מיד כשבא אופנהיים מבוואריה, התוודע אל גרטרוד.
הוא בא אל גרמני בחווה, שגידלו בה סוסים. גרטרוד הקטנה, שהיתה מסייעה לאמה במשק, כל צוערי־הסייסים התלוצצו עמה. אולם היא היתה קטנה ודקה כל כך, שלא עלה על דעת איש להפליג עמה במסכת־אהבה, היו נוהגים בה כדרך שנוהגים בתינוקות, המהלכת בין מגודלים.
אותו מנהג העליב את גרטרוד כל כך, שהיתה מתחמקת מכל, מעמידה פנים, כי לא לכבודה היא שיחה עם הירוקים. כמעט כל צוערי־הסייסים היו גרמנים מהגרים.
אופנהיים בא אליה ראשון מאוהב, נהג בה בגרטרוד כגדול, הביט אליה כלפי מעלה. הנערה התאהבה בבחור, התחילה מזדמנת עמו בשדה, בשבילי־צדדין. בערבי־חורף הארוכים היתה נוהגת לבוא אליו אל האורווה.
בערב מן הערבים האלה תפסה אביה.
השתער על אופנהיים בקלשון־פלדה. התיגרה היתה לחיים ולמות. עיסו זה את צלעותיו של זה, התגוללו מתנשמים בגללי־סוסים, וכשאפסו כוחות שניהם, הרפו. מקומטים התרוממו מעל האדמה, עמדו וראשיהם כבושים, כמו פרים כעוסים, מוכנים לחזור ולהשתער זה על זה. אביה של גרטרוד אמר:
״אם תאמר עכשיו להתחמק, דזשאֶק, ולא תתחתן עם הנערה, דינך ירייה!״
״לא חשבתי אלא להתחתן״ – ניסה הבחור להתנצל.
״ואני נוהג דזשאק״ – לא הביט עדיין הגרמני בפני אופנהיים – ״כשאני משיא בן או בת, הם יוצאים לעולם. בחיי אינני מוריש!״
דזִשאֶק אופנהיים גבוה, מגודל, נשא לאשה את גרטרוד הקטנה, התימר, שאשתו אינה יהודיה, וכשרוחו טובה עליו, היה קורא לה ״גויה שלי״. בסמוך לאחר החתונה נטל את אשתו, את המתנה שקיבל – כלב גדול מגזע זאבים – ועקר לניו־יורק.
אצל קרובים עשירים נעשה דזשאֶניטוֹר־ראש על שני בתי־טאֶנאֶמאֶנט בפאַרק־אוואניוּ.
גרטרוד לא נכבש לה לבם של הקרובים. בעלת־הבתים, שהיתה הולכת שבת־שבת להיכל־התפילה, היתה בכל שעת־כושר משמיעה את דזשאק דרך־רמז, כי ברייה כזאת כמו גרטרוד לא הוצרך לבקש בין הגויים, יכול היה למצוא בין אנשי־שלומו משהו נאה יותר.
דזשאֶק עצמו התחיל משווה את גרטרוד ואת הגבירות העשירות, שהיה נכנס אצלן לגבות דמי־דירה. התבונן וראה, כי אין השידוך הולמו, וקמעה־קמעה רתם את אשתו בעבודות־הבית הקשות.
גרטרוד לא התנגדה, ידעה, כי אין היא טובה מאמה, העובדת כל ימיה יתר על כוחותיה. יום יום היתה רוחצת את מדרגות־השיש, ממרקת את הניקל ואת הפליז על גבי הדלתות, משגיחה, כי דזשאֶק תהיינה לו ארבע ארוחות ביום, ולדיוקו של רגע, יצאה ממש מעורה שתמצא חן בעיני בעלה.
דזשאֶק יצרו הבריחוֹ מביתו. לא היה בא אלא לשם אכילה. יומם היה שרוי במרתף על יד הפחמים, ושם היה מאכיל את כלבו, בערבים היה עוקר עם חברים.
ערבים תמימים נשארה גרטרוד לבדה. היתה יושבת על גבי רומן עד שעה מאוחרת בלילה, מחכה לדזשאֶק, מהרהרת כיצד תעכבו בבית.
תחילה הטילה מלה, על שום־מה הוא מניחה בדד. לא ענה. שוב לא התאוננה, ידעה, כי אביה אינו טוב ממנו. כל אימת שאביה היה משתכר, היה מהפך את הבית, מכה את האֵם, את הילדים. דזשאֶק לא הרים עדיין ידו עליה. קיבלה כל עוולה באהבה, חרדה על בעלה, חשה עצמה אשֵמה, שאין לה וולדות, ושיככה את טינותיה ברומנים, ששאלה בספריה.
אירע ודזשאק שב הביתה שיכור, רגליו התמוטטו, ודחק בה באשתו:
״איני יכול עוד, גרטרוד!״
״מה, דזשאֶק?״
״איני יכול עוד לחיות עמך!״
פרצה בבכי.
״היא כבר בוכה״ – התנענע דזשאֶק על גבי אשתו – ״מה לך בוכה? בשביל מי אני עמל? בשביל הכלבים?״
גרטרוד הקטנה החליקה את ידיו הגדולות של דזשאֶק, נשקתן.
״מה אני אשמה, דזשאק!״
״ומה, אני אָשם?״
״אף אני לא!״
״ובכן תלדי ילד!״ – לא יכול עוד דזשאק לעמוד על רגליו – ״אני רוצה ילד, את שומעת?״
צנח על הרצפה, השתטח ופניו כלפי מטה, דיבר במבולבל. גרטרוד ביקשה להרימו, לגרור אותו אל המיטה. לא עמד לה כוחה. נשארה יושבת עמו כל הלילה, בכתה. עם בוקר, דזשאק נתפוגג, הציץ, ראה את גרטרוד יושבת שטופה בדמעות.
