אחד התלמידים ויאמר:

“האיש אשר עזב את ביתו וינד למרחקים ללמוד את החכמה.”

ואחר ענה ויאמר:

“לא כן, כי אם האיש אשר כוחו גדול והוּא זכה במקום הראשון במירוץ ובמחול.”

ואחרים אמרו:

“אשר ייטיב מכל לפרוט על פּי הנבל.”

“אשר ידע את האמיתות הגדולות.”

“אשר נחה עליו רוּח האלים.”

ועוד תשוּבות כמו אלה.

אז יאמר החכם:

“לפני ימים רבים וּרחוקים, על מורדות הרי־ההימאלאיה העצוּמים, ליד עץ־התאנה – חיו הקורא, הקוף והפיל. ויחיוּ שלשתם במאורה אחת ולא כיבדוּ ולא הוקירוּ איש את אחיו. ויהי היום ויאמרו שלושת בעלי־החיים: ‘הבה נמצא מי אשר שנותיו רבות והוּּא הגדול בינינוּ, ונכבד על פני כוּלנוּ. נעזור עמו ונשמע אל כל אשר יצווה אותנוּ לעשות.’ ויעשוּ כן. וישאלו הקורא והקוף את הפיל ויאמרו: ‘ספר לנו מאשר תזכור מן הימים הקדוּמים.’ ויען הפּיל: ‘רעי, כאשר הייתי אך שגר־פיל נהגתי לעבור על פני עץ התאנה הזה, ותגע הזמורה הקיצונה עד בטני. עד כאן אזכור מן הימים הקדומים, רעי.’ וישאלו הקורא והפּיל את פּי הקוף. ויען ויאמר: ‘רעי, בעודני קטן מאד, הייתי מכרסם את הזמורה הקיצונה בשיני. עד כאן אזכור, רעי.’ וישאלו הפּיל והקוף את פּי הקורא. ויאמר: ‘לפני ימים רבים היתה חורשת תאנים בבקעה, ובאחד הימים קטפתי ענף מאחד העצים ואטעהוּ במקום הזה, וממנוּ גדל עץ התאנה. ועל כן, רעי, גדול אני בשנים משניכם.’ ויאמרו הפיל והקוף אל הקורא: ‘אתה, רענוּ, הגדול מכוּלנו, וּמעתה תיכבד על פנינו ונשמע אל כל אשר תצוונוּ לעשות. התנהל אותנוּ בעצתך הטובה?’ ומאז, אחי, ניהל אותם הקורא בעצתו הנבונה ויורם את ארחות־הבינה־והחכמה, את נתיבות־היושר־והמוסר ואף הוּא שוקד לעשות ככל הדברים אשר הורה אותם. וכן חיוּ בעלי־החיים באחוה ויתנו כבוד איש אל אחיו. ואת אשר השכילו לעשות בעלי־החיים הן נוכל לעשות גם אנו: לחיות באחוה איש עם אחיו, אף לכבד ולהוקיר את הגדול ממנוּ בשנים, כי לו הבּינה והדעת.”

אחר הדברים האלה קמוּ כל התלמידים ויפוּצו לכל עבר, אך קואנג־ין וליו־האנג ניגשוּ לברך את צ’אנג־טסו החכם. וישאל אותם צ’אנג־טסו לעירם ולביתם ולמוצאות אותם בדרך. ויהי כשמוע החכם אודות הדייג ועל נגינתו ואשר לקח את הנבל, ויתבונן בפני קואנג־ין רגע ויאמר:

"הבה אספר לכם, אחי, מי זה המפליא לנגן:

“בארץ הודוּ הרחוקה היה מלך גדול ולו בן חכם, הוּא הנסיך סאַריפוּטא, אשר בהיותו עלם צעיר נלקח ממנוּ כוח־הדיבוּר, וייאלם לנצח. ויצר לו עד מאד, כי לא יצלח ללמוד את חכמת המורים הגדולים אשר בארץ הגנגס הנאורה, ויעזוב את בית אביו חרש, וידוד לארצות רחוקות. ומאז הוּא שט על פני הנהרות בסירתו וּברשתו. אף כי לא יכול לשמח את לב־האנשים בדבריו, הנה גדול כוחו בנגינה מאין כמוהוּ בארצות־החיים. כי הקשיב סאַריפוּטא בשים־אוזן לקולות הרוחשים ביקום ויתבונן כל הימים ליפי הארץ ולהדר־נהרותיה. והוא נע ונד ממקום למקום; ומדי חנותו, יתאספוּ אליו הנערים והנערות אל גדות הנהר וניגן סאַריפוּטא כל מנגינותיו הנפלאות לפניהם. ככה יעשה סאריפוּטא כל הימים.”

וישתוממוּ קואנג־ין וליו־האנג לאיש המוּזר, וצערו של קוּאנג לא היה לו עוד, כי על כן לא דייג פשוּט גזל ממנו את נבלו, כי אם גדל־המנגנים אשר בארץ לקָחו בשל התנהגוּתו הפרוּעה.

וישב קואנג־ין שנתיים ימים עם מורו צ’אנג־טסו, וירב לשקוד על תורת חכמי סין הגדולים.

יום אחד, בהיותם בשדה, עברוּ עליהם עלמים אחדים ויעמדו להקשיב לדברי המורה בדברו על האזרח המכוּבד וחובתו למדינה, ועל חובותיו של האיש הצעיר להוריו ולזקנים. ויקפוץ אחד מן החבוּרה ויאמר:

“הלעולם הצדק עם אבותינוּ, ועלינו לשמוע בקולם? הן ייתכן כי טועים הם!”

“אָכן,” ענה החכם, “ייתכן כי אבותינוּ אף הם טועים. אפשר הדבר. אך אין זה ודאי, כי אמנם טועים הם. וּלמען נדע אם טועים הם או אינם טועים, עלינוּ ללמוד בתחילה לדעת את כל דבריהם על האדם ועל תבל ומלואה. היקוּם גור־הנמר על אביו ללמדו את דרכי־הטרף ודרכי־ההתגוננוּת? – לא. כי על כן ברוב ימים יקנה לו כל חי חכמה וּבינה. והנסיונות אשר בהם יתנסה יורוּהוּ את הדרך להיטיב ולשפר את דרכי־חייו ולתקן את משוּגותיו. החיים, אחי, מרובי־פנים הם. רבים, רבים האנשים על פני האדמה, ורבים ושונים הם. מהם רעים ומושחתים, השוקדים להכשיל ולצוד את חבריהם התמימים, אשר לא יכירו את המזימות השוכנות בלבבם. אך מדור לדור יוסיפוּ האנשים הטובים על אוצר ידיעותינו, ואף יורוּנוּ להבחין במחשבות־סלף ואיזו דרך נתגונן מפני הרשעים. ולאדם הטוב גם לו דרושה ידיעה רבה ונסיון רב־ימים, למען ראות וחוש בפגעי־רעהוּ הנסתרים וּלעזרו מתוך הבנה ועדינוּת, למען לא יבוש הנעזר ודחה את יד העוזר. הרבה יש לדעת למען היות אדם טוב באמת. על כן חייבים הצעירים בכבודם של הגדולים מרובי־הנסיון וּנבוני־הדעת.”

ויקפוץ אחד וישאל:

“החייבים אנוּ לעשות גם לטובת הצעירים וּלטובת האנשים בני־גילנוּ?”

ויען אותו צ’אנג־טסו:

“שני אנשים נזדמנו במדבר בדרכם לעיר השוכנת לחוף־הים. ויהי בהיותם בדרך וימצאוּ כיכר־זהב. ויאחז האיש החזק במפרקת האיש החלש ויאמר: ‘שׂא לי את הכיכר הזאת, ואם אין, פה תהיה קבוּרתך!’ ויען האיש: ‘נקל הוּא לשנים לשׂאתה העירה, אך כבדה היא מהינשׂא בידי אחד ממנוּ’. ויגער בו החמסן ויתן את המשׂא על כתף־חברו. ויהי אחר עברם כברת ארץ, ויצנח האיש הרפה ולא קם עוד. אז עמס החמסן את הזהב על כתפו, ולא ארכה השעה ותמעדנה גם רגליו, ויפול גם הוּא בחול המדבר וימת. אחי, יש רב בעולם לשנים בהיותם אוהבים ועוזרים איש את אחיו.”

ויהי מקץ שנתיים ימים, ויברך צ’אנג־טסו את שני תלמידיו המצוּיינים בהיפרדם ממנוּ לשוב אל ביתם. וּביום העשירי באוּ אל בית ליו־האנג. וישב קואנג־ין בבית רעהוּ שלושת ימים, ואחר שב ללכת אל אביו ואל אשתו טווּאַן־מי.

וּבהיות קואנג־ין על שפת־הנהר, ויזכור את הדייג הפלאי, ואף את מעשי־נעוּריו המגונים זכר. ויבך בלבו. ויתפלל לאלהים כי ימן לפניו את סאַריפוּטא למען יתחנן לפניו כי ימחול לו. עודנוּ שקוע בתפילתו, וישמע פתאום לאט ניגון מתלבט ברוח, והלאט הולך ומתגבר, הולך ומתברר. ונשמע בניגוּן כפטפוּט החרדלית היורדת בחגוי־הסלעים בין הררי־ההימאלאיה. ותיפעם רוּח קואנג־ין ונפשו חישבה להתעלף. כי הנה הופיעה הסירה הקטנה במעלה־הנהר, והדייג היושב בתוכה חותר בידו האחת וּפורט על הנבל בידו האחרת. ויקרב סאַריפוּטא את סירתו אל החוף ויגש אל קואנג־ין וישב לארץ על ידו. ואת הנבל הניח בחיק קואנג־ין. אחר הוציא מאבנטו נייר־משי מקוּפל ויתננוּ לידו. וקואנג־ין יושב כפסל־אבן ועיניו פקוּחות לרווחה והוּא מביט אל פני הדייג באימה ובתמהון. ויצחק אליו סאַריפוּטא בטוב לב, ויור באצבעו על הנייר. וקואנג־ין פרש את הגליון ויקרא:

שָׁמְעוּ הָאַלִים לִתְפִלָּתְךָ, אָחִי הַיָקָר.

סָאריפוּטָא סָלַח לְךָ

וְאָף הִנֵּה הוּא מֵשִׁיב לְךָ אֶת הַנֵּבֶל.

שָׂא בְרָכָה מֵאֵת אָבִיךָ לְיוּ־הַנְגְ.

ויפול קואנג־ין על פניו ויבך. ויודה בכל לבו ונפשו לדייג הנאמן וגדל־הנפש, ויבקשהוּ לבוא עמו לחיות בביתו כל הימים. וסאַריפוּטא הניע בראשו ויבט על המים ואל העננים הלבנים. ויזכור קואנג־ין כי לא מעוני חי הדייג על פני נהרות, כי מאהבתו את הרוּחות ואת לחש הגלים.

וסאַריפוּטא לקח את קואנג־ין אל סירתו, ויסיענו שמונה ימים להשיבו אל ביתו. וּבימים ההם לימדוֹ את כל המנגינות אשר ינגן, אף לימדהוּ להבין את לחש הרוחות הקטנים ואת צפצוּף־הציפרים, את רעם האשדות ואת צריחת־הנשרים, את נאקת העץ אשר הכה אותו הברק ואת גניחת הבית אשר סחפו השטפון, את שירת־הסתיו ואת שירת האביב, את שירת היום הבהיר ואת שירת הלילה האפל. וקואנג־ין מאזין בשום־אוזן, וילמד לדעת את כל אשר הורהוּ הדייג הנפלא.

ויהי ביום השמיני ויפרדו איש מעל אחיו. סאַריפוּטא אוחז דרכו בנהר וקואנג־ין עושה דרכו בחרבה. ויעבור הרים וּבקעות, וּביום השביעי הגיע אל הנחל הקטן. וירץ, כל עוד נפשו בו, והנה טוּאַן־מי יושבת בחצר ליד אביו הזקן, והם בוררים את האורז. ויפול קואנג־ין על צוארם בבכי גדול, ויחבק את ידי אביו, וישק לטואן־מי הנדהמה. ויבכו שלשתם ויצחקוּ חליפות, ואין דובר דבר, כי נפעמה נפשם מדבר.

וקואנג־ין האריך ימים עם אשתו טוּאַן־מי ועם אביו, ויולד בנים ובנות. והנערים אשר בכפר יבואוּ מדי יום ביומו אל ביתו ולמדו מפיו את חכמת מורי־סין הגדולים, על האזרח המכוּבד וחובתו למדינה, ועל חובותיו של האיש הצעיר להוריו ולזקנים. ואחר ינגן לפניהם את המנגינות הנפלאות אשר לימד אותו הדייג סאַריפוּטא. וקואנג־ין וליו־האנג באים איש אל בית אחיו מדי שנה בשנה. ככה יעשוּ כל הימים.

געגוּע של משתמט במדים

היתה שעת דמדוּמים, בין יום ללילה, כמעט נראה לעין כיצד האור כבה לאטו והכוכבים הם דלים ושלא במקומם, כפנס נשכח עם בוקר. רוּח קלה המשיכה להחליק ולטאטא את הכביש הלבן בין הגבעות של רמת שפת־הים. והוּא צעד למחנה בנעלי־צבא מבריקות מבלי להשגיח בשקיעה האדוּמה שדעכה מעבר לרצוּעת־הים.

מבטו היה נעוּץ בזמן המסחרר שנעלם מתחת לפסיעותיו. רוּחו היתה נתוּנה למגע הזכרונות בתקוּפה הרוָה של הפלמ"ח, כשהוּא מתאמץ לקמוץ את המרחק שנוצר, לשוּב ולחוש את “אז” – (וכאשר הצליח לשכב על גבי מזרן ממורט המשתפך משני צידי המיטה־בחסד, וּלהקשיב להמוּלת הקולות ולהריח באמת את בליל הריחות של אותה עליית־רפת אפלוּלית ולשמוע בקצב־הדם את התַּך־תַּך העמוּם של משהו העולה במדרגות בחוץ). ובתוך כל זה עברתו כּגל־אהבה השאלה שהיה שואל תכוּפות בימים הראשונים: מה עשית? “מה עשית” זה נובע ממעינות עמוּקים של בוּשה. הפעם לא היה כה מתפרץ וחריף כאז. עכשיו חכם ונרפה במקצת.

הוא ניער את מבטו לתוך ערוץ נסער במרוּצתו לים, שנתגלה לכל רחבו. היה יופי בשקיעה. והיתה בו נעימות כשראה את עצמו חייל בודד, בן־העיירה, חש וחושש בעצם לפגישה שניה עם אותה כיפה־אדוּמה, זאב־החיילים, התקל בשקיעה בדרך, מֵחוסר־טעם לחוסר־טעם, נבוך מזכרונות וּּמפחד־רגשנוּת – (שם עם סיוּר לילה, כשהיוּ נתקלים בשחר או זריחה במעלה הר מסולע, כשהיו מגלים את השקיעה או נוף־הרים מסוער, אז, שם, מתנשמים, בתוך הקולות “המתפעלים” “הא! הו! נהדר!” המצטעקים באירוניה, המסתירים מאחוריהם רגשנות קטנה; בתוך המולה זו אפשר היה בשקט, כמעט חרש, להתענג על יופי מתגלה) – אך עתה יש בה בהנאה קטנה זו משהוּ רכרוּכי ולא נכון, אך גם הדממה והצבעים מסביב הם עמוּקים ורווים ברגעים האחרונים שלפני המרגוע השחור.

