טכניקה ותרבות – לכאורה, מה הבדל יש ביניהן? דומה, שאין הטכניקה אלא חלק בלתי־נפרד מן התרבות, ואין כלל מקום להשפעות הדדיות, שכן זו מקרה וזו עצם. אולם אם נעמיק חקר וראינו שהטכניקה והתרבות אמנם צרות הן אשה לאחותה, או, לפחות, מושפעות זו מזו וחוזרות ומשפיעות זו על זו.
משנתפוצצה פצצת־האטום, זה אחרון הישגי־המדע, נזדעזע העולם ת“ק על ת”ק, אם מתוך עצם הזעזוע החזק, או – דבר המתקבל יותר על הדעת – מתוך שבבת־אחת נגלתה התהום העמוקה המבדילה בין הישגיה של הטכניקה ובין התרבות, אשר, ליתר דיוק, נכנֶנה בשם הומַניות. אין הדבר טעון פרושים הרבה, דיינו שנציץ בו, באותו אדם קטן, בעל מידות ותכונות קטנות, החייב לשנן לעצמו יום יום את עשרת הדברות ואשר למרות זאת יש בכוחו להרוס מחציתו של עולם!
כל עצמה של הטכניקה לא באה אלא לשמש את האדם, – בתחילה בדרכים הראשוניים וההכרחיים ביותר, ולאחר מכן, משהונח במקצת לאדם מקשי־יומו, ממילא גדלו דרישותיו, ועמן אהבת־התענוג־וההנאה, והמלאכות עלו – “מן הצורך אל המועיל והנהדר”, בנוסח רנ"ק. מלחמת־הקיום, אשר קודם לכן היתה אף על הלחם לבדו, הפכה למלחמה על חיים טובים יותר, חיי עושר ותפנוקים. מובן שלשם כך דרושים היו העבדים ודרוש היה השלל, – תוצרת העם הנכבש; המלחמה הפכה, איפוא, לכלי־שרת בידי החזקים והמנצלים. אולם לא הרי מלחמה אחת כהרי מלחמה שנייה. כל עם השתדל לעלות על חברו בכושר המלחמתי שלו וכלי־זינו המשוכללים, וכאן באה לעזרתו הטכניקה ושכללה וחזרה ושכללה את כליו, ואותו העבד, אשר נועד אך לשמש את האדם, החל לעלות לגדולה, והחל מטיל שררה על אדוניו, עד אשר הפך זה האחרון לעבד הטכניקה המשתוללת והעושה בו כרצונה. ואם תמצא לומר, שיש בטכניקה גם מן המועיל, שכן היא עוזרת לאדם להילחם באיתני־הטבע, הרי השכר הזה יוצא בהפסד. טובים חיים פשוטים יותר, בלי כל ההמצאות החדישות, המסייעות בידי האדם, כטלגרף והטלפון, מאשר לגור בכפיפה אחת עם טכניקה בלתי־מרוסנת אשר אינה יודעת כל מעצור.
אפיו של אדם קבוע ועומד מששת ימי־בראשית, ואם קיימת התקדמות הרי היא – כפי שאמר שד“ל – רק במלאכות, טכניקה בלע”ז. ואילו אפיו של האדם לא רק שאינו מתקדם ומתפתח, אלא שהוא נסוג לאחור, והאגואיזם ואהבת־עצמו של הפרט גדלים מיום ליום. ועל כן מסוכן הוא ליתן ביד־האדם כלי־נשק כטכניקה – אשר אם זכה נהפכת לו לסם־חיים, לא זכה נהפכת לו לסם־מוות וקרובה לוודאי היא “הזכייה” השניה.
כללו של דבר: הטכניקה, לפי מצבה היום, היא אויבת ההומַניות. ההומַניות, שגדול בה היסוד האינדיבידואלי, הליברלי, היא אויבתה המושבעת של הטכניקה האבטומטית, המיכנית, שבה אין האדם אלא בורג קטן במכונה הגדולה. הטכניקה והמיכניקה רואות בעין רעה את הרצון הפרטי והמחשבה החפשית: הכל חייב להיות מתוּקן לפי רצון אחד; על המחשבה להיות שתוּפית; על כל אדם לנוע ולפעול לפי תכנית קבוּעה מראש. וכאן היתה יד הטכניקה והמיכניקה על העליונה. ההוּמניוּת, שהגיעה לשיא פריחתה במאה התשע־עשרה, נוּצחה ופשטה את הרגל; רעיונותיה הפכוּ למליצות שדופות חסרות טעם, הנשמעות בראש כל חוּצות מפי דבּרים ומנהיגים שונים, אשר אף הם עצמם מתייחסים אליהן בזלזוּל ובבטול. כל שאינו מודה בכך וממשיך לשאת ברמה את דגל־ההומניזם מתוך אמונה תמימה, דיו שיסתכל בשתי מלמות־עולם אלוּ, אשר שמן בלבד (“מלחמת־עולם”) מעיד עליהן ועל תקוּפתן כמאה עדים.
הנַאציזם בגרמניה, הפאשיזם באיטליה ואף הקומוּניזם ברוּסיה, כל עיקרם אינו אלא דכוּי הפרט ויתרון הטכניקה המיכניסטית על הרוח!
עד כאן על התרבוּת הרוּחנית, ואשר לאדם עצמו – הרי מצבו ותכונות־נפשו אינם אלא תולדה מחוּיבת מכשלון־תקופתו. לאדם באשר הוא אדם, כלומר, כפי שהוא לעצמו מחוּץ לתחומי־מפלגתו, אבד הרצון החפשי, אבדה המחשבה הישרה והבהירה הנובעת במישרין מתוך הגיונו־עצמו ולא מתוך דעות קדוּמות ומצע מפלגתי, והפך – כפי שאמרתי לעיל – לבורג זעיר במכונה הגדולה. אין “אני”, אין “אתה”; “אנחנו” קיימים, “אנחנוּ” עושים, “אנחנוּ” רוצים ו“אנחנוּ” נלחמים באלה שאינם רוצים לקבל את מחשבותנוּ ורצוננוּ, והמעיזים לחשוב ולרצות באופן חפשי, או גם לפי מתכונת־“אנחנוּ” שונה.
וכתוצאה מכך אבדה לאדם היכולת להיות עצמאי, לרצות באופן חפשי ולהיות אחראי למעשיו באופן אישי. הכל נעשה במצות המנהיג, והמנהיג הוא האחראי. אינסטינקט־העֵדר, החבוּי בלב כל בעל־חי, נחשף ויצא לאור והפך לשיטה של חיים. אם המנהיג יצוה, נלך אחריו באש ובמים בלי היסוּס, ובלבד שלא יחסרוּ המתופף והמחצצר, הנוסכים בעורקים בכלי־נגינתם את שכרון המצעד הכללי, שכרון ההמון מכוחו ומן ההכרה, שהכל עושים אותה פעולה באותו רגע.
הנה עד היכן הגענוּ בעטייה של המכניקה. צלם־האלהים שבאדם, הכוח “המדבר”־“המשער”־“המצייר” הולך ונמחק מעל פנינו, וכולנו נהפכים לחלק מן המכונה הכבירה, הגדלה והולכת. אולם מטבעו של כל כוח גדול, שהוּא עצמו יוצר את הגורמים והסיבות לחוּרבנו. וכה עתידה לבוא השעה, בה תתפרק כל המכונה האדירה, גרמיה ומטיליה יישברוּ, והברגים הזעירים רוּבם יספוּ, והללוּ שייותרוּ יתעוּ אילך ואילך, כשיות בודדות שנתעו מתוך העדר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.