כל תהליך של התפוררות בחיי העמים הגדולים מתחיל מלמעלה, כשם שכמישתו של הצומח מתחילה תמיד מן הצמרת – בנגוד לכל תהליך קונסטרוקטיבי הנמשך מן היסודות אל הטפחות. התפוררותה של גרמניה האדירה התחילה מירידתה של האינטיליגנציה; בגרמניה החוקרת והמתלמדת, באותה גרמניה הגאונית של המאה הי"ט נתנה המחלה את אותותיה לראשונה.

מי לא הכיר את תור הזהב של הנוער הגרמני המתלמד, של אותו נוער נלהב השואף למדע ולחרות בזכות המדע, אותו נוער מתקופותיהם של גתה, שילר והיינה, אשר נשא את נפשו לחיי אור וחרות ולאידיאלים הנשגבים ביותר של האנושיות. נוער זה היה נודד על פני הערים הפרובינציאליות של גרמניה המערבית, ערי האוניברסיטאות החולצות את שד התורה לכל מאן דבעי, היה עני וגאה בעני שזווג לו עושר רוחני; אפילו תעלולי הנעורים של נוער זה היו נסבלים בחיוך של סליחה על־ידי אזרחי ארץ הרינוס האדיבים והשלוים. הם ידעו כי כשם שהיין הרייני הטוב תוסס ומהביל בצעירותו על מנת להפוך במשך הזמן למשקה נאצל המשמח נער וזקן, כן גם תוססת רוחו של הצעיר המתלמד על מנת להיות אחר־כך לאזרח נאור שעליו מושתתים אשיות המדינה. סבלנות זו לגבי המתלמד, שנתבטאה בחוקיהן הפנימיים של האוניברסיטאות אשר שווה להן מעמד של מדינה בתוך מדינה, היתה לדוגמא ולמופת לכל העולם. דוגמא לחרות האזרחית בתוך סדר המדינה הדמוקרטי. כל תנועה מדינית מתקדמת, כל דרישה צודקת בתחום המדיניות, היתה מוצאת הד ותמיכה בשדרות הנוער הזה, שהיה מוכן תמיד לשפוך את דמו על רעיון החופש האזרחי.

איך הפך נוער זה ממשגב הקדמה למקור האפלה? איך היתה עדנת המחשבה והיצירה לגסות קלגסים היוצאים לרחוב להראות “גבורה” במגלב? אין כל ספק, שאת אבי־אבות התמורה יש לבקש ברעיון האכספנסיה החמרית שהטיפה לו גרמניה הקיסרית, הנשענת על כת היונקרים. רעיון ההתפשטות על פני שטח שבא במקום שלטון המאור הרוחני, היה מבוסס על ההנחה כי הגזע הגרמני נועד בידי הטבע לשלוט על עמים וארצות, הוא הוא שטמן בחובו את גרעין ההתנונות, כי הוא העמיד בתור אמצעי להוצאתו לפועל לא את החוסן הרוחני – אלא את אגרופו של החייל. כבר בתחילתה של גרמניה הקיסרית, אחרי נצחונו של המיליטריסמוס הפרוסי על צרפת, ניכרו סימני הירידה. מדינות גרמניה המערבית צורפו אז בכח לאימפריה הצעירה, הושם קץ לחופש האוניברסיטאי, אז הופיעה לראשונה “הסטודנטיות הצבעונית” על כל גילוייה החברתיים והרוחניים; עם שלטון הצורה על התוכן, עם חופש השתיה כדת שבא במקום חופש הדבור והמחשבה. בתקופה זו נוצר שירו הידוע של המשורר הגרמני גייבל, המבכה את תור הזהב של הנוער ההיידלברגי:

הוי, את עת תפארת בחורים,

לאן נעלמת לנצח?

לעד לא תשוב, תור נעורים

חפשים, עזר מצח!

נעלמת, נעלמת בחשכת ליל

אַלט־היידלברג ברוכת־האל!

O jerum, jerum, jerum,

O quae mutate rerum!