הוא ירד אל השביל החולי, מהרהר בזה המצטרף לאותו ענין גדול וקדוש: אנשים וחמרים ו“ביטוּיים” ומסיבות, שירים, מסעות, סיוּרים וּמדוּרות־מדוּרות, יחידות־חיים שעברוּ – פלמ“ח־פלמ”ח־פלמ"ח: היה בו רצון לזעוק כמו אל משהו יורד: “לא! זה לא נכון, חכה!” והתישב על אחת התלוּליות בהחלטה לעשות את חשבונו: אתה, – אמר לעצמו בשקט – אתה המסוער ממאורעות־עולם, חשבת אז: מה לי בעצם כאן בירכתי־העולם, שקוע “במשחקים”? רצית להיות במרכז־ההתרחשוּת, בנקוּדת־המוקד של ההיסטוריה. להילחם רצית, להילחם על עלבונך, בן הארץ הזאת, שאינו יודע שיעבוּד מהו וחש לפתע כמו יריקה את הקשר השותת־דם עם מליוני הסחופים, אחיו. הכל העיב, הרצון לשנוא מקרוב, רצון לנעוץ תוך רעמי־קרב צפרניים מעוותות בצוארו של אחד מאותם עכורי־נשמה! – געשוּ הרהוּריו: ורק זה? האם האידיאליזם בלבד הוא שדחף אותך אותו בוקר גשוּם וּמעורפל לנתק את הקשר עם כל מה שיקר וקדוש לך? – לא – ענה חרש, – נוסף אותו צורך אינטימי לבחינה עצמית. היה בו משהוּ כופה שנגע בנימים דקות של הערכה עצמית, בדבר יכולת וכוח־סבל ממשי. היה צורך מעיק לדעת, כיצד תעמוד בבחינה הגברית על פני התהום ממש, באותו גיהנום שאתה מכיר רק מאותיות וּבדים יהיה לנשימת־רגע שלך, לחווית־דם, – והיה בזה אולי כוח־דוחף עיקרי. כן. היוּ עוד אותם ילידי־טוּמאה – משקעי־נפש קדוּמים, שונים, עכורים, שרצו למצוא את פוּרקנם בעצם החיים האלה, היוּ אלה כוחות שנפגשוּ וסחפוּ הכל אתם, – כך הרהר.

אך ברגע שמצא את עצמו שוּב בתוך הלילה, מתפרקד על גבי תלולית־חול סחופת־רוחות, מציץ אל חלל־הכוכבים, היה כבר שקוע כוּלו בהתגנבות אל הבאר, נתוּן לאותה דממה ממוּתחת בתחתית הואדי הלילי – – –. כך. היוּ לילות מכוכבים והיוּ לילות אפלים. היוּ לילות של סיוּרים, של התגנבוּת, של תרגילים. והיה ברוּר שזה נכון. היה ברוּר שזה נחוּץ. כל זה היה ברוּר וּפשוּט כמו הארץ. ברוּר וּפשוט כמו הצורך האיום במולדת.

לפתע קפץ על רגליו כשזכר את השעה המתאחרת ושב לצעוד בדרך חזרה אל המחנה כשמבטו נעוּץ בברק־הנעלים המוּעם בדרך – החול, ורעיונותיו הולכים ונשנים מאז כמו המאמר־החוזר של התוּכּי, צפור־הגורל. הכל לא ברוּר, לא נכון, לא נחוּץ. עכשיו הוא יודע. כל זה מתרסק, משתחק ביומיום העכור, המבייש, הלא־נחוץ, לא נחוץ! ואתה, – חזר ואמר לעצמו – הרי בעצם ידעת זאת אז במעמקי־הכרתך. אלא שהשלית את עצמך: אוּלי בכל זאת! אך “אוּלי בכל זאת” זה שקע גם הוּא עם ההכרה שכל זה אינו מקרה. הכרה שנתן בעדה דמים של השפלה יום־יום. אותה השפלה היא לחם־חוק. אין להימנע ממנה כמו שאין להימנע מתנועתנו עם תנוּעת הכדור. זהוּ הכרח. חוק פיסיקלי. – הוּא נתקל ביתד עזוּבה. במרחק צעדים ממנוּ השחיר אוהל. הוא הגיע למחנה. עמד, הרהר, והחליט: צריך לחזור.

¹

א

אחר חצות. ים של דממה וגגות ואנטֶנות. מאחורי חלונו המוּאר של חדר על גג הבית, מספר חמשים ושבע, פועמים עדיין חיים. על גבי המיטה המוּצעת יושבת בפיז’מה מפוספסת של גבר – היא. שוקע בכורסה שממוּלה, כמו שפרק מעליו כבדו של הרהוּר – הוּא. מאירה וזאב בן־ברק.

שנתים. שנתים… צפרנים נשוּכות ועינים שקוּעות ונבוכות. עינים תמהות והנף צמה רפוּיה:

“זאב’יק, את ה מטורף, בוא לשכב!”

“אינך מקבלת את דברי ברצינוּת.”

הרי אני מכירה את השגעונות. אחד ממצבי־הרוּח."

“הפסיקי, מאירה, ראי, מעולם לא זלזלתי בך. הביני מלה במלה: אני רוצה שניפרד! אין זה אחד ממצבי־הרוח. וגם לו היה – לא הייתי אומר זאת אלמלא הייתי חושב…”

שתיקה. נסיון אחרון לעבור את מצרי־השמא.

ואז לחשה:

“אינני מבינה אותך… שניפרד?”

“כן.”

“לגמרי?”

“כן, לגמרי!”

“למה, אבל למה?”

“למה… למה? משוּם שאינני יכול להמשיך כך.”

“איך, איך אינך יכול?… זאב… בוא…”

“לא. מכאן, ממקום שאני יושב, אומַר לך הכל.”

“מה שוּב תאמר?… אתה מפחיד אותי…”

“באחת: עלינו להפסיק לחיות במשוּתף האומנם לא חשת עד כה כל שינוּי?”

“לא. לא חשתי… לא חשתי… מה אתה מדבר? זאב, עליך לומר לי: מה קרה?”

“אינני יכול להיות אתך יותר.”

“מאוּסה?”

“לא. להיפך. גם עתה אני חש לא פחות משיכה אל גוּפך, אל השיש החם שלך. באפלה, כשאנחנוּ צמוּדים – אני אוהב אותך. אבל עכשיו, כשאור, כשאני רואך לפני כפי שאת: ואת יפה וחמוּדה, כן; אינני אוהב… פשוט. ברור? באור, ביום כשאת מסדרת את החדר, תולה תמוּנה, סורגת, כשאת מספּרת לי מה קראת וחשבת ועשית ורצית – אינני אוהב אותך. והריקנוּת – אמרי משהוּ, מאירה…”

“בוא, זאב, בוא אלי… אני אוהבת…”

“לא, אינך אוהבת אותי. אינך יכולה – כשם שאין בי שוּם דבר כזה אליך.”

“יש בך, זאב. אני יודעת…”

“די. הפסיקי. כך חיית אתי שנתים והשלית את עצמך שקיימת אהבה בינינוּ. או, שלא חשבת כלל. קיבלת את העוּבדה: נישוּאין! ואני הייתי אדיב וטוב, ובזה הסתפּקת וקיבלת הכל כאושר. את מופתעת, מה? אבל אני לא השליתי את עצמי מעולם. תמיד ידעתי את האמת: היינוּ קואופרטיב טוב! חיבבנוּ זה את זה, התאמנו זה לזה. אני הייתי אז משוחרר מהצבא שלא־בזמן וּמעט מיואש וחסר־סבלנוּת, עצל מלשאת בדידוּת שתקפה לעתים עד כדי מחנק – ישיש בן עשרים ושתים! ואת היית פתיה כפרית בת עשרים, שכורה מדמיונות־נישוּאין. מצאנוּ הרבה שקט בהיותנוּ יחדיו, והחלטנו לעשות זאת קבע. את לא אהבת אותי באמת. זאת יודעת את. ואני שמחתי על כך בעצם. אהבה… אהבה… יודעת את מה פרוּשה? פרושה… מעט יותר ממה שיש בינינוּ… האושר להתעורר מדי בוקר כדי למצוא את הזולת… פעימת־לב עם כל איחור קל… וקנאה, קנאה עזה… ועם זאת – הבנה שלמה ומלֵאוּת… מלאוּת העוברת על גדותיה. וּבעיקר: אושר רוּחני חדש וגדול עם כל שכיבה וּשכיבה… מאירה, אינני יכול עוד. אינני יכול להתעורר בוקר בוקר ולהרהר: מי זו? מי הוּא הגוּף הזר השוכב לידי – הגוּף היפה הזר הזה? את חייבת להקשיב עד הסוף. זה כואב – אני יודע, וגם לי, משוּם שאני מחבב אותך. ורע לי להכאיב לך – אבל עובדה היא: אינני יכול עוד. אינני יכול לחיות אתך, אתך, כל רגע מחיי, אהבה גדולה – או בדידוּת מוחלטת. אינני יכול אחרת…”

“מה אמרת?… מה אמרת?…”

:עכלי את דברי… נסי להבינם בפשטוּת."

“בוא אלי, זאב, בוא אלי… דומה, משהוּ נקרע בתוכי… זאב…”

“ייקרע! תני וייקרע… יֵקל לך.”

“אבל התקרב, התקרב מעט.”

“מאירה, עליך לעבור זאת בעצמך. מהלילה בודדת את – כמוני.”

“זאב… בוא אלי.”

“אינני יכול.”

“איך יכול אתה להתאכזר כך?”

“אני חייב. גם למענך.”

שתיקה. מצרי־השמא הגיעוּ אל קצם. החל המרחב האפל, הזר של הוַדאוּת. בדידות עלתה מן המיטה המוּצעת. היא נפלה פרקדן, כשכפות ידיה שלוּבות לה מתחת לראשה. מבטה נעוּץ פנימה. התקרה כמו זעה. ולפתע קפצה החיה הנוראה מכל: החשש!

“אחרת?…” שאלה.

“שטוּת, יודעת את!”

“וּבכן, כל אותן שנתים היה לך רע אתי?”

“לא. אינך מבחינה. לא הייתי מתקשר כלל, ולוּ רק ליום אחד, אילוּ היה לי רע אתך. ידעתי מהיום הראשון שאינני אוהב, אך טוב היה לי אתך. וּביחוּד בחדשים הראשונים. אותם הימים הייתי חוזר ואומר לעצמי: תתרגל – תאהב. השנים יעשוּ את שלהן, והיא הלא רכה טובה וחמוּדה. תתרגל – תאהב. כמה בני־אדם, בסופו של דבר, זוכים, בעולם מסולף זה, לחיות עם זוּלתם בהרמוניה גדולה כמו אהבה? מעטים. כה מעטים. ואתה אינך בין הזוכים. אך זכוּת לחיי־משפחה יש לך… והנה עברוּ שנתים ואינני יכול… להיפך: במידה שעבר הזמן בה במידה הלכה וגברה בי הסלידה. לעתים היתה בי תחוּשה איוּמה של זנוּת, של שקר, של חלאה. ולא בגללך, בגללי. אחרים מתרגלים וּמשלימים – ואני לא. קיויתי שיהיה טוב – תקות שוא. גורלי הוא ודאי גורל הקצוות: או־או… אחרים סבלנים הם. אין הם מתפרצים אל הגורל כמוני… הנה הארוך ונחום. עד כמה אני מכיר אותם! ידידים. פשוּט, והיחידים – בבית־הספר, בהכשרה, בקיבוץ. הראשון סבלן מרוב חוּלשה וציניוּת; השני – מטוהר פנימי ללא גבול. ושניהם יודעים לשבת על שפת־הנהר ולקלוט רק מה שהזרם גורף אליהם… מאירה, מה יהיה בסופי?… אינני יכול עוד לחיות כך… אבל די! מה אני בוכה על כתפיך? לעזאזל! הנה שוב: נחום טוב, ישיר, יפה סבלן – וּמעולם לא עלה על דעתו להינשא בלא אהבה. עכשיו – הם בוערים שניהם… אהבה, מאירה, אהבה אמיתית, כמו אז… אז… בבית־הספר. הלא סיפרתי לך על אותם הימים…”

מחדר המדרגות עלה קול צעדים בהולים. הולכים וּקרבים הצעדים. מי זה? בשעה מאוחרת זו? ניכר: שנים. מתיחות. קשב. הגיעו לגג. ריצה. נקישה על הדלת.

“יבוא.”

הדלת כמעט נפרצה – נחוּם ותמר:

“שלום.”

בהלה בעיניהם. נחום פרוּע. בהיר־עינים, תוי־פנים ישרים רומאיים הוא נופל על קצה המיטה המוּצעת, ותמר – צעירונת דקה ושחורת־עין – על השרפרף בפינה. דוּמיה כעל סף־האימה. מבטים מתחלפים. וקול כבוְש וּמתנשם:

“הוּא איבד את עצמו,” אָמר נחוּם.

“מי!?” קרא זאב והזדנק.

“הארוך!…”

“…מה?!… לא יתכן!”

"כן. הבוקר מצאוּ אותו במיטתו. כשיצאנו מן ההצגה השניה פגשנוּ את דודתו – היסטרית לגמרי. בכתה וסיפרה וּבכתה. נעמי מצאה אותו והזעיקה את כוּלם. זו שכה הִרבה לזלזל בה. עכשיו היא יושבת בחדרו ומסרבת לזוּז. יושבת ומביטה אל מיטתו. השאיר רק פתק. “לאנשים חלשים אין זכוּת קיוּם…”

“לאנשים חלשים אין זכוּת־קיוּם”, לחש זאב. “לאנשים חלשים… אלוהים אדירים!… הוּא שהיה… היה!.. איננוּ!… הארוך איננוּ. נחוּם, הארוך איננו!?…”

“אל אלוהים! הרי זה מטרף את הדעת… מה קרה לו? מה קרה לו?”

המבוך האיום של הכרת־המוות. המכאוב הנצחי של הבלתי נתפס בחוּש. אין־האונים. האבדן המוחלט ללא־שיור. התהום ללא־קץ. זעות סופי־הדרכים… והפורקן הפעוט, ההכרחי, האנושי – השיבה אל הקיים:

“כיצד עשה זאת?”

“רעל,” לחש נחוּם.

“זוועה. זוועה! רגיל הייתי לומר לו: ‘ארוך, תרעיל את עצמך, לשם מה לחיות?’ ‘עוד לא הביע הזמן,’ היה עונה. מעולם לא האמנתי שיהיה מסוּגל לעשות זאת… חיים מתועבים!… יישרף הכל!… אלוהים, אלוהים! מה קרה לו? ומה אנחנו יושבים? בואוּ, ניגש לחדרו, לבית־הוריו. בואוּ. נעשה דבר־מה. הרי אי אפשר לשבת כך ולשתוק.”

“שב במקומך,” אָמר נחוּם. “תן לה לנעמי להיות אתו בעצמה לילה אחרון… ולמשפחה לא תוסיף דבר. מחר ההלויה… הלויתו של הארוך! זאב, היכול אתה להעלות זאת על דעתך?…” ובדברו כבש את פניו בכפות ידיו מתוך יללה.

“הירגע,” לחשה לו תמר וישבה לידו. “נחוּם, הירגע!…”

“עזביני, נגמר. לא אֶצעק, נשארנוּ שנַים.”

“שנים…” חזר זאב. “כמה שנים, כמה שנים… מאז בת־הספר, שלשתנוּ מין קשר־דם סמוּי… לא ליטפנוּ ולא ליקקנוּ זה את זה. להיפך: מריבות לאין סוף, עלבונות, עקיצות וחשיפה, חשיפה… תמיד קרענו את העור זה מעל זה עד לבשר החי. עד לשֶתֶת־דם… הוּא היה מוּמחה לזה… היה עושה זאת בתאוה וּבכשרון מוּשלם. ועכשיו… הה, ידידוּת משוּנה! והוּא הלך…”

“הלך!” אמר נחוּם. “הלך… אני נזכר באותה שיחה. למעלה משנתיים, זוכר? היתה שעה זו בערך. חזרנוּ בלילה מקפה מנדלוב… ואותו ירח. הה, שמים, זו היתה שחיטה! הוצאנוּ איש את מעי חברו את קרביו הוא. אתה הרבית אז לדבר. הארוך המעיט. אך כשהיה פולט מלה היוּ שערותי סומרות… הארוך… הארוך…”

שקיעה אל תוך מחילות־הזכרון. ניקור וגרוד כל פרט עד להבהרתו. חציבת שברים־שברים ובנייתם מחדש. וּמועקה – מוּעקה של ללא־שוב.

