על כריסטוף טויבליין, “הרוצח לשם רעיון” יסופר כאן לא רק משום שכותב הטורים האלה הכירהו בפעם הראשונה באספת “הרוחות” של “הקברט הגדול”, ושאחר כך מלא תפקיד ידוע במעשי ה“פיקה”, אלא בעיקר משום שהוא מהוה טיפוס ומשום שחוזרים ונשנים בו אותם הקוים האופיניים, שנתגלו בטיפוסי רוצחים רבים שהופיעו בגרמניה לאחר המלחמה. קורות ילדותו של כריסטוף טויבליין יגלו את המומנטים העיקריים, האפייניים לתרבות המערב המתפוררת, והגורמים לסטיות מוסריות רבות בקרב הנוער ובהן הנטיה לרצח ולמעשי אלמות על רקע מיני, מוסרי וחברתי.

 

1. ילדותו של רוצח.    🔗

הולידו אחד מפרברי ברלין המרוחקים ביותר מן המרכז. אביו היה חוכר משק־חלב וחוה לגידול פרות; הוא היה נוסע כל בוקר העירה עם עגלה רתומה לזוג סוסים ברנדנבורגיים כבדים וטעונה כדי חלב, והיה משאיר את כריסטוף בן־החמש, שקומתו היתה כבר כקומת נער בן תשע, אצל הבקר הרועה בחוץ, בחורשה הקרובה או על שפת התעלה המצמיחה עשבים נאלחים.

בהיותו בן שש נרשם לבית־הספר המקומי, בהתאם לחוק למודי החובה. הוא היה אז גדול בקומתו, כאחד הנערים בכיתה החמישית. ידיו קשות כמפוסלות מאבן ופגיעתן רעה עד כדי כך שרוב חבריו היו נפצעים על־ידו בלי כל צדיה. לבסוף נוכחו המורים כי אין הבחור מתאים לבני גילו ופטרוהו מבית־הספר. גם שלטונות החנוך הוכרחו לפטרו מחובת החנוך השיטתי, הרשמי, והסתפקו בכך שאמו קבלה על עצמה להקנות לנער ידיעת קרוא וכתוב.

אמו היתה פרוטסטנטית אדוקה, והיא למדתו קרוא וכתוב מספר ה“ביבליה” על־פי תרגומו של לותר, ולכן היתה השפה השגורה בפיו – שפה ביבלית עתיקה, לפי סגנונו של התנ"ך הגרמני.

התפתחותו המהירה וגידולו המצוין הבהילו אפילו את אביו, שלא היה נפל כל עיקר. הנער, בהתהלכו עם הפרות, סיגל לו מנהג להוליך את הבהמות בקרניהן, אם סרבו ללכת לפי רצונו. הוא היה בז למי שיעץ לו להשתמש בחבל. ברפתי אביו גודל עגל חסון אחד לפר, אשר קבל אישור ממשלתי להרבעה בכל הסביבה, וכריסטוף בן השמונה (קומתו היתה אז כקומת עלם בן שש־עשרה), היה האדם היחיד שהעז לגשת אל הבהמה הענקית ולנהלה בקרניה כרצונו. מן המגע התמידי עם הבקר נעשו אצבעות ידיו קשות וגסות, כחצובות מגושי אבן ועור ידיו כשריון קרני.

לפעמים היה מטפס על אחד האלונים העתיקים שבחורשה, כדי להתלות בידיו בענפיהם שעה ארוכה, עד שנזלו המים מאברו.

הנער גדל בבדידות. את רוב שעות היום היה מבלה בחברת הפרות. כדרך הכפריים ומתוך הסקת מסקנות מדברי אביו, התרגל להכיר את תפקידיו הגופניים של האדם מתוך הקבלה לפעולותיה הגופניות של הבהמה. אך שונים מדברי אביו והשקפותיו היו דברי אמו. דבריה עוררו בלבו את מלחמת הדעות הראשונה בחייו:

– מה זאת נשמה?

אמו למדתו, כי האדם עדיף מן הבהמה בגלל הנשמה שבקרבו, אבל הוא לא יכול להבין זאת.

– הכיצד? היכן הוא מקום מושבה של הנשמה ובאיזו פעולה, באיזה תפקיד מוחשי מתבטאת נוכחותה?

*

בחצר ביתם שרצו העכברים, אשר נתרבו אז במדה מבהילה בכל פרברי העיר. מטעם שלטונות הבריאות הצבורית הוכרז על מלחמת השמד נגד המזיקים הללו, וכמויות סטריכנין חולקו בין בעלי החצרים. מנה הגונה קבל גם אביו של כריסטוף. הוא פזר את הרעל בהתאם להוראות, ולמחרת הוטל על כריסטוף לאסוף את פגרי העכברים המתגוללים בחצר וברפת. הנער חפר גומה עמוקה בחצר, ובשעת מעשה הטביעו בו עיניהם הבולטות של העכברים המתים רושם נורא. מבלי שאמר לו מישהו לעשות כך, הביא הוא בקבוק נפט מן המטבח, ולאחר שהרטיב בנוזל את הפגרים – הציתם.

