“הו, וכי יש אמת זולת האהבה?…”
היא שילחה בו מבט צוחק בעינים מזהירות, ששתי שמשות זעירות, בנותיה הקטנות של שמש־הבוקר, זרחו בתהומן.
“מה לך?”
“אני רוצה לצעוק כמוּכּת־אלהים, רוצה אני להתיפח בבכי ולהזיל דמעות כאומללה… אני מאושרת!”
והוא צחק בקול.
הם פילסו דרך בין ההמון הגועש שהצטופף בשערי הביבר.
“ראי־נא, מה נפלא פסל אבן זה הניצב בכניסה: צבי ואיילה נחמדים. דקי־נחיריים ומחוטבי־גו, המלקקים זה את זה שכורי אהבה!”
“כן, אך מה עגום הדבר… יופי ואהבה אלה, הגלומים באבן המתה. מעמיקי שורש הם בקרקע־החיים רב יתר מיופי ואהבה הדולקים בגופים חיים. הן היופי החי, הבוער בתשוקתו, מוֹת ימוּת; ואילו יופי מת זה ולהט אהבתו המאובנת תמיד יחיו! מה אכזרי הדבר!…” “אולם… נשיקתנו בת־החלוף עריבה היא מנשיקתם בת־האלמוות, וחיבוקנו הקצר לוהט מגיפופם הנצחי!”
ויצחקו שניהם בעינים נוצצות.
“וכי נשר הוא בכלוב הלז? ראה, מה אדירות כנפיו, ומה זועם ואכזרי מבט־שחץ זה הבוער בעיניו, מעל למקור־העשת הדורסני! הבט – ראשו זב דם! מתחבט מתלבט הוא נואשות בכלובו, ואינו מוצא מנוח! וכי מהו לאָמיתו רגש זה המטרף דעתו עליו? דומה כי ניתן לו מזונו ומשקהו בשפע!”
“הוי, שאלה של שטות שאלת! למרחבי־שמים צמא הוא! החופש מזונו ומשקהו כל כל יצור בן־חורין, פרט לעבד ולאוהב!…”
חייכו שניהם זה לזה בשתיקה שאין לה ניב.
“שלום, להתראות!…” קראה היא לאסיר־הכלא מתוך צחוק מצלצל, והלז נענה לה בצווחה נוקבת, טרופת־זעם וצרודת־יסורים. אך היא מאוּשרת היתה מכדי הבינוֹ ולהצטער עמו. ההמון הסואן גרפם הלאה בשטפו.
*
בשצף־קצף ניקר הכלוּא בחוטי ברזילו של הכלוב. אכן. פירצה קטנה פערה פיה אחר שהיה מנקר ומחטט כה בזעמו ימים רבים. עוקציהם של זיזי־הברזל ננעצו מדי פעם בקדקדו, ונוצותיו נצבעו בארגמן חם של דם. אולם ממשיך היה לנקר בסריגים במקור הפלדה המאונקל, מנסה לקרעם בצפרניו הדורסות, וצורח צריחות־פרא מורתחות־זעם־וכאב, המחרידות את הביבר: זעקות־מרדו של מלך־השחקים כלוּא. יש ומעופף היה בכלובו בכנפי הענק, חובט עצמו בסריגי־הברזל, ומושלך ארצה מוּכה, חסר־אונים ומשולהב־חרון עד לטירוף.
“מה היה לך כי נשתגעת? ומשום מה הפך ראשך אדום?!” קרקרה יום אחד תרנגולת־בר עגלגלה, השוכנת בכלוב הסמוך, כשהיא מנקרת בתולעת שמנה.
שתק מלך־השמים בזעף ולבסוף צרח:
“אכן, בסריגים משוקצים אלה ניקרתי עד דם!…”
“לאיזה צורך?…” תמהה התרנגולת, עד כי נשרה התולעת ממקורה.
“ביקשה נפשי להימלט!”
“מדוע? הנה אנכי מאוּשרת פה מאד! שמא חסר אתה מזון יותר מאשר מחוצה לסורג?…”
“הו, נשרף אני בצמא וגווע ברעב!”
“כיצד?”
“צמא אני לחופש! רעב אני לחופש! וכי אפשר להשביע רעב־שמים במטעמי־כלוב?!”
“האם בחופש זה, שאתה נכסף אליו, כלום שׂבעת משמנים דייך?”
