“אנו צועדים ו’האינטרנציונל' ו’תחזקנה' בפינו” – עם מקרא דברים אלה מתוך ה“יזכור” שנקרא במועצת התנועה בחיפה, חזרו והתעוררו בי מחשבות בשאלת ההימנונים. בעיית ההימנונים מכאיבה מאד. זאת היא בעייה הנוגעת ביסוד קיומנו – באחדות. הרצל אמר פעם: “בדגל מוליכים עם לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ הבחירה”. הדגל הריהוּ סמל אחדותו וליכודו של העם מסביב למטרה אחת, נעלה מכל ענייני החולין היומיומיים. ודברים אלה ממש נוכל לומר גם על ההימנון. בהימנון מוליכים עם לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ הבחירה! ההימנון הוא שיר־השירים אשר לעם, השיר הקדוש שלו. במה דברים אמורים? כשההימנון הוא שיר העם כולו על כל פלגיו וחלקיו, כשהעם הולך אחרי ההימנון האחד והיחיד. אבל מהו המצב אצלנו?
לפני כמה עשרות שנים לא היה קיים שום ויכוח. אז היה ידוע וברור לכל: יש הימנון לאומי אחד – “התקוה”. כיום חדלו זרמים רבים – ואפשר לומר תנועת־הפועלים כולה – לראות את “התקוה” כהימנונה. את מקומו של הימנון זה כבש שירו של ביאליק “תחזקנה”. מזמן לזמן מתעורר ויכוח בענין זה, ולפעמים גם בצורה מעליבה גם להימנון וגם למתווכחים עליו. אולם בדרך כלל נוהגים לשיר “התקוה” בכינוסים ישוביים כלליים ו“תחזקנה” בכינוסי תנועת הפועלים והנוער שלה (אינני מדבר על “האינטרנציונל”, שהוא הימנונה של תנועת־הפועלים העולמית, דבר שאינו שנוי במחלוקת).
מובן שחוסר הימנון אחיד הוא נגע ממאיר. איך תיתכן הופעת־עם בלי הימנון אחיד? אלה יאמרו “התקוה” ואלה – “תחזקנה”, והעוּבדה היא, כי אין לנו הימנון! מכאיב הדבר ומצער. תנועת־הפועלים העברית הלא היא חלק מתנועת התחייה הלאומית. כלומר: שאיפותיה הן שאיפותיה של תנועת־התחייה, אלא שנוסף לכך יש לה מטרות ושאיפות משלה. פירושו של דבר: מטרותיה מרובות מאלו של תנועת התחייה הלאומית, של התנועה הציונית בכללה, אבל אין הן שונות מאלו!
הימנון הוא שיר המבטא את רגשותיו ושאיפותיו של עם או של מעמד. ואמנם, יש הימנון לאומי – “התקוה” וכן יש המנון מעמדי – “האינטרנציונל”. באו והוסיפו הימנון לתנועת הפועלים הארצישראלית, הימנון המבטא את שאיפותיה המיוחדות, והוא “תחזקנה”. לכאורה, הכל כשורה; אולם דא עקא, שהתחילו לבטל את “התקוה” מפני “תחזקנה”, וזהו משגה גדול והעלול להביא תקלה רבה לאומה.
שירו הנפלא של ביאליק, “ברכת־עם”, הוא שיר של תקופת חיבת־ציון. בשיר זה מתבטא הלך רוחם של אנשי חיבת־ציון, שלא זכו להגיע בגופם ארצה, אבל לבם במזרח אף כי הם עצמם במערב. שיר זה מבטא רגשות אלה באופן בולט, ואנו מוכנים להצטרף בפה מלא ובלב שלם לדברי המשורר:
"תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל־אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים
עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם!"
אבל מה ביטוי יש כאן במיוחד לתנועת הפועלים הארצישראלית? האם לא שמענו ברכה זו גם מפי ציונים טובים, הרחוקים מהפועל ומתנועתו?
והשיר “התקוה” מבטא הלך־רוח, שמקורו אמנם בימים שלפני חיבת־ציון, אבל הוא אקטואלי עד ימינו:
"לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".
