א עם ישראל נקרא עם המוסר ועם עולם, עם הספר ועם התנ“ך. התנ”ך הוא התרומה החשובה ביותר שנתן עם ישראל לעמים, על ידי “ספר הספרים” העשיר והשביח עמנו את התרבות האנושית.

רואה אני את שליחי הדת המשיחית מכניסים “גרים” לכנסיתם ומושכים אחריה את לבם על ידי התנ“ך של ישראל. התנ”ך היה ספרה היחיד של הכנסיה בזמן הוסדה. מתוכו שאבה רוחה וכחה, ולכל אחד מן הבאים היתה אומרת: “התרחק מספריהם של עובדי האלילים, אם אתה רוצה לקרוא בספרים היסטוריים הא לך ספרי מלכים, ואם בספרי חכמים ופילוסופים הא לך ספרי נביאים; אם אתה חפץ בשירים הנה לפניך ספר תהלים של דוד המלך, ואם בידיעות על חידוש העולם הנה לפניך ספר בראשית, ואם במצוות וחוקים הנה לפניך התורה”¹). הדת המשיחית היא שלקחה מאמה הישראלית את כלי חמדתה, את ספרה הקדוש, וטענה: התנ“ך היה שלנו מראש, ושלנו הוא גם מעתה ועד עולם. הכנסיה היא שפסלה אפילו את זכותו של עם ישראל על התנ”ך ואמרה: מה לעם ישראל ולתנ"ך.

שומע אני את אזהרתו של מוחמד, שלא לעשות פסל ותמונה, ואת בשורתו, שאין אלוה בלתי אַללה, שהיא לדעת החוקרים, לקוחה מן הפסוק בשמואל ב' כב' לב' בתרגומו הארמי: “לית אלהא אלא ד'”, ואני יודע, כי מן התנ"ך של עם ישראל יצא ניצוץ אחד והאיר עיניו של נביא האישלם, בהתענינות יתרה היה מוחמד הצעיר מקשיב לסיפורי המקרא על בריאת העולם, המבול, שרפת סדום ועמורה וקריעת ים סוף, אל אדם ונח, אברהם ויוסף, משה, דוד ושלמה, והתפעל מהם ולמד להעריץ את אברהם עד שקרא לאישלם “דת אברהם”.

רואה אני אצל עמי התרבות דורות הולכים ודורות באים וכולם נהנים מאורו של התנ“ך ולומדים מתוכו הסתכלות בנצח. הנה קרומבל, שר הצבא, עומד על שדה הקרב. קרובה המלחמה לבוא, והוא פותח בשיר: “הללו את ד' כל גוים, שבחוהו כל האומים”, ומצַוה אחרי כן לחייליו האנגליים לערוך את המלחמה. שיר התהלים, חזיונות הנביאים וספורי התנ”ך של שאול ודוד יואב ויהוא, הם שהלהיבו את החיילים האנגליים במלחמתם לחרות הדת והשפיעו גם על רוח עמם ועל תרבותו. הנה השיר העלילתי “ויגרש את האדם” של מילטון, שהיה מזכיר המדינה על יד קרומבל ומשורר נפלא, והנה “המילודיות העבריות” ושיר החזיון “קין” של בירון. הנה המשורר הגרמני שיללר, אשר חבר בנעוריו שיר עלילי, שנעלם ו“אשר גבורו היה נביא הנביאים, המחוקק, שר הצבא והמדינאי משה”, והנה הפילוסוף פיכטה, המטיף לתחית עמו ומזכירו את נבואתו של יחזקאל, כי העצמות תחיינה אם יתן ד' מרוחו בהם. נותן אני דעתי על כל המשוררים והאמנים, אנשי הרוח ואנשי המעשה, שנחלו מלשונם ומרוחם של הנביאים והמשוררים בתנ“ך, זוכר אני את השירים והספרים, שקבלו את ערכם הנצחי מן התנ”ך, את הציורים הדבוריים, המימרות והמשלים בתנ“ך, שנכנסו לתוך הלשונות התרבותיות והעשירו אותן. התנ”ך היה המחצב, שממנו הסיעו העמים את האבנים לבנין תרבותם, הוא היה מעין האמונה והמוסר, שמתוכו שאבו הגדולים והקטנים, המשכילים והמון העם.