“בחופש?! אהה, יש ונצרבתי מלהט־צמא בראש צוקי־ענק קלויי־שמש וצרובי להטו של הישימון הקודח, המתנשאים בתפארת־אלים. יש וכמעט גוועתי מרעב אכזרי אי־שם בפיסגותיהם האדירות של הררי־עד, שכיפת־שלגיהם לא תאַבּד לנצח את צחור זהרה הנפלא; או בתהומם של שמי־ענק כחולים, בני־בלי־גבול, עת שחיתי בזבול ענני־לובן, שולטי־המרחביה, השוזרים דמויות־פלאים בלי סוף על מרבד־השחק; יש שהם כעדר כבשי־ענק צחורות־שער וכבדות־צמר, ורגע כנוצות קלילות הן ונחמדות ביפיין, או כסירות־מיפרשים צחורות כשלג המפליגות ביום־התכול לאשר ישאן הרוח! מקום שם נראית הארץ קטנה ורחוקה כה, ודומה לבית־כלא מקולל מחיצות וסייגים המחניקים את הלב צמא־הדרור…”
“לא, לא אבין מתיקותו של חופש מרעיב. ומנעמיו של דרור מצמיא; אף לא אדע מקרוב את שמיך היפים! כלום אפשר למוּש אותם, לטעום מהם? אולם את קנה־הסוּף בחופה של הביצה ידעתי גם ידעתי! תולעים שמנות וטעימות שם במחבוא הסוּף הירוק ושרשי־מדמנה ורמשי־רקבובית ערבים להפליא! הן, שם הכרתי לדעת אושר מהו! אם גם אין געגועי עתה אליו גדולים עד כדי לרוצץ את קדקדי אל סורג־הכלוב למענו. אתמהה: במה מצויין חופש נכסף לך? הן לא שליו היית בו מסכנה ומובטח מרעה כאשר בכלוב שאנן זה בו ניתן לחמך קבע?…”
“מובטח מסכנה? לא! יש והשיגתני כנף סערת־דרום אחוזת־שגעון ביום־בלהות, והיא מחוללת בטפיפת פרא את מחולה האיום בענן־אבק שחור, המתערבל כסביבון־ענק; מטלטלת בבלוריתם ענני־אופל משונסי־פחדים במחולה; גורפת בסחרחורת חולות־מדבר צהובים ומשליכתם אל מול פני שחק מתפלץ; סוחפת כל הבא בידה בריקוד־טירוף ומפריחתו לפסגות־שמים ומנפצתו על מלתעות־צורים; מכריחה את ענניה מחושמלי־החזיזים להקיא לארץ זלעפות־גשמיהם לקול הלמות־הרעם, ומכריזה על חידוּש התוהו הנצחי שהופר בצו־האלוהים. אף יש ותתפרץ למקום־יישוב, וכרעו קירות־אבן שגיאים ברך לפניה, ובתים יתנפצו לארץ, והפכו למשואות ורסיסים ואבק נסער המופרח בהבל־פיה. וכי יבוא חי בדרכה, והשמידתהו בנשיפתה ככנף־אבדון. לא־אחת זרקתני מקני, שבראש הצורים, בשצף־קצפה, ואך נס כי כנפי החזקות הן שהצילוני! אכן, יש ובעברי במשכנות־אדם ונורו בי כדורי־ציידים. ופעם פלח אחד מהם כנפי, ואני הושלכתי ארצה זב־דם וכאוב; אז תפסוני וכלאוני בכלוב מקולל זה. אכן, אכזרי החופש, גדוּש אויבים וסכנות!”
“ומדוע, איפוא, תתגעגע לו, על אף הכל?”
"מדוע אתגעגע לו?! שאלת אוולת! מדוע אתגעגע לו!… הוי, מסכנה! כלום ידעת מרחבי־שמים מה הם?! להתעופף בצווחת־שכרון אדירה בתכלת אין־גבולות… לגמוע מרחביה נפלאה זו הרחוצה, עם הימוֹג הליל, בזיוו של שחר זהוב, מלא כנף רוטטת, מלוא עין רעבה, מלוא לבב צמא… לפרפר באויר כנוצה קלילה ולהמריא כרוח־סערה דוהרת… לזנק כנמר תוך גלגל־הסערה כשחיין גא זה הקופץ למערבולת מתרתחת שלוע־קברה הרעבתני עטור ריר־קצף, כתכריך צחור, ולהיאבק עמה בחדוות־שגעון לחיים ולמוות, במלוא הכוחות… להתיצב יחיד במערכה מול עצמת־שטנים מטורפת זו – ולא להיכנע… להיטלטל כגרגר נידח ולפרפר בצריחה אובדת, לקבוע נתיב ולא באזלת־כוחות, ולוּ גם ביסורים, ולוּ גם בחוסר־תקווה, ולא להיכנע… לזנק עם הבוקר לחלל, כחץ הפורץ מן הקשת, אל מול כדור־להבה אדום זה הבוער בירכתי־השחק, ואחר לצנוח ממרומים כגוש־אבן תהומה ולשוב ולהתרומם שנית מתוך זניקה, ובצפרני־העשת אשר לי נעוּץ ומפרפר לו גוזל רך בדמו החם, ונחנק במכאובו… ולעת־ערב לתור בהררי־הכשפים, פסגות־ארגמן נפלאות אלו של ענני־הדמדומים, בהם נחבאת השמש, בשנותם צבעם חליפות מתכלת־אופל, כים ביום־סתיו, לסגול, כסגול לבבן של רקפות, לורוֹד בהיר, ולאדום אַרגמני כדם, וכיין־ענבים חכלילי – ולצווח באזנם: הי, הידד!…