בעלות צחנת הפגרים הנשרפים אל נחיריו של כריסטוף, היה גועל ענוג מדגדג את וישטו.

*

כחצי שנה לאחר אותו המאורע חל חג המולד. כל המשפחה ישבה מסביב לשולחן ואגב שירת הפזמונים שבספר התפילות היו אוכלים את עוגת החג שאפתה האם.

כריסטוף, ששתה בגנבה, עוד לפני שבתם אל השולחן, מנה הגונה מתוך בקבוק הקוניאק שקנה אביו לכבוד החג (הוא מלא את אשר החסיר – במים), התכופף פתאום בגלל כאב פתאומי אל מתחת לשולחן והקיא בבת־אחת את כל אשר אכל ושתה. כמעט באותו הרגע נתעלפה אחותו הקטנה, וגם האב והאם הרגישו פתאום עוית קשה במעיהם.

עד מהרה הובהל הרופא ולאחר חקירה קצרה הוברר, שמן הסטריכנין נשארה בשעתו מנה קטנה בבית, ובדרך טעות הכניסה האם את הרעל לתוך הבצק, במקום אבקת־מאפה.

עוד במשך הלילה ההוא מתו אחותו ואמו; אביו נלחם בגבורה במר המות והחלים לאחר שבועיים ימים. כריסטוף עצמו שמע מפי הרופא כי הודות ללגימה שגמע בגנבה – ניצל ממכאובים ואולי גם ממות.

הוא הרהר: אם כן, המכבד את אביו ואמו והסר למשמעתם לא תמיד ניצל ממות!

הנער, שעד כה היה מושג המות בעיניו כמין דבר גועלי הנוגע רק לבקר הנשחט או לעכברים המורעלים בסטריכנין, הרגיש פתאום, שמות זהו ענין הנוגע לבני־אדם, ובעיקר לו לעצמו. הוא החל להרהר בדברי אמו והזכיר לעצמו את תורתה, שאדם נבדל מן הבהמה בשל הנשמה, אבל כל אימת שעלו דברים אלה על דעתו, היה נזכר בעיניה, עיני הזכוכית שהיו לה במותה מן הסטריכנין, ואף־על־פי שהרגיש בהולם־לב, כי חוטא הוא חטא גדול לזכר אמו, שהיה מכבדה תמיד יותר מאביו, בכל זאת לא יכול להשתחרר מן המחשבה, שעיניה היו דומות אז מאד לעיני העכברים המומתים. איה איפוא הנשמה המבדילה את האדם מן החיה? איה הערובה שמה שיצא מגוף העכבר הוא כח החיים, ומה שיצא מגוף אמו – היתה הנשמה? הבאמת ישנה נשמה לאדם, הנשארת־קימת לאחר מותו? אם ברור שלעכברים אין נשמה מה הערובה שלאדם יש נשמה? אם מאדם יצא דבר כה נעלה ונאצל – הנשמה – ומן העכבר יצא רק כח החיים – דבר שפל לאין ערוך מן הנשמה הקיימת לעולם, מדוע היה המראה החיצוני של השניים דומה כל כך לאחר פעולת הרעל? גם עיני האב, שהיה מאשר תמיד את דברי אמו על הנשמה בת־האלמות, היו דומות מאד לעיני העכברים המתים שעה שנפתל במכאוביו. הוא נזכר שאביו אמר לו פעם כי אמו היא בעלת־נפש טובה משלו; מן הדין היה שנשמת אמו תתגבר על הרעל, והנה קרה הפוכו של דבר: האם בעלת הנשמה הטובה מתה והאב, שנשמתו פחותה – התגבר.

באין לו תשובה על השאלות שנגעו בנפשו ממש, ובאין לו העוז להביע את ספקותיו באזני אביו, היה מתעמק בברית החדשה, במקומות המספרים על חיי הנשמה ועל תחית המתים, על עונש ותשלום שכר טוב בעולם הבא ועל יום הדין האחרון. אבל ההשואה בין העכברים המתים ובין בני משפחתו המורעלים נצמדה כחרוק־שניים עקשני במוחו ונקרה בו תמיד. שפעת הרהוריו כסתה את כל אפקי חייו הפנימיים, והאפילה על נפשו כערפל. הוא לא יכול עוד להביט בפני איש, מבלי להגות בדברים האלה:

– איפה יושבת בבר־נש זה הנשמה ובמה היא מתבטאת כלפי חוץ? ואיזה קול בפינת תודעתו היה מקטרג וקוסס:

– אין, אין, אין כלום! שקר הדבר!