וערב אחד עלה מן הנשיה:

ב

היה זה לילה אחד בקפה מנדלוב. מאחורי הדלפק “הלכה” צלחת. מנדלוב פוקח עין אחת מוּטרדת… הרי השעה שתים וחמשה. והוּא מתנער: “נוּ, צריך לגמור.” האורות כבים אחד־אחד. מעם השולחן שבפינה קמים ללכת שלשתם: נחוּם, זאב והארוך. “שלום, אדון מנדלוב. לילה טוב.” – “לילה טוב, חביבי… סגור בבקשה שם את הדלת.” וּברחוב – שלוּליות־שלוליות מזדהרות על פני המדרכה והכביש. בעשר – אחרי מערבלי־רוח קצרים, ירד לפתע גשם ראשון, סוחף – והשמים שוב התבהרו. מיליוני כוכבים בתוך אלפי שלוליות. ירח מעל עיר לבנה ושטופה ודוממת. ובדרך ממנדלוב לשדרות, תוך הזוך הלילי, מהלכים שלשתם. שלושה חסוני־גוף ורחבי־כתפים, מכוּנסים בשלושה מעילים העשוּיים משלוש שמיכות עבות בנות צבעים שונים. שלושה זוּגות מכנסים אפורים: במקרה. הילוך מרוּשל. הידים תחוּבות בכיסים. ידידוּת ובדידות. משלוש תנועות נוער שונות ערקו והתלקטו בהכשרה אחת של עזובים רוחניים. התגייסו לשלושה שירותים שונים: הארוך – לחפרים; זאב – לנהגים; נחום ל“שלנו”. לפני ימים־מספר שוחררוּ והרי הם משוטטים בעולם החופש והכבלים: אמביציות. עתה הם חוזרים מהמקלט האחרון: “מנדלוב”. סביבם היה האויר בודד ומתוח, מתוך שתיקה והילוך אטי ומרושל.

“היכן היא?” פלט נחוּם. סביבם היה האויר בודד.

“מי?” שאל זאב.

“היכן היא, זה מה שהייתי רוצה לדעת. היכן היא?”

“מי?”

“היא!”

“איזו היא?”

“אה, אילו רק ידעתי…”

“תפסיק. אַל תרגיז,” גיחך זאב. “מכיר את הבדיחה על השופט: ‘אל תרגיז’…?”

“הוֹמוֹ,” קלע הארוך אל זאב. “אַתה והבדיחות ההומיות שלך!”

“מה?”

“זה ששמעת: הוֹמוֹ!”

“על יסוד מה? סתם מלים?”

“כך אני רואה אותך.”

“אידיוט – לא חשוב. לך אין כל יסוד לאמר כך, אבל לאמיתו של דבר, מדוע לא? מה רע בזה?”

“במה, לכל הרוחות?” קרא הארוך.

“בהוֹמוֹסכּסוּאליוּת?”

“אח, נמאסת! למה לשקר? למה חושבים אנשים שאפשר לרמות? אתה אימפוֹטֶנט – הרי לא תסתיר?…”

“חבוב,” גיחך זאב, “למה לך להסגיר את עצמך? הכרתי אחד נמוּך – כשרוצה היה לפגוע היטב במי־שהוא, היה קורא לו ‘נמוּך’. אתה נראה בכל זאת פיקח יותר, למה לך לדבר שטוּיות? מה זה שייך?”

“שייך,” קרא הארוך. “אינך מצליח בין הבחוּרות. אַתה חלש, עלוּב, מסכן, וּבכל זאת אתה מעמיד פני־גבור, פני זנאי ותיק. לשם מה זה? הנה אני. הייתי בצבא ואני מודה: לא נגעתי בבחורה כל אותו הזמן. ולמה? מפני שאני חלש, מפני שאני פחדן, מפני שאני קר כמו דג –”

“ובכן, מי משנינו אימפוֹטנט?”

“תן לגמור: אבל אני אינני מעמיד פנים! אני מודה. ואתה בונה תיאוריות: הוֹמוֹסכּסוּאליוּת, אהבה, שקר –”

“מי דיבר על אהבה?” תמה זאב.

“אהבה?” צעק נחום “אהבה! רואים את השלולית הרדודה הזו, שהירח משתקף בתוכה?”

“רואים!”

“ולירוק אתם יודעים?” יריקה סַלוניקאית עם נשימה קולנית לפניה, יודעים?"

“יודעים!”

“ובכן, אחת – שתיחם – טפו! זהו! השלולית הזו היא האהבה. זו האהבה – אתם שומעים! ואני יורק עליה לכל הרוחות!”

“שלולית זו היא האהבה?” תמה זאב בהעמידו פרצוף רציני.

“כן. זוהי! אלה המים המטונפים!”

“בטוח?” הרצין זאב.

“יודע!” אמר החום.

“מאין?”

“מהנסיון! – הי, זאב, לאן אתה הולך? שמע שם! נטרפה עליך דעתך? תראה! הוא נושק לשלולית. מטורף!!! תפסיק לשתות שם את המים האלה!… פססס, לא ידעתי שאתה מטורף כזה! מה זה צריך להיות, בעצם?”

“סמל,” אמר זאב.

“סמל למה?” שאל נחום.

“לאמונה באהבה!”

“מה?” קרא נחום, “באהבה? אתה? וכי אינך זוכר מה שאמרת לפני יום־יומיים? כיצד אמרת תמיד? שמחפש אתה קואופרטיב מוּצלח ותו לא… כי שטוּת היא לחפש אהבה… כי גם אינך מסוּגל לה… כי גם אינך מאמין באהבה של כל אלה מהחבריא הנישאים עכשיו כמו מתוך בהלה. כשַל כוח־סבלם. נכון – אמרת – וּמצאוּ קואופרטיב טוב או רע. זה הכל. כך אמרת, חבר, ואתה עושה לנו כאן העויות של אמונה באהבה?”

פניני טיפים היו תלויים עדיין בספסלים שבשדרות. מעל אחד מהם הזדקר גוש. משרוקית צרודה ומיואשת. כובע נוקשה: “קבוצת השומר”. הגיל: בלא גיל, שמנונית וקמטים. וללא הקדמות:

“אהבה – הא? אוּך, בחורים! אצלנו בפולין אהבו גם… וואס ווייסט איר?”

“???”

“אוּך, אנחנוּ, הישיבה־בחוּרים, אנחנוּ היינוּ כותבים מכתבים, אוי, הרבה מכתבים! ולאמא – היה אסור לדעת! וואָס איר מודרניסטן? וּלטייל וּלטייל, והרבה לטייל. והתנאים והחתונה – ורק אחר כך ורק אחר כך… אה, באנדיטן!”

“כן? טוב היה אז, הא?” חייך נחום בלב מופתע.

“טוב, אוי טוב; וואָס ווייסט איר? נוּ, מילא. נחוּץ לשמור. שלום.”

“שלום!” אנו שלשתם מחייכים ומופתעים.

“לאלה היה טוב,” אָמר נחוּם.

“אח, מה יש לומר?” נאק לפתע הארוך.

“כן,” אָמר זאב, “אבל הנח להם. עליהם אפשר רק לצחוק לפתור אין הם מסוּגלים דבר.”

“ואַתה חכם,” אמר נחוּם. “כיצד תסביר אַתה את הניגוּד בין האידיוטיזם הקודם שלך ובין מה שהיית אומר כרגיל?”

“מה כוונתך?”

“זה – על קואופּרטיב ואהבה.”

“לעזאזל, נחום. הרי אינך מבין דבר. איזה טמטום. גם אתה וגם הארוך הזה. כשאמרתי לך כל אותם הדברים האפיקורסיים, כביכול, שמעת רק אותם, מה? את הגעגועים לאהבה לא שמעת בדברי? את הקנאה, את הסבל, את התמרורים שבאין־אהבה לא שמעת? נו, מובן, אתה הרי מבין רק מה שאזניך שומעות! אין לי טענות.”

“בקיצוּר, אמור: המאמין אתה באהבה?” תקף נחוּם.

“אני מאמין שהיא יֶשנה. מה שאני רוצה בו עד כלות־הנשמה אני מאמין שישנו. גם אם לא אדע אותו לעולם. גם אם מראש אינני מאמין שאדע אותו. אך הוא קיים. הוא קדוש. ולעולם לא אירק בו.”

“פילוסופיה של אימפּוֹטנטים,” פּלט הארוך.

“אתה בשלך, מה?”

“כן, אני בשלי. אני ישר. אינני מאמין באהבה. אתה רוצה לשכב עם בחורה – שכב! היא רוצה לשכב אתך – תשכב! אתם מתאימים ורוצים לעשות את הענין נוח וקבוע – הנשאו! גמרנו. למה דיבורים על אהבה? הה, דבר זה יודעות הזונות האיטלקיות. כן –”

“מנין לך?” תמה זאב.

“חודש אחרון היינוּ באיטליה.”

“אבל אתה הרי אמרת שלא נגעת בבחוּרה…”

“טוב – נוּ – המ…בחודש האחרון זה היה.”

“הצלחת סוף־סוף?”

“זהוּ מה שאינך מבין, חביבי. לסוּג זה אינך צריך לתת אהבה. אותן צריך לספק, ואז טוב להן. וגם לי טוב כך.”

“שטויות – בעצם מה כוונתך? האם דרישת האהבה מצד הבחורות ‘שלנו’ היא המפריעה לך לשכב פעם עם אחת מהן?”

“ברור! הרי עם אלה צריך לשכב באופן אמנותי. אחרי שהוכחת את בקיאותך בברֶנֶר ובדוסטויֶבסקי, אחרי ששוחחת על כל הנושאים האפשריים, ועל אהבה כמובן. שוחחת הרבה כל כך, עד שאבדת את התשוּקה אליהן. במקום להתגבר על המעצורים על־ידי יחס פשוט של עזרה הדדית מינית, אתם מאצילים את המעצורים וקוראים להם אהבה; למה אתה מתגעגע בעצם לאהבה? – אהבה היא ידידות עמוקה, כן? ובה אתה רוצה, רק כדי שתהיה לך איזו סיבה הגיונית, כביכול, לשכב אתן. אבל זוהי אימפוטנציה. אתה צריך לדעת לשכב אתן בלי ידידות. רק משום שהן בנות המין השני…”

“שתו, שתוק כבר,” קרא זאב. “איזה שֶפֶך. בכל זאת יפה אמרת. אהבה היא ידידות עמוקה. אל אלוהים. הרי זה נכון. ידידות עמוקה עד כדי הזדהות מוחלטת עם הזולת. הרי זה מה שחסר. הרי דוקא חסרון זה הוא שמגביר מעצורים ומסליד מיחָסים מיניים. אני שונא לגעת באדם שאינו ידיד. הריע זהוּ מה שרצית לאמור לו קודם על ההוֹמוֹסכּסוּאַליות –”

“עשה טובה, תפסיק מן הרעיונות החולניים שלך,” אָמר נחום.

“מדוּע? מעניין! תן לו לגמור! נראה כיצד יצא מן הענין,” אמר הארוך.

“בסדר. בבית־הספר, זוכרים אתם, תמיד אהבתי אותה ילדה. אהבתי תמיד אחת – אותה ולא אחרת. עכשיו, בעצם, אני רואה שהיתה זו אהבה ממשית יחידה בחיי. אהבתי – והתביישתי. פחדתי מצחוקם של הילדים. והלא אינכם חושדים בי שאז רציתי לשכב אתה! להיפך, אתם יודעים איזו בחילה עורר בנוּ אז ההרהור ממין זה. אבל רציתי לחבקה, לנשקה, להיות קרוב אליה בגוף. התביישתי – וסבלתי. אבל להיות קרוב בגוף – רציתי, מפני שאהבתי אותה כל כך ולא היה מספיק לי לראות ולשמוע אותה. אלא הרגשתי צורך למשש אותה, להרגיש אותה בידי. וכך אני מרגיש עד היום. לגעת אני רוצה רק במי שאני אוהב, כלומר: באדם שאני חש לגביו רגש־ידידוּת עז… אתה ואני – אנחנוּ שנינוּ ידידים, משוּם שאנחנוּ מבינים ויודעים וּמעריכים זה את זה, משוּם שבינינוּ יש לעתים קשר של חיבה – יחס, אשר, אילמלא המעצורים הידוּעים, יכול היה בלי ספק להתבטא במגעים גופניים… ואולי לגבי סתם בחורה לא היה לי כלום מ לבד הידיעה שמבחינה גופנית אינני צריך להחמיץ הזדמנות. ברור? זה מה שרציתי לומר. מה שלגביך אני קורא ידידות, לגביה אני קורא אהבה. אלא שכאן נעוץ הקושי. בחורות הן מין אחר. מוזר – שונה. יצורים שהתקרבות ידידותית אמיתית אליהן קשה ומסובכת, או, פשוט, לכל הרוחות, מפני שהן מטומטמות כולן. בקיצור: בלי אהבה – לעולם תהיה כל שכיבה לא־יפה, לא־מסַפקת. ואתה, ארוך, בריחתך אל הזונות האיטלקיות אינה אלא בריחה מן החיים. לשכב עם אלו זהוּ מעשה אונן בעזרת גוף נוסף. ואַתה יודע זאת כמוני.”

“אימפוֹטֶנט עלוב! מדוע בכל זאת אינך שוכב עם גברים?”

“בעצם חיכיתי לשאלה זו עוד קודם. בשבילך, ארוך, טיפוסי הוא להתחמק מן האמת על ידי שאלה זו. אבל לא חשוב. אענה לך בדרך משל: הנזדמן לך לעמוד בקומה גבוהה מאד על מרפסת קטנה בעלת מעקה נמוך? שניה אחת אתה חש תשוקה עצומה להפיל את עצמך, לשחרר את המתיחות העוצרת אותך מלעשות זאת. אך מדוע אינך עושה זאת? משום שהתענוג האיום שבנפלה מוביל אותך לסילוף גופני בלתי רצוי. אינך יכול לנפול ולהישאר. אתה יכול רק לנפול ולהיכחד. כך הוא בשכיבה עם גברים. גברים אינם עשויים לשכיבה עם גברים. זה הכל! וייתכן שזה טרגי.”

“שקרן אוּמלל!” קרא הארוך. “תיאוריות וּפלפוּל. אתה מפחד מפני בחורים בדיוק כמו מפני בחורות. לכן אינך שוכב עם אלה אף לא עם אלה!”

“מי אינו שוכב אתם?”

“אתה! ואל תחייך לי חיוך של ותיק במקצוע. איש אינו מאמין.”

“אני מחייך ברחמים… גם אני לא האמנתי שאחרים מסוגלים לעשות זאת, עד שנסיתי. ילדי הקט, זה לא כל כך נורא, לא כל כך נורא כפי שאתה חושב. נכון, אתה צריך לוותר על גאוה מסוּיימת, צריך להיחשף מאד בגוּף וּבנפש – דבר שבודאי לך, ארוך, קשה יותר מאשר לאחרים! אבל – גם על כן אני אומר ידידות, אהבה. כשאתה אוהב אינך בוש להיחשף, להתגלות. להיפך. אתה מוצא סיפוּק בעצם החשׂיפה.”

“נכון,” קרא נחוּם, “הגאווה הזו! זהוּ מה שמפריע. טוב. ואם לא נאהב, הרי לשכב עם בחורה אנחנוּ צריכים. האין זאת? איך מתגברים על הגאוה? לעזאזל. בעצם כיצד אנחנוּ בנוּיים? הרי אנחנוְּ מסולפים, אנדרוגינוסים ממש. מה זה? מניין החוסר בשיווי־המשקל שלנוּ? לכל הרוּחות, בית־הספר המתקדם שלנוּ! תמיד, משום מה, הוא עולה על דעתי כשאני מהרהר בזה. זו היתה התקוּפה היפה ביותר בחיינוּ. וּבכל זאת זהוּ מה שקלקל אותנו. שם חונכנו להיות יותר מדי בני־אדם, יותר מדי מבינים, יותר מדי מעריכים את עצמנו, את חולשותינו, את גאוותנו. שם היה המקור. שם? – אינני יודע… מה זה, מה זה באמת?”

“שטוּיות?” קבע זאב. “לא בטוּח.”

“לא שטוּיות,” אָמר הארוך. “הוּא צודק. הרי זהוּ מה שאמרתי: יותר מדי בני־אדם, יותר מבדי מבינים, פחות מדי חיות. לעזאזל כל הויכוּח הזה! אין לכם תקוה!”

“ולך?” שאל נחום.

“לי בודאי שלא.”