ספר יחיד במינו הוא התנ"ך, ועל הכל יחידים במינם הם ספרי הנביאים שבו. נביאי ישראל לא הביאו מופתים שכליים למציאות השם, אלא “יד ד'” היתה עליהם, עד שיצאו מלבם מחשבות ודברים, המלהיבים את בני האדם אפילו עכשיו אחרי אלפי שנים. רוח הקודש היא שנחה על משוררי ישראל, אשר שרו שירי תהלים ונחמו הרבה דורות ומעודדים את רוחם של אלפי אלפים אפילו בזמננו. נביאי ישראל ומשורריו לא קבעו עקרים דתיים כגון “אני מאמין, שהבורא הוא בורא ומנהיג לכל הברואים” או “אני מאמין, שהשם יודע מעשה בני אדם”, אלא הנביא, הנושא עיניו השמימה, קרא: “ועתה ד' אבינו אתה, אנחנו החומר ואתה יוצרנו ומעשה ידך כלנו”, והמשורר, המתבונן אל לב האדם ומחשבותיו, שר: “ד' חקרתני ותדע… בנת לרעי מרחוק”²). האמונה, שהיתה כאש בוערת עצורה בלבם והיתה בפיהם לנבואה ולשירה, שאין כמוה בעולם.

התנ“ך אינו כבאר, חפרוה תיאולוגים, אלא כמקור מים חיים, אשר ברא ד‘. מתוכו למדו העמים, כי "ד’ אחד הוא, כלומר אין אלוה אחד השולט בשמים ואלוה שני בארץ ואין לכל עם ועם אלוה מיוחד, אלא כשם שד' אחד, כך גם עולמו אחד וכל העמים הם אגודה אחת. האמונה באל אחד, שיצאה מן התנ”ך, היא אינה “מיעוט אמונה” או “סימן לעניות הדמיון של עם המדבר”, אלא כמו שאמר פילוסוף אחד, “אמונה של רוממות”, והיא שהביאה לעמי התרבות שני רעיונות חשובים והם: רעיון של אחדות העולם ורעיון של אחדות המין האנושי.

בשורתו של התנ“ך היתה, כי העולם, שאנו חיים בו, יצירו של ד' הוא, ואין מחובתו של אדם לפרוש מן העולם והחיים, אלא כשם ש”ישמח ד' במעשיו“, כך גם על האדם לשמוח במעשי ד' ולבחור בחיים. הסופרים, שכתבו את האונגליון, האמינו, כי קץ הימים קרוב לבוא והעולם יחרב בקרוב, ועל כן פנו עורף לעולם, העומד להחרב. ואילו התנ”ך, שיצא מעם הלוחם ובוחר בחיים ואינו מאמין בחורבן העולם, לא הטיף לפרישות מן החיים, אלא לימד את העמים לשמוח בעולמו של הקדוש ברוך הוא ולהשתתף בתקונו.

התנ“ך הוא הספר הראון הכולל דברי ימי העולם וקורות המין האנושי. כל האבנים והקברות, הכתובות והנירות, שגילו חוקרי קדמוניות בחפירותיהם, לא הספיקו למלא מקום התנ”ך כספר היסטורי ואפילו בזמננו לא פסק התנ"ך מלפקוח עיני העמים לדעת את העבר ולהכיר את התפתחותו של המין האנושי.

התנ“ך הוא שכולל גם את “הפילוסופיה של דברי העולם”, ומסקנת הפילוסופיה שבתנ”ך היא, שכל המאורעות שבעולם ובחיי אדם הם דין ומשפט. התנ"ך הוא שדחה אמונת העמים במזל, בגורל הפכפך, בהכרח או במקרה, שאין בהם תבונה, והורה, כי המעשים מיד אלהים הם באים, שהוא מדת הדין ומדת הרחמים גם יחד.