“מהו אושר, כלום ידעת? התנשאוּת למרומים! כל המאוּשר רואה עצמו כחובק־שמש־וכוכבים ברום השמים! ומה גם יצור־כנף בן־דרור!… לטבול בשיאי שחקים, לרחוץ בשפריר תכלתם, ולצלול בתהומותיהם – ושאגת החירוּת בגרונך! וכי אושר־חיינו הקצרים הוא בשלוותם הפטוּמה? וכי צריכים אנו להישמר בכל מחיר תוך חרדת־אבדנם? לא ולא! ערב ומתוק רגע אחד של דרור אכזרי מרעיב ומצמיא, שבעים ושבעה משנת־כלא על ארוחותיה הדשנות!… להתעופף בסופה וסערה, לרון הימנון נאדר תוך צליחת מרחבי־ענק הרומזים וקוראים ממרחקי אין־גבול לטבע, אבינו־מולידנו הנורא באכזריותו והנפלא בנדיבותו, להיאבק!… וכי מה טעם לגורל דשן אם אינך נאבק עמו מאבק־ענקים, עד ישליכך הוא, בבוא יומך, גווע לארץ, וירמסך באכזריות; או שאתה תאחז בערפו, ותשפיל ראשו הגא לרגלך עד לעפר־האדמה?! להלחם בגווך הפצוע והכאוב, בצפרניך הזבות דם ולא להיכנע! שירת החופש – שירת־החיים היא! שיר־החדוה־והיסורים, שיר־הנצחון־והמפלה, שיר־האהבה־והשנאה, המנון־הלידה־והמוות של בני החורין!… הוא – המלחמה הנצחית למענו! וכלום יהא עם לבך לומר כי אומלל הוא הנופל בקרב זה? לפורץ את הכלא לרחבי־החופש, ולו אף המוות בכך! לנצח – ולמות! להשתחרר – ולגווע!…”
“למות?! חה־חה!… וכי מחצית־האַמה שיקצה לך המוות מספקת את תאוות־דרורך יתר על תריסר־אמותיו של הכלוב?! תמהתני אם רבים השוטים המוּכנים אף הם למוּת בעבור כיסוּפי־שטוּת!…”
"אכן, תמיד, תמיד יימצאו לבבות המוּכנים באביבם להיות קרבן על מזבח ‘כיסוּפי־שטות’, כל עוד לא פסוּ כיסופים כאלה מתחת השמים, ודם צעיר וחם להישפך! כדאית המלחמה הנואשת עד היסחט לשד־התמצית על גווך ונשמתך; כדאי הוא אף המוות הקר, המאפיל על הכל במחשכי־נצח ומשתקו בחדלון־עולמים, ולוּ רק בזכוּת שביב־התקווה ששיחק אז בלב הרעב, כי מוות זה ישיגוֹ בפסגותיהם של שמים תכולים!
“לחופש, ללוחמים למענו, לנהרגים בשמו, לנופלים – והמנונו בשפתיהם הגוועות – שיר הלל!…”
*
“הבט, הבט! וכי לא נשר הוּא, המעופף כאן מעל לראשנו?!…”
“נשר? וכי מאין יבוא הנה כמותו?…”
“נשר, אין ספק! שמא הלז מן הביבר הוא, שפרץ ונמלט? ראה – אותן כנפי־ענק וחרטום דורס, וכוּלו – גֵאוּת־מלך בתחומי מלכותו האדירה!…”
“אולי, אם רוצה אַת מאוד!”
"ראה, איך מגמא הוא את החלל באברותיו, תוך טיסת־פרא של בן־חורין נותץ־כלוב!…הריהו ממריא מעלה־מעלה בסערה!… הה, מה גבוה הוא עתה! עתה שוב אינו אלא זוג כנפים רוחפות ומרפרפות ההולכות ונמוגות! עוד מעט וייראה כסנונית קטנה בלבד, נקודה יתומה המפרפרת בתהום־שמים!… צולל הוא שם, במרחק! הנה עוד מעט, עוד רגע קט, וטבע כליל במצולת־התכלת, ורק הענן הצחור שבמרומים יהא כגל־מצבה מקציף על פני המקום בו נבלע!
הו, וכי יש אמת זולת החופש?
כפר־וַרבּוּרג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.