“ולי יש,” אמר נחוּם. “אני רוצה שהיא תבוא. הנה: כמו שאתם רואים אותי. יש לי חזה רחב, נכון? ושערות עבותות עליו. ואני רוצה שתבוא ונהיה יחד. יחד אתה לשוטט וללכת, יחד אתה להגשים את כל הרעיונות הגדולים. אני אוהב אותה. מתחרט שירקתי אל תוך השלולית, אל תוך האהבה. אידיוט אני שעשיתי זאת! הרי אני אוהב, אוהב, אוהב! לא תאמינוּ! – מעיק בחזה. כאב פיסי ממש, תשוּקה וגעגוּעים אל אחת שאינני יודע מי היא, לא תאמינוּ, אבל לכל השדים! הערב הזה. מה קרה פה?”

"אין דבר! פנה זאב אל נחוּם, “אתה טוב. אמרת מה שכולנו רצינו לומר, כלומר: ליַלל. כך. טוב שיש – וזה טוב. אבל אם לא טוב, מוּטב שיהיה לא טוב מיֵש מאשר לא טוב מאין…”

“אימפוטנט!” קלע שוב הארוך.

“עדיין?” שאל זאב. “אתה בודאי סובל הרבה. שמע לי, ארוך, התיאש מהכל. הרעל את עצמך!”

“נמאסת,” אָמר הארוך. “אני הולך!”

“צדקת. ליל מנוחה…”

“לילה טוב! להתראות!”

“חלומות נעימים. גם אני מסתלק.”

ואיש צעד לעברו, איש לדרכו, בפינת רחוב חשוּכה הצית איש איש סיגריה והקשיב:

צעדיו של הזולת נמוגים, בתוך הלילה הזך והבודד והמתוח.

ג

דמדומים, אור החשמל מחויר והולך. צינת לפנות־בוקר עולה מן המיטה המוצעת. נשענת בגבה אל הקיר, כשראשה שמוּט, שקועה מאירה בשינה. לרגליה – תמר. כאחרי לויה ארוכה וּמיגעת רובצים נחוּם וּזאב במקומם, שקוּעים איש איש באפלולית בארו הדלוחה: הבושה להיות קיים! הסלידה מאור היום הבא! הכאב המתוק השפל לחוש את החיים מתגלגלים במסלולם הקבוע!

למטה נשמעה עגלת־לחם בדהרתה; שקשוק כדי־החלב וקול האופנוע… יום – יום חדש בלעדיו.

"תמר, את ישנה? לחש נחום.

“מה?… לא!… אה – נמנמתי מעט. נחוּמי. נלך.”

“כן,” אָמר. “נלך.”

הוא הוציא חפיסת־סיגריות, הגישה לזאב, הציתן. הם שאפו עמוקות את עשנן, שלחו זה אל זה מבט ממושך וללא “שלום”. בהיפתח הדלת נראוּ שמי־בוקר טלואי־ערפלים והגג הלח מטל. צינה. חבוּקים ירדוּ במדרגות. וּלפתע שלטוּ השלומים בכל: תמר היתה לצדו, שלו, בתוכו. באַפלוּלית קמוּרה תפס נחום את תמר בזרועותיה:

“תמר”, אמר, “תמר – – –”

“מה לך?” תמהה, “נחוּם, אל תלחץ כל –”

הוא נשק לה ארוכות וללא קץ, גיפפה ולחָצה בתשוקה סוערת שלא כדרכו.

“תמר, את כאן –” לחש לה.

“אני כאן, אני כאן, חביב – מה לך?”

“אלוהים, מה הייתי עושה בלעדיך?”

יצאו לאוירו של רחוב, לאוירם של עסקים ואנשים ומטרות. יד ביד, ללא הגה חלפו כמעט בריצה ברחובות מזנקים ללחם. דמם התרונן. שאג לנקמה. המוות עמד לגווע. החיים, החיים הגדולים… הם חלפו רחובות, הגיעו לחדרו, ירדו מדרגות מספר אל המרתף שם הגיפו את התריסים. ובאפלה היו החיים – חיים שבעתיים. עזים ורוננים ויוצרים: נקמה בחדלון…

היום נטה לערוב ולילה טרם בא. מסביב המוּ החיים, שקטים ויגעים. אנשים רבים היוּ מהלכים בצדי־הכביש; כלי־רכב שונים החליקו ועברו חרש וכמתגנבים התחמקו לתוך רחובות צדדיים; על המדרכות וּלצדן נהגוּ נשים עגלות־ילדיהן, – נשים שמנות וצנומות, גבוהות ונמוכות, נשים יפות וּמכוערות – וּבפני כוּלן הנאה נסתרת וגאוה חבוּיה בלבן, כאילו אמרו, בהצביען על העגלות: “ראו, כוחנו עמנו”… ופה ושם חלפו על פניהן נערות צעירות יפות־עין וזקוּפות־גו, ארנקיהן מתחת לבית־שחין, ממהרות מעבודתן לסעוד לבן ולהחליף לבושן ואחר לגלות אהבה או חשק־תאוה לאוהביהן וחושקיהן…

ושמשון שׂירך דרכו לאטו בבחנו בעיניו את האנשים הרבים והשונים החולפים על פניו, הרהר בלבו וניסה לנחש את מעשיו של זה או אחר, את מחשבותיו ואת מידת־אשרו, וּפתאום נעצר בדרכו וּשפתיו נפרעו קמעה: מקצה הרחוב במרחק טיפס ועלה לאטו כדור־ירח ענק, ניתלה על גגות הבתים הרמים והתנשא מעליהם; הנה דבק בקירות המגדל הגבוה בהזהיבו חורורות את פעמוניו התלויים השקועים בתרדמה, ולבסוף דומה שאסף כוח וכתינוק אשר אך זה החל להלך בעצמו, התגבר, התעלה וצף אל עבר מרחבי־מרומי השמים הפתוחים לקראתו. נהדר היה מראהו של כדור־ענק זה, שדלק באור צהוב־בהיר, וּמופלאה היתה השפעתו על רוח שמשון.

נדמה היה לו כי ברגע זה נפתרה חידה בקרבו. קרן־אור הגיהה משהו שרוּּי באפלה, ואשר הוא, שמשון, חפץ לראותו.

ירח, כן, אור ירח – חשב – או דבר דומה לו אבקש. האין אורו יקר פי כמה מאורה של חמה? האין הוּא נאמן יותר? – אבל שמשון המשיך דרכו, והירח אף הוא המשיך לצוף מעלה־מעלה בדרכו את מטרתו הנצחית: כיבוש השמים, שלטון על הליל ושררה במרחביו.

שמשון בא לחדרו, העלה אור וישב אל שוּלחנו, ובינתים גבר הלילה בחוץ והמוני־כוכבים בשמים חשו לעזרתו של הירח. אחרי שנדלקוּ וכבוּ שבוּ לנצנץ עד שתפסוּ מקומם. הנשים שטיילו לפנות־ערב כבר התכנסו לבתיהן, חלצו שד להיניק גוריהן הפעוטים, והנערות הצעירות, אחרי שהתגעגעו הרבה, אהבו הרבה ונהנו מעט, וחזרו לנוח מעמל היום והליל – לחלום חלומות על משכבן, ולשוב ולהתגעגע עם בוקר, ולקוות הפעם למעט יותר עונג, מעט יותר אושר.

וכן צפו־הלכו שעות־הליל הראשונות, ושמשון יושב אל שולחנו שליד החלון וקורא בספר. מדי פעם בפעם נטרד בכוח הרהורים שעטו עליו ורחשו בקרבו.

האנשים שראיתי – חשב בלבו – ואלה שאני מכיר, למה הם נושאים את נפשם? דאגותיהם כה פעוטות, מלחמותיהם הן לשם מטרה כל כך עלובה, צערם – קטן במהותו, וממילא שטחית שמחתם, נטוּלת־בטחון – קצוּץ רגלים המנסה להלך על ברכיו, מיטלטל ונגרר… נגרר… ונהנה וּמוחה כפיים – מהלך הוא… והנערות הצעירות ולבותיהן הרגישים – מה עכורה המציאות, מה עכור הרגע ומה פעוט בשעה שהן מנסות לקבל את אשר נפשן חשקה, מה גדולה אכזבתן בשעה שהן קרובות אל מטרתן, אותה מטרה שבדמיונן הצעיר והסוער הצטיירה כה ורודה ומאירה. אכן ייסר אלוהים את האדם: דמיון רב ומלא הדר העניק לו – למען יגדל כאבו כשיראה היכן עומדות רגליו.

ופתאום הרגיש שמשון כי האור הקלוש שבחדר גבר במעט, ואחר רגע גם פניו, וּביחוּד עיניו, הוארוּ אף הם. הוּא הסב ראשו אל החלון וחיוּך חשאי, כחייך אדם בהיותו עם נפשו, קימט את פניו של שמשון: הירח, שעמד עתה בלב מרומי־השמים, רם וּבוטח, נשקף בעד חלון־הבית והאיר ברחבות יש אל תוכו.

כאילו ביקשני ומצאני – חשב בלבו והצטחק חרש. אחר זקף את גוו, נשען על מסעד־הכסא והסתכל בפני הירח. נדמה היה, כי הירח רוצה לאמור לו דבר־מה, להשיח לפניו, לפני בשר־ודם, את לבו. כה עצוּבים פניו; דומה, כי דבר־מה עצוּר בם, – ואולי, אולי אף לירח דאגה וצרה משלו, אולי צר לו על השחיתו אורו לארץ ישנה ולאנשים ישנים. הן בורחים האנשים על נפשם למראה־הירח ונסגרים עד אור־הבוקר. ולמה זה יירא האדם את אור־הירח?

השאלה טרם גמלה במוחו ושמשון התרומם מכסאו, סגר ספרו וכיבה את האור שבחדר וּבלבו התשוּקה לצאת עתה, בנשף־לילה, אל רחובות־העיר ולהתהלך לאורו של ירח ולהסתכל בפניו.

צלו של שמשון נתמתח לפניו, ארוך ודק, על פני המרצפת המוצפה אור־ירח. בתים עטרוהו מימין ומשמאל; שקועים בשינה שקטה ושטופים באור הבהיר שזרם ממרום בהרחבה וּבקלוּת. רחש לא נשמע; האויר רעד בדממתו. השמים הבהירים־התכולים היו כה רחבים עד שרעד לב־האדם למראיהם:

הה, מרחבים כאלה, מרחבי־שמים – אינסוף! – אמר שמשון אל לבו.

הוּא פסע אל תוך הלילה המאיר וקול דפיקות לבו הנרגש התמזג עם הלמוּת פסיעותיו, שהדהדוּ בחלל־האויר – עד שבא אל מגדל־העיר שהתנשא גא וזר בבדידוּתו. שמשון נשא את ראשו ועיניו אל מרומי המגדל, ואחר נעלם במבוא ועלה במרוצה את המעלות הרבות עד הגיעוֹ אל הרחבה שעל ראש המגדל.

העיר הגדולה השתרעה על בתיה הרבים והשונים, ועם הגבעות שבקצֶהָ דמתה לחיה ענקית הרובצת לארץ וראשה נטוּי אל השמים והירח המאירים.

רגשות מופלאים החלוּ רוחשים בקרב שמשון כשעמד נשען על המעקה העוטר את מרומי־המגדל. עתה, באור חיוור ובהיר זה, בדממה העמוקה שמסביב, נדמה לו כי ייטיב להסתכל בתוך נפשו ויראנה כמו שהיא; עתה, כשאין קול רעש ממלא את האזנים, ואין אור־השמש החזק מסנוור את העינים – עתה אפשר לשמוע את הלמוּת־הלב, ולהאזין אל הרחש העולה מבפנים. כאן לא ייאלם כתלמיד, על ידי ההמולה שבחיים.

ועתה הבין שמשון מדוּע נמלטים בני־אדם בהסתתרם מפני אור־הירח־והליל.

כן, כך; השמש משפיעה אור חזק־מסנוור, צובעת עולם ומלואו בצבעים עזים ובולטים למען צוד את עין־האדם, כדי למנעה מהסתכל פנימה אל תוך תוכי־הנפש, כדי להסיח את דעת האדם מנפשו, לבל יאזין וישמע את קול עצמו דובר, את קול־אלוהיו.

ובחשבו כן הקיף את מעקה־המגדל ופתאום נתן עיניו על הפעמון הכבד התלוּי מתחת לכיפה שבראש־המגדל, ולידו הפעמונים הקטנים – ותשוקה עזה כבשה את שמשון ובלבו חייך לרעיון!

הוא ניגש אלח הפעמון, מיששוֹ באצבעותיו וּבלבו מערכה חרישית אך עזה:

הימשוך? הימשוך בפעמון עתה בשעת־חצות זו?

כהתפרצוּת אנחה עצוּמה ואיוּמה יתפרצו הצלילים… עזים וּכבדים ישתפכוּ אל תוך החלל הגדול שמסביב ויזעזעוּ את הליל הרוגע, יקרעוּ את אוירו לרבבות קרעים קטנטנים ורועשים… מתחילה יישמע הצלצוּל הראשון אטי, קורא בקול ברוּר וצלוּל… אחר ילך ויתמיד, צלצוּלים מהירים ותכוּפים יפרצו לאויר־העולם ברעש והדממה מסביב תתנפץ לרסיסים וקול אדיר יריע, כקול חיה פצועה ביער… והמוני המוני פתחים וחלונות יחרקו על ציריהם וייפתחו, ובני־אדם, עוטי גלימות־לילה, יעמדו ליד בתיהם אחוזי שינה וצינת־לילה, עלובים בפחדם ותמהונם ירימוּ ראשם וישאוּ את עיניהם למרומים ולבם יחרד ולא יבין על מה… והפעמונים יצלצלוּ… קולם ילך וירעש, יזעיק בקול גדול את האדם ואת לבו, יעיר את מצפוניו, יזמינוֹ עתה, בשעת־חצות זו, לשמוע לקול־נפשו הדובר אליו תמיד ואין מאזין לו.

הימשוך?

והאצבעות לופתות את המתכת הקרה ולוטפות אותה, באטיוּת וּבחזקה חליפות, מחבקות מכל צד כשהלב דובב:

“משוך; ירעים ויריע, ולא יישן האדם.”

רגע ארכה המלחמה בנפשו, ובעוד רגע הניעה היד את הפעמון ושמשון ניתק ממנוּ בכוח בלחשו אל עצמו:

“הנח להם, למסכנים, ויישנוּ. מר־מר יהיה להם אם יתעוררוּ להאזין לקול־עצמם.”

והוא מיהר לעזוב את המגדל, ובדרכו חזרה חשב:

לא, לא פעמון יחיד וגדול יעוררם; זה רק יפחידם. ולו גם יעוררם – אך לשעה קלה יהיה זה, בעת האזעקה והרעש, אך אחר זאת, ישקעוּ שוּב בתרדמה נפשית.

הפעמונים הקטנים הרבים – חשב – התלוּיים בנפשו של כל יחיד ויחיד – על אלה להתעורר ולהזעיק למען ישמע כל איש את קול צלצול פעמונו־הוא, כי אדם אדם ופעמונו, פעמון פעמון וצלצולו.

שמשון הגיע לביתו ובעמדו על סף־ביתו, נשא את ראשו אל הירח ולאט לאט לחש:

כן… אדם אדם ופעמונו… פעמון פעמון וצלצולו…

7.3.1946

יְרִיּוֹת

ערב. גלגל־השמש הגדול והאדום ירד אט אט לפאתי־ההרים. התחיל הלילה לפרוש את ממשלתו השחורה על פני כל. רוח קרירה נשבה ותספוג אל תוכה את חום־היום.

החיים כאילו נדמו. התרנגולות הכניסו ראשן אל בין כנפיהן וינומו את שנתן. נתכנסה הפרה לרפת ותרבץ להנאתה על השחת אשר רופד על קרקע־הרפת ותעלה גירה. והסוס עמד על רגליו וילעס בנחת את המספוא אשר הגישוּ לפניו. אף הפרחים סגרו את עלעליהם וינומו את שנתם בין צוקי הכרמל המתנשא.

