תלמיד המחלקה השביעית היה, בחור בלונדי, גבוה משכמו ומעלה. “המשורר” כינוּהוּ חבריו. ולא לשוא זכה לתואר כבוד זה. המורה הגוץ היה מקדיש כמה משיעורי הספרות שלו לשירים שזה כתב. ונוהג היה “המשורר” להיכנס לכיתה בדחילו ורחימו, וכל ידעו: הנה שיר טמון בצלחתו.
באחד הימים כתב שיר בשם “מה עז ילל רוח־החורף”.
“איזה רעיון, איזה סגנון!” הכריז המורה כשידו הימנית מתנופפת באויר וראשו נע אנה ואנה. ולאחר קריאות־התפעלות רבות התחיל קורא בשורות הראשונות של השיר.
לאחר אותו שיעור היה נוהג “המשורר” לצאת הפרוזדורה כשארשת אומרת חשיבות וכובד־ראש נסוכה על פניו. חבריו ובנות־מחלקתו היו סובבים אותו ומעיני כולם נשקפה הערצה אילמת מהולה בקנאה לא מעטה. מתפאר היה באזניהם, כי מהלכים לו בין משוררים ותיקים וצעירים, כי מבקר הוא בבתיהם וכי הם מנבאים לו עתיד גדול. ופני כל אלה הסובבים אותו היו מאשרים את הנבואה: ומי באמת יודע? אולי עם משורר גדול אנו משוחחים עתה?
ימים חלפו וחופש־הפסח הגיע. כדרכו תמיד השתתף גם השנה בהתחרות השנתית של התלמידים בשירה ובפרוזה. מחברת־שירים לבנה הגיש וסרט כחול שזור בין דפיה. וכתמיד אמרו גם הפעם מבטי־חבריו: אין ספק, כי גם השנה יזכה “המשורר” בפרס!
וחבר היה לו ל“משורר”, רע דבק מאח. הוא דבק בו דוקא מפני שהיה מתחרו הראשי: אף הוא שלח ידו לעט־סופרים. אולם, בכמה עמל היה כותב, בכמה זיעה עלתה לו כל שורה שכתב! “המשורר” היה קורא את דבריו ופוטרו במנוד־ראש: “עוד עליך ללמוד הרבה, ידידי!”
והימים ימי ציפיה – ימם שלפני חלוקת הפרסים. ורבים הניחושים. אבל רק בשדה אחד, בשדה־השירה, הכל ידוע.
חברו לא שקט ולא נח. הוא שאף ללמוד את סוד־ההצלחה. הוא רצה לעלות על “המשורר” – “להכותו”. ומהלך היה מבית משורר אחד למשנהו, היה קורא באזניהם מפרי־עטו והם היו סועדים את לבו בעצות ובהערות.
ובאחד הימים אירע משהו, בבית אחד המשוררים, שבו נהג “המשורר” לבקר לעתים קרובות מאד. באותו יום החליט חברו זה לפקוד אף הוא את בית המשורר הזה. הוא לקח את מחברת־השירים השחורה שלו – והלך.
צלצול בדלת – והלב פועם בחזקה. אשת־המשורר פותחת לפניו את הדלת ומזמינתו להמתין עד היכנס בעלה.
קטן ונעים היה חדר־עבודתו של המשורר. אצטבאות־ספרים עד לתקרה, שולחן־כתיבה רחב בפינה ועליו גליונות נייר רחבים מפוזרים בערבוביה, תמונות־נוף בצבעי־מים ובצבעי־שמן פה ושם על פני הקיר.
רגעים מספר עברו עליו בבחינת כל עצם ורהיט שבחדר כשהוא מתרגש במקצת לקראת הפגישה לבסוף ישב. שלא במתכוון נמשך מבטו אל גליונות־הנייר הגדולים, שהיו מכוסים טורים ארוכים של אותיות זעירות מנוקדות: שורות של שירה!
ובשעה שיצר־סקרנותו לא הרפה ממנו והוא הצמיד את עיניו לגליון, נתקל מבטו בשיר: “מה עז ילל רוח־החורף”.
בהיכנס מארחו המשורר החדרה מצאהו כשהוא יושב מוכה תדהמה ־ ־ ־
*
לאמיתו של דבר, סטודנט בבית־ספר גבוה להנדסה היה, אלא שלעתים היה שולח ידו למכחול הציירים, וכל רואי־עבודתו ניבאו לו עתיד מזהיר ואף דברי־עידוּד לא מנעו ממנוּ. בבית־הקפה, בבית־חבריו, בבית, בכיתה ובשדה לא מש העפרון מידו. את כל אשר שזפה עינו הבוחנת צייר, פה ושם, הא ודא.