(אבוי, אבוי, אבוי,

מה נשתנו הדברים!)

באחד מערבי חודש יולי 1921, כשבאולם ה“נוטגמיינשפט” נתאספו ממיטב האינטליגנציה הברלינית לשיחה על סבות המשבר בגרמניה, הופיעה באמצע הוכוחים קבוצת סטודנטים, הלבושים בכל הדר הצבעים של ה“סטודנטשאפט” שלהם עם כובעים זעירים המוחזקים לראשם בסרט שחור־לבן־אדום, כפי שנוהגים הקורפס־סטודנטים ללבשם לנשפי הקרנבל. הם נכנסו בסדר צבאי, ובראשם בחור גדול וחסון שלפניו האדומים ארשת טמטום מהול ביוהרה; הם נתיצבו מול במת הנואמים ובידיים מורמות לברכה צבאית שרו את השיר “דויטשלאנד דויטשלאנד איבר אללס” (גרמניה מעל לכל).

בתוך הקהל שהיה מופתע מהופעה זו שהיה בה הרבה מן המסקרדה, ושהיה פלגמטי מכדי להגיב עליה, נזרקה הברה אחת: “קונצה, איש המגלב”. כנוי זה ניתן לו לאחר הופעתו המפורסמת. בראש קבוצתו בין כתלי האוניברסיטה בשעת טכס הפתיחה של עונת הלמודים הקיצית, מקום שם נזרקה בפעם הראשונה בקורות כל האוניברסיטאות בעולם, הסיסמה: juden raus! (יהודים החוצה!). יהודים אחדים הוכו אז במגלבים שהבריונים הוציאום מתחת למדיהם אך ה“אינצידנט” נגמר עד מהרה עקב התערבותם של שלטונות האוניברסיטה ורוב הסטודנטים המתון, אולם משנזרקה ההברה הראשונה הזאת – דרישת הרחקת היהודים ממקומות המדע – לא פסקו אספות באולמים שונים בעיר וגם תחת כפת השמים, שראשיתן שירת “גרמניה מעל לכל” וסיומן “יודן ראוס!”

גם כאן נטל קונצה את רשות הדבור, בלי לשעות למחאתו של הנואם שדבר אותה שעה, ונשא נאום בגרמנית המונית המתובלת בשפע ביטויי־הדיאלקט של פומרניה, שבו הוכיח את ההשפעה המזיקה של היהודים על גורלה של גרמניה בשעת המלחמה ולאחריה ותלה את קולר ההאשמה בצואר היהודים. יש להודות, שקהל הנאספים צחק בגלוי לדבריו אלה וסבל את הופעתו של הבריון רק מתוך אי־רצון לעורר מדנים שהיו יכולים להפוך על נקלה למחזה של מהלומות, והוא גמר את נאומו בלי כל הפרעה, פקד את קבוצתו שנית כבמסדר צבאי והם יצאו בשירה את האולם.

קונצה היה בראשונה חבר רגיל באגודת הסטודנטים “דראוף אונד דראן”, שמנתה בסך הכל 12 חברים – כולם בני בעלי אחוזות במדינת פומרן. לאגודתם לא היתה כל מטרה מסויימת. כלכל האגודות ממין זה היה להם חדר באחת ה“קנייפות” שברובע האוניברסיטאי, ששם היו מתאספים מדי ערב בערב על כוס בירה מקציפה, מסביב ל“מרכזם הרוחני”, היא ליזלוטה הנערה העליזה, המכהנת פאר לפי התור על ברכיו של אחד החברים.

בכל פעם עם פתיחתה של עונת למודים ועם סיומה היו מופיעים בסך באולם ההרצאות כדי להחתים את ה“אינדכס” אצל עוזרו של המרצה או אצל הפרופיסור עצמו, אולם באמצע העונה בשעת ההרצאות לא היו נראים כובעיהם הצבעוניים לעולם, עד כדי כך לא ירד כבודו של סטודנט המכבד את מעמדו ואת כבוד משפחתו היונקרית, שיבוא לשמוע הרצאה. וכך עברו כבר שבע שנים מיום הכנס קונצה וחבריו לאוניברסיטה. 14 סמסטרים כבר החתימו בפנקסי למודיהם, ומבתיהם החלו להגיע אליהם מכתבים השואלים, מתי סוף סוף יוכתרו בני החמד האלה בתוארי הדוקטורים לפילוסופיה ולמדעי המדינה.