השואלים, איזהו האוצר שמצאו העמים בתנ“ך ומה ענין תרבות אצל הר סיני, ישימו עיניהם על המתנה הטובה מבית גנזיו של הקדוש ברוך הוא, שהביא ישראל לעמים בדבור “זכור את יום השבת לקדשו”. לא לפני משה ולא אחריו, אמר חכם צרפתי אחד, קם אדם, אשר חשב ומצא והוציא לפועל רעיון, שיוכל להדמות ליום השבת, הנתן בהר סיני. קראו בחוקי העמים העתיקים והחדשים, בחוקי חמורבי, סולון וליקורג, בספר החוקים של יוסטיניאנוס ובחוקי כל המחוקקים, אשר קמו אצל עמי התרבות, וראו אם תמצאו חוקים, שהצליחו לעורר רעיונות מוסריים בלב העמים בה במדה, שנתעוררו על עשרת הדברות או אפילו רק על ידי שש האותיות של הדבור האחד “לא תרצח”. שש האותיות האלה החכימו את העמים ולימדום, שאסור להקריב קרבנות אדם ולהעביר את הבנים למולך ולהוציא את הילדים החלשים למדבר, כדי שימותו שם. הדבור “לא תרצח” הוא שלימד את העמים לחוס על הילד הנולד ועל הילד שבמעי אמו, והוא שכבה גם את מוקדי האש, אשר הועלו עליהם בימי הבינים אנשים אין מספר על אמונתם. בשם דבור זה נלחמו המשכילים לביטול המנהג של “מלחמת השנים”. בשם הדבור “לא תרצח” דרש סופר מפורסם, שלא ילמדו עוד העמים למלחמה ויבטלו בבתי דינים את עונש המיתה. אכן, לוחות הברית, שירדו באש וניתנו בקולות וברקים, הם שהאירו את העולם, ועשרת הדברות הם שנעשו יסוד התרבות האנושית. קראו בספרי מופת, שכתבו סופרי העמים, והתבוננו מאוד וראו, אם תמצאו ביניהם ספר המאחד בתוכו את כל צדי המחשבה האנושית כתנ”ך. אלמלא התנ“ך, מן הנמנע היה, שתתפתח התרבות המוסרית, ועם התנ”ך מן הנמנע הוא, שהיא תהרס. אפילו אם יבואו הימים, שבהם יאבדו מן העולם כל ספרי מוסר שנכתבו וישארו רק התנ“ך והתורה עם עשרת הדברות שבה, עולם המוסר יבנה שוב על ידם. התנ”ך הוא “ספר הספרים”, ספר, שאין לו חלופין בספרות העולמית.

הן אמנם קמו בעמים אנשים וגינו את התנ“ך והשפילו את ערכו. באו מחנכי הנוער, שהציעו מתוך שנאתם לישראל לגרש את התנ”ך מתוך בתי הספר, כדי שלא יכנס משהו מרוחו של עם ישראל בלב הנוער. קמו אחדים בכנסיה והורו, ש“הברית הישנה” היא אינה אלא כפרוזדור בפני הטרקלין של “הברית החדשה”, ודרשו, שלא ילמדו לנוער את התנ“ך אלא את האונגליון בלבד. באו חוקרי הטבע וטענו, שהמסקנות, היוצאות מתוך מדעי הטבע, מתנגדות לספור התנ”ך על בריאת העולם. קמו חוקרי קדמוניות ומצאו בתנ“ך ספורים, חוקים ודעות, שהם שאולים ממצרים, בבל ופרס. באו מבקרים, שהתאמצו להוריד את התנ”ך מכסא כבודו ולהושיבו בין ספרים אחרים, הכתובים בידי אדם, ואולם הקדושה לא זזה מן התנ“ך. מי שלבו ער ועינו פקוחה, ירגיש ויראה, שאפילו בזמננו לא חדל התנ”ך להאיר עיני העמים. פילוסוף צרפתי אחד קבע חמש מאות ספרים, שכל בן תרבות מחוייב לקרוא בהם, ובראש כל הספרים העמיד את התנ“ך. בכל שנה מדפיסים אלפי אלפים העתקות מן התנ”ך ורבבי רבבות אנשים ונשים קוראים בו ומוצאים בו נוחם וישע. התנ“ך הוא ספר עתיק, אך זמנו לא עבר. היחס לתנ”ך, כתב ניטשה, הוא כאבן בוחן לגדולתו של האדם, ורק קטני המוח יכולים להקטין את ערכו, אבל לאצילי רוח יחשב כספר עולמים, אשר לנצח יעמוד.

