עכשיו שנמכו הרוחות, כביכול האוויר בחצי התורן,

עכשיו שהייתי אומר נעצר מרדף חסר תכלה על סוסים פנמיים,

עכשיו שאנחנו יודעים שאנחנו מחוץ לשלל,

בא עלי הקיץ הזה כמו ארץ מבטיחה,

בקיץ הזה לא שמנו לב לשמחת החומרים,

למגעי הגוף,

כמעט קץ לבנו בשפע הפרי,

שברגיל היה לנו ידיד קרוב.

כל הקיץ הזה היה מהומה חברתית אחת גדולה.

אדגים את זאת בסיפור הבא:

בערב ספרותי באוניברסיטת תל־אביב, בו לקחתי חלק יחד עם נתן יונתן, עלתה לדיון השאלה מהי תרבות ים־תיכונית. בשעה של טרם־ערב, באליבי של הופעה ספרותית, קיוויתי שוב להזדמנות כי דרך מדיום כה רגיש כנתן יונתן, אצליח לתפוס בזנבה של אותה רִגשה המחוללת שירים. תחילת דבריו נפתחה לי כמו מניפה רכה בשקט החדר. מתוך זיקת אמת לקִרבה אפריורית שבינינו הורדנו קליפות והגנות לדלוֹת תחושות של אדם עם עצמו ולשטוח אותן על השולחן הציבורי כביכול. מעֵבר לעָבר שונה שבינינו הבחנתי בו דרך שירתו בהיכנעות אל החומר. ידעתי עליו שחומרי ארץ־ישראל עוברים דרכו כמעט בלי רשותו לשירים. גם הגדרותיו על תרבות וספרות ים־תיכוניים היו לי כיריעות של שירה. אם אני זוכר נכון, נתן הגדיר כיצירה ים־תיכונית כל מעשה־אמנות שקרקע גדילתו באיזור הים־התיכון. דרך נתן החלה להתפוגג בי אותה תחושת זרות לתרבות הקרויה ישראלית עכשווית. הדברים הללו שלו בשבח המזרחיות היו לי כמעשה אהבה פותח דלת. העמדה הנוגעת הזאת שלו, האמת שבנמיכות־הרוח, הסבירה לי את המחילה שלו לארץ הדורסנית הזאת. עם סוף מחזור דיבור ראשון בינינו, עבר הדיבור לקהל. אז שטף של התרסה וכעס בא עלינו מעברים. סטודנטים לספרות תושבי אחת משכונות המצוקה בארץ באו עלינו במרירות של יאוש. אמרו: אתה, נתן יונתן, אתה כותב תשעים־אחוז רוסית. התשתית השירית שלך כולה אירופאית, כולה אמריקאית, כולה רוסית. גם אתה, ארז ביטון, יצירתך חמישים־אחוז רוסית. כולה נובעת מִתימאטיקה מערבית. ועדיין לא קמה שירת המרד ההולמת למקום ולזמן. כל הערב נהפך על פניו. אותם סטודנטים תושבי השכונות, ידידי משכבר, עברתי אתם לילות של לב־אל־לב, מצוקתם – מצוקתי, דרכם – דרכי, האם רק בשל העובדה המקרית שהם באולם ואני על הבמה אני נתפס להם כקנה־מידה לממסדיות. הרי שאלותיהם – שאלותי. גם אני מחפש שביל בישראליות. ניסיתי להגן על עצמי בהתקפה על השואל: הרי גם אתה, יליד המזרח, כל צורת הביטוי שלך מערבית. איפה הנדיבות, איפה קבלת האורחים. האם מותר לנו להתגדר במחאה בלבד? ובלי לזלזל בערך המחאה, בכל־זאת אני יודע שמחאה בלבד היא חוליה מפגרת בתהליך של שינוי חברתי. למרות דברי ידעתי שהצעירים הללו נלחמים על נפשם, על נפש אבותם. כל אותה תחושת התבטלות שעברה על נפש אבותיהם־אבותי נמצאת יוצאת דרכם בקול מזעזע אמות־הסִפים. שאלות של קיום אישיות שלי כיחיד מתדפק־על־עצמו לא נמצא להן מקום בערב ההוא. בערב ההוא נדחקה השירה לקרן זווית. שם נפערו שאלות חברה מן הנוקבות ביותר.

דומה שכל הקיץ הזה נהפך על פניו.