“אמי”, הפתיעה מרים את אמה, “הלילה לא אישן בבית… אני צריכה להיות באחד המקומות כל הלילה…”
“מה, שוּב קראוּ לך מ’שם' ללילה תמים?” – התרגשה האם.
“כן, אמא. עלי ללכת ללילה שלם…” חזרה מרים על הודעתה בשינוּי־נוּסח.
“מה תעשי במשך כל הלילה? תסתובבי ברחובות או תשבי במקום אחד?” חקרה אותה אמה.
“מה, להסתובב ברחובות? וכי מה זה עלה על דעתך?… נוּ, אל תחששי. מוּבן, שאשב במקום בטוּח וסגוּר!”
עיני האם, כאילוּ נדלקוּ במקצת. היא עצמה החלה רועדת קמעה שעה ששאלה:
“לעמדות?…”
“לא, אמא. גם זאת לא. אינני נשלחת עדיין למקומות כה אחראיים. הרי אני, בסך הכל, רק ‘גדנע’ית’!”
“מה, ‘גדנע’ית’? מה זאת אומרת?”
“‘גדנע’ית’, ‘גדנע’ית’,” התקשתה מרים בהסבר מוּנח זה, “אח, כן. ‘גדנע’ית’. זאת אומרת, כזה פקק… כן, פקק. בכל מקום שצריך לסתום משהוּ שולחים אותנוּ.”
מי יודע כמה זמן היה נמשך הויכוח, לוּלא נכנס האב בו ברגע.
מרים לא היתה מדברת, בדרך כלל, על דברים כאלה, בנוכחוּת אביה. הוא אמנם לא היה מגיב על דבריה בשלילה, אבל הצרה היתה שבכלל לא היה מגיב על דבריה בשלילה, אבל הצרה היתה שבכלל לא היה משתף שיחה על נושא זה. תמיד היה שותק ונותן לאם ולבתה להתווכח כאוות נפשן. אף פעם לא היה מעכב את מרים מלצאת למסע ללילה, או לכל פעולה אחרת. אבל, דא עקא, הוא גם לא היה עוזר לה בויכוח עם אמה. כל ההחלטות ונתינת רשות לדברים כאלה – היוּ אך ורק בידי האם.
היתה שעת אחר־הצהרים מוּקדמת. רק לפני שעה קלה חזרה מרים מבית־הספר, והאב – ממקום־עבודתו. הם ישבוּ לאכול ארוּחת־צהרים. אחרי גמרם את המנה הראשונה, הודיע האב בקול פסקני:
“הלילה אני עובד במשמרת־לילה. אחד הפועלים חלה, ואני נתבקשתי להחליפו בעבודה. אצא בשעה שמונה כדי להגיע בזמן.”
במשפחה בת שלוש הנפשות השתררה דממה כבדה. האם הרגישה שאין כל תועלת לדבר נגד הודעתו של בעלה.
האב עצמו, שעבד בבית־חרושת לטכּסטיל, המשיך באכילה, כאילו לא קרה דבר.
אך פתאום פתחה האם:
“יהודה, זה עתה הודיעה לי מרים, כי גם היא הולכת הלילה…”
“ובכן?…” העמיד ראש־המשפחה פנים תמימות.
ואחר שתיקה־שבמבוכה המשיך:
“הרי יודעת את, כי אם ברצונך הדבר את יכולה לעכב בעדה…”
בשמוע מרים את הדברים דפקה בידה בכעס וקראה:
“אמנם, אבא, למצוא את מחייתך, אתה הולך הלילה. אבל אני, אף על פי שפרטי התפקיד שלי אינם ידועים עוד, הרי בטוחתני שיציאתי חשובה משלך!… בך תלויות רק שלוש נפשות, ומי יודע כמה נפשות תהיינה תלויות בי הלילה!…”
ולפלא היה לה הדבר שאף על פי שהתחצפה בפני אביה כהוגן – לא גער בה ולא נזף בה. הוא רק השיב בנחת:
“שמעי, מרים, ראשית, אל לך להיות כה משולהבת… פחות פטריוטיזם, בבקשה!… והשנית, הרי לא הצעתי לאמא שתעכב בעדך. רק אמרתי שיש בכוחה לעשות זאת!”
“זוהי הצרה שלנוּ,” כעסה מרים. “אלה הטוענים פּחות פטריוטיזם, פחות להשתלהב – אלה הם בעוכרינו… בגלל אלה לא נגאלנו זה אלפיים שנה, ואלה יעכבו את הגאולה גם עכשיו…”
ושוב לא כעס האב אלא השיב בנחת:
“אל לך, מרים, אל לך! פחות ‘שויץ’ ופחות מלים מפוצצות… כולנו מעריכים את מאמציך להבאת־המשיח… ובכל זאת…”
מרים היתה נרגזת מאד. היא שכחה בכלל, כי אל אביה היא מדברת והפסיקתהו באמצע:
“הכל אצלכם ‘שויץ’, ומכל דבר אתם עושים צחוק. אין דבר, חכו למשיח… אתם יכולים לחכות לו… אבל אני לא! הנוער אינו מוכן לחכות למשיח! הוא חפץ בגאולה עכשיו, ולכן יביאנה בעצמו: אני מודיעה כי איך שלא יהיה אני הולכת הלילה – ברשות או שלא ברשות!…”
שוב השתררה דממה מסביב לשולחן. האם לא אמרה דבר. היא החליטה: לא הן ולא לאו. האב, אשר משום־מה לא נפגע, כנראה, מדברי בתו, המשיך לאכול בנחת. מרים סיימה את ארוחתה בחפזה, ועברה לחדר השני.