יללת תנים נוגה פילחה את דמי־הליל. הרוּח ילל נוּגות בין עצי־הכרמל הענפים. קול צעקת הינשוּף, הלילית והכוס נשמע. ופתאום נשמע קול איום, צחוק אכזרי, צחוק הצבוע המשחר לטרף. והנה קפצה ארנבת הסלעים, אחריה ירדוף הטורף. והיה כי יימלט הטרף מבין שיניו והוציא יללת־זעם ויעלם…

וירעם הרעם… ברק הבריק… ויזעזע את הכרמל הקודר וישקט את התן מילל ואת העוף מלצרוח. העצים רעשוּ והרוּח ילל נוגות.

מי הוא הוא זה אשר יפלח את דומית הליל הקודר? ואיזהו אשר ייר מפיו רעם ועיניו ברקים? האומנם ירד אלוה מכסאו ויבשׂר את היותו על האדמה? או שלח מלאכו למעון השקט את התן המילל ואת צחוק הבלהות של הצבוע?

לא, לא אלוה ולא מלאך, אלא יצוּר העשוי בצלמו, בצלם אלהים, יצור הנבחר מכל יצורי אלוה, אך יצור הנבחר מכל האדם, פנינת כפיו של בורא־העולם; יצור אשר החץ והקשת הם חייו והקנאה והרצח הם מטרתו; יצור, אשר לא יוכל לראות בעמל אחרים, אשר בזיעת אפם זרעו וברינה רוצים לקצור, אך הוּא לא יתן להם לקצור ברינה אך הרוס יהרוס, שׂרוֹף ישׂרוֹף ושדוֹד ישדוֹד.

ולמה לא יוכל לחיות עמו בשלום? יכול יוּכל! לא יקשה ממנו הדבר. אך עבד הוא. עבד לאיש אשר הוא הקנָא, הוא הרוצח והוא החומס, אשר יתן בידי עבדו נשק למען ילך וירצח את שכנו היהודי אשר לא עשה לו כל רע, אשר לחיות בשלום ירצה. רק אדם זה ילבש שחורים וילך להרוג ולבוז. אך מה נואַל כי חשב להיפגש בלי כל התנגדות עם שכנו שרצה לרצחו, אלא נפגש בחומה בצוּרה אשר לא תיפול תחתיה לעולמי עד. לא, לא תיפול!

גֶּשֶׁם

השמש יצאה אל הארץ מפאתי־מזרח ותצף אור זהב על פני המרחב החַרב, ותשלך קרניה אל נקיקי הסלעים הרמים ואלן השדות המשחירים. להקות יונים עברו במעוף על השדות ותרקדנה ותחטטנה בין התלמים. עוד רגע ומשק־כנפיהן נשמע בין השמים ובין הארץ.

כל סימן של ירק לא נראה במרחב החרב מלבד הר־הכרמל המוריק בעציו, אשר גם הם צמאים למים. והקישון המתפתל עם יער האקליפטוס המשתרע לאָרכו – אפיקו יבש וניחר.

כל הטבע מחכה לגשם. מעצי־הכרמל הענפים ועד גרעיני־הדגן הטמונים בקרקע־החרושה, מן האדם ועד הבהמה – הכל צפיה לגשם.

זה ימים אחדים שורר חום יבש ומחניק. והיום נשבה רוח דרומית עזה, אך לא מבשׂרת גשם. יעבור היום ורוח החמה לא תיפּסק.

נטתה השמש מערבה ותרד הלוֹך וירוֹד על הרי־הכרמל. הנה תתנשק בהר ותברך את העמק היבש בברכת “לילה טוב”.

לילה. הירח עלה ברקיע, עטוּי ערפל בהיר. וּסביבו מעגל גדול אות לגשם הוא. והכוכבים קורצים לארץ, מלמעלה קורצים, ובעיניהם בשׂורה, בשׂורת גשם. והרוח התחלפה ורוח צפונית נשבה, רוח ים קרירה, מלאה לחוּת, נעימה. מן המערב הגיחוּ עבים שחורים. ועם בוקר, בהתעורר היקוּם, כלה לחיים חדשים – והתקדרוּ השמים עבים גדולים, ענני־עופרת תפוּחים. עוד מעט וימטירו.

והנה הבריק ברק ואחריו הרעים הרעם ויתגלגל מקצה השמים ועד קצהוּ; הם באוּ לבשׂר את בשוֹרת הגם. עוד רגע ומטרות־עוז ניתכו ארצה, גשמי־ברכה. פערוּ התלמים השחורים את פיהם בצמא. והקישון אף הוּא התמלא אפיקו ויעל על גדותיו, וירעש ויגעש. והכרמל עם עציו הוריק יותר ויותר וישת בצמא את המים. כל היקוּם צהל. יוני־הבר התחבאוּ בנקיקי־הסלעים והמוּ. השדות הצמאים צהלו ושמחו. גם פני האיכר צהלו ודמעות נראו בעיניו. ולא נודע: הדמעותיו הן או טיפות הגשם?

לֵיל הַתְקָפָה

בין־ערבים. רוח קרירה מצפון תפרוט על עצי־הכרמל הענפים.

ואי שם, באופק הרחוק, עוד יזהיבוּ ראשי הרי־הגליל באודם חכליל. הנה תילחם קרן־שמש אחרונה עם החושך המתגבר והלילה יפרוש ממלכתו השחורה על פני כל. מלמעלה נצנצו כוכבים וחרמש־ירח עלוב ישקע מאחורי ההרים, ישקע וישאיר את הארץ שחורה וקודרת.

מתוך העמק יזהירו שלל אורות משׂקרים אליך. דמית – הנה תשלח כף ידך לתפשׂם… אך עוד רגע ויקרצוּ אליך ממרחקים.

ויש אשר תַכהה עיניך קרן מלבינה: זרקוֹר!

יללת־תנים נוגה פילחה את הליל הקודר ולעומתם יחרצו כלבי־הכפר לשונם. יחרוק הצבוע שיניו לשחר לטרף. והיה כי יימלט הטורף מצפרניו, יחריד ביללתו את ההר ויתגלגל קולו בגיאיות באלפי־הדים.

גאה וקודר, זקוּף ואיתן יעמוד הכרמל לפניך וישחיר כגוּש אפל וגדול, והוא מלא רזים. ואתה כיצור עלוב עומד לפניו וניעץ מבטך באפלה. מה תשאל ותתור עינך? האומנם?

ולפתע… רעם ורעם, שריקה תפלח את האויר השקט וחץ יזמזם באופל, שני ושלישי אחריו במשטמת אבדון וכליה, הרג וחוּרבן. ופסק התן יללתו, יחריש הצבוע נהמתו, אך נביחת הכלב בכפר תגבר. יד רועדת תלחץ בכפתור־החשמל וכבו האורות המנצנצים והעמק יאפיל. ואחר תגשש היד באפלה, תחזיק רובה, תלחץ בהדק. וחץ מול חץ יעוף בחושך מתגבר והולך. יד אמיצה אוחזת בנשק. אדם גוחן ארצה ולבו דופק בחזהו אל האדמה: “לא אזוז!”

חדלו הקולות. שוב אין שורקים כדורים וזמזום־חצים אינו מפלח את האויר. היד תגשש באפלה ותלחץ בכפתור־החשמל והעמק יזהיר בלובן אורות וכוכבים למעלה… סר וזעף יעמוד הכרמל לפניך כגוש אפל וקודר. אי שם ייליל תן רעב וכלב ינבח לעומתו. והזהירו לפניך שלל אורות. הנה תשלח ידך לתפשׂם, אך עוד רגע ויקרצוּ אליך ממרחקים כאילוּ לא קרה דבר…

¹

לנשמת צילה כהן

עין־גדי.

בסבך, בינות לעצי־הצאלים, על משטח בצלעו של הר, המתנשא כמה מאות מטרים מעלינו, ישבנו קבוצה של נוער, כמאה ושלושים במספר. מפוזרים ישבנו מסביב למדורות־אש, אשר ריחות תה וקפה ומרקים שונים וסתם מים בכלים מכל המינים ריחפוּ מעליהן והתערבוּ בריחות מיני אוכל, עשן, שערות חרוכות וכיוצא באלה – סימני חיים של מחנה־לילה, של צועדים בשבילי־מולדת מוּזנחים, הרחק מישוּב עברי, עמוק־עמוק בלב־המדבר, בקרב שכנים עטופי פנים חשדניים, הנושאים את אזנם יומם ולילה, הסומכים על הכוח ונשפטים לפיו.

החבריא היתה עליזה: מאחורינו – שבילים דרוכים של חמשים ק"מ – ובעוד יום נגיע למחוז חפצנו. הכל בריאים וגם את טבילת־האש, הראשונה לרביהם, עברנו בבקרו של אותו יום, – עת צעדנוּ בשביל ואותן שני השכנים, שכיבדנו בסיגריות ושיתפנוּ בשיחת־רעים, “ניסו” את רוביהם, כביכול, והתכוונו להפחידנוּ. אף על פי כן הוספנוּ כוּלנוּ לצעוד לקול המדריך, זקופי־קומה וחיוּך על פנינו. וגם אלה שנרתעו עם הנפץ הראשון, המשיכוּ במצעד, הישירוּ מבטם, העלוּ חיוּך והמפוחית לא פסקה מלנגן. וכולנו ידענו שכוחנו בשקט, באחדות ובמשמעת־הפעולה. עברנו את הטבילה, טבילת־האש, ולכן עלץ הלב והשמחה שרתה בקבוצות הפזורות סביב המדורות.

אותה שעה ישבנו ארבעה – שלושה חברים וחברה. הכינונו את התכנית לערב ולמחר. צילה קיבלה על עצמה לפתוח בתכנית־הערב. מיד פרשה מאתנו וישבה בודדה על אבן אחת, מרוכזת ומכונסת בתוך עצמה. אז ידעתי עד כמה היא מעריכה את ציבור הנערים ואת שיפוטם ומה רב הוא חוסר היכולת להעלות בפניהם מכל העולה על הלשון.

הצללים נעלמו, ההיאבקות בין האור לחושך קצרה היתה. חשיכה סמיכה התגלגלה וְבאה עלינוּ והיא מלוּוה חום קל. חזרנו לסדר ומשטר, הכל ארוז ומסודר. החגור נכון. כל איש על כיתתו וכל כיתה על מחלקתה. המדורות הקטנות כוּבּוּ. הוצבה שמירה ומדורה אחת רבת־אור הועלתה במרכז המעגל. האור האדום ריצד על הפרצופים החלקים והשזופים, העמיק את משקע־העינים והרצין את מבט־הנעוּרים. שקט. רק נפץ העצים המתפקקים בבעירתם וּמצעד השומרים בחשיכה הפריעוּ במקצת את ההאזנה לדממה. באותו שקט אמרה לנו צילה את דברה־דברנוּ:

“היות זקוּפי קומה! היות גאים לשאת את כבוד־העם בקוממיות! להתכונן להגנה ושמירה על מפעלנו! זהו התפקיד שמוטל על הנוער העברי…” כך דיברה אלינו.

לילה ויום ועוד לילה על הפסגה. חלפוּ העייפוּת ועקבות היום החם. גם החבורות על הרגלים חלפו כלא היו. במסדר עטור לפידים עמדנו כולנו דוממים, זקופי־גו, שחוחי־ראש וגם דגלינו מורכנים לארץ, היא דיברה אלינו. היא דיברה לנפשותינוּ, כי מלבּה חצבה את דבריה וקולה היה צלול, ברוּר ורווּי עצב. היא דיברה על רבבות ומיליונים, שנכחדו בידי צר ועל רבבות הנמקים עוד בעניים וגלותם בגלל “ידידים”. היא דיברה על שערים נעולים ושוב על הצורך להתגונן.

הפציע אור־השחר: קימה, סיור על הפסגה. הראשונים מתחילים לרדת, והיא ראשונה בירידה. אתמול היתה אחרנה בעליה. כממוּנה על העזרה הראשונה חייבת היתה להיות למטה כל זמן העליה. בחיוּך היא מלווה כל יורד ומעודדת אותו על ירידתו הטובה, ועל לבה מעיק רגש־האחריות. היא רומזת לחבר מבוגר: “הלואי וזה יימשך ככה; הכל בטוב. הה?”

ב־11.30 אכלנוּ את הארוחה הראשונה, שהיא גם ארוחת־הצהרים לפי הודעת המדריך, ולכן האכילה היא בתיאבון מתוך מאמץ למלא את הכרס. צילה עליזה מאד ואוכלת בכל פה למרות עייפותה מההליכה ואי־השינה בלילות. לאחר צילום מסביב לכירה היא אומרת לחבר: “נו, את העיקר עברנו, וכעת לים, לסירות והביתה.” ואנחת־הקלה פורצת מפּיה. הבינותי שיותר מכל משאותיה כבד עליה משא־האחריות למצעד זה.

מצדה מאחורינוּ. הצוק המזדקר ניבט אלינו זועף, אדיר־כוח ורב־זכרון. אנו צועדים בזוּרה ארוכה איש מאחורי אחיו, פזורים לאורך מאות מטרים. כאלף מטר לפנינו צועדים ששה חברים – יחידת־חלוץ. ההליכה מזורזת. אנו צועדים במצעד רחב של מאתים – שלוש מאות מטר. יש לך הרגשה, שאתה צועד ברחוב רחב־ידים ובתים בני צורות שונות בצדדיו. השטח חלק ולבן. אין סימן של עץ. פה ושם שיח דל ועלוּב.

ולפתע – קולות נפץ מימיננו: יריות! כהרף עין נצנצה המחשבה: שוב נסיון־הפחדה. אך בקול הנפץ השלישי, הרביעי והחמישי המכוּונים לרגלינוּ ומתיזים אדמה אפורה, נוכחנו לדעת שהענין רציני. ניתנת פקודה לשכב ולדלוג בקפיצות אל הערוצים הקטנים שמשמאל. אנו גלויים לגמרי כלפי התוקפים הנמצאים בגובה מעלינו.. הפקודות מזרזות לעבור לערוצים בקבוצות של שלושה. והנה מודיעים בקול מהקבוצה הקדמית, כי חברה נפצעה וּמיד מודיעים על כך גם מהמרכז. מרבית האנשים נמצאים כבר בערוצים והיריות תוכפות והולכות. כל החברים שקטים: אין רעש. אין בלבול. הקולות היחידים הם קולות הפיקוד: קוראים לעזרה.

הפניתי ראשי כה וכה והנה צילה שוכבת על הארץ, על פניה. אני קורא לה להיחבא בערוץ לשמאלה, והיא מנסה לקום אך קורסת תחתיה. היא שואלת בקול חלוּש" “היכן שמאל?” מיד ידעתי: היא נפגעה. חבר קופץ אליה והופכה על גבה – והיא מחייכת אליו. דם פורץ מידה, בטנה וגבה. כדור אחד חדר את גוה העדין – פניה מחייכים.

כל האנשים נמצאים במחסה, היריות נמשכות. רק חבר אחד מהמאסף ממשיך לרוץ. נופל וצועק שנפגע ברגלו ומיד קם ומגיע לערוץ. החבר האחראי קופץ אחריו. שם חשוּ וקרעוּ את המכנס והגישו לו עזרה. נערה זהובת־שער – עולה חדשה – יושבת שקטה וגלויה־למחצה לעין־התוקפים ועושה את עבודתה בשקט נפלא. היריות נמשכות בערוץ המרכזי. פצוּע נאנק דום: “הוּא נפגע בעצם” – קובעים החובשים עוּלי- הימים. הפצוע מבטיח לאחראי להיות שקט, לוגם קוניאק, הנושך בשפתיו ומתגבר על הכאב. הכל יושבים בשקט בערוצים ועוקבים אחרי תנועת־המתקיפים. שלושה פצועים והרוג – והכל יודעים על ארבעה פצועים! התוקפים משנים עמדותיהם. מצבנוּ נעשה מסוּכן למדי. השעה 3.45, רבע שעה לערך מאז היריה הראשונה.

הצלחנו להיכנס עם התוקפים במשא־ומתן. החבר הדובר יושב גלוּי. מוּלו כתריסר עינים חושדות בכל תנועה. המשׂא־ומתן מייגע. הם רוצים הכל ותובעים שאנו נבוא אליהם.