גופו וגם, עד כמה שהגיעה ידו, גוף אביו וגופות שאר האנשים שבא אתם במגע, היו לשדה חקירה תמידית. הוא רצה לראות בהם, לגלות דבר מה העדיף על בשר סתם, על בשר בן־תמותה.

בינתיים, וכל עבודת המשק נפלה על כתפי האב והבן. זה האחרון גדל והיה לעלם חסון וענק. אצבעות ידיו היו כווי עץ עבים, המחודדים מעט בקצותיהם, ממש כווי המשדדה הגדולה שבחצרם. ומכיון שעל האב היה, אחרי מות האם, גם לחלוב את הפרות וגם להכין להן את הבליל המבושל, היה כריסטוף נוסע בכל יום עם החלב העירה.

מזמן היה ידוע לו סוד האונניה. הוא היה משתמש בו לעתים קרובות, אבל תמיד בהחבא; הוא נצר את מעשהו זה מעיני אביו ומעיני כל אדם. אבל בימים ההם היה חייב לקום עם שחר ולעזור לאביו בעבודות מילוי הכדים וטעינתם על העגלה, והוא נזקק לספק צורך זה בשעת נסיעתו העירה. בידו השמאלית התקועה בכיס מכנסיו היה מלטף את אברו, ובידו הימנית היה מצליף באכזריות בשוטו ההפוך עם קצהו העבה כלפי הסוסים, עד שהשיג את מבוקשו. פעם בהיותו עסוק במעשה זה, רכבה איזו אשה שמנמנת על אפנים בקרבת עגלתו, והוא ראה את שדיה המתנועעים בקצב דריכותיה. ברגע ההוא היתה לו הרגשה ודאית כי יושב הוא על האפנים ממולה ומטלטל את שדיה הרעננים. רגליו תופפו אז על קרקעית העגלה, כאילו משתתף הוא בדריכה על דושות האפנים. הוא המטיר על סוסיו מכות אכזריות יותר מכפי הרגיל, והם דהרו כמשתוללים בכביש המוביל העירה. לאחר שעבר עליו רגע הסיפוק, הרגיש כמבעד לערפל כי מישהו עוצר ביד חזקה בסוסיו, ולאחר שאיזו יד חזקה אחזה גם בכתפיו וטלטלתו טלטלה עזה, נצטלל פתאום הערפל העוטה על עיניו והוא ראה פתאום שעומד עליו שוטר המביט בו בפנים מלאי זעף ושואלו:

– מה עשית?

– מה קרה?

– עברת על אשה שרכבה על אפנים.

השוטר ישב על ידו וצוה לו להטות את הסוסים אל תחנת המשטרה. כעבור רגע עבר על פני מקום המעשה: כתמי דם על האספלט, אפנים שנתפוררו תחת פרסות הסוסים ואופני העגלה; ואשה מרוסקת כל גופה כשחובשי העזרה המהירה מטפלים בה.

השקט המתון של הנער הפליא את השוטר.

בחקירה המשפטית שבאה בעקבות המקרה הזה, אי אפשר היה לברר את אשמתו של העגלון הצעיר. הקטגור נאלץ לותר על תביעתו, ביחוד מאחר שהוברר לו, כי הבחור, אף־על־פי שקומת גופו היתה כקומת אדם מבוגר, הוא בסך־הכל בן שתים־עשרה. לעומת זאת הוטל קנס על אביו, על שלחו את הנער עם סוסיו העירה, ומני אז שכר אביו פועל מיוחד שהיה מוביל את חלבו אל העיר.

פקידי הפיקוח החנוכי החלו שוב מציקים לאבי הנער בשאלת חינוכו המטרידה. הנער נחשב בעיניהם כמופקר, ביחוד לאחר מות אמו, שהיתה מכינה אותו לבחינות בבית־הספר מדי שנה בשנה, ובפרט כאשר האב היה מתמכר בתשוקה ההולכת וגדלה – לשתיה. זאת היתה נחמתו היחידה תחת נטל העבודה הקשה העמוסה על כתפיו. למרות התנגדותו, נאלץ סוף סוף אביו להסכים לשלוח את בנו מדי ערב בערב אל הפסטור הפרוטסטנטי של המקום, כדי להשלים אצלו את למודיו.

הפסטור מצא עניין רב בבחור הזה, אשר למרות היותו גדול ומגושם, היה מדבר בשפת הביבליה הלותרית והרבה להסב את נושאי השיחות על עניני הנשמה. הוא לא הרגיש כלל, כי כל השיחות הללו על נצחיות הנשמה היו כזפת הנוזלת לתוך גיהנום האש הבוערת בתוך מוחו של העלם.

פעם, בבואו אל בית הפסטור בשעה הרגילה, מצאהו שוכב חולה במיטתו:

– אם כן, לא נלמד היום, אדוני הפסטור?

– אדרבא, למוד נלמד! הן רק גופי חולה במקצת, אבל נשמתי בריאה היא כל צרכה!