הדורות נשתנו, אך לא נשתנו הספקות והשאלות, אשר לב האדם נרעש מהם, ועוד דורי דורות ימצאו בתנ“ך את הפתרון לספקותיהם ולשאלותיהם. התקדמותה של התרבות הולכת ומולידה חלוקים, הבדלים והדרגות בין בני אדם, ותעודתו של התנ”ך היא, לשמור על רעיון האחדות בין הנבדלים ולשמש קשר של קיימא, המאחד מחשבות כל העמים למחשבה אחת אנושית. הקנאה הלאומית הולכת ומפרידה בין העמים, ובמדה כפולה צריכים העמים לתנ“ך, שיהיה להם כקנין משותף, כהזכרה וכתוכחה, שהיסוד המאחד את העמים עולה על היסוד המפרידם. ההיסטוריה של המין האנושי היא, לדעת חכם אחד, התאבקות תמידית בין האמונה והכפירה, והיא גם שמוכיחה, שתקופות האמונה היו תמיד תקופות התחיה והיצירה למין האנושי. התקופות, שבהן שבו עמי התרבות לתנ”ך, כדי לשאוב ממקור מים חיים של אמונה ומוסר, היו לתקופות התחיה וההתחדשות. בשעה שהעמים יעפו והתיאשו ותרבותם בלתה מזוקן, בא התנ“ך והחיה את רוחם ותרבותם. בכל פעם שכסה החושך את הארץ, זרח אור התנ”ך, והשחר עלה ותקופה חדשה התחילה.

ב ומה היה התנ“ך לעם ישראל? רואה אני ברוחי את עזרא הסופר עומד וקורא באזני עמו, השב מן הגולה, בספר תורת משה. מני אז היו ישראל ואורייתא לאחד, מני אז היה ישראל ל”עם הספר".

עברו מאות שנים. הבית השני חרב. עם ישראל נתפזר בין האומות. הגלות התחילה מחדש, התחילה ולא כלתה, והעם בגולה שר: עיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולבזות, ואין שיור רק התורה הזאת. עם ישראל ישב בהרבה ארצות והיה למעשה עם בלי ארץ, ואולם התנ“ך היה “המולדת של היהודי, שהוא היה נושאה עמו בכל אשר ילך”. נטלו מעם ישראל הכל, אבל עם התנ”ך נתקיים לו הכל, נתקיימה לו התורה, שהיתה כנר תמיד הדולק בבתי הספר, בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות של ישראל.

בבתי הספר היו תינוקות של בית רבן לומדים “תורה”. בבתי הכנסיות היו המתפללים קוראים בתורה ומפטירים בנביאים ואומרים תהלים. בבתי המדרשות היו דורשים על כל קוץ וקוץ בתורה תלי תלים של הלכות, עד כי מן התורה שבכתב יצאה להם התורה שבעל פה עם כל דיניה ופרטי דיניה. בעלי האגדה היו דורשים את המקרא ומלמדים את העם מוסר ונוטעים את התקוה בלב עמם, השרוי בצער. הפילוסופים מצאו בתנ“ך סמך לעיוניהם הפילוסופיים, והמקובלים הכניסו לתנ”ך סודות ורמזים. ספריו הפילוסופיים של פילון הם כולם רק מעין פירוש אליגורי לתורה. את ספרו “מורה נבוכים” התחיל הרמב“ם בבאורי המאמרים שבתנ”ך, הנראים כהגשמה. “הזוהר הקדוש” הוא בעיקר אינו אלא פירוש סודי לתורה. התנאים והאמוראים, הרבנים והקראים, הפילוסופים והמקובלים – כולם עסקו בתנ“ך ובפירושו. אפילו היהודי הפשוט, שלא קבע עתים לתורה, היה קורא פרשת השבוע בכל שבת, והאם היהודיה היתה לומדת תורה מתוך הספר “צאינה וראינה”, הכולל פירושים ודרושים לפרשיות התורה וחמש מגלות. החוק המצרי התיר רק לכהנים לקרוא בספריהם הקדושים, ואילו בישראל היה ה תנ”ך לקנין העם.