השעה 17.00: הם “מזכים” אותנו בקצת אימון. אחד מהם צועד מול החבר שלנו ושניהם מחזיקים ידיהם מעל לראש. חברנוּ מחזיק בידו כסף־נייר. המרחק הולך וקטן: מאה, שמונים, שלושים מטר. הערבי מכוון את רובהו ומדגיש כי כדור בקנה. פניו מכוּסים, אך עיניו חשדניות ועוקבות אחר כל תנוּעה. לפי דרישתו מניח חברנוּ את הכסף על אבן. הוּא לוקחו – ודורש עוד.

השעה 17.20: אנוּ רוצים להרויח זמן, להגיע לחשיכה כדי שנוכל לחמוק. מי יודע כמה יכולים להיאסף עוד נגדנו. המשא־וּמתן נמשך. הם מקבלים תוספת בסכוּמים של לירה או שתים. העיקר – הזמן.

השעה 17.50: השמש נעלמה מאחורי ההרים. בעוד שעה לערך יהיה חושך. אנו מספרים להם כי הם רצחו אדם. הבדואי נעשה עצבני במקצת ותובע בתוקף שנוסיף עוד ועוד. התגובה היא נמרצת והבדואי נושׂא רגליו – יורה יריה וּבורח. אך בברחו נשמט מידו מעט מן הכסף – ואחד החברים אוספו.

אנו חוזרים לערוץ. התוקפים יורים שתים־שלוש יריות של פרידה, צועקים אלינו שנשאיר את הכסף שאבד וּמתחילים להסתלק מערבה. בשעה 18.15, כשנעלמוּ בין הגבעות, שלחנוּ חמשה חברים להחיש עזרה, רופא וסירה. החברים מכינים אלונקות. הפקודה היא שנהיה נכונים לתנועה בשעה 19.50. המחלקות מסתדרות. הפצועים על האלונקות. צילה נישאת על ידי החברים הבוגרים: אין רוצים לגלות את אסוננו. צריך לשמור על רוחם של החברים. מי יודע מה עוד לפנינו.

בשעה 20.30 הגענו למקום־החניה. נקבעת שמירה בהיקף רחב. השומרים מקבלים הוראות: אם נוּתקף, עליהם להיחבא ולהסתער במקלות. כולם שקטים. אין צל של פקפוק. ב־21.00 מקבל כל אחד מחצית הספל מים ומחצית של טבלת־שוקולד. אין מתאוננים. הכל שקטים, מציתים ובוטחים.

כך שכבנו בערוץ צר וקטן כל אותו לילה: צילה, שלושת הפצועים ואנחנו: כמאה ועשרים נער ונערה – דוממים ונכונים.

וכך נכרתה הברית והתגבשה האמונה: “אם אלה בניך – שנית מצדה לא תפּול.”

לפנות בוקר נאספנו למיפקד. הכל כבר ידעו על צילה כי איננה. שחוחי־ראש עמדנו וכאבנו צורב. אין דמעה. יבש מקור הדמע. עברה רק מחצית היממה והנה כל כך בגרנו. ויחזק כל פרט וחזקנו כולנו יחדיו. חזקים היינו כאותו גוש־סלע שהזדקר באור השמש הבהיר והוּא רב־כוח ונושׂא עמו את אחד מגנזי־האומה, את היקר שבהם: את החיים זקופי־הראש והנכונים להקרבה. לרוחם של אלה נוספה עוד נפש אוהבת־חופש. והלב נשבע אז להנציח את זכר קרבננוּ בהחיאת־השממה: שממת־המדבר ושממת־שביליו.

וַנצעד… עוד נצעד… עוד יצעדוּ…

אגדה

לד.

א

ויהי בגמור האל את מלאכתו־יצירתו בשבעת ימים, אסף סביבו את כל המלאכים עושי־דברו ויאמר:

“את אשר רציתי ליצור יצרתי, ועתה רדו נא אתם לארץ, וכל החסר בה תוסיפוּ – מלאך מלאך כנדבת־לבו. ורק זאת אצווכם כי נדבתכם תתנוּ לאשר ייטב בעיניכם, למען משתכלל והיה לעליון על כל אשר בארץ.”

וירדו המלאכים – מלאי שמחת־היצירה. ויהי אחרי בקרם בם ויראוּ את האדם ויחליטוּ בלבם לתת לו את מתנותיהם. ויתן מלאך מלאך כנדבת לבו.

הרעים הורידוּ אלי הארץ מחלה ומגפה, שׂנאה, קנאה ודם נקם, כי אמרו: יכיר נא האדם ברע וידע להעריך את הטוב על פניו, ולמען לא יגבה לבו בו לאמר: כל יש לי ומה אוסיף עוד לחשוב מחשבות כי היטיבה?"

והטובים נתנו לאדם כל תרופה למחלה, מזור לגוף ומרפא לנפש, אחוה ואהבה, ותרנות וגם תקוה.

וכגמרם חלק מתנותיהם שבו למקומם ולבם עליהם טוב.

רק כרוב קטן אחד מכל אחיו, והוא גם הצחור בהם, עופף לו מעל פני הארץ ולא ידע את אשר יעניק לה… טס הכרוב צחור־הכנפים, הביט בעיני־הילד בעולם וּמלואו. ירד למשכנות האדם והחיה ויאהב כולם. אך לא ידע מה יתן להם. כי רצה, אשר תעניק מתנתו אושר לאדם ולארץ כולה.

ויטס הכרוב ימים רבים ולא ידע מה יחסר לו לאדם.

ויהי היום והכרוּב עייף מאד וירד לנוּח על אחד מעצי החורש הקרוב למעונות־האדם. חשב הכרוּב אז מחשבות ולבו הרך כאב, כי טרם העניק מתנתו לארץ וכמעט גם התיאש מתת דבר, בו יאוּשר האדם. כה ישב הכרוּב ויחשוב מחשבותיו עד רדת ליל. וּלפתע ויעור ממחשבותיו לקול לחש של דברים.

הביט הכרוב על כל סביביו וירא בין העצים נער ונערה יושבים והמה צעירים מאד. רכים ועדינים פני־הנערה ופני הנער – סימני בגרוּת ראשונים בם. ישבוּ מרוּחקים זה מזה ושׂוחחוּ בלחש.

“מהו הדבר, אשר ירחש לבי אליך,” אָמר הנער, “ואני בטאו לא ידעתי! מעודי גם לא הרגשתי כן אל איש. רק זאת אדע, כי בעת אין את עמי אף אני לי עצמי אינני; בלעדיך אפס אני; ועמך הן כל הארץ לי!”

“גם אני ארגיש כמוך אף אבין, כי אתה לי את אשר הבֵּעַ לא אוכל…” נפעם הכרוב הקטן בשמעו ויקרב לגשת אליהם, כי שמע את אשר חסר להם דבר שלא יוּכלו להביעו ותפעמו תקוה, הנה הפעם את השי ימצא ויעניקו. כך התקרב בלאט ובין שניהם עמד.

ויהי הכרוּב לבין שניהם, אך התיצב ונמשכוּ שניהם זה אל זה וכהרף־עין השתרגו זרועותיהם ושפתיהם התאחדו באהבה רבה…

ובו ברגע חש היקום כולו, כי נוצר שדבר אשר עד אז כמוהו לא היה. הכל מלא אז אהבה: שמים וארץ נשקו. צפרים פצחו רינה, והאדם מצא בטוי לנשגב מכל – לאהבה…

וזוג־הצעירים נשאר עומד חבוּק שעה עוד ארוכה גם אחרי שמט הכרוּב ויטס מביניהם, כי השכיחתם הנשיקה הנעשה והנמצא סביבם ויישארוּ מאוּשרים בנשיקתם.

עלה הכרוב והוא אומר כולו אושר וישב לפני כס־אל ויספר לו, כי מבלי דעת את אשר יתן, נתן לו לאדם את האושר בנשיקה.

ב

עברוּ ימים, חלפוּ שנים, בגר היקוּם, אף האלהים בגר. ולא שר עוד אלהים את שירת־היצירה, כי אם שמר על הקיים…

ויאסוף סביבו שנית האלהים את מלאכיו עושי־דברו ויאמר:

“רדו לכם לארץ, ראוה ובקרוה והיווכחו אם אמנם מצא אדם חפץ במתנותיכם מיום תתכם אותן ועד היום הזה.”

ירדו המלאכים – חלקם שמחים, חלקם גם יראים. ידעו הרעים כי נשמדו המגפות בארץ, כי השנאה והקנאה והנקם מוגרו מפני האהבה, האחוה והותרנות. והטובים ידעו כי את מתנותיהם נתנו לטובת האדם ואיככה זה לא ייהנה מהן? והכרוּב הקט עף אחרי כולם, ולבבו רועד, כי לא ידע את אשר יחשוב על מתנתו, והוא הן לא במחשבה תחילה לו נתָנה!..

ויהי בהגיעם לארץ כזבו תקוות המלאכים הטובים, כי ראו אשר פרצו המחלות ופשטו המגפות ותעשינה באדם ובחיה שמות. והתרופות אשר נתנו לו ללא הואיל היו, כי כאשר ימצא אחד תרוּפה למכתו וקינא בו השני ושנאו, וינאצוֹ על תרוּפתו, וקם אז הרופא ונקם את הקמתו ממנאצו, ומלאה הארץ מריבה לבלי הכיל. האהבה והאחוה רק ליחידים הן ואלה הם ללעג וּלקלס בעיני כל חבריהם ומשוּגעים ייקראוּ בפי כל.

וישובו כל המלאכים עצובים לפני האל. כי ראו אשר נכזבה תוחלת־לבבם באדם. רק מלאך אחד מן הטובים שב ושמחתו בלבבו – הוּא המלאך, אשר נתן את התקוה שי לאדם, כי ראה את אשר מנחתו היא המחַזקת את האדם ובעוד היא בלבבו – עתיד הטוב לגבור.

והרעים ראוּ וגם שמחוּ. ידוֹע ידעוּ כי כל עוד מתנותיהם בידי־אדם לא יגבה לבו ובהילחמו באחיו לא יפנה לבו להעפיל שמימה.

והכרוּב הזך, הוּא אשר לא לאלה ואף לא לאלה ארח. בטוּסו צף על פני הארץ ויחפש את מתנתו: הנשיקה. לא בנקל מצָאה. כי לחרפה וּלבוּשה נחשבה האהבה בחברת אדם, ואוהבים התחבאוּ מעין רואה. אך בצאתו בעקבות הצעירים מצאם מתנים אהביהם במסתרים ומתנשקים בהחבא, אפס לא יכלה עוד הנשיקה להשכיחם על צערם, כי טהורים האוהבים באהבתם ובזכרם את הסובב אותם כאב לבם מאד. חטוּפות היו הנשיקות, כי לא בכל עת יכלו להיפגש באוהבים ואזניהם כרוּכות על כל זיז ורחש, פן יגלה סתרם אחד האדם. כאב לבב־הכרוב כי ראה אשר אין בארץ אושר. ויהי הוא אומר לשוב בעצבותו, וראה מחלון אחד הבתים אשה עומדת על עריסה ותינוקה בה הישן, והיא מבטת בו באהבה, מתכופפת עליו באהבה ונושקת במצחו באהבה והילד מחייך מאוּשר מתוך שינה. שמח בא הכרוּב אל על – כי מצא את הנשיקה בטהרתה, אף ראה כי מביא הוּא אושר לאדם במתנתו.

ובבואו לפני כס־אל הודיע: “אין טהור מנשיקתה של אם…”

ג

עברוּ שנים, חלפוּ יובלות, ושוּב אסף האל את מלאכיו עושי־דברו וישלחם לארץ למען יראו שנית את אשר פעלו.

ירדו המלאכים, אלה בשמחה ואלה בכאב. ירדו יחדיו כולם ואף הכרוב הקט עמם.

ובהגיעם לארץ, ראו מלאכי־המגפות והנה חכם לבב־אדם והוא עמל להשמידן ומספרן פוחת מיום ליום. ויצטערו אל לבבם, אך מלאכי־הרפוּאות שמחוְ.

אפס מלאכי האחוה והקנאה, הותרנות והנקם לא ידעו לבכות ואף לשמוח, כי ראו אשר המלחמה על פני הארץ נטושה, הטוב ברע נלחם ולא נודע למי הנצחון.

עצוב מכולם שב מלאך האהבה, כי ראה אשר לקלס נתוּנה מנחתו לאדם ורוב האהבה על פני הארץ במרמה יסודה ובכסף היא נקנית. אך לא אמר נואש, כי ראה אשר יציצו ציצי־אהבה בחברת־האדם מזמן לזמן ולעתים גם יגדלו ויאירו בחשכת החיים. ושמח מכולם שב מלאך־התקוה, כי ראה את מתנתו פועמת בלבות האדם. והכרוּב הקט אך הגיע לארץ וימצא את מתנתו מתגוללת באשפת תאוות־האדם. רץ ויחדור לכל המקומות אשר שמע כי אושר־האדם בהם, וימצא בהם את מתנתו: מצאה בארמונות – בנשוק העבד רגלי־אדוניו, וּבנשוק העני את ידי נותן־נדבתו, וּבנשוק השר את יד־אורחתו הענוגה. אף ראה בנשוק המון גברים למרקדת מעורטלת העוברת לפניהם, וּבנשוק עלמות למשרתיהן החסונים. ויבהל מאד, כי לא מצא את הטוהר, אשר נתן במתנתו ובהביטו בעיני האדם הנושק שרפה את לבן האש הבוערת בהן.

ויברח המלאך ממקום שבת האדם. ויהי בהרחיקו מן העיר, אשר בה ישב המון האדם, ראה והנה בתים נטושים על האדמה. וירד לראותם, ובהתקרבו ראה, כי קטנים הם מאד וּבנוּיים מחמר ומראם דגל מבחוץ. אך בהביטו פנימה ראה והנה נקיון וסדר בכל. החליט הכרוב להישאר שם כל היום ולראות את אשר ייעשה שם. והנה ראה אשה לבושה פשוטות נושאת שני דליים בידיה נכנסה אל רפתה וּמחלקתן לפרותיה, שענוּ לה בגעייה. אז ישבה ליד הראשונה והתחילה לחלוב את עטינה הגדול. המשיך הכרוב בביקורו, והנה בחור חסון יוצא עם מחרשה אל השדה. עובד הוא ומביט באהבה אל האדמה הנוצצת, אשר מחרשתו מעמיקה בה.

וּבהוסיפו ללכת ראה נערה בריאת־גוּף המאכילה את העֵדר וּמשקתו ואת אביה הזורע את השדה וּמביט בתקוה אל הגרעינים הנופלים ומקפצים על פני הקרקע. ועוד רבים האנשים והנשים, אשר ראה שם בעבודתם וכולם יד אחת יעבדו, האחד את מלאכת־חברו ישלים.

וּבערוב היום – ראה והנה שבים הגברים מן השדה והנשים מפסיקות מלאכתן בבית. רוחצים כוּלם וּמחליפים את בגדיהם ואוכלים יחד בשמחה. ואחרי האוכל משכיבות האמהות את תינוקיהן. ושוב ראה הכרוּב אם מנשקת לפעוּטה בטהרה. ואחרי שעה נשק האב לאם – והאם נשקה לאב, שכבוּ לישון איש ואשתו ולנוח מעמל־היום, והמלאך נפעם – רוך ותום היו בנשיקה זו!

והנער והנערה יצאו לשוח לחורשה והכרוב מרחף אחריהם. ויהי בהגיעם שם אמר הבחור:

“הן אוהבים אנחנוּ!”

אך היא לא ענתה, כי אם הביטה בו באהבה. ואז נפלו איש על וארי רעוּתו ויתנשקוּ באהבה…

וירא הכרוּב שנית את הנשיקה בטהרתה.

אך המראות אשר ראה בכרך לא נתנוּ לו מנוחה, כי ראה התרבוּת כובשת את העיר כוּלה רק המקומות הרחוקים יינצלו ממנה…

כואב שב אז הכרוב אל מקומו לפני כס־אל ויבך בכי תמרורים. וינחמהוּ אלוהים לאמור:

“הנחם, כרובי הקט, ודע, כי טובה היא מתנתך, ויום יבוא וחכם אדם והשליט את השלום ואת הצדק בעולם. או אז תהי הנשיקה סמל טוהר, תום ואהבה.”

