למוניה בידידות
השמים היו מכוסים עננים שחורים שחלפו בטיסה זדונית מזרחה, ורוח קרירה נשבה בינות לעצי־האורן. קור שטנים תקע את צפורניו הארוכות בארבעתנוִּ שבאוהל הגדול. דממה גדולה רבצה בין שלושת העמודים אכולי־הרקב, שהחזיקו בשארית־כוחם את האוהל הרבוע והארוך, והד נשימתם של ארבעתנוּ נשמע בחללו.
היה זה זמן־מה לאחר ארוחת־הבוקר, והגשם השוטף שניתך ארצה במשך כל הלילה טרם פסק, ויחד עם הרוח המעלה ומורידה את יריעות־האוהל חליפות נוצרה מין סימפוניה הומיה מלאת הגיים.
לילה סגרירי וקריר במארב שליד מעברות הירדן אך זה רבץ מאחורינו.
על מיטה עטורה צבעי־חלודה שכב שחורי, זה הבחור המוצק, שהגיע רק לגיל עשרים, ששער לו שחור ושפמפם דליל עוטר את שפתו העליונה. אך זה כיסה את ראשו בשמיכה אפורה וגסה ותוך כדי כך השמיע רטינה חרישית על רבון־העולמים, העומד ביום אפרורי זה ומטיל לעולמנו סופת־קור־וגשמים כזאת. לא חדש היה שחורי בינינו. זה לו כארבע שנים שהוא חי חיים של יום־פה ויום־שם, ורגיל היה זה כבר לסופות־החול שבנגב, לטיפת־המים המדודה שבמצדה ולשבילי־הנגף שבגליל1. הישן הוא כעת? ואם לא, מה הן התמונות העוברות עתה לנגד עיניו העצומות? זכורני, איך שכב בשפתים קמוּצות ליד גדר־התיל בג’נין והצמיד את ה“תת” לירכו ברעדה; או בקורס לחבלה אי־שם בגליל, כשהדליק בפעם הראשונה פתיל שחרחר אשר גליל, ממולא חציו כספית רועמת, נתון בהמשכו?– זאת לא ידע איש. למחרת, בליל שחור וקודר, עומדים היו להפציץ את גשר דמיה בדרומה של טוּבּאַס ולהוכיח לכוחותיו של המך עבדאללה, כי עוד נטויה ידנו. – אמש הגיע מכתב מהבית. אמא, החרדה לבנה־יחידה, שלָחַתוּ מן הקריה הגדולה והרועשת ומקומט הגיע לידיו. הוא קרא בו – אך עתה כבר נחר בעיפות ושוב לא היה ראשו נתון ברשמים ובחוויות שחלפו.
ועל כסא נמוך בפינה שניה ישב לו הג’ינג’י אוזר חלציו להסיר את הבוץ שדבק בנעליו בלילה הקודם. גם הוא היה אחד משלנו. לפני מספר חדשים סיים קורס ארוך לחובשים, ועתה הרהר בודאי בליל־המחר. בפעולות של ממש טרם השתתף. פעם נתגלגל לגליל ופעם לעמק בית־שאן – ותמיד תמיד נכון לכל; ואם כי רך וענוג היה כאשה – את תפקידו ידע למלא כגבר. לפני שבועיים נפצע חברו ביחיעם. הלב נצבט לשמע הידיעה: הן רק תמול בינינו היה, רק אמש רבנו והתערבנו אם יגלוש הקפה או לאו. ועתה מוטל הוא בחיפה, כשדמו הצעיר לוחם לחייו והפצע השחור מאיים עליהם…כך היו וכך נמשכים חיינו: יום בגליל ויום בקבוצת הצופים, עד שלפתע נעצר הלב לשמע הידיעה: י' פצוע קשה. צוחקים היינו לו תדיר: ג’ינג’י, מתי מתחיל הקורס? ג’ינג’י, איפה נמצא הלב? ג’ינג’י, ג’ינג’י וג’ינג’י! אך להיעלב לא ידע. פשוט לא היה הדבר ביכלתו. תמיד חייך וגיחך ודברי חכמתו משוּלים היו ל“משלי”… אך עתה ישב דומם כפוף על נעליו, כשהוא נלחם בבוץ הדביק. ורק בראותו את הנעל נקיה שטפה צהלה את פניו.
מה יהיה מחר, ג’ינג’י? הנצליח? שאלה אילמת זאת הטרידה את הבחור הגבוה והרזה שישב ממולו וניסה לכתוב מכתב לאחד מידידיו באוסטרליה. רק קורס אחד של ממכפי"ם רבץ מאחורי גוו, ומחר בלילה בודאי יטעם לראשונה את טעם־הקרב. ג’ינג’י, הנצליח? מצח קמוּר ועינים שקוּעות הרהרו בעצבוּת בהורים רחוקים. ושמא…? אך לא, לא! מוכרחים נהיה לחזור בשלום, ובמסיבה שלאחר הפעוּלה נלחש בבת־צחוק: מה היא בשבילנו פעולה כגון זאת? פסיק! – “יהוּדה, מה זה אוהל באנגלית?” רוצה היה בודאי לכתוב לידידיו באוסטרליה על הרגשותיו ברגע זה, כשהגשם דופק בחזקה על יריעות־האוהל.
אך יהודה (אני הוא, רושם שוּרות אלו!) לבו גם הוא רחוק רחוק, אצל נערה עליזה בעלת שׂער ערמוני שחיכּתה זה כבר לבואו.
ארבעתנו באוהל – אך רבים, מה רבים כמונו מהרהרים ביום חרפּי וגשוּם זה על הלילה הקרוב והלב פועם בחזקה: הנחזור?
ואנו נחזור. עוד יבוא יום בו תזרח שמש גדולה וברה בחללו של עולם, וארבעתנו שבאוהל זה וכל אלפי חברינוּ אחרת נהרהר: הינוּבוּ השדות השנה? היעלה היבול בכרמים? אך עד אז עוד רחוקה הדרך…
ומי יודע אם שחורי השחרחר, אם הג’ינג’י האדום, אם הגבוה מאוסטרליה ואם יהודה הרביעי עוד יזכו לראותו? אך אנו מאמינים בעתיד, האין זאת?
ואל הלכי־הנפש התלווּ מטרות־העוז הניתכים ארצה וגם רעמים רחוקים וחלושים שהחלוּ מתגלגלים מראש הגלבוע.
מאי 1948
-
במקור ש“ — תוקן ל”בגליל“ — הערת פב”י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.