היה זה ערב מעונן, לאחר שירד גשם במשך כל היום.
שמרתי אז ליד שער־הקיבוץ. שכבתי במאורת השומרים כשרגלי מקופלות תחתי, כי למתחן לא היה די מקום. תפקידי הצטמצם בפתיחת השער ליוצאים ולבאים, ובהטיית אוזן קשבת כדי לקלוט רחש, שגנב ערבי עלול להעלות בנסותו לחדור למשק דרך אחת הפרצות המרובות שבגדר. ושרוי הייתי באותו שעמום מיוחד, אשר קשה לתארו למי שלא היה השומר. חשבתי על כל מה שאפשר לחשוב, במשך דקות ספורות העברתי לפני את פרשת חיי, הרהרתי על כל חברי, מתחתי בקורת על כל ענף וענף של הסוציולוגיה, הספרות, הפסיכולוגיה והמיטפיזיקה ונוכחתי (בניגוד לדעתי הקודמת), שהנני יצור משעמם להפליא. ניסיתי להעביר את הזמן על ידי ספירה מאחד למאה וחזור ממאה לאחד, אלא שהזמן התעצל והייתי מונה כך שלוש פעמים במשך מחצית הדקה. רגע חשבתי לשלוף אקדחי ולפוצץ את ראשי, אלא שבמשך הזמן הפך גם רעיון זה לזרא עד שדחיתיו בבוז ובשאט־נפש, ומפני כן עודני חי כיום…
ובעצם תהום־הריקנות נזכרתי, שקופסת סיגריות מונחת בכיסי – אלו היו סיגריות גרועות שבגרועות, המשאירות בפה טעם של מרור, אך זהו אמצעי בדוק להעביר את הזמן.
במשך עשר דקות אני נוהג לכלות סיגריה ובמאמץ־מה – ברבע שעה, וכל מעשן יודע היטב, כי זמן עישון חולף מהר, כעשן ממש.
הוצאתי סיגריה, היצתי גפרור, שאפתי מלוא־ריאתי עשן והשלכתי את הגפרור שעג חצי עוגה באויר.
ולפתע שמעתי קריאה קלה, כמעט בלתי נשמעת:
“אי! אתה מכאיב לי!”
נדהמתי. הרי איש איננו לידי ובכל זאת מקרוב בא הקול!!!
“מי זה?” שאלתי בדאגה.
“מה פירוש, מי זה? אני, הסיגריה שלך. אתה הדלקת אותי – ובאיזו רשות? תאר לעצמך שהייתי מדליקה את מכנסיך, מה היית אומר?”
“מה…מ…מ…הה?!!”
“על מה זה תתפלא?” שאלה הסיגריה בערמומיות.
התאוששתי קמעה.
“ובכן, סיגריה מדברת! זו לי הפעם הראשונה שאני זוכה בפלא כזה! קשה לי להאמין בדבר.”
“אכן, צרי־אופק הם בני־האדם! כשמשהו בלתי רגיל קורה, הריהם מתקשים להבינו עד כדי נסיון לדכא את האמת.”
“אבל ההגיון מחייב…” גמגמתי ביאושׁ.
היא שמעה אותי בזעף.
“הגיון! מה לבני־אדם ולהגיון? איזה ערבוב תחמים בלתי הגיוני!”
“אבל, הגידי נא לי, סיגריה נכבדה, מדוע פנית דוקא אלי?”
ההבהוב שבעיניה, – או שבראשה (אינני בקי באנטומיה של סיגריות) – נעשה רך יותר.
“האינך מבין? הן אתה היצת בי אש, אש אשר לא תכבה עד מותי!”
(אי, אי, אי! כבר שמעתי פעם דיבורים כאלה, הריהי מתחילה לדבר באופן סיגרתי לחלוטין).
והיא המשיכה:
“כן, זוהי אש־חיי. בנשיקותיך אתה שורף אותי ומביא עלי כליון וככל שתרבה בהן כן תחיש אותו. אבל אני מקבלת הכל באהבה ובשמחה. הן רק לאותה אש נוצרתי, אף כי למותי תביא.”
נימה של אמת־חיים נשמעה מדבריה.
“אך אמרי נא לי, חביבתי, אלמלא הייתי נוגע בך היית יכולה לחיות זמן רב. האין את מתחרטת ומתגעגעת לעברך השקט?”
ההבהוב נתמלא בוז וגועל!
“הלזאת תקרא חיים? מה הייתי לפני בואך? הייתי מחוסרת כל שאיפה, לא ידעתי חיים מה הם. עבר שקט – אתה קורא לו, ואני אקרא לו עבר מחוסר־חיים, ללא מטרה, משעמם, אפור, אפסי. החושב אתה בתמים, כי נעים לחיות עם עוד שלושים בתולות מחוסרות הבנה וניסיון בכפיפה אחת?”