״מה יש, גרטרוד?״
לא ענתה, הביטה נכחה בעינים גדולות ילדותיות, והחיוך סביב שפתיה, לא־אנושי, הפחיד. דזשאֶק הבחין, כי גרטרוד נסדקה דעתה. לאחר חדשים רבים, הרים אותה בראשונה על ידיו.
״מה לך, ילדתי?״
היא חבקתו, גיפפתו באצבעותיה הקטנות, נשקתו, התחננה:
״היֵה עמי!״
זה ארך דקה, דקתיים. העיניים הילדותיות חזרו והביטו נכחן, לא ראו איש. והחיוך מסביב לשפתיים היה זר.
דזשאֶק לא הרהר אפילו כהרף־עין, כי הוא אשם במחלת אשתו. הוא אך חמל על עצמו, האשים שבועון ניו־יורקי, שהכריז פרס של כמה אלפים דולאר על שם רומן. קוראי השבועון נדרשו למצוא את השם. גרטרוּד, חובבת־רומנים, היתה סוחבת מן הספריה עשרים ספר בבת אחת, יושבת על גבי תלי־ספרים, שהיו גדולים ממנה, וחולמת על קבלת־הפרס. דזשאֶק היה טוען, כי גרטרוד נגע מאד אל לבה, שלא זכתה בפרס. מעגמת־נפש חדלה לדבר והתחילה מצמיקה והולכת.
גרטרוד פירקה מעל עצמה כל עוֹל. שוב לא רחצה את מדרגות־השיש, אפילו חדלה לבשל את הארוחות בשביל בעלה. וכשדזשאֶק היה דוחק בה, מתחנן אליה, כי תעשה משהו, גברה עיקשותה; היה ודאי לו, כי היא נפרעת ממנו על העוולות, שהתיסרה בהן. ימים תמימים היתה מצטעפת בסרטים, במטפחות־צבעונין, מחפשת מגבעות מוזרות, שאינן עשויות לעלות אלא על דעתו של מי שלקתה רוחו.
בהמשך־הימים פסק דיבורה של גרטרוד לחלוטין, לא הביטה בעיני איש, וכל מה שחליָה קשָה יותר, כן פניה ילדותיים יותר.
עתה, כשדזשאֶק היה חייב לא בלבד לעסוק בשני הבתים, אלא גם לטרוח במשק־ביתו, להשגיח על החולה, עתה דוקא היה נוטש את ביתו לעתים רחוקות.
הכלבים שטיפח גדלוּ. ששה כלבים אפורים, שיעורם כשל עגלים, חרטומיהם ארכרכים, מחודדים. הוא נטע עמודים, חמישה רגל גבהם, בחצי גורן עגולה, עמד ושוט בידו והצליף. והכלבים התרוממו מעל העמודים, אחד אחד. וכן יום־יום.
יצא חודש, ועוד חודש. החולָה לא הוטב לה. דזשאֶק יצא במקרה עם חבריו אל סאַלון־לשעבר, סבא שם מעת־לעת, לא נראה ליד בתיו כמה ימים.
האם הרעב, האם אימת־הסתרים, כי אפשר ויפטרו את בעלה ממשרתו, משהו דחק בה בגרטרוד, שתצא מן הבית. בראשה הזעיר התנצנצה נקודה. חבשה את מגבעתה על סרטיה, והתחילה נגררת, קטנטונת, סביב הקירות, ירדה למרתף להעלות אור־החשמל.
שעה ארוכה הסתובבה במרתף האפל, בחנה כל דלת, כל מנעול, ונתעתה אל הכלבים, שכבר לא אכלו יומיים.
בקפיצה אחת הקיפו הכלבים רעבים, מגורים, את גרטרוּד, שניצבה ועמדה באֵלם־לשון. הכלבים התרוממו על רגליהם הקדומניות, לטשו שיניהם, נבחו זה אחר זה, זה לתוך זה. מאימה התכווצה גרטרוד, התקטנה. מגבעתה נפלה מעל ראשה. הכלבים קרעוה פיסי־פיסות, ומגורים התחילו מתרוממים מסביב לגרטרוד בזריזות כל־כך, שמרוב פחדה התכופפו ברכיה, החלשות־ממילא, תחתיה. מעשה תחושה שמטה מעל עצמה את שמלתה. בעצם־השמיטה תפסוה הכלבים, התגוללו על הרצפה, קרקפת על גבי קרקפת, והשיניים החדות קרעו את השמלה פסי־פסים.
כמרומים נעקרו בנביחה, רצו בתנופה כל־כך, ובהיקה כל־כך בעיניהם האפורות, הזאביות, שגרטרוד נפלה באפס־אונים.
הכלבים קפצו עוד שעה ארוכה, נשכו זה את זה, התגלגלו על רצפת־האבן, ומשחשו פתאום את המוות ביניהם, התחילו עיניהם כבות, ובין השיניים המקציפות נשתרבבו לשונותיהם והיו תלויות ויורדות.
בשעה מאוחרת בלילה עמד דזשאֶק בפתח־המרתף, הצליף בשוטו מעל ראשי־הכלבים, מעל גביהם. הכלבים נבהלו אל הפינות. עורם רעד, עיניהם נוצצו. הוא הניף את אשתו הערומה־למחצה בידיו, אימצה אליו כתינוקת נפחדת, נשאה הביתה ולהג:
״ילדתי.״
[1925]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.