היא לא יכלה להאמין לעצמה. כי אכן היא שאמרה את הדברים הקשים לאביה. זה כבר רצתה להוכיח אותו על פניו בשל אדישותו הלאומית האיומה… אכן, עתה עשתה זאת!
היא התייצבה לפני הראי הגדול. גוף בן גובה בינוני. חטוב יפה… הראש שעל כתפיו – נחמד, מעוטר שער מתולתל ופנים יפים בעלי חיוך מקרב – כך נראתה לה בבואתה.
“כן, אני היא,” אישרה ליד הראי. – “אני היא ולא אחרת שאמרתי לאבא את אשר היה עם לבבי…”
*
בשבע בדיוק, עזבה מרים את הבית.
“אחזור בבוקר. עד אז – שלום!”
וכעבור שעה, בשמונה בדיוק, עזב אביה את הבית.
יצאה הבת היחידה, ויצא האב – והאם נשארה לבדה.
מרים הגיעה למקום שצריכה היתה להגיע בשעה 7.30. המ"כית שלה מסרה לה את ההוראות, לפיהן היה על מרים לקשר במשך כל הלילה בין אחת העמדות לבין כתובת אחת, שתימסר לה בעמדה. לרשותה הועמד טכּסי.
מרים הגיעה לעמדה. לפי מה שנרמז לה, צריכה הלילה להתקיים התקפה רבת־היקף. עליה יהיה לקשר בין מרכז־הפעולה לבין המטה הכללי.
ואכן, “עבודתה” התחילה. ממפקד־המקום קיבלה פתקה חתומה, על מנת שתעבירה לידי הקצין התורני במטה הראשי.
מרים הוסעה במכונית המיוחדת. זו היתה מלאה מ“כ’ים ומ”מ’ים ושאר מפקדים. היא מסרה את הפתקה לבחור שישב באחד החדרים, שדרכו היתה צריכה לעבור לקצין התורני. רבע שעה חיכתה לתשובה ואחר חזרה שוב לעמדה.
ככה נסעה מרים הלוך ושוב במחצית הראשונה של הלילה.
בערך בשתיים אחר חצות, לאחר שהמפקד רשם משהוּ מתוך שיחה טלפונית, פנה אליה ואמר:
“מרים, הא לך פתקה להעבירה לאותו מקום. דעי, פתקה זו חשוּבה ביותר. זרזי את הנהג שיסיעך מהר.”
כחץ מקשת היגעה מרים למקום המטה.
היא מסרה את הפתקה לאותו בחור משופם על מנת שיעבירנה לקצין התורני. מרים ישבה כדי לחכות לתשובה, כרגיל.
“הקצין התורני מבקש לראותך. יש לו למסור לך משהוּ בעל־פּה למפקד שבעמדה. היכנסי לחדר.”
מרים התבלבלה לגמרי. זה עתה חשבה על אביה שיצא לעבודת־לילה בבית־החרושת, ועל אמה שנשארה לבדה בביתה. והנה עתה הפתיעוה בהזמנת הקצין התורני של המטה.
“כן, הנה אני נכנסת…” מלמלה כתשובה.
מרים נכנסה לחדר לבדה. התיצבה דום בפני אדם שהסב לשולחן־כתיבה גדול כשהוּא שקוּע בין ניירות רבים.
“עמוד נוח!” פקד האדם בקול חלש, לשמע נקישת־רגליה, בלא להרים את ראשו.
מרים עברה לעמידת נוח, והחלה משוטטת בעיניה בחדר הקטן.
אותה שעה הרים הקצין התורני את עיניו מבין הניירות, ופתאום קרא:
“מרים!…”
מרים אף היא הסבה את עיניה כנשוכת־נחש. אך, לא, אי־אפשר…
“אבא!…” קראה מרים. “אבא, איך זה הגעת הנה?… הרי אתה נמצא כרגע בעבודה…” ומרים שכחה באותו רגע, כי לפני הקצין התורני היא עומדת.
“אן דבר, מרים, אין דבר,” הרגיעה אביה באותה נחת כבצהרים. “רק לא לְ’הַשְׁוִיץ' וּפחות להשתלהב… הנה זוהי עבודת־הלילה שלי…”
“הוי אבא, סלח לי, אבא, סלח לי על מה שאמרתי בבית, הן לא ידעתי… כי אתה, אתה…”
“אין דבר, מרים. סלחתי זה כבר…”
“אבא,” אמרה פתאום מרים בפנים מוּדאגים, כאשר היא מחזיקה ידו. “אנא, אל תספר לאמא, כי אני הייתי כל הלילה מקשרת… שמא לא תרשה לי ללכת…”
“לאל אספּר, מרים,” השיב אָביה. "אגב, קבלי נא את ברכתי, בתי. הנה רק עכשיו הודיעו לי, בפתקה שהבאת הנה, כי ההתקפה שלנו הצליחה ביותר… אכן, צדקת, בתי, אתם משיחי הגאולה לעם ישראל… ברוכה תהיי עם שאר הבנים — — — "
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.