ארבע מלים במשפט זה – כל אחת מהן היא עולם ומלואו של תקוות: “א. להיות!” מה רב ערכה כיום, אחרי ששליש־עמנו הושמד; ב. “עם!” – בלי ספק קיימים גם צאצאי הבבלים הקדמונים ודומיהם אלא שקיומם הלאומי חדל ובטל, אנו שואפים “להיות עם”; ג. “חפשי!” – הקץ לגלות ולשעבוד; ד. "בארצנוּ!" – לא באוגנדה, לא בבירוביז’ן ולא בסן־דומינגו. אנו רוצים בארצנו ההיסטורית, “ארץ ציון וירושלים!” מי מאתנו מתנגד לכך? וכי אין אנו, הפועלים, רוצים בזאת? להיפך, אנו מוסיפים להרחיב את המושג “חפשי”. אנו מבינים בזה גם חפשי משיעבוד חיצוני. האם מגלה שיר זה פחות רגשות של תנועתנו הפועלית מאשר “תחזקנה”? האם אין תקותו – תקות כולנו? אלא מאי? “תחזקנה” נאה יותר, אמנותית יותר. אמנם כך הוא, אולם זכתה “התקוה” שקדמה ל“תחזקנה”; הרחוב היהודי, הגולה כוּלה, כל העם קיבלוּ אותה, ואין בכוחנוּ ואין ברשוּתנוּ לבטל אותה בלי החלטה מפורשת וחגיגית של מוסד עליון שנבחר על ידי כל העם. כי מה פירוש ביטול הימנון שהוקדש בעם? אני חושב, שאלה שהנהיגו את “תחזקנה” כהימנון לא העלו על דעתם, כי על ידי כך עלולים אנו לנתק את קשרינו עם העם, עם רובו הגדול. בזה אנו מנתקים את הקשר עם הגולה. והגולה היא גם עכשיו חלק חשוב מהגוף של עם ישראל. עם השואה שבאירופה הושמד חלק חשוב מהגוף היהודי, ועם ניתוק הקשר ההימנוני נשקפת סכנה לניתוק הקשר הפנימי שבין חלקי הגוף היהודי.
הנה קראנו כולנוּ בחרדת־לב ובזעזוע־נפש את דברי שארית הפליטה, את דברי היחידים שהגיעו מן התופת הפולנית, את דברי האוּדים המוּצלים. קראתי דברים אלה וחזרתי עליהם, ואני בטוח שהכל קראוּם: “חברים! ראיתי מאות קרונות־מוות. אמסוֹר לכם תיאור אחד. כאשר ישבתי בבית־הנתיבות בלבוּב בתור נוצרי, כביכול, וראיתי קרונות־מוות, שמעתי מתוכם שירת “התקוה” של הנוער הלבובאי. אזני שמעו זאת”. – שירת “התקוה” הפורצת מתוך קרונות־מוות יש בה כדי לחזור ולהפוך שיר זה להימנון לאומי. ההולכים למוות, המוּבלים לתאי־הגזים קידשו שיר זה. עלינו לעמוד דום בפני השירה של הנוער הלבוּבאי. הנוער, ששירה זו פרצה מגרונו הנחנק בגזים מרעילים, איננו עוד; אבותיו אינם עוד ואחיו אינם עוד; אבל לחלל־האויר בקעה שירה, שאותה אין בכוחו של אדם לעצור! לפחות עכשיו, עת מנסרות עוד צעקות־הנטבחים בחלל־העולם, לפחות עכשיו אל נזלזל בשיר שפרץ מגרונם, הגיטו הלוחם, סמל הגבורה המחודשת, הפך קדוש. אל נא נשכח גם לשמור על הקדשים שלו. אל נפקיר את קדשיו!
מן הדין, איפוא, שאנו, תנועת הפועלים והנוער העובד, נחזור ונקבל את “התקוה” כהימנונו. נשיר את “התקוה” גם בכינוסי־פועלים גם בכינוסי תנועות־הנוער של ארץ־ישראל העובדת. נשיר גם את “תחזקנה”; אותה אל לנו לשכוח. יש גם הימנון של תנועת־הפועלים העולמית – “האינטרנציונל”. אולם ההימנון הלאומי צריך להיות “התקוה”, עד שהעם, העם כולו, יבחר לו הימנון חדש, המתאים באמת לכל שאיפותינו. נקווה שיקום המשורר שיבטא את כל מאוויי־עמנו. אולם עד אז – יהיה ההימנון קדוש בפינו!
ואוסיף עוד דברים אחדים ששמעתי מפי ברל ז“ל בכינוס באשדות־יעקב כשלושה חדשים לפני פטירתו. אחרי נעילת הכינוס בשירת “האינטרנציונל” ו”תחזקנה" בלי “התקוה” הרים ברל את ידו וקרא: “חברים! יש לנו שיר אחד שהיה פעם יקר לכולנו. עזבנוּהוּ אחרי שנתחלל על־ידי גורמים שחשבנו שאין להם הזכות להשתמש בו. בשנתיים האחרונות קודש בדם לוחמי השחרור היהוּדי בגיטו. חברים, אני מבקש שנשיר את “התקוה”. ומיד פרצה שירה אדירה: “עוד לא אבדה תקותנו!” זוהי צוואה של ברל. נדע לשמור גם על צוואה זו של אדם בעל מצפון גדול כברל ז”ל. נהווה כוּלנוּ יחד את המצפון. “התקוה” מהווה צעד חשוב לאיחוד העם העברי.
בדגל־הלאום ובהמנון־הלאום נקיים את עמנו ונובילהו למטרתנו הנעלה ביותר – לתקומת־עמנו השלמה.
בן ט"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.