היתה שעת־בוקר מקודמת מאד. בחדר המרכזי של בית ריכוז־הכוחות ברובע ירושלמי ישבו ששה בחורים בתורנות. הם עיינו בעתוני יום־אתמול וקראו איזה סיפור גבורה של מגיני־ירושלים. פתאום נשמע קולו הרוגז של חיים:
“ילכו לעזאזל! כל העתון מלא סיפוּרים על עמדות, צלפים ומעשי־גבורה… למי יש צורך בזה? וכי אין המציאות מספיקה? יש לנו די והותר… אם יש שעת־נופש והזדמנות לעיין בעתון, הרי אתה נתקל שוּב באותם הדברים, אשר מהם רצית להימלט ולוּ לזמן קצר!”
“אכן,” נענה שמוּאל, “יוצאים הדברים מן האף… אבל לא די בזה, אלא שהכותבים בעתונים הם גם בורים גדולים…הנה, הביטוּ וראוּ: תחת התמונה של ה’ברֶן' הם כותבים: ‘סטֶן’; תחת התמונה של ה’שמַיסר' הם כותבים שוב ‘סטן’… הרי זה ממש איום!… ואני, נפשי חשקה באיזה סיפוּר בלי סטנים, בלי בתים וגם – בלי ערבים… אני רוצה… אני רוצה… כן, בסיפוּר־אהבה חפצתי, וכי מדוּע לא? סיפוּר שיזכיר לי ‘אותה’, שיזכיר לי את הורי… שיזכיר לי, כי אינני אך ורק מין בריה היורה, מפוצץ בתים ושופך דם, אלא גם אדם בעל רגשות, בעל נפש!”
השתררה דממה. הקריאה הופסקה. ניכר היה, כי נאמרוּ דברים שכולם חשבוּ עליהם והסכימוּ להם. כל אחד תקע את עיניו בכעין דמוּת נעלמת, וחשב את מחשבתו…
הדממה הוּשבתה על ידי יצחק:
“אכן, צדקתם. זקוּקים אנוּ לסיפוּר בלי סטֶנים, בלי ברֶנים ובלי ערבים… כן, סיפוּר בלי דם ובלי צבאיוּת… רק אהבה וחמימוּת…”
ואחר שהפסיק לרגע, המשיך בקול שונה:
“…אך אל תשלוּ את עצמכם, חברים! העתונים לא יתנוּ לנוּ זאת. הם, פשוּט, אינם מבינים אותנוּ… ומפני כך, חברים, אני מוּכן לספר לכם סיפוּר כזה…”
החברים הניחוּ את העתונים והסתדרוּ בנוחיוּת כדי לשמוע לסיפוּרו של יצחק. הוא עצמו פשק במקצת את רגליו, סמך עליהן את גוּפו במרפקים, ופתח:
"הפעם, אין הסיפור ‘צ’יזבאט’… זוהי אמת לאמיתה! –
"לפני שלושה חדשים בערך, באתי אליה, והודעתי לה: ‘רחל, אני מצטער מאד לבשר לך, כי זה עתה הודיעו לי שבעוד יום עלי לצאת לשרות…’ ‘לאן אתה יוצא?’ שאלה אותי בתמימוּת. ‘לא רחוק מכאן,’ עניתי. ‘לירוּשלים…’
"והיא שוב שאלה בתמימות: ‘לכמה זמן אתה יוצא?’ ‘איני יודע, רחל,’ עניתי לה. ‘אוּלי עד סוף המלחמה…’ ‘נוּ, אין דבר, יצחק,’ ניסתה לנחמני; ‘אין דבר, אַתה תחיש את סופה…’ ובאמרה זאת בחנתי את עיניה. אכן, העצבות נשקפה מהן, ונדמה שהיא עצמה זקוקה לנחמה…
"למחרת, ליד האוטו, באה רחל להיפרד ממני. בעיניה האדומות ניכר היה שבכתה לפני רגעים מספר. אך עתה התאפקה. בפני אינה רוצה להיראות כשהיא בוכיה. אינה רוצה לרפות את ידי… וכאשר עלוּ החברים האחרונים על האוטו־מובילים, תפשה בי רחל וחיבקה אותי בכל כוחה. ואותו רגע לחשה לי: ‘יצחק, זכור, תמיד אוהב אותך ותמיד אתגעגע… אנא, בעיתות־הפנאי, זכור גם אותי… אין דבר, תעשה זאת כשיהיה לך זמן…’ ובנשיקה תמימה נפרדה מעלי.
