לאפרים, לחלוּצי, ליורם ולכולכם־כולכם, אחי הטובים, ששירת־עלומיכם נאלמה בשחר ימיה…
מעבר מזה חלמה הכנרת את חלומה הכחול. צחקו תהומות הצלולות עד למעמקיהן, וגלים פוחזים שרו שירתם הנצחית במלמוּל מתרונן, – שירה זו הדובבת תמיד בשחוקו של אביב ובאנחתו של סתיו, ואינה משתתקת לעולם, לעולם.
מרחבי שדות ירוקים, ברוכי־שחרית, השתרעו הרחק מאוד ורנוּ בלי ניב. שמים כחולים נתעמקו מעל, ורק עב צחורה אחת שטה־צפה בתחומם – ומי ידע אן?…
ובבית הקברות הדומם נזדקר תל חדש. בצדן של המצבות האילמות לבלב התל. דשאים ירוקים פרצו מתוכו, ושני סביונים צהבהבים חייכו בלבבו כשתי עיניים, שוררו לשמש, וצהלו לבוקר. כאן נטמן באדמה לב צעיר אשר אהב, נאבק וחלם. כדור־זדון אחד הדמימו לעד. לא יחיד הוא; רבים־רבים כמותו. והיה כי תעבור ליד קבריהם, אפשר כי יהא עם לבך לשאוג ולשורר כזאת:
“לכם, אחי הטובים, אשר נפלתם באביב־חייכם על מזבח־הדרור – לכם שיר־הלל! ללבבות לוהטים, צמאי־חיים ורעבי־אהבה, לגופים גאי־לבלוב־וחוסן ומשולהבי און המתפרץ בסער; לרגלים אמיצות ששחוק להן לילות־נדודים, טרופי־חדווה וסעורי־מחול; לגרונות צעירים, שכורי־תרועה־ושיר, ולדם־נעורים יוקד, אשר בהשפכו הצית מחדש אש־קודש על מזבח־מכורה – שיר מזמור!… הרים ותהומות הימנון נורא־הוד לקרבן־נעוריכם הטהור ירעמו. ישאגו שמכם למרחב כתרועת־דרור גאה! שחקים תהילתכם ירונו בחזיזי־ברקים, ורעמיהם ישוררו לכם שירה אדירה! נשרים ישאו שמעכם לפסגות־צורים ועד גבהי־שחק ומשברי־ים מַזי־קצף יריעוּ הימנונכם בנַהם־שצפם, ובאותות מפצם העז יכתבוהו על חזה־הסלעים הגאה! ארצי הדלה – מה רב עשרך אם אלה בניך!”
הבּט וראה – שדות־מכורה ברוכים מוריקים סביבותם; דשאים מכסים תליהם ודובים שירתם האילמת; עץ ענף יונק לשדם, ומרעיף צלו עליהם. דומה – עודם רקומים במסכת־הלבלוב, זו הפורצת מקרב־האדמה. ועם בוא האביב ילבלבו פרחי “דם המכבים” כשמשות־ארגמן זעירות, סמוּקי דם־לבבם אשר נובב את הקרקע, ופקחו עיניהם הקטנות, אל מול שמים כחולים ושרו:
“פה נשפך דם־נעורים! הו, נערות־חן, כרענה פה לארץ ושפוכנה דמעתכן החמה על פאר־נעורים שנרצח! וראו – במעמקים דם־עלומים יזרום, וירווה שרשינו הצמאים. ולבבות צעירים וגאים יאכלו בדממה. אַל הגה! אַל קול! אַל חילוּל־הדממה במספּד! כאן נפלו נעוּרים קרבן על מזבח־הדרור!…”
ראוּ – דמות פוסעת. הרי זהו נער כבן שש־עשרה, הצועד לו, תרמיל על שכמו. קרב הוּא לַקבר, ניצב לידו ומעפעף בעיניו. רוצה היה ללחוש כזאת:
“אפרים… אחי… הידעת? מאותו יום…כן, מאז – רציתי להתגייס במקומך, אך אבא לא נתן… הוא אמר כי עוד שנה לי לחכות, ומספיק שאתה… נו, אך אני זייפתי תעודות והרי אני כבן שבע־עשרה ויקבלוני ואני עכשיו הולך למלא את מקומך. השומע אתה? ואני מבטיח, אני נשבע… אני…”
לא, לא היו עוד מלים בפיו, ואם גם רק בלבבו ביטא אותן, חש הנער כי דמעות עולות בעיניו, וישוך את שפתו בשיניו.