דברים אלה השפיעו על העלם רגע קט של קורת רוח. אבל אחר כך, בשעת הלמוד, היו סימני החולשה הרוחנית חוזרים ונשנים בפניו היגעים של הפסטור, עיניו היו חוזרות ונעצמות לתקופות קרובות יותר ויותר, עד שלבסוף צנח ראשו על הכר.

– אכן, למרות הכל, גם הנשמה חולה היא?! – חלפה מחשבה כמחרשת ברזל את מוחו של הנער וחרתה בו תלם עמוק.

הפסטור שכב רגעים מספר בעיניים עצומות ונשם בכבדות. כשפתח שוב את עיניו העייפות, שאלו כריסטוף:

– ואיה מקום שבתה של הנשמה?

הפסטור התבונן בו רגע במבט עיניו הזגוגי והריק כמבט עיניים תותבות, ואחר ענה, כמתלהלה, לפי הרגשתו של העלם:

– בראש; משם היא מחיה כל אבר וגיד שבגופנו.

הנער הרים ראשו כלפי התקרה, כמחפש דבר מה, או שוקל דבר־מה במחשבתו; לבסוף החליט ושאל, בהפנותו את עיניו במבט מהיר אל מול הפסטור:

– ומה מחיה את גופו של העכבר?

עיני הכומר תעו כנדהמות על פניו של העלם לשמע המלים שיצאו מפיו. פתאום הרגיש, כי הנער החל למשש את גופו החולה מלמטה למעלה. פחד אלמוני ומקפיא החל מתפשט באבריו ושיתק בו כל תנועה. נתחור לו לפתע שהוא מחפש בו דבר מה העדיף על הגוף, דבר־מה שהוא יותר מבשר בן תמותה, והוא ראה שאין לאיל ידו להראות לנער המגשש בו מקום אחיזה כלשהו. הכרה איומה זו נתחורה לו בבהירות מפליצה והוא החל מרטט בכל גופו; לאות מוזרה אפפה את כל אבריו; שיניו נקשו זו לזו ומתוך פחד בהמי התרופפו מעיו.

– פוי, אדוני הפסטור, הזאת היא נשמתך?

הכומר רצה להרים קול זעקה, אולם קולו נתקע בגרונו בשעה שאצבעות העלם הענקיות עברו לאט־לאט על פני חזהו והגיעו עד לצואר.

– אדוני הפסטור, אני אצר רק פעם את צוארו. ודורש אני ממך, אדוני, אל נא תעלב נשמתך שאני סוגר את המבוא אל ריאתך לרגע. האויר יחסר לגופו רק רגע קט, ואחר־כך אני מבקש שנשמתך היושבת בראש תמשיך את ממשלתה על הגוף.

לאחר שלחץ את צוארו רגע קט, הרפה מעט מצוארו של החולה, והלה שאף אויר במלוא חזהו.

– התוכל עתה, אדוני הפסטור, להכחיש כי רק האויר הוא המחיה את ריאתך, ואם אצר את גרונך רק קצת יותר, יגמר הכל. איה איפוא הנשמה?

הכומר הרגיש, כי רק השתלטות נמרצת וסוגסטיבית תוכל להצילו מנגישתו הטרדנית של העלם. הוא נסה להשען בשתי ידיו בקינוף המטה, כדי להשיג על ידי הזדקפות־מה עמדה יותר נוחה בוכוח הזה, אשר הרגיש כי תוצאות בו לחיים או למות.

אבל הוא איחר את המועד. ידו הגלמית של הנער הצרה שוב את צוארו. עיני הכומר קמו בחוריהן, בלטו יותר ויותר, עד שהאישונות נזלו כמעט על גבי העפעפים, כעיניה של צפרדע.

זמן רב החזיק הרוצח הצעיר בצוארו של הכומר והתאמץ להרגיש, אם מתחמק דבר־מה מבין אצבעות ידו.

אולם לשוא! – רק עכבר מת וקריר היה מונח תחת ידו…

 

2. הרוצח מבקש את דרכו לחיים.    🔗

כל המתחקה על קורותיהם של רוצחים “גדולים”, שנתפרסמו ברבוי מעשיהם, ודאי הרגיש עד כמה “בלתי מענינים” הם בבהמיותם ופראותם המתגלית לפני כס המשפט. לא כך הוא מעשה הפשע הראשון. אם רק מצליח השופט לחשוף את המניעים האמיתיים למחלה הנפשית (וכל רוצח הוא חולה פסיכי), מתברר בבהירות מיוחדת, שהרצח, אפילו הוא מעוגן בחיי הפרט, ענינה של החברה הוא. כדי לבסס טענה זו די להביא את דברי הסניגור של כריסטוף טויבליין, אשר בהם סוכם משפט הרוצח הצעיר, משפט אשר בשעתו היה בין המעניינים ביותר בגרמניה שלפני המלחמה. ואלו דברי הסניגור, שבהם פנה אל השופטים המושבעים:

