השעה חמש אחר־הצהרים. עייף ורצוץ מסיוּר ליל־אמש משרך אני את דרכי לתחנה. שם אני מוצא את החבריא, כשהם מציקים לתחנאי ו“משחקים”, למורת־רוחו, בכלי־הנשק השונים. הכל מחכים לסידור־העבודה. והנה באים הקורפורל ועוזרו ואלה מחלקים את האנשים למקומותיהם: מי לסיור ומי לשמירת־המחנה. הפעם נפל בחלקי להיות שומר־המחנה ודוקא ליד השער הראשי. האח! סוף־סוף זכיתי, אחרי ירחים של סיורי־לילה, להרגיש טעם שמירה בישיבה ליד השער, מוגן מקור צורב ומרוח נושבת.

בתשע אני יוצא השערה, ורובי על שכמי, שמח על ה“מציאה” שנפלה בחלקי, שורק פזמון קל ועליז לאיד חברי המתבוססים אותה שעה בבוץ שמחוץ לתחומי־המשק, כשהם נודדים ממטע־בּננות אחד למשנהו ומקללים את יומם.

השעה השתים־עשרה לא איחרה לבוא. מלא רינה וחדוה נכנסתי למטבח החמים, המלא ריחות תבשילים מגרי־אף, וכשאני גומר את סעודת־חצות ומתכונן לצאת אל הלילה האפל והקר, תופשני הטבח בערפי.

כאן מתחילה עצם הפרשה.

“שמע, בחוּר, שכחת דבר־מה!” אומר הוא לי בקול רך.

מיד אני מביט סביבי וממשמש בבגדי.

“לא, הכל בסדר!” אני עונה, כשאני מעיף מבט לרובה ומוצא כי המחסנית במקומה תקוּעה, “אין דבר חסר!”

בחיוך על שפתיו ובלי “חכמות” יתירות הוא תוקע לידי פיסת־נייר מרוּבעת, שעליה, לאור־המנורה, אני רואה שמות ומספרים ושעות וכו'.

"את האנשים האלה עליך להעיר. המבקר יַראה לך! צועק הוא אלי כלאחר יד.

מבלי לדעת פשר הדבר אני מסתלק אל השער. שם אני מדליק את הזרקור ומציץ ברשימה. המלים “אללי!” ו“שוד ושבר!” לא תספקנה לתנות את דוי־נפשי באותו רגע. אך פקוּדה היא פקוּדה ואת הנאמר אין לשנות. לעיני רשימה של שמונה־עשר איש, נשים וגברים, הנמצאים בבתים שונים על פני הסביבה. האת כל אלה עלי להעיר?!…

בשתים בא המבקר ומראה לי את הבתים ומספריהם ומסביר לי כיצד עלי להעיר, באילוּ בתים מתחילים לספור את החדרים מימין ובאילוּ מצד שמאל וכו' וכו'. ובשלוש אני יוצא לדרך – והענין מתחיל.

הנה בית י“ג לפני: בית בן שתי קומות, בלא עין רעה, וחמשה־עשר חדרי־דירה בו. למען הסדר וההסבר עלי לציין כי אותו לילה היה, למזלי הרע, ליל חושך ואפילה עד שאפילו פירושו של רש”י ל“וימש חושך” אין בו כדי לתאר את החושך ההוא! אני מוציא קופסת־גפרורים, שנותרו בה רק גפרורים מספר, ואני מצית אחד. אור קלוש מהבהב ומאיר את הרשימה לרגע: אברהם לוריה, קומה ב‘, חדר מס’ 1, שעה 3. אני עולה, או ליתר דיוק מטפס לשם (אל נא יהא דבר זה קל בעיניכם, ואם כל עצמותי נשארו שלמות – הרי אירע לי נס!). בינתים הספקתי לשכוח איזה חדר הוא מס' 1 – זה הימני או השמאלי? מבלי דעת מה לעשות ניגשתי אל זה שלשמאל. משהו אמר לי לגשת דוקא אליו. דפיקה על הדלת – ואני “זורק” פנימה:

“אברהם! כבר ארבע! קום!”

אין קול ואין עונה.