אך הם כיצד יכלו לחשוב על הדבר הזה? והן המולדת היא בסכנה! מלבד היהודים הגרמנים שחתרו תמיד תחת קיומה של הקיסרות, עוד נוספו המוני יהודי המזרח המציפים את גרמניה הרפובליקנית, סוחרים בה ומוכרים אותה, מנצלים את האוניברסיטאות שלה ומקלקלים את דמה הארי הטוב. קונצה, שהפך בתוקף דברנותו המלהיבה למנהיג, אינו משאיר להם זמן לחשוב על הלמודים, הוא רותם אותם לעול הפעולה הפוליטית, סוחף אותם מאסיפה לאסיפה, ומאחר שההצלחה אינה מאירה פנים לבריונים בעיר עצמה, הרי הם יוצאים לערי המדינה, ביחוד לערי פומרן ופרוסיה המזרחית, ושם הם מחתימים המוני עם על תזכירים אל הממשלה המרכזית שבהם מובעת הדרישה לגרש את כל היהודים, וביחוד את יהודי המזרח, מתחומי גרמניה, לסגור בפניהם את המכללות ואת מקומות המרפא, לאסור עליהם את היחסים עם נערות גרמניות וכו' וכו'. לאחר כל סבוב מוצלח בערי המדינה, מתגברת גם הפעולה בברלין.

בוקר אחד מתעוררים אזרחי שרלוטנבורג משנתם ובצאתם לרחוב הם מוחים עיניהם מרוב תמהון בהסתכלם אל הלוחות שעליהם היתה עד כה הכתובת “קורפירסטנדאם”, כי במקומה מאירה הכתובת “כהן פירסטנדאם”. גבוריו של איש־המגלב קונצה עשו את המעשה הרב הזה: כ־120 לוחות רחוב הוחלפו באופן כזה במשך לילה אחד!

באחד הערבים מתיצבים הם לפני הקפה הרומני אשר במרכז העיר בשעת סגירתו, וכל האורחים הנאלצים לצאת סופגים מכות נאמנות מידי קונצה וחבריו. בנגוד לרגיל במקרים ממין זה, מזדמנת המשטרה למקום עוד טרם שמצליחים כל חברי הקבוצה להעלם, ושנים מעושי דברו של קונצה נאסרים. השערוריה מתפרסמת בעתוני הבוקר; שלטונות האוניברסיטה, אף־על־פי שהם מגנים את מעשיהם של הבריונים באיצטלת המתלמדים, אינם יכולים לותר על זכות האוטונומיה שלהם. הם משחררים את הבריונים מידי המשטרה ודנים אותם לפני כס המשפט האקדימי. אבל כאן נמצאים להם סניגורים, ובכלל אין משפט האוניברסיטה משתמש בעונשו החמור ביותר, שהוא קל בלאו הכי. הם יוצאים בנזיפה ובאזהרה לא לחזור על מעשיהם אלה.

חוקת האוניברסיטאות שנוצרה על ידי הוגי הרעיון הנאצל של חופש הפרט, ושעובדה על מנת להבטיח לאיש־הרוח את הפריוילגיות המגיעות לו בצדק, הפכה באופן כזה למכשיר המבטיח חופש פעולה לבריונים צרי מוח ואדירי אגרוף; בצל חוקת האוניברסיטה הנאורה חוסים חיילי המאה השחורה, זוממים תחת חסותה את מעשיהם החשכים, אשר יהפכו בקרוב לקלון ולשמצה את שמה הטוב שלה.