– רבותי, חיי החברה שלנו הם מלאי בעיות, מהן בין אדם לחברו, ומהן בין אדם לחברה; מהן בין פלגות אנשים לבין עצמם, ומהן בין אדם בודד לכל ערכי האנושיות. האדם הצעיר הזה, העומד כאן לפניכם, התחבט בבעיה הרוחנית שהיא אולי הרצינית והכבדה ביותר בחיי האנושיות: שאלת החומר והרוח. חברתנו, החברה המודרנית המיוסדת על שלטון כחות החומר, הניסה מתוכה את אחרית השאיפות הרוחניות, שהיו מפעמות את איש המערב, וביחוד את האדם הגרמני במאה הקודמת. מה שנשאר עוד מנכסי המאה שעברה הפך לשגרה מחוסרת כל תוכן, שגרה דתית של תפילה מיכנית בכנסיה, שאין איש מתיחס אליה יחס פנימי, ושגרה מדינית של חוק המבוסס על מגלב השוטר ובית־הסוהר. המושגים שנשארו מן התקופה שעברה, עדיין קיימים בחברתנו קיום עלוב של מפלצות, שאינן מבהילות עוד שום אדם רציני, ושרק אנשים תמימים עדיין מפחדים מפניהן. הבחור הזה, שגדל במשפחה פרוטסטנטית אדוקה, התיחס בכל הרצינות אל שאלת הנשמה, הוא ראה בה את מרכז חייו, פתרונה של השאלה היה לו עניין של חיים או מות, והוא פתר אותה על־ידי רצח זולתו. אך נסתכל נא בחיים בדרך כלל, כלום פותרים הם את בעיותיהם באופן שונה? כלום הגיעה המהפכה הצרפתית הגדולה לכל הישגיה בלי שפך דם רב? ומלחמת הכחות החברתיים הגדולים בימינו כלום מתקיימת היא בלי שפיכות דמים? כמובן, אלמלא היה כח ההגיון האנושי מוגבל מעיקרו, אולי היה מוצא דרכי שלום לפתרון בעיותיו, ושאיפת כל המעולים שבבני־האדם היתה תמיד לבקש פתרונות של שלום; ולכן לא נראית לי הצעתו של הקטיגור להעניש את הנאשם במשפט מות מתוך הנימוק שהחברה צריכה להגן על עצמה מפני יחידים פורצי גדר. דוקא החברה, בתור יצור אנושי עליון, אסור לה לאחוז באמצעים שהם תוצאת פחדנותם ונחיתותם של יחידים בודדים, אלא מוטל עליה להראות ליחיד התועה את הדרך הנכונה ולהפכו בדרך זאת לאדם מועיל לכלל האנושי.

משפט זה ותוצאתו, עונש של 5 שנים מאסר בבית־חנוך לנערים פושעים, היה ודאי מתפרסם על דפי העתונות העולמית ומעורר גם את הריב הישן שבין חסידי העונש הקרימינלי לבין ה“דטרמיניסטים”, הגורסים שאין הרוצח בר־עונשין, מתוך שהוא נועד למעשי־רצח על־ידי הטבע או על־ידי תנאי החברה. אולם המאורעות הפוליטיים הכבירים שהביאו בעקבם את המלחמה העולמית כבר היו מנסרים בחלל העולם, והם הם שהאפילו על מעשה הרצח שתואר בפרק הקודם. המשפט המעניין של טויבליין שקע בארכיונו של בית המשפט.

לאחר שבית הדין פסק את דינו נמשך עוד ויכוח קצר בין הקטגור והסניגור:

– אדוני הסניגור, אתה אמנם נצחתני במשפט זה, אבל סוף צדקתי לצאת לאור, לאחר חמש שנים, כשבחור זה יצא מבית־החנוך.

– טועה אתה, אדוני הקטיגור, אם חושב אתה שאינני מודה כי נער זה הוא פושע; אדרבא, מסכים אני כי זהו פושע מסוכן, אלא שאין אני חושב כי זה הוא ענינו הפרטי, לא הוא האשם שנולד להיות רוצח.

– גם אני אינני מאשים אותו בתור פרט, אבל לדעתי טבעי הוא ההכרח לסלקו, כי על החברה להגן על עצמה מפני יחידים מסוג זה על־ידי עונש המות. ואם נחיה, נראה, שמוקדם או מאוחר תיאלץ החברה להמית את האינדיבידואום הזה. עכשיו נצחת אתה, אבל לאחר שיצא מבית־חנוך פושעים, בטוחני שלא יארכו הימים והוא יובא לגרדום.

