רצועות אור־הירח פשטו על מיטתה של סטאֶלה, התרוממו מעל השמיכה, כצללי־עופות התפתלו בשערותיה־ערמון, שהתפזרו על הכרים.
פני סטאֶלה הבהירו יותר בשנתה. שפתיה, עפעפיה, אפילו נחיריה, נעשו מלאים יותר, נפתחו קמעה, כצמחים לאחר גשם.
התהפכה. האור, שבקע מבעד לחלון, מחה מעיניה את השינה ונשארה שוכבת ברעבונה, המקיים את הגוף בערוּתו ובשלוּתו.
את הערות בלילות־האור הביאה סטאֶלה מחוות־אביה. בין בקיץ, בין בחורף, לא היתה יכולה, בלילות כאלה, לשכב במיטתה. היתה מתלבשת, מתגנבת לרפת, נגררת על פני השדות, ובכבות הכוכבים היתה חוזרת הביתה לישון. אחרי החתונה, כשסאטֶלה עקרה לניו־יורק, נעשתה אשתו של דוקטור גולד, כמעט שפסקו נדודי־השינה. ואם לפעמים התעוררה, היה זה פתאום, כאימה מוטבעת המתרגשת על אדם, שנשאר בדד בפינה נידחת. ומשנתעוררה, בא בה גם רעבונה לבחור, שעבד כמה זמן בחוות אביה של סטאֶלה, וכמעט שלא הכירה אותו. סטאֶלה הטילה הצצה בבעלה, שישן בסמוך לה. לחיו־ימין חלקה, מצחו בלא־קמטים ודיבלול־שערו עליו, נשימתו קלה – הכל העניק לו בחרות. גחנה עליו ברטט, כאילו לא היתה לו אשה, אלא אהובה, ספגה קרבה את נשימתו והתחלחלה כולה. סטאֶלה לא היתה מבחינה, כשמחבוא־סתר נפתח בתוכה פתאום. כיסופים אילמים הצטנפו מקצות אצבעותיה, צררו את בשרה הצעיר.
סטאֶלה התענתה. לא ידעה, על־מה מוכיחה האלהים. היא אוהבת את בעלה, נפשה יוצאת לבנה בן הארבע, הישן לעומתה במיטה קטנה. כל גחינה, כל רצייה – את כל חייה שיקעה בשני הגברים – בדוקטור ובנער בן הארבע. בלבה לא הניחה פינה, אף לא נקודה, שבה תוכל להתחמם עינו של גבר זר, ועל־מה מוכיחה האלהים?
בלילי־ירח, כשנדודי־השינה נוסף להם הרעבון, היתה מתמסמסת נאמנותה ומסירותה, כקש חרוך. הבחור, שעבד בחוות אביה, נגלה. אין מועיל, שהיא מגרשתו, שהיא מבריחה מעל עצמה כל הרהור־חטא. אף אין מועיל, שבעלה שוכב בסמוך לה. יגון־החשאי סופו צער, כמשתק ידיה ורגליה של סטאֶלה, והיא שוכבת ככברת־קרקע שרופה, הנכספת לגשם.
עודה ארוסה קדחה סטאֶלה מאהבה, ציפתה ברתת, שהחתן יקחנה העירה, שבה חיכו לה לשכת־רופא וחדרים מרוהטים. מה יתרחש כדיוקו, לא ידעה סטאלה, היתה עוד צעירה מאד. חשה עצמה בטוחה יותר, שארוסה הוא דוקטור, ודי היה לה בהרהור על חתונה, שכל עורק שבה ירעד מגיל.
החתונה הוגבלה ליוני. עמדו ימים ארוכים, לילות כחולים, קצרים.
סטאֶלה לא יכלה לישב בשופי בביתה. יום יום נכנסה אל שכנתם, פארמרית צעירה מאד, שנישאה זה מקרוב. הסוד שבין איש ואשה קירב את שתי הנערות, שכמעט לא הבינו זו את זו. ישבו שעות על המדרגה, באור־החמה ודיברו, כיצד היו גדלות כל ימי־החיים ביחד, ומשנמאס עליהן הדבר, נגררה סאטֶלה עם החורשה, התחבאה הרחק־הרחק בין קני־הסוף, רחצה את גופה הלוהט במים הקרים, הרדופים.