באחד הימים ישבנו יחד בבית־קפה אוד שעל שפת־הים. ישבנו ושוחחנו יחד, ולפתע נכנסה נערה אחת. היה בה, בנערה זו, משהו בלתי־רגיל – בזאת נוכחנו שנינו. “זו איננה יפה סתם,” אָמר לי כדבּר אמן גדול, “היא מקסימה באמת. הסתכּל בשער השחור היורד על כתפיה, בעיניה התכולות מלאות־ההבעה,– הרי זו תכלת־הים שלפנינו! ומה תאמר לפיה הקטן והחושני?” – ואכן, לא חסך ממנה הטבע את ברכת־היופי!
למזלנו ולשמחתנו התישבה הנערה לא הרחק משולחננו. שנינו, כמובן, המשכנו להביט – וממקומי יכולתי לראות את קוי־פניה ביתר־בירוּר. היה בה משהו מן הטוב, מן הרך, ופניה הביעו תבונה ואצילוּת. ידידי שלף זה כבר את כלי־מלאכתו, וכשאני יושב ומסתכל בה הוא מרקיד את עפרונו על פני הנייר הלבן – ועד מהרה מילא אותו קוים ותגים זעירים. הפעם החליט להתאמץ ככל האפשר. הוא צייר ומחק וחזר וצייר; הצית סיגריה, קימט את מצחו, הרחיק את הגליון מעליו ושוב הקריבו – ולבסוף נתגלמה דמות. כן, זאת היתה דמות־דיוקנה לכל פרטיה ודקדוקה. הרישום היה עשוי להפליא, מעשה ידי אמן. עוד שעה ארוכה הסתכל בה ובציור חליפות, חתם את שמו בשולי הגליון – וקם. מבלי שאול את פיה התישב ליד שולחנה ובלי אומר הניח לפניה את הציור.
זו היתה ראשית־ההיכרוּת, שהביאה לידי ידידותם. הוא מצא חן בעיניה. היא העריצה את כשרונו לתפוש בקוים ובשברי־קוים את כל אשר ראה; היא אהבה את קולו העבה, את אופן דיבורו השקט, המיושב והבוטח, את ידיעותיו המעמיקות בכל שטח וענף מענפי־החיים. הגיעו הדברים לידי כך שהיא הזמינתו אל ביתה שמחוץ־לעיר לבלות את שלהי־השבוע.
והוא בא וכלי־מלאכתו אתו. הוא נתפעל מן הנוף – ומיד ישב לצייר כשהיא עומדת מאחרי גבו ועוקבת אחרי כל כתם וכל מגע של מכחולו. הוא צייר; בכל מאודו צייר. מדי פעם היה מטה ראשו לצדדין ושוב קירבו והמשיך לצייר…
ירד ערב. היה זה ערב־קיץ טיפוסי. ירח קט שט ברקיע והסתכל ממרום ביקוּם שמלמטה. הוא התישב ליד הפסנתר (לגודל־הפתעתה ידע גם לפרוט על הפסנתר!) – וצלילי Clair de lune של דיבוסי התאימו לנוף ולערב ולמצב־הרוח.
מרגע לרגע גבר והלך קסמו בעיניה ושקועה היתה כולה באמן הצעיר שלפניה.
כעבור שעה קלה שתו יחד ספל־קפה ושוב עברו לנושא־הציור. תיק־הציוּרים השחור שהוא הביא אתו היה הנושא לשיחה ולניתוח. הוא ניתח כל ציור וידע לעשות זאת עד להפליא. מכל השאר מצא חן בעיניה ציור אחד בצבעי־מים. “דמדומי־ערב” קרא לו. שעה ארוכה עמדה והסתכלה בו מתוך אלם. רתוקה היתה לתמונה.
“השלך הוא?” שאלה לבסוף מבלי גרוֹע עין מן הציור.
“בודאי!” ענה בלי היסוּס. “ליום הולדתך אתננו לך, אם רק תרצי בכך…”
חיוּך מלא, אשר עלה על שפתיה, גילה את טורי שיניה הלבנות. לא היתה זאת אהבה – רק חיבה. היא חיבבה אותו, כי טרם היטיבה להכירו. לפי שעה רק חיבבה. כך סתם. היא הרגישה כמה נעימה חברתו, כמה מענינות שיחותיו, כמה ערבה נגינתו וכמה מאלפים ניתוחי־ציוריו, וגדולות חשבה עליו.