– גם אז אראה חובה לעצמי להציל אותו מנקמת החברה; כי שאיפת הרצח הטבועה בחברה האנושית גרועה היא לדעתי משאיפה זו של היחיד; כי הרוצח היחיד הורג נפשות בודדות, אבל החברה הרוצחת יוצרת רוצחים.

*

לסוף חמש שנים, כשיצא טויבליין מבית הספר לחנוך פושעים צעירים, הגיעה המלחמה לסופה, ולפניו היתה גרמניה שונה לגמרי מזו שעזבה. אם בגרמניה שלפני המלחמה לא יכול למצוא את דרכו בחיים, הרי כעת עמד בה כיצור שנפל מכוכב אחר.

חוג ידיעותיו של הצעיר לא הורחב במוסד לתקון פושעים, כי הדבר היחיד שדאגו לו שלטונות המוסד, שהיה בעצם רק מעין בית־סוהר של גרמניה הקיסרית, היה – המוסריות. באמצעים הבדוקים מעולם השתדלו המחנכים לעורר בלב האסיר הצעיר את יראת הכבוד בפני החברה ובפני החוק האזרחי, ובין האמצעים האלה היה לתורת המוסר הפרוסית, בצרוף מוזר עם הביבליה בתרגומו של לותר, מקום מכובד ביותר, ואם נוסיף על תורת השכר והעונש הדתי את שיטת ההבהלה על־ידי בית הסוהר ועל־ידי משמעת הברזל וההכנעה כלפי השוט השליט בו, לא יפלא כלל, שבצאת כריסטוף טויבליין מאותו מוסד, קבל תעודת שחרור עם הערה בשוליה: “התנהגותו במשך ימי שבתו במוסד היתה מצוינת, ואנו מאחלים לו הצלחה בדרך חייו להבא”.

ואמנם נראה הדבר, כי באמת השיג המוסד את מטרתו במקרה זה. ראשית דרכו היתה – לחפש עבודה, כי לא היה לו בית שאליו יוכל לחזור; אביו נפל בשדה הקרב וכל מה שהיה לו נתפזר כמוץ ברוח. הוא היה איפוא ערירי ועליו היה להמציא לו את מחיתו. שלושה ימים נדד על פתחיהם של בעלי אחוזות שבסביבת המוסד, במדינת פומרן. רק ביום הרביעי מצא באחד הכפרים בעל אחוזה זעיר שהסכים להעסיקו, לאחר שסקר במבט קצר את קומתו החסונה. הוא הועמד מיד ליד מזבלה גדולה עם קלשון ענקי בידו, ועליו היה לטעון את הזבל על העגלה הגדולה הרתומה לזוג סוסים כבדים, ולהוביל את הזבל לשדה. בעל האחוזה, בראותו כיצד נגש הוא לעבודה, היה מתמלא נחת.

בשעה שתים, כאשר חזר מהשדה לאחר שהוביל שמה את עגלת הזבל השמינית, נגשה אליו אחת המשרתות עם קערה גדולה מלאת תפוחי אדמה עתירי קיטור מהביל עם ספל מלא לבן. זאת היתה הסבה הראשונה להתנגשות. כריסטוף לא הורגל במוסד לאכול בעוד בגדי העבודה הנאלחים על בשרו; שם הקפידו מאד על הרחיצה לפני האוכל. הוא זרק איפוא מבט זעם על האוכל המוגש לו ועל בגדיו המזוהמים והמעלים צחנה נוראה, ושאל את המשרתת המגישה לו את האוכל:

– האין כאן מקום להתרחץ מעט ולהחליף את הבגדים?

בו ברגע יצא לחצר בעל־האחוזה, ששמע כנראה את שאלתו של כריסטוף וענה לו:

– כאן לא בית מלון, אלא מקום עבודה; כל זמן שהשמש זורחת יש לעבוד, ובלילה מנוחה.

המגישה את האוכל הסבירה לו:

– האגם אוברלנד הוא כמהלך שלש שעות מכאן. בכל יום ראשון לפנות בוקר אנו הפועלים הולכים להתרחץ שמה לפני ההליכה אל הכנסיה.

– מהרי – פנה האדון אל המשרתת – הגישי אוכל לשאר הפועלים, אין זמן להתמהמה: העבודה מרובה. ואתה גמור מהר את ארוחתך והלאה לעבודה, כי עד מחר בערב עליך להוציא את כל הזבל מהמזבלה הזאת לשדה.

– אדוני – ענה כריסטוף – כפי שהוא רואה, רגיל אני בעבודה, אבל לאכול כבהמה לא הורגלתי, על כן אני מותר על הארוחה וחוזר לעבודתי.

– כרצונך!

כשנטה היום לערוב, הספיק כבר כריסטוף להוביל עוד שש עגלות זבל נוספות לשדה. גם הפעם הוצעה לו ארוחת הערב מיד לאחר עבודתו והוא ראה כיצד היו שאר העובדים נגשים ישר לאכילה ומתמודדים לאחר העמל המפרך על יצועיהם בתוך הרפתות והאורוות. אך הוא לא חונן במבטו את קערת תפוחי האדמה המהבילים ואת ספל הלבן המלא ובקש לדבר עם בעל האחוזה. אבל הוגד לו, כי בעל האחוזה נסע לבקר את אחד משכניו.