"במשך ימים רבים הייתי רחוק ממנה. הגיתי בה בכל שעת־פנאי. וברגעים כאלה נדמה היה לי, כי הנה היא לפני. פניה היפים, המפיקים תמימות אך גם פקחות רבה. שערותיה המתולתלות, שעינם כעין גלי־זהב זעירים… והחרדה בעיניה מכל אותו שפך דם הגדול…
"לפני כחודש וחצי קיבלתי חופש ונסעתי תל־אביבה. אי אתם יודעים מה רבתה שמחתה של רחל. במשך כל ימי־חופשתי לא עזבה אותי כמעט לרגע. תמיד היתה בחברתי. וכשהגיע היום, בו צריך הייתי לחזור, אמרה לי, ספק בתמימוּת, ספק בהחלטיוּת: ‘יצחק, קחני אתך!…’ תחילה נדהמתי, אך תיכף עניתי לה: אי־אפשר הדבר, רחל! אי־אפשר! אין העבודה שם בשבילך. לא יהיה לך כוח להחזיק מעמד אפילו יום אחד…' אך היא בשלה: ‘אנא, יצחק. אעשה כל מה שיידרש ממני. אתאמץ למעלה מכוחותי. אעזור לך… אעזור לכל מי שיהא זקוק לכך…’
"ואכן, אודה, נוכח דברים אלה לא היה מענה בפי. ולפתע נצנץ רעיון: ‘רחל,’ אמרתי, שכחת דבר קטן. שם צריך להרוג!… כן. להרוג את אויבינו, והם רבים… לפעמים אף נשפך דם רב… רב מאד…'
"והדברים השפיעו. את ההרג, את שפך הדם שנאה רחל ביותר… והיא ויתרה ואמרה: ‘טוב, יצחק. לא אסע אתך. אך זכור את בקשתי שביקשתיך כשיצאת בפעם הראשונה…’
“ושוב נסעתי, ובאתי הנה. עבר חודש, עבר עוד חצי־חודש. ואני חשבתי, כי גם הפעם אקבל חופש, ואסע לתל־אביב. והנה לפני שבוע, הודיעו לנו – הרי ידוע לכם הדבר — כי לא נקבל חופש. “המצב מחייב זאת” אמרוּ לנוּ. הודעתי זאת לרחל במכתב. ואחרי יומיים קיבלתי תשובה קצר מאמי, וזו לשונה: ‘רחל מתגעגעת מאד. אינה יכולה להשלים עם זה שלא תקבל חופש. בהשפעתה החלטנו, אני והיא, לבקר אותך בירושלים. אין אנו יודעות מתי נהיה, אבל, ביום שנבוא, נודיעך’.”
יצחק הפסיק לרגע. אחד החברים השתמש בהזדמנוּת ושאל:
“מי היא בעצם רחל זאת? האם זוהי הבחורה שפגשתיך עמה בתל־אביב? אבל, אבל, הרי ידוע לי, כי אין לך כל… כל… בחוּרה.”
חיוך עלה על פני יצחק.
“אל נא בחפזה! עוד רגע, ותדע מי היא רחל זו… וּבכן,” חזר יצחק לספורו, "קיבלתי את המכתב והתחלתי — — — "
אותו רגע נשמע קול התפוצצות איומה. יצחק הפסיק את ספורו. דומה, כי בבית כולו עבר רעד… כל הבחורים, שישנו במקום־הריכוז, ניעורו והיו מוכנים לפעולה…
הטלפון צלצל:
“לצאת תיכף ומיד עם כל האנשים למקום ההתפּוצצוּת!”
הפלוגה יצאה לרחוב. כבר העיר בוקר. ממרחק לא רב נראתה דליקה גדולה. נדמה היה שרחוב שלם בוער.
הפלוגה הגיעה למקום – והמראה היה מחריד:
“לגשת לעבודת־ההצלה!” ניתנה פקודה.
מיד עם ראשית העבודה נתברר, כי אנשים רבים קבורים תחת עיי־המפולת.
יצחק, שעבד בראש החוליה של חמשת האנשים שהיו אתו קודם, התקדם לעבר המלון שהתמוטט. אבנים אדומות מדם וחרוכות מאש, הפריעו בעבודה. תפקידם היה לסלק אותן ולערמן לגל אחד.
בעוד הם עסוקים במלאכת ההצלה, שמעו פתאום קול־ביעותים:
"אחותי היקרה, רחל — — — "
החברים הסתכלו לעבר הקול. היה זה יצחק, שגחן על גבי גופה קטנה רטושה במקצת…
“הזאת רחל?” שאל חיים את החברים כשיצחק ממשיך:
“הוי, רחל יקירתי! התגעגעת אלי, באת לבקר אותי, הגעת אל מלון־המוות…”
החברים התקרבו. הם ראו ילדה כבת שמונה־תשע שוכבת מרוסקת בין תלי־החרבות. אותה שעה שמעו את יצחק כמסיח לאדם חי:
־ אבל איך זה את נמצאת כאן? הרי את מפחדת מאד מסטֶנים, מדם, מהתפוצצויות… למה אינך קמה מכאן? בואי, נלך שנינו, הרי אלי באת… הוי, רחל שלי, אחותי יקירתי…
והחברים עמדוּ עמידת־אבל לזכר האהבה שמתה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.