“היֵה גבר, טֶמְבֶּל! אתה מתגייס, ובוכה כילדה! נוּ… ו… שלום לך, אחי אפרים!…”
זקף קומתו, השמיט כובעו הצידה כבן־חיל אמיתי ופסע לעבר הכביש. לרגעים נראתה עוד דמותו הצועדת ולבסוף נעלם מאחורי הגבעה.
והכל נדם פה, והזמן כמו קפא על עמדו. חיים! סובבים הם את הקבר במעגלם שאין לו סוף: מעגל של זריעה וקציר, של שמחה ומכאוב, של לידה ומוות. וכי מהו אותו קטע־זמן הקרוּי חיי אדם?– מאבק. ומהי נשמתם?– אהבה. ומה פריים?– היצירה, זו שיש עמה יופי. ותכליתם מה היא?– האושר. אך סוף אדם שהוא חוזר והופך לאדמה, זו שעליה ובה חי ונאבק, ונכנס למחזור חייה ופריונה הנצחי, חוק־החיים הוא.
ושוב נראית דמות הפוסעת במשעול־השדות. צעוד צעדה בצעד מהיר. נערה היתה זו. האם היא אהובתו של האח הבכור, השוכב פה מתחת לתל? אולי… שיער שחור לה, שנפזר ברוח־הבוקר, ומעדר על כתפה. ודאי יצאה לעבודת־יומה בשדה. אך קודם לכן חפצה היא לגשת לרגע קטן אל הקבר. ולברך את היקר־לה בברכת היום הבא. וצונח המעדר מידיה לצד הקבר, והיא גוחנת לארץ.
“חביבי… בוקר טוב לך!… אני… ממהרת אני לעבודה, אנחנו עודרות עתה את הגזר…”
ונדמה: רטבו עיניה בדמע ושפתיה ריטטו:
“אני מתגעגעת… אני כל כך מתגעגעת… התדע, ביום שננצח אבוא ואשים זר־שושנים על קברך… כן… שושנים לבנות… ואַתה… הן תשמח גם אתה…”
רגע נשארה עוד כורעת בדממה ואחר נשקה לרגבים וקמה, לקחה את המעדר, והלכה לה…
שעות באו וחלפו, ללא תמורה. כדור־שמש אדום נטה לשקוע, ונאחז בראשי ההרים בטרם שקע תהומה. וכדור־שמש שני נאחז בקדקדי־ההרים הרוטטים שבתהומות הכנרת, כשהוא רועד כולו ומפרפר בשביו הכחול, וגלים קטנים ושובבים הנוטלים קרניו ונמלטים בחפזה. שלווה גדולה. ההרים מקיפים כחומת־איתנים אדירה את אחותם הכנרת, המחייכת חיוך שובב לעומתם.
והנה עוד דמות, לבושה אפור, קרֵבה הנה אט אט במשעול־השדות. הזאת אמא? הנה היא שחה בדממה לקבר המלבלב, בלאט תרכין ראשה המכסיף ובלבבה תשיח עמו:
“ילדי… חדשה אתי. היום יצא גדעון אחיך. אף הוא התגייס. אבא לא הסכים, אך אני שמחתי בחשאי…כן. ויותר אין בבית מכם… הוי, חביבי! כל־כך מתגעגעת אני לחולצותיך המיוזעות והמרופשות, אשר היית מביא לכביסה בבואך לחופש! הן תזכור – ערימה של בגדים מיוזעים היו, שגרמו לי עמל כה רב. הה, כמעט אדמה, כי זהו החסר לי בעיקר. בגדיך המאובקים שוב אינם עם השאר, ואין מה לכבס ולתקן… והיום מצאתי בכל זאת בכביסה חולצה מאובקת ומיוזעת שלך. נשקתיה, ובכיתי… והן רבות כה האימהות השכולות, כמוני… ילדים שלי! בנים חצופים ופרועים, אשר שוב לא ניתן לאהבם! חולצות מלוכלכות, אשר שוב אי אפשר להשקיע בהן שעות של כביסה ותיקון… ואולם איני בוכה עוד. גאה אני בך, בני שלי! אני גאה בך!…”
ואת שיחתה האילמת הפסיק מגע רך. אבא היה זה. הנה בא אף הוא אל קבר־הבן, ויחבוק את אמא בזרועה. אמא הפנתה ראשה בחיוך:
“ראה התל ירוק כולו ומלבלב…” אמרה בלי ניב.
ואבא אימץ ידה בלאט, ושניהם דממו כן במשך שעה ארוכה, ועיניהם אל קבר־בנם – רכושם היקר הנטמן באדמה הזאת, זה אשר ריתקם אליה בלי הינתק לעד.
היתה דממה. שתקו שלשתם בלא קול. יד תבין ללב, ומה בצע בדברים?…
שקעה השמש, ושדות הוריקו מסביב ברוכי שלוותם המלבבת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.