אני אך פותח את פי לחזור על קריאתי והנה עף אלי – ישר לראשי – משהו שחור. לוּ נפל בית בן שלש קומות על ראשי לא הייתי מרגיש כאב כל כך גדול! ולא די בזה, לאותו חבר נכבד, אלא שהוא ממשיך להמטיר קללות נמרצות (כנראה, בלשון הרוסית – לפי עסיסיותן!).

“כאן לא גר שום אברהם והסתלק מפה תיכף ומיד ותן לישון!”

חש בראשי ובנפשי החלטתי שאם זה איננו אותו חדר ארור, הריהוּ, בלי ספק, זה שלימין. ניגשתי לשם.

“אברהם! קום! כבר ארבע!”

ואמנם צדקתי. קול ערב ואדיב, שהשכיח במעט את רגזי, ענה לי: בסדר! תודה!"

הנה ירד אחד מן הרשימה. היתה זו התחלה רעה. הלואי וכל הרשימה לא תהיה כן. ועכשיו הלאה.

אני מדליק גפרור והרוח מכבהו. אני מדליק שני, מציץ ברשימה – והריהי הפוכה. אך בשעה שאני הופכה לצד שני, כבה הגפרור. ברטינת “לעזאזל!” אני מדליק שלישי ומציץ ברשימה: בית י“ב, קומה ב' חדר מס' 3 – ידידיה אהרוני. אני בא אל הבית העומד מול בית י”ג: אם הלה הוא י“ג – הרי זה י”ב; כן אני עושה את חשבוני.

בצעדים בטוחים עליתי לקומה השניה – והנה לפנַי חמשה חדרים. הפעם לא אוכל לטעות: החדר השלישי, מאיזה צד שאספור יהיה השלישי! כולי בטחון ובלי כל היסוס אני דופק דפיקה הראויה לשמה.

“ידידיה! כבר ארבע!”

אך אין תשובה.

צל של ספק מתחיל להתגנב אל לבי: שמא טעיתי? אני מתבונן ברשימה. לא! הכל בסדר! אני דופק שוּב באותו קצב, וטרם הספקתי למנות שתים ומשהו לבן התחיל בא לקראתי. אני נסוג אחרו, מרים את ידי לראשי ומחכה לאותה “לטיפה” שקיבלתי בבית י“ג. אך ההיפך מסתבר: אדם לבוש־פיג’מה נועל בפני את הדלת מבלי להביע אומר ומבלי לחוות דעה על מעשי. בורך שפטרני מעונשו של זה! ואני יורד למטה, מתבונן בבית בכל מאמצי לעד שהבחנתי באותיות שחורות. גפרור דולק הסביר לי כי י”ד היה סימנו של אותו בית.

עד מתי אהיה ביש־מזל כזה? נאה דורש אבן עזרא באמרו: “אויה לאדם, נולד בלי כוכב!” כן אני מדבר לעצמי עד שאני בא אל הבית שמאחורי י“ג. הפעם הקדשתי חמשה רגעים לזהותו, ומאחר שהוברר לי כשבע פעמים כי זהו אותו י”ב המבוקש, עליתי למעלה אל הדלת המיועדת, אשר מבעדה שמעתי קול־נחרה שהזכיר לי מקצת את רחש נסירת־העצים. אכן, לזאת תיקרא שינה!

לא הועילו לי כל מאמצי להעיר אותו ברנש. דפיקותי גברו מרגע לרגע, והוא כבול־עץ אחרי היכרתו, שכב מבלי זוז. בינתיים, כדי להשלים את התמונה. התעוררו לקול דפיקותי כל הדיירים־השכנים ואלה יצאו לראות מה אירע. הסברתי להם, כי אני השומר המעיר אנשים וביקשתים לחזור למיטותיהם. “בודאי שאתה מעיר אנשים!” ענו לי כולם. “הלא את כולנו העירות!”

מאחר ששיטת־הדפיקות לא הועילה נכנסתי לתוך “קודש־הקדשים” – לתוך החדר עצמו. תפשתיו בשתי ידי וטלטלתיו טלטלת גבר. בעזרת השם התעורר, הדליק את פנסו, הציץ בשעונו, וצעק בקול ספק בּס ספק סופּרנו:

“איזה חוסר אחריות! איזה מין בני־אדם אתם? נוטרים בטלנים שכמותכם! אומרים לכם 3.15 ועתה הרי כבר 3.25! ואני אאחר לרכבת!”

