נתעורר ויכוח ב“על החומה”; אחד טוען: כלליה וסייגה של שירה מכבידים על הביטוי החפשי והבלתי־אמצעי; קיצוב־התנועות והחריזה, שאין לנטות מהם, כובלים בסד כל רעיון עמוק וכל רגש נשגב. ככל אשר תוסיף ותקציע כהלכה כל שורה ובית בשיר, שיהיו מצלצלים נאה וחרוזים ומדודים, תג לתג קו לקו, כן יתערפלו ויטושטשו רוחו ורעיונו של השיר, ואם גם מלאכת־מחשבת מושלמת תהא זו, מבחינת כל חוקי־השיר למיניהם, הרי מרוב קיצוצים ושיפורים למען המסגרת הובלע הרעיון, אשר מעתה עלינו לחפשו בנרות מבין למשחקי־מלים־וצלילים. קיצורו של דבר: משעה שהכנסנו את פרי־רוחנו לתוך דפוסי־השירה (שהם קבועים וקיימים מששת ימי בראשיתה של התרבות) אבדו לו לחותו ועסיסיותו הרעיונית ולא נודע כי באו אל קרבו של השיר. לשון אחרת: הקליפה, כל כמה שתהיה יפה, הרי אחרי ככלות הכל היא מכסה על הגרעין, מסתירה את התוך, שאוּלי אינו נאה כקליפה. אך זה פריו של העץ וממנוּ עלינוּ לטעום, שכן הקליפּה ללא תשביענוּ ברוב יפיה, והחורז לא יקנה לנו ערכי־מחשבה־ותבונה.
אמת ויציב, הרהרתי, יפיו החיצוני של השיר לא יחכימנו, אלא שקודם לכן עלינו להקדים ולשאול: האם הרעיונות והרגשות משהם מתערים בכתובים דיים שייקראוּ אמנות? האם כל הוגה דעות הוא בהכרח גם משורר טוב? האם כל אדם יפה־נפש המתרשם עמוּקות מרננת־צפרים ומשקיעת־שמש זכאי שיקרא אמן?
אלא, מהי שירה? שירה היא אמנוּת היודעת להנעים לנוּ בנועם־צליליה־וגוניה, בקצבה המדוד ובמשקלה הערב, את בטויים של מחשבות ורעיונות, ואלמלא יפיה האסתטי־האמנותי, היו אלה (המחשבות והרעיונות) נשארות יבשות וּמדעיות, שכן אין להן ולאמנוּת ולא כלום! זאת ועוד זאת, מה מאכל שמגישים אותו אל פיך לעוס וטחון – אמנם מזון הוא אלא שאין לך הימנו הנאת־אכילה ואף לא חבלי־עיכול, אף הרעיון כך, כשהוא מוּצג לפניך ערום ועריה, כמות שהוא, ואין לך אלא לקוּם ולהלעיט בו את נפשך! אלא שסגוּלה מיוּחדת מציינת את האמנות: כסוי הרעיונות בצעיף של סמבוליקה, דיאלוגים בין יצרים ואנשים או עובדות סיפוריות אשר, אם נתעמק בדבר, נמצא כי אלה מסתירים תחתיהם פילוסופיה מופשטת ומעמיקה, ניתוח פסיכולוגי, מוסר־השכל שנון וחד וכו' וכו'.
ולסיכומו של ענין: כל דמתקרי פיטן לא סגי לו ברוחב תבונה ולב רגש; מן הדין שיהא מחונן בכשרון הביטוי היפה וההרמוני, בביטוי נעים־צליל־ותנועה, בביטוי שישמש מסגרת נאה והולמת לעיקר היצירה – לרעיונה. כי זו אמנות וזה כוחה!
-
מתוך יומנו ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.