“מִטִּיּוּלְךָ מה תביא, חבר?”

“הבא אביא מכל אשר אראה, כל אשר אשמע וכל אשר ארגיש: ציוּץ של חוחיות, צריחת דיה, קן חמריה שמם, וגם ארנבת אם אצליח לצודה.”

כי היום יום חופש לי, אותו אתן לטבע.

יצאתי ברכיבה אל השדה. רטטה הסוסה החמה, הניעה מקוצר־רוח בראשה, ובקושי חסם המתג את פרץ האון הצבוּר בגופה האציל. לפני, על הדרך, ניתרוּ עפרונים, ניתרוּ וברחוּ לצדדים; סיעת חוחיות התנשאה בחרדה מעל הקוצים; גם קרקור קרפדות שניסר בלי הרף בתעלה נדם בעברי לשדה.

הרגשתי כי זר אני כאן, זר ומועד להרֵע. רגזתי. הרפיתי המתג ונישאתי להר בדהרה. חשבתי: פה רבה החיה והרמש מסביב, ורב הענין להסתכל, ללמוד את הטבע בטבע. אך גם מרחוק שמעתי קיכלים בהזעיקם אפרוחים לקן, זוג־שלוים התפרץ לפתע מתחת לפרסות־הסוסה, וערוד שחור התפתל וברח בנשיפת־אימה.

כעסתי מאד על הטבע שאינו מסביר פנים לי, כעסתי ושאפתי נקם. אם לא תצייצוּ, עפרונים – את קולכם בגסיסה תשמיעו! גם אתכם, הקיכלים, אשכל.

קשרתי את סוסתי לסדן־עץ והתחלתי מתרוצץ ומרדף, אך רמה רימני הקיכלי: עשה עצמו חיגר ובעוד אני רודף אחריו מצאו אפרוחיו סתרה ואז רפא לו מומו והמריא למרום כבריא. נמלטו גם העפרונים מפני ואני משתולל מרוב חימה. נוכחתי כי לא אצליח במאומה. עליתי שוב על הסוסה ושפכתי כל חמתי עליה. דפקתיה, דרבנתיה, עד כי השתוללה, ניתרה ימין ושמאל, ולפתע הזדקפה זריזוֹת, ואני צנחתי ארצה. הסוסה נישאה הביתה ואני שוכב נשארתי; לא נחבלתי אך כל דמי רתח ואצבעותי רעדו מרוגז. כל שרירי רטטו במתיחות ועל פני ארשת אמולה ונוטרת כאחד, הבעת לא־אדם.

לבסוף חזרתי ברגל הביתה, רוגז וחפוי־ראש.

*

שלוש שעות למנוחת־הצהרים. השתרעתי בשורת־הגפנים.

התפנקתי בצל הנעים וכמתענג בגן־העדן התחתון נהניתי מן הגרגרים אשר נשרוּ אל השפתיים מהאשכול מעל לפה. דממתי ולא הנעתי אבר; חידדתי חושי ומצפה. במרחק שלוש גפנים גיליתי קן של חמריה; ראיתיה בהביאה זחלים ובהלעיטה את אפרוחיה מתוך ציוץ־ביניים קצוב, ושוב הניעה בזנבה ועפה לשחר מזון. בין תלמי־החריש ניתרו עפרונים, חיטטו במקורם בעפר, לעתים היו מתרוממים לפתע ונשארים תלויים באויר כקשורים בקורים סמויים, תלויים רנים בלא ניד. על זמורה במרחק לא רב התעלס זוג־חוחיות ונדמו מרחוק כשברי בדולח בשברם את קרני־השמש לשבעת צבעי־קשת מזהירים.

אזני קלטו צלילים: רננת צפרים, זמזום צרעה אי־שם וניתור מתמיד של חרגול. כיווצתי את שפתי בשריקה חשאית, השתדלתי לחקות את החוחיות ולבסוף שרקתי שיר. לא חרד החי שמסביבי, לא חשד בי. שריקתי הצטרפה לרננה והיתה הרמוניה אחת, שאני היטב הבנתי.

אז הבינותי לטבע. ממשלת ענוים הנהו. כל שלא יבליט עצמו לא ייסבל: כל חיה ועוף יגורו מפניו. הבינוי את הטבע אז ואת קולו הטמיר.

רננה מלא עולם – רננה גם עולמי הקט.

תל־יוסף, ניסן תרצ"ב.

תלם אחרי תלם וקודם תלם לתלם – נחרש הניר. הכל רגיל, קבוע. אותו חום הקיץ המשולהב, אותם זבובוני־קציר המטרידים באלפיהם, אותה בהמה ההולכת מתונות בתלם הארוך, ורק לפעמים תפרוץ גדר, תוציא רגלה מחוץ לתלם ואז תמשוך את המושכה ותישמע הגערה הרגילה והקבועה: תלם, נבילה! ותצורף אליה קללה שכיחה אחת מן הידועות במקרים אלה.

תאמרו: משעמם הוא! לאו דוקא. רק חדגוני הוא, סתם, כאותו פיכוי המים במעין, כמוהו חדגוני אך כמוהו לא משעמם.

וכך עוברים ימים… ואחרי היום – הערב, כמובן. וגם פה תלם. כן, אותו הרעש הנבוב, אותן שיחות אשר היו מאז היות אדם עלי האדמות ואותו אדם הולך בעוורונו בתלם שנסול לו מכבר. ואם תרצה לפעמים לפרוץ גדר, לכתוב דבר־מה, לחפש אחרי שמש באפילה – אז תמשוך מושכה, בשם מוסר, נימוס, אנושיות ואשר אתה תראם כשקר, הבל ומסורת – ותשמע קריאה אשר הורגלת לה: הי, אתה סורר־ומורה! תלם! הבכדי סללנו אנו, אשר באנו לפניך, את המסלול? ואתה, מה לך ולדרכים החדשות? מה ערך להזיתך ולכתביך? סדר־חייך קבוע. ביום – בתלם, ובערב – באסיפה, בישיבה ובהרצאה. אתה של החברה וזמנך לה הוא, ולא להזיותיך.

מחשבות כאלה פרכסו בתוך לבי בזמן החריש.

וכך התקדמנו שלשתנו: הבהמה, המחרשה ואני; כך התקדמנו בתלמנו המשותף וכל אחד בתלמו שלו.

כ“א אייר תרצ”ב.

היה הבחור־החייל יורד במדרון, במשעול־הסיד המצחיר למרחוק, המתפתל וגוחן אל בין סלעים ומסמא את העין בלבנוּניתו, וּפניו – אל הגנים והפרדסים השׂרוּעים בירקוּתם לארכו של החוף.

לאחר לילות סוערים של משמר בחורף במשך ירחי־עמל זכה הבחור ליום אחד של חופשה: “למן השעה הששית בבוקר ועד שמונה־עשרה עם ערב רשאי אתה להיעדר מן המחנה.” חש והבריק כפתוריו וליטש אבזמיו וחרטומי־נעליו – וזכר את הפקודה, כי כצאתו כן שובו: לבוש כיאות לכבוד־הצבא – ופכח! בל יבוא “הבושם” אל קרבו! ויטול ילקוטו על שכמו ומימייתו תלה במתנו, הדק אבזמי־חגורו – ובצאתו נופף ידו לברכה לעומת רעו הזקיף, הניצב בתאו, ופסע קלילות וכבדות במשעול.

אותה שעה עברו כפריים וקרתנים בדרך־המלך, כשבהמתם עמוסה לעייפה טוב־הארץ וּפרי־העץ, כל ירק וצמח – אל העיר לממכר: עגבניות אדמוניות, בכוּרי אפרסקים ריחניים ואשכלות בננות מצהיבות, מפוּטמות ומנוּפחות בהבשילן.

זכר החייל מושבתו הרחוקה וימי ילדותו ושובבותו, עת נחפז להימלט עם עדת־מרעיו מפני השומר בגנים ובמקשאות; וחייך קלילות ובירך את העוברים והנוסעים בבוקר־שלום וזכה לתשובה חגיגית נלהבה, ולחישות־ביניים כי “יודע הלז שפת־המדינה” ואין זאת כי “שאטֶר” הוא ראוי לברכה.

עלתה החמה וקפחה על ראשו. לו נטל קסדת־הפלדה, כי אז שמר פניו מלהט־היקוד והֵצל פרצופו המתיחם; אך לא בקסדה יצא לטיוּלו, כי אין זה מן המנהג. וזאת אך זאת – פן יחריד שאננוּתם של התושבים ויבריח כל חיננית שבכפריות, חלילה…

רבתה התנועה בכביש הרחב ועלתה וגברה המולת התקיעות בצופרות, והיו מכוניות־הצבא חולפות ביעף, גדושות קלגסים וכבודה לרוב. ואלה לא אחת הריעו לקראתו ממרום־המכונית, מגג־שריונים או ממושב־תותח. והיתה הקריאה “הו, ג’וני!” ו“הו, ג’ורג'!” מהדהדת בשדות הסמוּכים. לא אחת נעצרה מכונית ויד נלבבה מן האשנב נשתלחה והזמינתוּ כי יעלה ויסע.

אך הוא בשלו: יודה לנהג על טוּבו וירמוז בבת־שׂחוק סלחנית כי יצא לשוטט בארץ, לחוּש בחוסן־הקרקע וּבלהט־הרגבים מתחת לכפּות־רגליו, לזכור שדמה וניר בארצו היקרה־הרחוקה.

שטפו פלגי הזיעה מקרקפתו ונזלו, כמתגרים, אל מצחו, פדחתו ואחורי־אזניו. חש והוציא ממחטתו ונתנהּ תחת כובעו הקליל. וּלמען לא ייתפש בכף “השוטר הצבאי”" אדום־המגבעת כחוטא כרבים, כמי ש“בגדיו אינם סדורים כצו”, נטה אל המשעול, החומק לבין גדרות־הצבר, וּפסע בנחת בשביל הרמוס, התחוח, בכרם־זיתים שנחרש מקרוב.

וכך היה פוסע וּבא אל חצר המסגד שבכפר הסמוּך, עובר בשביליה רצופי החצץ האדמדם, עמד נוכח הבריכה הפתוחה, צפופת הדגים הענקיים והממוחיים המצטנפים וחותרים במים הירקרקים.

יצא ועבר בשער האחורי, לאורך התעלות שנפלגו למים היוצאים מן הבריכה, אלו התעלות המתמשכות בצדי המשוכות והגדרות; נכנס לשטח־הפרדסים וצעד בשלוה שביַחַל וכמיהה במעברים הטמירים שבן פרדס לפרדס, – כי קמוּרים וממקושתים ענפי־השיטים משני עברי־הדרך ומשתזרים זה בזה ממעל.

דממת־סתרים שלטה מסביב, ותעלוּמה חרישית שעשעה בשחוק הצללים והאורות הזהבהבים הבוקעים בין משבצות־העלים וטובלים אפס־קיצם במימי התעלות. רק קרקור־הצפרדעים ורנן־החרגולים והמית הפלגלגים הזכים נתמזגוּ בדממה, וישווּ לה גון נגינות ערטילאיות, נמוגות בחרכים ובגומחות, ובמשקעים ובפרצות שבמשוכות־הפרדסים ובחומות־האבן.

ניתלוּ שרכים וורדי־בר צהבהבים וּלבנים בענפי־השיטים הדוקרניים, ופארות־הדולב הכבירות נשתרבבו מאחורי הגדרות. נשרכו ופשטו שריגי הפטל ודליות־הגפנים הפורצות מבין השיטים, והרכינו זלזליהם המלבלבים במים הצוננים, מרטטים ונאחזים בקנוקנותיהם בכל העומד על דרכם. טיפסו חבלבלים ועלוּ גבוה מכל גבוה, עד מרום הקמרון הירוק הארוך, והיוּ לבנינים, כחלילים, לימוניים וחורשפנים מרפרפים מפרח לפרח ומציץ אל ציץ, גוחנים על פרגי־החוף הצהובים, מפרכסים בין הדנדנות הריחניות ומרחיקים רחף אל תוך הפרדסים.

ונשתכח המחנה. פרחוּ הפקוּדות ולא היוּ. לא נזכרו עוד ימים ולילות של עמל, נדודים במחשכים, ועמידת־“הכן” ממוּשכת בשלג ובסחף. רחקה. זכר החייל את מושבתו המוריקה בעתית חורשות ופרדסים, שדות ובוּסתנים, והלם לבבו, פעם ורחב – וחפץ היה לתת קולו בשיר־כמיהה־ולהט לארץ הרחוקה, אך עצר בלשונו פתע־פתאום בתמיהה שבמסתורין, כי שמע קול רנן ולחן בוקע ועולה מעבר לאחד מחומות־האבן הכבדות, שהאפירוּ והשחימוּ מרוב שנים והוריקוּ בעתר האזוב המצמח בין בקיעיהן,– וּבשמעו את הקול – נעצר מלכת.

נשׂא ראשו והתבונן במה שלפניו: שער־אבן מקוּמר, קשת־אבנים מבוּקעה ודלת־לוחותיים כבדה, תלוּיה בצירים כבירים חלודים, מפוצלת וסדוקה מרוב שנים ובדלת – מקוש משונה דמות, ספק ראש־פר, ספק ראש־כלב, מוריק בחלודתו על נחושת־יציקתו. והלחן שהגיע מעבר לשער לבב ומצודד. מעטיף ומפכה –

---

ניגש הבחור החייל, הקיש וציפה.

נכרת השיר ועלו לחישות וקולות־שבשאלה מן העבר השני, קריאות חטופות, ליבונם של דברים, מחציתם שפת־ערב ומחציתם ארמנית, וידע החייל, כי ארמנים שוכנים בבוסתן הנסתר, החבוי מאחורי החומה. ומשנפתחה דלת־הלוחות הכבדה, חרק הבריח ושאגו הצירים העתיקים – ויעמוד דומם, פעור־פה למחצה, מקפיא שיורו של חיוך על שפתותיו – תוהה וּמשתאה על היופי הטמיר הסגוּר בבוּסתן הפלאי, עין לא ראתה כמותו: נערה עמדה לפניו – פרח־בר תמים ומתמר בעליצות־עלומיו; עיניה שחורות, קווצותיה השחורות מלאות רסיסי־מים הנוטפים ונוזלים על קצה אפה המרטט – כשולמית, כתרצה או כרות מקדם, שנתעתה מדורות רחוקים וניטעה בבוסתן צפוני זה…

“מה לך בחור?” שאלה בתמהון מתקצץ קמעא, על שהקיש על הדלת ופיו לא יפתח לפניה. “וּמי אתה, הזר?”

ניעור בחפזה־שבמבוּכה, האיר פניו בבת־שׂחוק לטפנית, לחש ומלמל, כי חייל הוא (“חייל עברי” כה הוסיף); כי מבעוד בוקר יצא לשוטט בסביבה – ברשיון מיוחד, כמובן – להזין עיניו בארץ המוריקה ומלבלבת בנוֹי־נופה…

וּממשמעה הנערה כי בשפת־המדינה ידבר, וכי לא כאותם מתהוללים הוּא, אלה יוצאי־חוּצות וּמלהגים בשכרונם, מיד הורד המבט שבעיניה הטובות ואור שבתום רעף מתוכן – אור של קבלת פנים ילדותית נלבבה:

“אנא, הכנס החייל!”