כארון הקודש, שהיה מהלך עם בני ישראל במדבר, כן היה התנ“ך, שאבותינו נשאו עמהם דרך כל המדברות. עם ישראל גלה מארצו ונטל עמו התנ”ך, והתנ“ך היה לו מעין “אדמת קודש” בארץ נכר. התנ”ך הוא ששמר על השפה העברית שלא תמות בעולם, ועל האמונה הישראלית, שלא תמוש מקרב עמנו, והועיל לקיים בלב מפוזרים את רעיון אחדות האומה.

ג התנ“ך, טוענים עכשיו אחדים, הורד כבר מכסא כבודו, יחס עמנו אל התנ”ך נשתנה. הן אמנם קמו מבקרי התנ“ך וחלקו על אמתותם של סיפוריו והציעו לתקן את נוסח המקרא. אולם אנו יודעים, עד כמה הפריזו על המדה בבקורתם ובתקוניהם וחטאו גם נגד השפה העברית וגם נגד החוש ההיסטורי וחוקי המחקר. אמנם למדנו להסתכל בתנ”ך בעינים חדשות, אך ערכו הנעלה והנצחי לא ירד בעינינו כלל וכלל.

למדנו כי ספר שיר השירים אינו שיחה בין כנסת ישראל לד', אלא קובץ שירים מזמן קדום, ששרו אותם בישראל בשבעת ימי המשתה אחר החתונה. בקראנו עכשיו ב“שיר השירים”, רואים אנו את עם ישראל בשמחתו. החתן והכלה יושבים על כסאותיהם כמלך וכמלכה, והקרובים והמיודעים באים לשמחם. החתן משבח בשיריו את יפיה וחִנה של רעיתו, והכלה משיבה בשירי שבח על יפיו והדרו של בן זוגה. הפירוש המדעי נטל מן הספר “שיר השירים” את הלבוש האליגורי, והספר נעשה אחת היצירות הפיוטיות היפות שבספרות העולמית.

מקודם מצאו מפרשים אחדים בסיפור מעשה יונה רמז על עם ישראל, שנבלע על ידי התנין הבבלי, אך כשחזר העם בתשובה, הקיאו התנין, וישראל שב לארצו וקבל על עצמו כיונה הנביא את התעודה להיות “אור גוים”. עכשיו הכירו חוקרי המקרא, שהספור מעשה יונה הוא אגדה, אשר דוגמתה מצויה גם אצל עמים אחרים, גם הם ספרו נפלאות על “יורדי הים באניות”, אשר נפלו אל תוך המצולה, ובלעם הדג והקיאם אחר כך חיים אל היבשה. ואולם בעם ישראל נהפכה האגדה לספור, שבו גנוז מוסר נעלה ובא ללמדנו, כי אלהי ישראל הוא אלוה כל הבריות ושולח את נביאיו גם לעמי הכר, שגם הם נקראים בנים למקום. הפירוש המדעי, שעשה את הספור מעשה יונה לאגדה, לא השפיל אפילו במשהו את ערכו הנעלה של הספור. אדרבה, אחד מחוקרי המקרא כתב: ספור מעשה יונה, הכולל כנראה דברי הבלים, הוא אחד מן הספרים העמוקים והנפלאים, שנכתבו בעולם, וכל הנגש אל הספר הזה אומר אני: “של נעליך מעל רגליך, כי המקום, אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא”³),

קוראים אנו עכשיו בספר תהלים ומוצאים לפי הפירוש המדעי, שלא דוד המלך בלבד, אלא הרבה פייטנים קמו בישראל שרו שירי תהלים. ספר תהלים נתעשר בתכנו ובצורתו, ואנו רואים, שכמעט אין בלב אדם הרגשה, אשר לא מצאה ביטויה בשירי תהלים. אמרו על ספר תהלים בתנ"ך, שהוא כמו הלב בגופו של האדם. שירי תהלים הם שיצאו מלבם של פייטני ישראל ונכנסו בכל דור ודור אל לבם של בני אדם ולימדום להתפלל ונחמום ורוממו את נפשם. מבקרי המקרא לא נטלו כלום מזיוו והדרו של ספר התהלים, אלא הוכיחו, שהשירה לא נשתתקה בישראל והיצירה הפיוטית לא פסקה כמעט, כל זמן שהיה בית המקדש קיים.