לימים באה להתארח בבית־חברתה היושבת בעיר אחרת. ובשכבה על הספה פעם, אחרי ארוחת־הצהרים, כשספר בידה לקריאת־תנומה, נתגלה לה משהו.
הספר שבידיה התחיל להישמט מבין אצבעותיה ועיניה כמעט נעצמו. והיא היתה נרדמת אלמלא אותו חלון שהתנדנד ברוח והחריד אותה, אלא שהיא התעצלה לקום לסגרו. עיניה התכולות נפקחו לרווחה והסתכלו בנקודה אחת שבקיר מתוך הרהורים. ובלי משים עברו וסקרו תמוּנה קטנה בצד הקיר. אחרי רגעי־מספר החליטה שוב להתנמנם – אך שלא־מדעת־ומרצון זינקה ממקום־משכבה – דומה כאילו הקים אותה משהו בחזקה, וכהרף־עין נצמדה אל הקיר, כששתי ידיה הקטנות סמוכות בו – ועיניה, שהכירו את התמונה מלפני כן, נעוצות בשולי־הבד, בשמו של הצייר הצרפתי, ציירה ויוצרה של תמונה זו הקרויה “דמדומי־ערב” — — —
*
הוא היה סטודנט באוניברסיטה שבאחת מערי־המזרח. אברך נאה היה, שערותיו שחורות ומבריקות משמנן ושפם דקיק לו מתחת לאפו. וחברתו נערה תמת־פנים וכחולת־עינים… בתור יהודים היו נפגשים שניהם לעתים קרובות בתוך עולם מזרחי זה, וכמעט תמיד שוחחו על הנושא הקרוב להם – ארץ־ישראל. הוא לא הצטיין במשהו מיוחד. סטודנט רגיל היה וצעיר בעל מידות ונימוסים. הוא אהב אותה עד כדי טירוף ממש, אף כי היא לא השיבה אהבה אל חיקו. הוא תמיד הגה בה, תמיד תיכן תכניות לקנות את לבה – וכל אלה נידדו שינה מעפעפיו. אך היא לא כן עמה.
ויום־הפרידה הגיע, יום שובה לארץ. קשה היתה עליו הפרידה. משהו כבד העיק על לבו. קשה היה לו להתרגל לרעיון כי הו אלא יוסיף לראותה, שעיניה התכולות שוב לא תאורנה לפניו. אך היא הקלה את כובד־השעה בחיוכיה ובהבטחתה לענות לו על כל מכתביו.
למן היום ההוא היה הקשר האחד שביניהם – מכתבים. מכתב אחד לשבועיים כתב והיא היתה עונה עליהם כמתוך שיגרה. בלי שמץ של חיבה וחום. אלה חסרוּ לו במכתביה – ובכל זאת המשיך לכתוב.
בבוקר אחד, הביא לה נושא־המכתבים מעטפה תכולה. היא לא נחפזה לפתחה; כתב־היד היה ידוע לה. אולם כשסוף־סוף פתחה אותה לא יכלה להרפות מן המכתב שבתוכה. היא קראה בו וחזרה וקראה, עד כי ידעתו כמעט על־פה. היה זה מכתב בלתי־רגיל. לא כדרכו תמיד כתב הפעם. פרוזה שירית היתה זאת, דברים שופעים אהבה, אהבה עד בלי די. היא לא ידעה כיצד להשיב על מכתב כזה; קשה היתה עליה הכתיבה. אך לאחר ימים מספר הגיע מכתב שני, שעלה על קודמו. והיא התאהבה – אך לא בו, כי אם במכתביו, בכל שורה שבהם, בכל אות ותג שבהם.
ובאחד הימים החליטה לכתוב לו ויהי מה. היא ישבה לשולחן והתחילה, כתבה שורה והשליכה את הנייר. מחדש התחילה אך גורלו של הגליון החדש לא היה טוב מזה של קודמו. רגש־הנחיתות הזה, שמא לא תוכל להגיע לרמתו, וההרגשה שלא תוכל להתמודד עמו, הם־הם שהרחיקוה שוב מעל שולחן־הכתיבה – לבלי ענות על מכתביו. וכדי להתבדר לקחה את אחד הספרים ששאלה מאת חברתה והשתקעה בכורסה ובספר… אך מה מאד נדהמה – עד כדי בחילה ממש! – כשמצאה בין דפיו של הספר קטעי־מכתב מחבר שבמכללה שבאחת מערי־המזרח…
— — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — — —
שלוש מעשיות הן אלו – שלוש שהן אחת; סיפור משוּלש הוא בשלושה שהם אחד:
שלושה שהלכו אצל זרים להתהדר בנוצותיהם…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.