*

בעתונות מתקיפים מזמן לזמן את שלטונות האוניברסיטה על שהיא סובלת בין כתליה את כת הבריונים הזאת ומחפה על מעשיה. וסוף סוף מתחיל הסינאט להתענין ב“מתלמדים” אלו.

אחד אחד מוזמנים חסידיו של קונצה למשרד הדיקאן. בזהירות ובעדינות הדרושה שואלים את הנקרא:

– כמה סמסטרים “לומד” כבר אדוני באוניברסיטה?

– 14. והוא מוציא את פנקס הלמודים שלו ומראה על החתמותיהם של הפרופיסורים.

– ומתי חושב אדוני להגיש את הדיסרטאציה שלו?

– האם קיימת כאן איזו חובה או הכרח? אני לומד ובאסטא!

– מובן, שאין אנו רוצים ללחוץ על האדון; רק עצה טובה רציתי להשיא לאדוני. הן דמי הלמודים הם גבוהים, והוצאות החיים בלי ספק עולים להוריו בכסף טוב; והם ודאי מתגעגעים לאותו הרגע שבו יופיע אדוני עם תואר הדוקטור בידו, האם לא חשב עד כה אדוני לעשות להם את נחת הרוח הזאת?

– אבל לשם כך יש צורך לכתוב דיסרטאציה ולערוך עבודת מחקר, וזה כמובן דורש זמן.

– אבל שבע שנים כבר לומד אדוני! הזמן הנדרש לשם הגשת הדיסרטאציה הוא ארבע שנים. אלפי מתלמדים גומרים תוך ארבע שנים את עבודת הדוקטור שלהם. ביחוד היהודים, אשר אדוני וחבריו מרבים להתמרמר עליהם, חרוצים הם מאד ומשיגים את תואר הדוקטור שלהם תוך הזמן המינימלי!

– הן זה הדבר שבגללו אנו מתאחדים. עושים אתם את כל ההקלות ליהודים השפלים האלה ומכריחים אותנו להתריע על כך בפני העם הגרמני.

– אין אנחנו יכולים לעסוק בפוליטיקה, אדוני. עומדים אנו על משמר המדע, וזהו נכס¹ אנושי עולמי. כל הבא להסתופף בצל המדע יזכה בכל הפריוילגיות הניתנות על־ידי המדע. אם אדוני רוצה לעסוק ברוב הצלחה בענינים פוליטיים, אין טוב לו אלא להשיג בכל המהירות את תואר הדוקטור ולצאת לחיי המדינה וללחום שם את מלחמתו. אם אדוני מתקשה בכתיבת הדיסרטאציה, הריני נותן לו בזה כתובת מועילה מאד, ישים נא את צעדיו בכל המהירות ושם יקבל את כל האינפורמציה והעזרה הדרושה.

בעל הראיון יוצא ממשרד הדיקאן עם הפתקה הקטנה בידו ומכוון את צעדיו לרחוב פרידריכשטראסה. שם באחד הבתים מול תחנת הרכבת העירונית הוא נכנס למשרד אחד. צר וקטן הוא המשרד. אדם שחור שער ושחור עינים יושב ליד שולחן הכתיבה ושקוע בכתיבה. לידו על הרצפה נערמת ערימת ספרים. בכוננית הפתוחה נראים כרכי האינציקלופדיה של ברוקהאוס. בפנה מתקתקת בחורה על מכונת־כתיבה.

הנכנס מציג את עצמו: האר פון זו. בעל המשרד מראה לו בתנועת יד על הכסא, ממשיך רגע בכתיבתו ואחר־כך מרים ראשו בשאלה דוממת אל האורח. הלה רואה לפניו יהודי מזרחי ומעלה הבעה קפריסית על שפתיו המפושקות.

– אם כן, במה אוכל לעזור לכבודו?

– הדיקאן של האוניברסיטה שלחני אל כבודו.

– אם כן, דיסרטאציה! ועל איזה נושא עלי לכתוב לו?

– סליחה, אינני מבין; כבודו כותב דיסרטאציות?