גם מבקריה התנ"ך לא עמדו על הסוד והיסוד הפסיכולוגי שבנבואה ולא הצליחו לפתור את השאלה, מה היא “יד ד'”, שהיתה על הנביאים, ורוח הקודש, שניתנה בהם, ואף על פי כן העשירו את השקפתנו על נביאי ישראל והוכיחו, על מה שרמזו כבר חכמינו, שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. הם הוכיחו, כי שונה הוא באופיו עמוס, רועה הצאן, הדן את השחתת המוסר בישראל במידת הדין ומשמיע לעצמו את השבר העתיד לבוא עליו, מבן דודו הושע, הקורא את עמו בלב מלא חמלה ואהבה לשוב אל ד' וירחמהו. ישעיהו הנביא, הכובש את רגשותיו ומתבונן במאורעות המדיניים כבן מלכים, אינו דומה לירמיהו, המתרגש והמתפעל בלבו הרך, ממה שראו עיניו, ומוריד דמעות בשעת תוכחתו הקשה. כשם שנהפך קולו של הקדוש ברוך הוא בסיני לשבעה קולות, כך נהפכה רוח הקודש, שניתנה בנביאים, לגונים שונים, וכל אחד מהנביאים עומד עכשיו לפנינו כאישיות נפלאה ומיוחדת במינה.

מחקר המקרא גילה מחדש את העושר הרב הצפון בתנ“ך, והתנ”ך נראה לנו כספר מרובה גונים וכעולם גדול ורחב של יצירות דתיות ומוסריות, שאין דוגמתן בספרות העולמית. התנ“ך לא נכתב בדור אחד, אלא במשך אלף שנים. כמן כן הלכה והתפתחה האמונה הישראלית במשך הרבה דורות. נתגלו עכשיו הגאוניות וכח היצירה שבעם ישראל, אשר שרה כיעקב עם אלהים ואנשים, עם עבודת אלילים ואמונה תפלה, עד שעלתה כעמוד השחר האמונה הישראלית הזכה והטהורה ונולד התנ”ך, שהאיר את העולם.

כשבאו חוקרי קדמוניות וחפרו ומצאו כתובות וכתבים עתיקים, אמרו אחדים, שעכשיו נתברר, כי התנ“ך אינו עולה בערכו הדתי והמוסרי על ספרי העמים הקדמונים. ואולם דוקא חוקרי המקרא לימדו אותנו לדעת מה בין נביאי ישראל, מחוקקיו, פייטניו וסופריו ובין נביאי אומות העולם, מחוקקיהן, פייטניהן וסופריהן. אחדים ממבקרי המקרא יצאו כבלעם לקוב את עם ישראל ולהפחית ערכו של התנ”ך, אבל בעל כרחם ברכו את עם ישראל והראו מחדש את רוח הקודש, שנחה עליו.

במצולות הים נמצאו מקומות, שחוקרי הטבע לא גילום וחקרום עד היסוד, כך נמצאו בתנ“ך ענינים ושאלות, שלא נתבררו עדיין תכלית השלימות. התנ”ך הוא עמוק אין חקר כים שברא ד'. נמצאו כתמים אפלים ומועמים בשמש, כך נמצאו בתנ“ך פסוקים, שהם סתומים לנו. אף על פי כן אנו נהנים מאור השמש, נהנים מאורו של התנ”ך.