איזו אש! איזה פתוס!
“בודאי שלא!”
“הרואה אתה?” קראה בנצחון, “הנך נוכח בצדקת־דברי. דרך אגב, הנח לי ליעצך עצה, שתועיל לך בחייך. לעולם אל תתגעגע לעבר. זוהי כוהנת, המקריבה את ההווה על המזבח — — —”
“לא שיערתי לי, שקראת את רבינדרנת טגור.”
“אני באה מן העולם הגדול,” קראה בגאוה, “ואם כי הייתי אסורה עד שפתחת את אזיקי, בכל זאת למדתי הרבה במשך חיי. נולדתי באמריקה, במדינת וירג’יניה.”
שקר וכזב! הריהי ממצרים או במקרה הטוב ביותר מתורכיה. אמנם קצר־רואי אני במקצת, אבל את זהותה אני קובע על פי הטעם. לא אמרתי לה זאת בגלוי: הרי חולות־אהבה הן בריות מסוכנות כשמביאים אותן לידי התרגשות. אולם אם פי היה יכול לבלוע את השקר, הרי החזירו אותו עיני בשלושה צבעים. טוב היה אילו עצמתין, כי בנות המין היפה (היא היתה נאה מאוד: גוף זקוף ומתוח, שערות ערמוניות־כהות ועורה לבן כשלג), כשהן מאוהבות, קוראות בעינים. זה היה רגע קריטי. היא נפגעה מאוד והרגשתי, כי במעמקיה רטטה נימת עלבון מטובק, אבל למזלי לא רצתה לקלקל את אושר הרגע ולאבד על־ידי כך את חיי רבע־השעה.
“נשקני!” אמרה בקול רווי רגשות.
נשקתיה ארוכות, עצמתי עיני מעצמת התענוג וכשפקחתי אותן, אמרה בקול רועד:
“עוד נשיקה!”
שאפתי מלוא־ריאתי את בושם־נעוריה, ומצצתי את שירת־הברבור הקצרה.
“למה אכלת היום דג מלוח?”
שוד ושבר! במהירות של פצצה מעופפת גלש דמיוני מן הרקיע השביעי אל חדר־האוכל, בשעה ששאל אותי הלל, אשר הגיש את המנות: “דג מלוּח או גבינה צהובה?” ועניתיו: “דג מלוח, אני שונא אותו קצת פחות מאשר את הגבינה הצהובה.”
וזו לא מצאה זמן אחר לדבר על תפריט ארוחת־הערב מאשר עתה. אכן, זהו חוסר ההבנה המיוחד לבנות־מינה!
במקום להתרומם לשמי־שמים אין הן יכולות להינתק מההויה החמרית. לעולם ועד תישארנה קשוּרות ליסודות. אמנם, לעתים תתנה תרכובות מסובכות בנוסחת ויטמין ב1 קומפלכס, אבל לעולם תהיינה אלוּ תרכובות חמריות טהורות.
“לטפני,” אָמרה.
עשיתי כחפצה.
ולפתע התעצבה.
“כה מעט הזמן שנשאר לנוּ.”
“אמנם כן, אבל לעולם תשארי בזכרוני כפרשה נהדרת בחיי.”
“כן, כך תדבר עכשיו, אבל כבר מחר תיצור לך פרשת אהבים חדשה עם אחרת על אפר אהבתי!” והקנאה בערה בה בלחשה. כאלה אתם הגברים, אך אני מתנקמת בך, כך אני מתנקמת!"
רציתי לומר דבר מה, אך לאחר מחשבה קצרה החלטתי שמוטב לשתוק. אולם שתיקתי נתפרשה במובנה הנכון ביותר ובולמוס הכעס והקנאה הדליק אש זרה אשר התקרבה אלי במהירות:
“היודע אתה?” לחשה בארס, “יחד עם כל נשיקה ונשיקה משלך אני שולחת בך רעל ואתה בולע אותו. אין הוא משפיע עליך מיד, אבל ברבות הימים יתנקם בך נקמה נוראה!”
זאת ידעתי זה כבר.
“כן, יודע אנכי!”
היא המשיכה להתקרב אלי ולעג בעיניה, בוז ושנאה: “כן, אתה יודע על כך, אבל אינך יכול להשתחרר מזה. עבד אתה, כל רצונך מתכווץ ומצטמצם לאפס בפני. עבד אתה, עבד נרצע!”
בזה הגדישה את הסאה. בצביטה קלה השלכתיה למרחוק והיא נפלה לתוך שלולית ונשמתה פרחה מתוך תסיסת שנאה.
הה, אילו היה לי תמיד העוז לנהוג כך!…
ושוב חזרתי למנות מאחד למאה וממאה לאחד וחוזר חלילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.