הוא נכנס אל האורוה ונתכנס על אצטבת־הקרשים הנועדת כמקום לינה בשבילו. רגש הבחילה מפני הריח הנודף ממלבושיו זעזע את נפשו. כשעה שכב מתוך הרהורי הרוגז המפעפעים בקרבו ולבסוף יצא לחצר. הוא התהלך בחצר ומבטו נתקל בשוקת הגדולה של הסוסים, המלאה מים וברז מטפטף מעליה.

– כן, למה לא יתרחץ מעט בשוקת הזאת? חושב ועושה. הוא פשט מעליו את בגדיו המעלים צחנה ונכנס אל השוקת המלאה.

עוד הוא מתמסר לתענוגי המרחץ הקר לאור הירח, והנה קול חריקת עגלה נשמע בקרבת החצר. בעל האחוזה חזר מבקורו. כריסטוף ראה את מבטו הזועם של בעל האחוזה בהבחינו במתרחץ בשוקת, גם ראה כיצד נטל את השוט מידי העגלון, באמרו להכות את הפועל המרדני. אך טרם ניגש אליו, כבר עמד כריסטוף במלוא קומתו לפניו. רעדה עברה את גופו של האדון בראותו את גופו הענקי העירום, גוף של גלאדיאטור המוכן לבוא בקרב גם נגד זוג אריות. באותו הרגע עברה המחשבה במחו של האדון, כי כאן עומד לפניו אדם, אשר לפי המכתב שבידו ישב חמש שנים בבית תקון פושעים. כן, ודאי שהוא רוצח. ידו האוחזת בשוט צנחה לארץ והוא אמר בשפה רפה:

– אתה פועל מצוין; חבל מאד, מוכרח אתה לעזוב את מקום העבודה אצלי.

– זו גם דעתי; אין אדם מותר על צלם האלהים בשל קערת נזיד עדשים – ענה לו כריסטוף בשפתו הביבלית.

כעבור רגעים מספר, לאחר שכבס את בגדיו הצואים במי השוקת ולבשם כמו שהם רטובים, ולאחר שקבל את שמנה הגרושים – שכר עבודת יומו – יצא לאור הירח אל הכביש.

הוא הלך מבלי תת לעצמו דין־וחשבון לאן. ולאחר שלשה ימים אפפהו המון הבירה – ברלין. והימים ימי מהפכת ספרטקוס וימי תעלולי הבריגדה של אהרהדט. גדרות של תיל דוקרני ומתרסי קרשים וחביות גדרו את הרחובות. הוא לא הבין את הנעשה לעיניו, את התגודדותן של כנופיות הפועלים ופלוגות הצבא, את קול היריות המהדדות מכל צד. הוא היה רעב…

הוא נכנס לאחת מחנויות האופים, ברצותו לקנות לו פת לחם בעד הפרוטות המעטות שנשארו בידו. אך הופיע בפתח החנות, ראה כי האופה נרעש למראה הדמות החסונה העומדת בפתח, חטף מהר ככר לחם מעל האצטבא והגישו לכריסטוף.

– קח! מה אתה עומד ומסתכל בי? רוצה אתה עוד? קח, אל תשלם, קח ולך!

בעוד ההשתוממות מרחיבה את עיניו, לקח כריסטוף את שני ככרות הלחם ויצא חיש לרחוב.

בעברו על פני אטליז נזכר בפרוטות שהיו עדיין שלמות בידו ואמר לקנות לו נתח של נקניק, כדי לתבל בו את לחמו. ומה גדולה היתה השתוממותו כשגם כאן, עם הופיעו על סף החנות, קפץ לנגדו הקצב ותחב בידו נקניק גדול שלם, ואפילו לא רצה לשמוע על תשלום.

– קח והסתלק מהר מפה ואל תוסיף להראות בסביבה!

הוא לא יכול להסביר לעצמו את הדבר התמוה הזה, אלא על־ידי הפחד שעוררה דמותו. הוא לא ידע שקדמו לו בימים אלה להקות הספרטקיסטים המגייסות צרכי אוכל לפלוגותיהם הלוחמות. מצד אחד התגאה כריסטוף על הפעולה שפעלה הופעתו, ומצד שני מלאהו הדבר דאגה לעתידו: אם בני האדם מפחדים מפניו מדי הופיעו, כיצד יעלה בידו להשיג עבודה?

