¹

מה עיקר ומה טפל, מהו התוכן ומהי המסגרת? שאלות כגון אלו עליך להציג לפניך בגשתך אל היצירה, שאם לא כן אי אתה יודע מה לחפש בה, מה יש למצוא בה ומה אינו אלא קליפה המכסה על התוך. מטבע האמנות שעליך לחדור לעמקה, לפני ולפנים של המשטח החלק אשר לפניך, עליך לדעת לקרוא בין השיטין ולהוציא בהכרתך מן החומר ההיולי, כביכול, את רוח־החיים הגלומה בו, המסתתרת מאחוריו.

השירה היא שיא של גבהי־שחקים, אשר עדיו הגיעו בני־תמותה בביטוי המושלם והנעלה ביותר של מחשבה ורגש. ואילו הפרוזה, לעומתה – זו אין בה מלחלוחית־השירה, אין בה כמעט ולא כלום מיפיה האסתטי, מצלילה הערב, משלל צבעי־הלשון שבה, שכן כל אלה, בהתמזגם יחד, הריהם יוצרים, במקרה האידיאלי, את התחושה הנפלאה ביותר של יופי, אלא שאת היופי הזה עליך לתרגם מן המופשט אל המוחשי, מן המלים אשר כשהן לעצמן אינן אומרות לך מאום, אל שפת־החושים הברורה והבלתי־אמצעית, עליך לקרום עור וגידים על המלים הבודדות המרצדות לנגדך ולהעלות אותן בחזון־רוחך לדרגה של תיאורי־טבע או רגשות ליריים, ויחד עם כך לשמור על התוך – זה ברק הרעיון.

שתי דרכי־המלך באמנות מצטלבות בשירה: מחשבה ורעיון – מנחלתה של הפרוזה – מכאן, ושפעת רגשות ויופי שבצורה – משדה־המוסיקה – מכאן. ורק אם נבחין בתופעה זו נדע ונבין מה טעם תפסו דוקא משוררים את המקומות הראשונים בין גדולי־הרוח גם אצלנו וגם באומות־העולם, – “מתוך היכולת ליהנות במלוא התחושה מן השירה יכול אתה להקיש על חושו התרבותי־האסתטי של אדם.” ואולי דוקא מפני ליקויו של חוש זה ממעטים אצלנו כל כך לקרוא משירת־העולם, והנוער שלנו מעדיף לחלוטין את הפרוזה – אשר לגביה קיימת אצלנו להיטות עצומה; ואם כי ערכה במקומו מונח, הרי כל העוסק בדבר יבחין, כי משיכה זו נובעת ומכוונת לצד החיצוני, הטפל שבספר – לעלילה ולענין שבו מבחינת “המתיחות”, דבר, שאיננו מוכיח על דרגת תרבות גבוהה. מאותו טעם ממש רואה אני סכנה מרובה בקריאת ספרות ה“שונד” באצטלותיה השונות, המלמדת את הנוער שלנו לכוון את הענין בקריאה אל אפיק “העלילה המרתקת”, ומשהופכת קריאה זו להרגל הריהי משתרשת בנוער גם בקראו ספרות יפה מן המין המעולה ביותר. הנה כי כן, כאן הצרה! וקלפה זו של עלילה ההכרחית לספרות הופכת אצל אלה שאינם בעלי־אבחנה – לעיקר המסיח את דעתם מן העיקר שביצירה.

והמסקנה: יש ללמד את הנוער שלנו על־ידי בחירת־ספרים שיטתית והדרכה בקריאת ספרות, ליהנות הנאה מלאה מן היופי שביצירה מבלי להזניח את תכנה; היינו: ללמדם לקרוא בין השיטין, לחדור מבעד למסוה החיצוני.

ואשר למוסיקה: זו יש בה ביטוי ישר ובלתי־אמצעי ביותר ליופי המושלם והצרוף ביותר. ועוד סגולה נפלאה לה: להשפיע על רגשותינו והלך־רוחנו; בקיצור: לאצול עלינו מרוחה ולהכניסנו תחת כנפי־ההשראה שבה.

יש כאלה המוצאים בה רעיונות נשגבים, ואילו אני אינני מוצאם, ולוּ גם בנרות אחפשם, מן הטעם הפשוט שאינם. חוט נפלא של חן ויופי, שפעת רגשות הומים והרמוניה – כל אלה אתה מוצא במוסיקה, ברם, מחשבות נעלות אי אתה מוצא בה לפי ששפת־הצלילים דלה מהביע את המושגים המופשטים. “המוסיקה היא אמנות־הרגשות־והחוויה” ועל כן, אל תחפש בה את התיאור; אותו תוכל לראות רק במו עיניך, אולם תחת זאת מיוחדת לה סגולה של ביטוי רגשות המפעמים באדם, ויהא זה ביטוי להתרשמות משמחה, מעצב, מיאוש ומתקוה או מלחמת־איתנים־וכוחות בלב אנוש, ומאידך גיסא – התרשמות מן הטבע המקסים שהיא בהכרח יוצרת את החוויה, ואותה מוסרת לך המוסיקה בשפת־הצלילים שלה.

וכסיום מלים מספר על הפיסול: מטבע ברייתו, מתוך עצם תכונתו הריהוּ מצטמצם בדמוּת, כלומר – הוא מגלם את האישיות; ומתוך שנצטמצם בנושא מוּגבל מאוד ויחד עם זה חסרה לו התכונה של הרמונית הצבעים ומשחקם, טבעי ואף הגיוני הוא אם על חשבון סגוּלה זו החסרה לו התפתחה בו אחרת: יתרון העומק ומשחק האורות והצללים, הנוצרים בגלל הבליטות שבפסל, מַקנים לו כוח ביטוי של ההרמוניה המושלמת שבצורה, אפשרות של בנין אנטומי מותאם ומוּשלם עד כדי כך שהם מגלמים בצורה העליונה ביותר, את מכלול התפארת שבגוף־האדם, את ההבעה העמוקה והנוקבת ביותר לדמות־דיוקנו הסטטית של האדם.