ד ידוע הוא הפתגם: מי שרוצה להבין את המשורר, ילך לארצו. כמו כן גם הרוצה להבין את התנ“ך, ילך לארץ התנ”ך. עם התנ“ך שב עכשיו לארצו. מתהלכים אנו על האדמה, אשר התהלכו בה אבותינו, ורואים את השמים, שאליהם נשאו עיניהם נביאי ישראל, משורריו וחכמיו. הארץ עם כל חזיונות הטבע שבה, עציה וצמחיה ופרחיה, היא לנו עכשיו כעין פירוש חי לתנ”ך. עכשיו רואים אנו את “גובה הארזים” ואת “האזוב אשר יוצא בקיר”, שנעשה בתנ“ך סמל לקטנות ושפלות. בימים, שבהם בוער חום השמש, מבינים אנו את הברכה: “יומם השמש לא יכבה”, ובימים, שבהם בא רוח קדים עם חומו המעיק והמחריב, יתברר לנו הציור: “רוח ד' ממדבר עולה ויבוש מקורו ויחרב מעינו”. בארצנו מכירים אנו עכשיו את ערכם של המים, הגשם והטל ומבינים, מה גדל עשרו של האיש, השותה “מי בורו” ואשר “מימיו נאמנים”; אנו מבינים, כיצד נעשה הגשם סימן לתחית העם: “לכו ונשובה לד'… ויבוא כגשם לנו, כמלקוש יורה ארץ”, וכיצד היה הטל לסמל של תחית המתים: “יחיו מתיך… כי טל אורות טליך”⁴). כשאנו קוראים בארצנו בתנ”ך, עומד לפנינו עם ישראל שבימי קדם כעם חי, ויוצר ועובד על אדמתו, שמח ובוכה, לוחם וחולם, שר ושר, סובל והוגה דעות, ואנו רואים את מעשיו בבית ובשדה, בכרם ובגורן, ואת חייו ומנהגיו המסוגלים לארצו. כבימי ישעיהו הנביא מרפאים ומרככים גם בימינו ילידי הארץ כל “פצע וחבורה ומכה טריה” בשמן ואוספים עצי שיחים יבשו “ונשים באות מאירות” אותם. בשמענו בארץ את המשל הערבי “עשה חסד ושלחו על פני הים”, כלומר ואל תצפה לתשלום גמול, זוכרים אנו את המאמר שבקהלת: “שלח לחמך על פני המים כי ברוב ימים תמצאנו”. כבימי קהלת מקננים גם עכשיו בין אבני הגדר נחשים “ופורץ גדר ישכנו נחש”. גם עכשיו נוהג הרועה עדרו והחורש את שורו, המושך את המחרשה, כבימי קדם במלמד, שהוא כלי עץ ובסופו ה“דרבון”, המכאיב וגם המנהל כ“דברי חכמים”⁵). באגדות העמים מסופר על פסילים, מעשי אמנים, אשר קמו פתאום לתחיה והתחילו מדברים ובוכים ושוחקים. כך מוסיפים בארצנו גם הציורים והמשלים שבלשון התנ“ך מוחשיות וממשיות, והבנתו של התנ”ך הולכת וגדלה ותכנו מתברר ומתעשר.

עם ישראל שב לשפתו העברית החיה. כשם שהוא אינו צריך עכשיו להסתגל לצורת חייהם של העמים ולתרגם כביכול את חייו לשפה זרה, כך הוא קורא את התנ“ך במקורו העברי ואינו זקוק לתרגומיו הרבים, שאפילו המעולה שבהם אינו משלים את המקור. אמנם התרחקה שפתנו העברית הרבה מלשון התנ”ך, בכל זאת לעולם לא תחדל השפה העברית ללמוד ולשאוב ממקור התנ“ך, המקרא הוא “מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית”⁶). אין לנו מורה לשפה העברית כתנ”ך. מתוכו ילמדו דורי דורות את דקדוקה ושמושה של הלשון, ילמדו ליצור מלים חדשות, להרחיב ולהעשיר את השפה העברית ולשמור על טהרתה.