לא הספיק להעיף עיניו לכאן וּלכאן, וּנערים שנים, זאטוטים, כבני חמש פרצו לקראתו בתרועה, נתלו ודבקו בו ביחלם למוצא־פיו, מיששו ילקוטו וחגורו, נגעו בקצה־אצבעם באבזמים הבוהקים בחרדה שבהערצה, ולא פסקו ממלל והגות: “ג’ורג‘, ג’ורג’!” “השלום, ג’ורג'!” וּמנין תבוא ואנה זה תלך, ג’ורג'?" – וחוזר חלילה. תוך כדי כך, וּמן הדיוַן הקטן, בצידה של רחבת־הכניסה המרוצפת, יצאה האם, אשה בשנות החמישים, בהניחה ריחיה מאחוריה; מחתה האבק מידיה בשוּלי הסינר הצבעוני הקשוּר במתניה, וּבאה לקראתו. הוא הרכין ראשו לפניה, בברכת יום טוב וּמאוּשר, ברצון האל ורחמיו, והיא נענתה לו בניע־ראש ורמזה, כי ייכנס אל הסככה הסמוּכה. אל־נא יסרב ואל יהא מן הביישנים (הן חייל הוא!) – ימנע מאתן אלת הספק שבהפצרה ובסירוב, כי לא זה המנהג בביתן. ידידים לה בעיר, בקהילת היהודים הקטנה. ואמנם קטנה היא הקהילה ובית־כנסיתם העתיק סגור ומסוגר ברוב ימות־השנה. יש אשר יבואוּ הלום להסב עמה ועם בעלה – וישוחחוּ ארוּכות. יצוא יצא הבעל אל העיר מבעוד בוקר: להביא צרכים מצרכים שונים יצא – והעמידה על המקח בימים אלה קשה, ממוּשכת ומייגעת, ונוטלת כל זמנו ואונו של הקונה. על כן השכים קום ורק עם רדת לילה שוב אליהן.

ועד שהיא משיחה עמו רמזו הזאטוטים זה לזה והורו באצבע על כובעו הקליל. הניח להם להשתעשע בו והיוּ מתכוננים וחשים עצמם גבורי־מלכות ומושיעי־תבל בשחקם בשחוק הזקיפים".

הניח ילקוטו ומימייתו ונכנס אל סוכת הנצרים לרחוץ פניו, אך נעצר בהילוכו ראה את הנערה מגבה כשהיא גוחנת ומעלה אגרטל־נחושת מכוך קטן שבסתר־המדרגה, זוקפת גווה ועומדת לחזור. חיננית כעופר האילים וּכגור הנמרים גמישה ורכה – כה הרהר – אלא שעודנה רכה בשנים, כמעט ילדה, אם גם קלילי־גלים, חבויים, בלסוטתה ינועו.

ועד שהאם ובתה עורכות “הכיבוד”, מוציאות הדלפק אל פתח ה דיוַן, ושוטחות מפה ססגונית, שקוּפה־רקוּמה, על פניו – נטל הסבון והאלונטית, הציג את אגן־האבץ הצבוע על הדרגש בקרן־זוית שבסככה וחש לחדש חיותו במים הצוננים, לאחר ההליכה הממוּשכת, ולהתבונן על סביבו שאננות:

רחב ושליו הבוסתן, רווי רוּחות קלילות ורון צפרים נעלסות, וככל שיעמיק כן תרב אפלוליתו ודממתו הפלאית נרגע וחרישי רבוץ משטח הדשאים שקמלו אלא שלא יבש לשדם בכמישתם; רבוץ המשטח על פני האדמה המתמתחת בערגה, דשנה ומתנמנמת. נוגה־פז ומשחק של כתמי־זהב שיוו עלים אדמדמים־כתומים, של פרחי רימונים שהבשילו ונפלו, לרפידת הירק השחום, בעוד העלים הכמושים מאוושים ומוסיפים לנשור בזה אחר זה, ניתקים חרישית וצונחים למשטח המוצל.

ובבוסתן – מפרי כל הארץ: תאנים חונטות פגיהן, גפנים מטפסות, ירקרקות־בהירות, בין עצי־הדר כהים בירקותם, השולחות נטישותיהן אל תוך המים הממלמלים שבשלחי התעלות; וערמונים ותפוחים ושזיפים מבשילים פרי־בסרם בסתר עליהם רבי־הצורה־והגוון. והבית – בית קומותיים ישן ולו מדרגות־אבן שחוקות מבחוץ, ומסעד קורות־ולוחות שנסדקוּ ונתגלפוּ, נתפצלוּ ונתעוותוּ בשנים שחלפוּ בסערות החורף ובשלגיו, בלהט החמה של שלהי הקיץ, וברבץ חמסיני־המדבר וסופות־הקדים. וחלונות קטנים לבנין ולהם סורגים וכרכובים שנשנטו פה ושם ונשארו תלויים על מסמר או וו אחד בלבד.

ניגב פניו וידיו, סרק שערו הסתור, שפך מי־הסבון אל מיכל־הביב, העמיד האגן על כנו והדרגש בפנתו – יצא אל רחבת־הכניסה. אז פנה אל הדיוַן הקטן, הפתוּח לרווחה, כי שמע רינתה של הנערה, יוצאת ובאה משם אותה שעה.

כגור שנגמל – הרהר שנית – מתמודד ו“מתנמר” מיום ליום… ומפה לחוץ מלמל וביקש סליחתן על הטרחה והטרדה, כי איננו כדאי, וכי איננו ראוי – הן אץ לו הדרך – וחס הוּא על הטורח המיוּתר… ותוך כדי כך נח על עטוּרי העציצים והכדים, מסביב לרחבת הכניסה, כי רטובים היו והתנוצצו מולן קרני־השמש הפורצות מבעד למסך העפאים, וסבר, כי בבואו היתה הנערה עסוּקה בהשקאתם, שכן מלאוּ קווצותיה רסיסים הנופלים כפוחזים אל קצה אפה המרטט… ושבוּ הנערים הקטנים לדבר בו מחדש בשאלותיהם, מיחלים לדבריו בכמיהה וכליון־עינים.

ישבו אל השולחן הקטן הטעון עד אפס מקום – חריצי חלב משורטטים, בזיכי קֶפיר ומחמֵאות לזבדה, לחמאה וּלשמנת; קנקנים חינניים לעסיס־רימונים וכוסות מוארכות למי־הורדים הריחניים, סביב לטנא־הפת.

“בל יבוש, בל יחבוק ידיו; כל מחסורו עליהן. קרבה ובאה שעת־הצהרים: יסב נא עמהן.” ונצטערה שוּב האם על האב כי נעדר ויצא השוּקה. שמח היה לפגישה, ואל נכון מספר היה עליו, החייל, בשיחו עם רעיו היהודים בעיר. הללוּ יחפצוּ לראותו, לשמוע חדשות ונצורות מפיו – הנכונו כל ספורי־הפלצות על מעשי האויב באחיהם היהודים, ועוד כהנה רבות…

ומשהושמעו המלים “אויב” ו“זוועה” – זכרה האם ימי־נעוריה, ימי מרודים־ותלאה, בם נאנקו בני עמה תחת עול הנוגש, המעוול, התורכי של מלחמת־העולם ההיא, שרחמים לא ידע מאז וּמתמיד – ותספר לחייל על אותם הימים, בברחם אל מרומי הר אחד, הוא “מוסה דאג” הנודע, ויעמדו שם על נפשם ארבעים יום וארבעים לילה, באין עוזר ומושיע… וכך היתה מעלה זכרונותיה לנגד עיניה ומספרת בסעודה. הסכיתו הקטנים בדממת־כבוד, האזינה הבת למחצה – כי לא אחת שמעה הדברים – ואילו הוא, החייל הניד ראשו והעיר באחרונה כי קרא כל פרשת המעשה ועלילותיו הנועזות, הכאובות, בספרו של יהודי אחד שישב בוטח ושאנן תוך עם “משכיל”; נבון וחרוץ חרוץ למעשי־מרמה וחש לכל תועבה, בראותו כי כוחו עמו ואין רואה פעלו, אין חש ומזעיק; כי קם זה הגרמני לטבוח טבח מחדש בעולם המסוער, ושם פניו להשמיד ביהודים יושבי הארצות השונות – וכל תועבות התורכי כאין הן וּכאפס לעוּמת המרצח הגרמני; אל נכון שמעוּ, גם מעט מזעיר מן הנוראות: כי ארוך מסע־השמד ומתוכן בתאוות־רצח וזימת־שמד של חיתו־יער; כי לא ירצח בלבד, ישסע ויחנק, לא ימותת רבבות בלבד, כי גם יכלאם בגדרות־הברזל ועבר עליהם במכונותיו – הן השריונים הגדולים – לדוש ולשחוק, לבוסס באין מקבר, למען יראו וישמעו כל עמי־העולם, כי אין לעמוד נגדו במבחן הכוחות… במחנק ובשריפה יבוא, בקלון ובזימה, בשחיתות ובנהמת־מרצחים, דמם של ילדים קטנים יטול למען רפא פצעיו הוא, יסַגרם לאדים ולגָזים ממותתים, למען בחון עוזם וחסנם וכוח־הריגתם…

והיה החייל מתאמץ לספר הדברים כהוייתם, ככל אשר נתנתו לשונו, כי לא הורגל דבר צחות בשפת עם הארץ, אך ניכרו הדברים, ורוח קודרת נחה על המסובים.

ותשקע האם בהרהוריה, והקטנים תמהו, כי לא הבינוּ רבות, ואילו הנערה הזעיפה מבטה, מצטערת על שפג הששון, ותמהה על אמה שפתחה בשיח מריר ונוגה וּמדכא.

נעץ האורח מבטו בנערה והבין ללבבה. אז הוסיף והזכיר מאורעות שקרא מימי אותה ממחלה שחלפה, כי הגיע שמע הארמנים הנענים גם אל ארצו, ויקוּמוּ מתי מספר מבני־עמו, ונערה אחת ואחיה בראשם, לגלות צפוּנות מדכאיהם התוּרכים, לחשוף סדרי־צבאותיהם לפני הלוחמים בהם, ולהחיש ישועה ופדות לכל הנענים והאובדים. וכשנתפסה הנערה לא פתחה פיה, לא אמרה דבר, רק בזה לנוגשיה, נטלה המעמסה על שכמה, וכשלא עצרה עוד כוח לשאת חמס־מעניה, ירתה אל פיה באקדחה, בהטילה קללת הדורות במרצחיה ובשולחיהם. כך נקמה גם היא נקמתם של מתבצרי “מוסה דאג” המעטים.

חדשים היו הדברים באזניהן, וכמו חפצו להרבות חסדן עמו, וּמבלי דעת במה, עמלוּ להוסיף מאכליו, והוא מוחה ומפציר בהן לבל תכבדנה אכפן עליו, כי שבע, גם רווה ויותיר.

וכסבתא רחמניה שאלה האם על ביתו, על ידידיו, קרוביו ומכריו הרחוקים, אימתי היה שם באחרונה, אם ירבו להזכירו, אם לשלומו הם דואגים וכל טוב לו ישלחוּ… מי ומי לו במשפחה וּבחברה, אי מקום־מגוּריהם וּמה משלח ידם, ועוד כהנה וכהנה. והשלום לרעייתו ולבניו…

כאן עצר דבריו במועל־ידו, מחייך נסתרות, כי הכבירה עליו מלים ושאלה לאשר אין, כי לא נשוי הוא ולא בנים לא…

“והנערה?” פרצה הבת, כמו לא יכלה עצור ברוחה עוד, ותשתתק פתע־פתאום, כי תמהה על העוז והזֶנֶק שבדבריה. עלה הסומק בפניה, שתקה והציצה בפני האורח – בושה אך מיחלת.

“הנערה,” השיב בדממה, מצמצם זויות־עפעפיו בקריצה חייכנית, מסתכל בה, בארמנית הקטנה, ששולהבו פניה והיה חזה עולה ויורד. “טובה היא הנערה ונאה, נאה ביותר… והרי את כמותה, אלא גדולה היא ממך בשנים… וחוזר אני ואומר: טובה היא ונאה…” חסך דבריו ויסתכל במה שתשיב; ולא ידעה בת־הארמנים הקטנה מה תאמר, במה תדבק עליצותה הגדולה – כי שיבּחה הזר על פּניה, את חסדו המלבב נטה לה, כי אמר, כי כנערתו גם היא טובה ונאה – והיה זה שיבוח ראשון במעלה!

שולהבו פניה שבעתיים והבריקו עיניה בעלומים מתרתחים, סבה על עקבה, נצטחקה, שעשעה עצמה בצעיף הצבעוני החגור למתניה, כשפֶרֶץ־הגיל שוטפהּ כליל. לעתים תרים אותו צעיף אל מול פניה הנוגחים, בהסתירה שפע האדמומיות שפשטה בהם, אחר תחליקנו על לסוטתה, ממתחת ידיה לצדדים ואחורה, או תתנהוּ אחר ערפה, ממוּשך לעברים, זורקת ראש ושומטת זרועותיה לצדדים – מתמרת גוה כל העת, זוקפת ומבלטת תאומי־הגלים בלסוטתה, ממותחים בערגה נגמלת.

ופתאום נתנה קולה בצחוק ובצהלה, במחותה שארית המבוכה. אז דבק השׂשׂוֹן ביושבים, נצטהלוּ הקטנים מבלי דעת מה ושיתף החייל עצמו בצחוק הלבבי, הפורץ ושופע ממעמקי לב־הילדה.

רק האם לא ידעה אם תרחיב בת־שׂחוקה על פניה השחומים, אם תוסיף לתמוה או לקצוף על המשובה שדבקה בילדתה – ונאנחה כמדושנת רצון־ונחת, אך העמיקה התבונן בבתה הגדלה כפורחת, אשר שנה אל שנה לה נוספת, וּבטרם יחלוף הזמן – ועת־כלוּלותיה תגיע, על השער תדפוק.

עוד שעה אחת נשתהה במחיצתן, היה עוזר לפנות את הכלים, להשיב את הסדר על כנו ואחר עמד להיפרד מהן. בצאתו העלה כל אותם ניבי־הלשון הצחים שזכר, כל אותן ברכות ואיחולים הרעיף ויצק לפניהן, מודה וממלל, חוזר ונזכר חליפות, מרכין ראשו כמשתחווה, וידו על לבו לאות־הודיה.

טפח לזאטוטים על שכמם ובירכם בחוסן וּבריאוּת, עצמה ורב־אונים; לחץ ידה של האם, יד גרומה וצנומה מעמל השנים ותלאותיהם, והיא חוזרת ומברכת, מזכתהו בשיבה מהירה, בשלום אל ארצו, ואל ביתו וּפעלו, ואז – אז הרים סנטרה של הנערה, הציץ אל תוך עיניה, וכך אמר לה, קצובות ושקולות: “מנערות תבורכי, ילדונת טובה וחביבה, ויהי האושר מנָתֵך כל הימים. בל תדעי דאגה, לא את ולא בני־ביתך, ומלחמה בל תקרב אל שעריך! מנערות – חמודה תהיי, ובבנות – טהורה וּשלמה… ולנערה אשר בארצי כתוב אכתוב: טוב לבך וחן־עלומיך אספר…”

רגשה הנערה, בושה מעט, וחזר הסומק ועלה בפניה. נסוגה בענווה אל אמה, מצטחקת ועולזת, ממוללת ברגליה, חשה עצמה ברקיעים עליונים, בעלות ערכה בעיניה גם היא – שבעתיים.

יצא החייל ופסע במשעול המקומר, בעוד הילדים קוראים אחריו, מפללים לשובו אליהם באחד מן הימים. שמע חידושו של הזמר המתרונן בפי הארמנית הקטנה, וגרר הריחים הטוחנים בדיוַן הצנוּע שבבוסתן. הוּא נטה משביל אלי שביל, עבר בין הפרדסים, והיה עולה, עם רדת היום, במשעול־הסיד המצחיר למרחוק. והרננים ורחשי־היום מהדהדים באזניו כל אותה שעה.

נכנס בשער־המחנה, בירך רעו הזקיף לשלום, ובא אל חדר־המשמר להשיב פס־רשיונו: לבוש כיאות יצא, וכיאות חזר – ופכח! לא בא “הבושם” אל קרבו; אלא ששכור היה מבשמיו ונרדיו של אותו בוסתן, ופני־הנערה הלוהטים וחימוּד יצורי־גווה – רך, “מתנמר” ונגמל – שחקו לפניו מבעד לצעיף ססגוני שקוף למחצה…

הוא מסר רשיונו, הצדיע כדרוש לפני הקצין העובר, והלך לרחוץ גופו ולהחליף בגדיו. לאחרונה ישב בפינתו, עלעל בדפדפת־מכתביו, רשם את הכתובת הצבאית, ופתח:

“נערתי החביבה כל כך – – –” ושקע בהרהוריו, מצרף ביטוי אל ביטוי, רחש אלי רחש, תיאור עלי תיאור – כשרוח חרישית, צוננת, מלטפת אבריו וחולפת בצריף העץ המוארך – כי רד הליל.