– הן זוהי מלאכתי העיקרית, אדוני. כותב אני דיסרטאציות בשביל כל מקצועות המדע. רפואה, תיאולוגיה, משפט, פילוסופיה. עוד מעט אכתוב את הדיסרטאציה האלף. עוד מעט ואלף דוקטורטים יצאו מתחת ידי. אם רצונו בכך אכתוב לו דיסרטאציה על “מקורות הסיבתיות”, או על “רעיון הצדק בקודקס של יוסטיניאנוס”, או על “הריון הבתולים בקורות הכנסיה הקתולית”, או על “אורך החיים המשוער במחלות הלב”. אם כן ימהר נא כבודו ויגיד לי את מבוקשו, כי זמני יקר מאד. כבודו לומד בפקולטה הפילוסופית? יש לי דבר מצוין בשבילו. יש לי כאן מאמר שכתבתיו בלי הזמנה על “מקור תורתו המוסרית של שפינוזה”. מה? זה קשה יותר מדי בשבילו. אין דבר! המאמר כתוב בשפה קלה, פופולרית כמעט. אני מיעץ לו לקחתו וללמוד אותו בעל־פה, ואז יוכל להגן בקלות על התיזיס שלו לפני קהל הפרופסורים. כלום הוא חושב שזה כל כך קשה? אדרבא יותר קל מאשר להגיד את ה“אבינו שבשמים” בפני אמו הורתו. יקח, יקח את המאמר הזה ותעודת הדוקטור מובטחת לו. המחיר? רק שני מיליארדים מארק, בסך הכל ששה דולארים לפי הוולוטה האמריקאית!

לאחר שבועות מספר, באחת מאספותיה של ברית הסטודנטים “דראוף אונד דראן”, מגולל קונצה לפני חבריו תכנית רבת סעיפים לפעולות במדינת תורינגיה.

– אי אפשר! – עונים כמעט פה אחד כל חבריו – אנו הגשנו כבר את הדיסרטאציות שלנו ובעוד שלשה ימים יהיה עלינו “להגן” על התיזיסים שלנו בפני קהל הפרופיסורים.

קונצה מעמיד עינים תוהות:

– אם כן, נפתיתם לו לדיקאן?

– אל נא יחרה אפך בנו, הן מהבית כותבים לנו מכתבים ללא הפסק ושואלים מתי נהיה כבר לדוקטורים….

– אם כן הייתם גם אצל אותו יהודי מזרחי הכותב…

– ומאין אתה יודע, גם אתה היית שם?

לאחר ימים מספר, כשנתאספו שוב פעם חברי “דראוף אונד דראן” בחדרם שבבית־המרזח כדי לערוך את נשף פרידתם לאחר קבלת התוארים, היתה ליזלוטה, מרכזם הרוחני, עצובה מאד בידעה כי עוד מעט יגוזו לעולם ימי האושר, אבל קניפל־קונצה נשא את כוס היין בידו וכה פנה אליה לנחמה:

– אנו נפרדים היום מתקופת הזהב שלנו, מימי הפעולה הזוהרים ביותר שבחיינו. כולנו מוסמכים היום, כולנו דוקטורים, כלנו היינו אצל אותו יהודי מזרחי ברחוב פרידריכשטראסה, על כלנו הוטל כיום לשקוע במערבולת החיים הדלוחה ולהגיד שלום לאותם ימי הזוהר המעטים שהיו לנו כאן; אולם עלינו, החברים, לא לשכוח את האידיאלים הנשגבים של ימי אושר אלו. הזרע שזרענו עלה יעלה ויצמיח פרי הלולים. ואותך, ליזלוטה האהובה, אותך נזכור כל ימי חיינו כעדות יקרה לימי חמדתנו הנשגבים ביותר, את תבהירי לנו את דרכנו בחיים.

גבורנו וחבריו בודאי מנהלים שם בפומרן את משקי אבותיהם ויכולים הם להגיד בודאות ובגאוה, כי אכן עלה הזרע שזרעו.