עם ישראל שב לארץ אבותיו, כדי לבנות בה בית לבניו. על העם, הרוצה לבנות את עתידו, לזכור את העבר וללמוד מתוכו. אין בעולם ספר היסטורי, שמתוכו יוכל עם ישראל להכיר עברו כמתוך התנ“ך. מתוכו יכול ללמוד כיצד היה לעם וכיצד יהיה מחדש לעם. קריאת התנ”ך צריכה, שתהיה עמוקה ומעמקת. אם נקרא בכל יום בתנ"ך, נלמד מתוכו רעיונות נצחיים; אם נלמד מתוכו, כיצד חרב ביתנו בעבר, נוכח לדעת, כיצד יבנה מחדש, כדי שלא יחרב.

בשובו לארצו יכול עם ישראל לשמור את השבת. לחוג את חגיו ולחיות חיי עצמו, חיים שבקדושה על פי חוקי תורתו. כשם ששפתנו העברית יצאה מלשון התנ“ך, כך יצאה התורה שבעל פה מן התורה שבכתב והלכה והתפתחה, עד שנערכו דיניה ב”שולחן ערוך“. התפתחותה של התורה שבעל־פה לא נפסקה בגולה, ולא תפסק גם בארץ ישראל עכשיו. אפשר שהתפתחותה תשנה עכשיו דרכה מדרכה בגולה, אך יודעים אנו, שהתורה שבכתב לא תחדל לעולם להיות לנו כ”אורים ותומים", שבהם נשאל ונשוב ונשאל, כיצד נוכל להעשיר ולהשביח את חיינו הדתיים.

לאומה הישראלית, ששבה מן הגולה ועמדה לבנות את בית חייה, נבּא הנביא: “בצדקה תכונני”⁷). בלעדיה לא יבנה ולא יכונן עמנו גם עתה. עלינו לשוב איפוא אל הרוח הסוציאלי שבתורתנו ואל המוסר הנעלה שבדברי נביאינו. אם על פיהם וברוחם נבנה את ביתנו, בצדק יבנה ויכן ולא ימוט.

יש שאומרים: אין לנו עכשיו שיור רק האדמה הזאת, ואולם לא צדקו. לא על הלחם לבדו יחיה עם ישראל. שבנו לארצנו לא רק כדי לעבוד על אדמתנו אלא גם לחדש רוחנו ותרבותנו. תרבותנו תהיה דתית, מוסרית וסוציאלית, היא תהיה תרבות של קדושה או לא תהא כלל. והתנ"ך הוא שישמש לנו ביצירת תרבותנו אוצר של השראה ואבן בוחן, שבה נבחן, אם אנו הולכים בדרך הנכונה או לא.

התכונה היסודית של התנ“ך הישראלי, אמר הפילוסוף האנגלי פרנסיס ביקון, הוא האושר. מתוך התנ”ך לומדים העמים את האמונה באושר החיים ובהתקדמות המין האנושי. לסגולה נגד הספק, המתעורר לפעמים בלבנו, צריכים גם אנו. זקוקים אנו לתנ"ך כלמעין התחיה ולמקור, שממנו נשאב ברגעי היאוש עוז וגבורה והתלהבות.

כשגלו אבותינו לבבל, נטלו הכהנים בסתר את האש מעל המזבח וטמנוה בשוחה עמוקה לשמרה. ואחרי שובם של בני ישראל לירושלים לקח נחמיה מבני הכהנים, אשר טמנו את האש, וישלחם לחפשה. וכשמצאוה, הביאוה לבית המקדש ונתנו את “אש תמיד”, שנשארה מן הבית הראשון, על המזבח שבבית השני⁸). בונים אנו את מולדתנו. על מזבחה, על שולחן כל בית ובית שבארצנו, נשים את שלהבת־יה, הטמונה בתוכנו, כלומר את התנ“ך. התנ”ך הוא שיביא את עמנו לידי התרוממות הנפש; מתוך התנ“ך, שהוא ספר נצחי, ילמד הסתכלות בנצח. כתבי הקודש יתנו על עם ישראל בארצו מרוח הקודש שבהם. התנ”ך, המתחיל בספור על יצירת העולם, יחדש בעמנו את כח היצירה, ונהיה שוב לעם יוצר את עולמו וחושב דעות נצחיות. בארץ התנ“ך נהיה שוב לעם התנ”ך.