סטאֶלה הלכה עם השדות, שהתחלפו גוניהם, התנענו לאָרכם ולרחבם, נמשכו לאין־סוף. השדות נחרשו מכבר ומתוך המיזרע, שהתחמם בין פרודות־הקרקע הפרירות, נצנצו ראשישים צבעוניים, נדחקו כלפי מעלה, נמשכו אל התכלת.
סטאֶלה הגניבה עצמה לבית־החווה. הסוס האדום יצא לקראתה, פולט הבלו. אחרי הסוס בא הבחור, חרש כברת קרקע, שהיתה גדורה תיל.
״באיחור כל־כך, ביוני, אתה חורש?״ – שאלה סטאֶלה סתם, והרהרה בדבר־מה אחר.
״אכן, מאוחר קצת״ – עצר הבחור בשריקה את הסוס וקרב אל סטאֶלה כל כך, שטפח עליה ריח פת אפויה – ״בעוד ארבעה שבועות כבר יהיו לנו צנוניות־ראש־חודש…״
״או אז כבר לא אהיה בחווה״ – ניחמה סטאֶלה, שהיא מדברת באזני זר.
״חבל״ – נפתחו שפתי הבחור ופניו השזופים הבהיקו בצחור־שיניו, בעומק עיניו השחורות.
חזר ושרק. הסוס גרר את המחרשה. הבחור גחן, נבר ברגליו את רכרוכית הקרקע המשוסעת.
בלילה לא הניח אור־הירח לישון. בת־רוח שיעשעה בוילון הרקום, סחבתו מבעד החלון הפתוח, קיפללתו.
מעם השׂדות באו במרוצה פסיעות קלות, התדפקו בחלון. סטאלה התישבה, זקפה אזניה. לטשה עיניה, ביקשה להחריש זעקה אילמת, שגעשה בקרבה. חטפה את נפוצות־האור, שפיזזו על השמיכה, על הקירות, קמצה אגרופיה הקטנים וחזרה וקפצתם, ועווית־פניה כאילו אבד ממנה משהו. אחזה בשתי ידיה את בשרה הערום הצעיר, כתפוס תינוק, התרפקה את הקיר וריטטה. התחילה מתלבשת בחפזון. יצאה חרש מן הבית, ריחרחה לתוך הרפת, לתוך הלול, נגררה סביב הקירות, כאילו היתה מסתתרת, והפליגה עם השדה, עם הירח.
על תלולית ישבה לפוש. בדממה התגדלה כל איוושה, שבאה מעם האילנות הפזורים, מעל השיחים, מעל כל עשב.
מעם השדה בא מישהו, קפץ בזריזות מעל גדר־התיל והלך עם השקערורית, המקצרת את הדרך אל הבית. סטאֶלה הכירה את הבחור ותמהה, מהיכן הוא כאן במאוחר כל־כך.
הלילה נשם פטלים בשלים, דהרת־בהמות.
הבחור נעצר פתאום, התחיל מסב ראשו, מגמע הרבה באפו, כסוס שהריח סוסה.
הוא עלה בתלולית.
סטאֶלה באה לקראתו. ניצבו אילמים, הביטו זו בעיני זה, ובשרה של סטאֶלה גלש וקָשָה. היא התיראה, ביקשה לצעוק ואגב־כך הרהרה, כי בהילוכו הקל, בגבו הישר, בשפתיו המוכנות תמיד לשריקה, נשמעת צליפת־שוט.
הבחור חבק אותה, הפליג עמה בשדות. תוך הילוכה נגוזה יראתה של סטאֶלה. מוּתרי־לבושים, נחירי־אפיהם מחודדים, נישאו אל תוך הלילה, והם והקרקע הצוננת, החרושה עד עומקה נעשו אחד.
הכוכבים התחילו כבים אחד אחד, כיבו גם את סטאֶלה. נשארה שוכבת מרוקנת, לא ידעה על־מה מוכיחה האלהים, והיא אוהבת את בעלה כל־כך. נברה את ראשה בזרועותיו החשופות. ביקשה להבטיחו, כי לא היא מהרהרת בבחור, אלא איזו סטאלה אחרת, לא־טובה (שִדה) – ושפתיה לא פסקו מנשק את בעלה.
מנומנם התהפך הדוקטור, ביקש להחלץ ממנה:
״תני לישון, סטאֶלה! מה הנישוקים פתאום? הרי ידעת, כי איחרתי לשוב הביתה, היה לי בלילה חולה.״
[1926]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.