הוא ישב על סף אחד השערים והחל לועס בשקט את לחמו ונקניקו, הלחם היה קלוקל – לחם סובין, עוד גרוע מזה שהאכילוהו במוסד בימי המלחמה; גם לנקניק היה טעם גועלי־מתקתק, כנראה מפסולת בשר סוסים היה, אבל הרעב הוסיף לאוכל משנה טעם והוא אכל אכילה גסה; רירו נזל בשפע על לחמו הפרום. פלוגת שוטרים הופיעה פתאום ברחוב.

– מה מעשיך כאן?

כריסטוף המשיך לאכול, כאדם האומר: הן רואה אתה שאני אוכל!

– קום ולך אתנו, אתה אסור!

מנהל התחנה של משטרת הרובע החליט, שלמרות שכריסטוף לא נתפס בשום מעשה, מוטב לאסרו, פן יצטרף אל ה“ספארטאקוס”. נראה שגם במקרה זה היתה קומתו הגלאדיאטורית בעוכריו. אולם מנהל המשטרה טעה מאד בחשבונו, כי דוקא בבית־הסוהר נפגש טויבליין עם ראשי הדברים של תנועות הפועלים המהפכניות. מנהיגים אלו, על הרוב צאצאים למשפחות זעיר־בורגניות, שמתוך סנטימנטליות התענינו בגורל הפרולטריון, מצאו עניין רב בכל הופעתו של העלם החסון ודימו לראות בו בא־כח אמיתי של העם אשר לטובתו אמרו להלחם. שפתו הביבלית של העלם ונטיתו לחקרנות פילוסופית תמימה הכשירוהו בעיניהם כאוביקט רצוי לעבודת ההסברה שלהם. במחי יד אחד גאלוהו מהתסביך הנפשי של בעית “החומר והרוח” שעדיין הציקה לו, ועל־ידי הרצאת עיקרי תורת מרכס בצרוף חקירותיו של דרוין והיקל הוכיחו לו, כי אין בין אדם לשאר בעלי החיים אלא הבדל כמותי ביחס לתכונות ידועות, וכי כל התופעות הרוחניות בעולם החי אינן אלא מפעולת החומר החי, אשר פתרון כל בעיותיו הנהו רק שאלה של זמן והתקדמות החקירה הביולוגית.

גם הרעיונות הדתיים שנשתלו בנפש העלם על־ידי אמו הפרוטסטנטית חוסלו לגמרי והוכחו לו גם כל השקר והעול שבבנין החברה הקפיטליסטית. ביחוד היטיב להרוס אותם תיאודור פליויר, שהיה מלח בצי המלחמה הגרמני, ועבר באנית המשחית בין איי אוסטרליה הדרומיים. הוא הביא משם הרבה ידיעות על אמונותיהם ודעותיהם הפרימיטיביות של שבטי הפראים ומתוכן הוכיח לעלם כי יסוד כל הדתות הוא האמונה ברוחות האבות המופיעים לצאצאיהם בחלום לילה.

אולם תחת היסוד הנפשי שנהרס בו לא הונחו יסודות חדשים. שום רעיון עיקרי לא נשתל בו שיוכל להזין את שאיפתו לאור, לבהירות. כאשר שוחרר טויבליין מבית הסוהר עם שקוט המצב בבירה, עמד הוא בתוך מערבולת הקיום, ערירי מבחוץ ומבפנים ללא צל של קורה מעל לראשו וללא מקלט נפשי במחשבתו. הוא קבל מקום לינה בבית־הדפוס הקטן של תיאדור פליויר במזרח העיר. יומם היה מסתובב בחוצות הבירה ומוכר את העתונים הפריודיים שהיה מוציא מיטיבו פליויר והרויח באופן זה את לחמו הדל. הוא אמנם הרבה לקרוא בלילות את הספרות הקומוניסטית והאנרכיסטית שהספיק לו איש חסדו בשפע, אך בבואו יום־יום במגע בלתי אמצעי עם המציאות האכזרית, למד להתיחס בחשדנות לכל אותם הדרושים על סדר סוציאלי יותר צודק שהטיפו סופרי התיקון החברתי. הוא ראה בהם רק תחליף קלוש ובלתי משביע לדת שנהרסה בנפשו. הוא התגעגע על תקופת ילדותו שנגוזה, הוא רצה בקרבה לבבית עם בני האדם, הגה הרבה על יחס קרבה עם אשה אהובה. בהכנסו בערבים לאולם ה“נוטגמיינשאפט” היה אמנם רואה שם נשים שונות, חברות למפלגות מהפכניות שונות, אולם כל נסיון לבוא בהכרות קרובה עם אחת מהן היה עולה בתוהו, מחמת הפחד הסתום שהיתה מעוררת בנשים הללו דמותו החסונה של הצעיר. עצוב ומדוכא היה חוזר לפינת הלינה שלו בבית־הדפוס “תרי־עשר” של פליויר, מתכוץ על משכבו הדל, העשוי מבלויי סחבות, ומנחם את דמיונו המדוכא במעשה־אונן.