לא הספקתי לשמוע את סוף משפטו ואת מחרוזת הקללות שבוודאי נכונו לי – וכבר הייתי בחוץ.

“והוא הצודק!” אמרתי לעצמי מתוך לגלוג.

וכן המשכתי להעיר את השלישי ואת הרביעי ואת החמישי וכן הלאה וכן הלאה עד שאזלו הגפרורים. מעתה ראוי אני להיות גבור ראשי במחזה טרגי. בלב מלא מרירות השלכתי את הקופסה הצידה, כמימיה ריקה במדבר, ככלי אין חפץ בו, וטיכסתי עצה עם עצמי מה לעשות. לפני היו עוד כמה אנשים. אך מי הם והיכן הם גרים? לא נשארה לי ברירה אלא לשוב אל הזרקור שעל יד השער ולשנן את מקומותיהם של שלושה אנשים. וכך עשיתי. מן הזרקור אל הבתים ומן הבתים אל הזרקור וחוזר חלילה. ובמשך הזמן, כפי שהנסיון הוכיח, התרגלתי לעבודה. העירותי את האנשים לא כשאני עומד מול הדלת אלא כשאני עומד מאחורי הקיר ודופק על הדלת מהצד. לפני הדפיקה אני מבטיח את עצמי אלף פעמים ואחת שזהו הבית וזהו החדר. בחדר אחד אני מעיר את מישהו; אליעזר שמו. אני מעירו והוא עונה: “בסדר!” ובטרם אני מספיק לצעוד צעד ושוב בוקעת נחרתו הקצובה. אם ארשה לו להמשיך בשנתו הרי חיי לא יהיו חיים מחר. והריני מעירו שוב והוא חוזר ועונה: “בסדר גמור!” אבל אני אינני מסתלק. הריני מכיר את “סחורתי” ושוב נשנה המקרה הקודם תוך אנחה קורעת־לב. עד שלא הדלקתי את האור וראיתיו עומד על שתי רגליו לא הסתלקתי משם. וכן אני ממשיך בעבודת התעורה, כשמפעם לפעם אני רץ אל הזרקור לחדש את “המלאי”.

השעה היתה ארבע וחצי כשהבחנתי שעוד ארבעה אנשים לפני ברשימה. מה לעשות? כולם רוצים שאעירם בארבע וחצי ובתיהם מרוחקים זה מזה כמזרח ממערב! ואני מתחיל.

הראשונים, כמובן, צועקים על שהעירותים בשעה כל כך מוקדמת והאחרונים – על שהעירותים כה מאוחר.

אבל איך אפשר לצאת ידי חובה כלפי כולם? – מצטדק אני. תודה לאל! נשארו עוד שנים ברשימה, בריחוק רב מן השער. אני מעיר את האחד ובעוד אני רץ להעיר את האחרון אני שומע צפצופים ושאגות ליד השער. כל עוד נשמתי בי הגעתי אל השער בריצה של ששים לשעה. והוא, הנהג, גם הוא בין אלה הצועקים:

“היכן אתה נמצא? אני צריך להוביל פרי העירה כדי שיגיע בשמונה, ואתה נעלם לך! מהר!”

אני פותח לו ופונה בריצה להעיר את האחרון.

“הה!” פורצת אנחה מלבי. הנה הוקל לי. ואני זורק את הרשימה הארורה מידי – ושב השערה.

באותם הרגעים בקע השחר על פני העמק, עוטה־הירק, המתעורר משנתו – ואני חוזר מן השמירה.

כך עבר עלי אותו ליל־אימים. “הלילה ההוא יהי גלמוד, אַל־תבוא רננה בו… אַל יחַד בימי שנה, במספר ירחים אַל ־יבוֹא!” כדברי איוב.

מני אז נשבעתי: לא אוסיף לצאת לשמירת־מחנה. טוב סיור מ“מנוחה” כזאת!