“ולא קם נביא עוד… כמשה”.

א כלפני אלפּים וחמש מאות שנים נולד בארץ הודו סודרארתה ממשפחת גוטאמה. אמו נסעה לבית הוריה ובאמצע הדרך ילדה את בנה, אשר בני סיעתו קראו לו אחרי כן בודהא. אחרי הולדתו מתה לו אמו, ואביו נשא את אחות אשתו, והיא שגידלה את בודהא והיתה לו לאם. המשפחה, שממנה יצא בודהא, היתה משפחת מלכים, וכבן מלכים חונך בודהא בבית אביו. שם הכינו לו מטעמים והלבישוהו בגדי חמודות. בכל תקופות השנה היה יושב בארמון המיוחד לאותה תקופה ונהנה בימי נעוריו מתענוגות העולם. כשהגיע לפרקו נשא אשה, והיא ילדה לו בן. בודהא לא ראה בעיניו מחסור ועוני ולא ידע כלום מכל הצער, אשר בני אדם סובלים תחת השמים, ויחי חיי אושר ועונג. בכל זאת כשהיה בן תשע ועשרים שנה, מאס בחיים ועזב ארמון אביו והתחיל פורש מן העולם.

האגדה, שהיא מקשטת בספוריה את חיי הגבורים והחכמים, קשטה ועטרה גם את חיי בודהא, וספרה, שבשעה שנולד, נתמלא כל הבית כולו אורה. אביו, אשר רצה להרחיק מבנו כל מראה עמל ויגון, החביא אותו בארמונו. אך כשבאו לבודהא שנות בגרות, הרשה לו אביו לנסוע במרכבתו ולשוח בגנו הגדול. אז הראו לו האלהים לבודהא זקן אין אונים נשען על מקלו. בודהא נזדעזע, כששמע מפי עגלונו, שזה סופו של אדם ושאין לו הצלה מזקנה ומות, ושב עצוב רוח לארמונו של אביו. כשנסע פעם שנית במרכבו, בא לקראתו איש חולה, ובפעם השלישית נפגש עם עני רעב ללחם. כשראה בודהא את יסוריהם של בני אדם, את הזקנה, המחלה והמחסור, עזב את בני ביתו, גזז שערות ראשו ובחר בחיי נזירות והתבודדות. המלאכים הביאו לו שמונה דברים, שלהם צריך הנזיר, והם: שלושה מלבושים, אבנט, קדרה, תער, מחט וגם כברה, כדי לסנן בה את המים לשתיה. מאז היה בודהא לנזיר ומתבודד.

ספור זה הוא אגדה, ואילו ההיסטוריה מספרת, שתענוגי החיים עוררו גועל נפש בלב בודהא, עד שפרש מן העולם והתאמץ למצוא את הדרך, כדי להשתחרר מיאושו וגועל נפשו. בודהא מצא לו אז שני מורים. האחד אמר לו: עליך לצום ולענות את נפשך, ועל ידי הסגוף תנחם נפשך ותנוח דעתך. והשני יעץ לבודהא לקנות לו חכמה, והיא שתסיר מלבו כל יאוש ותוגה. מתחילה עינה בודהא את נפשו ולא אכל ולא שתה ועצר את נשימתו וכוון לבו רק להשיג את אור האמת. לא אחת התעלף מרוב סגוף ונפל ארצה חסר אונים ובלי כח, ואולם רוח האמת לא שרתה עליו. אז חדל לענות נפשו, ובחר בדרך השניה ולמד שבע שנים וקנה לו חכמה. ויהי בלילה ותנח על בודהא רוח האמת ותאיר את עיניו. מני אז כוּנה סודארתה בשם בודהא, כלומר “המאיר”, ועץ התאנה, שנחה תחתיו רוח האמת על בודהא, נקרא “עץ ההארה”.

בחיי בודהא התחילה עכשיו תקופה חדשה. הוא יצא להפיץ את תורתו ברבים, וכבר בדרשתו הראשונה, אשר דרש בעיר בנריס, נמצא עיקר תורתו. החיים, הורה בדרשתו זו, הם אינם אלא יסורים. הלידה, המחלה, המות, הפגישה עם דבר לא בלתי רצוּי, הפרידה מן הדבר הרצוּי, הנמנעות להשיג את המבוקש, בקצור הדבקות בחיים קשורה ביסורים. מחלתו של האדם היא האהבה לחיים, והתרופה למחלתו היא התרחקות מהבלי העולם וההתבודדות, והכובש את יצר החיים ואת התאוות שבלבו הוא שישיג שלום בעולם הזה ויציל את נשמתו מן הגלגולים. הבראהמנים שבארץ הודו האמינו, כי האדם המת ישוב פעם שנית לעולם השפל על ידי הגלגול. כנגד זה היתה בשורתו של בודהא, שכל המודה בתורתו ופורש מן החיים יזכה לנוח בחיק האין והאפס ויגיע לידי חדלון ובטול היש, לידי נירבאנה, כלומר נשמתו תכבה כנר ולא תידון לגלגול.

חמשה נזירים שמעו את דרשתו הראשונה של בודהא. אך ברבות הימים הלך וגדל מספר בני סיעתו והיו לו ששים תלמידים, ולהם הורה בודהא בדרשתו השניה על ההר, הנקרא “משא ההר”, לאמר: הלהבה תלהט הכל, את העין ואת האוזן והרוח, אבל בני עליה מתגברים על יצר החיים שבלבם ונעשים בני חורין.

תורתו של בודהא היא מלאה יאוש. לפיה אין בעולם בריה, שאינה סובלת יסורים. כבודהא הורה גם הפילוסוף שופנהויר: החיים הם חידה, ואין בחידת החיים דבר כל כך ברור כיסוריהם והבלותם. תמצית דתו של בודהא היא שלילת החיים.

בחורים ממשפחות האצילים באו אל בודהא ונעשו נזירים, והיו מחזרים על הפתחים ומתפרנסים בלחם חסד. אפילו בנו של בודהא נכנס לתוך חברת הנזירים. העם כעס על בודהא, ואמר שהנזירות תביא את משפחות האצילים לידי כליון. ואולם בודהא שכך את חמת העם ונחם את הנזירים הנעלבים. כשהוכיח אותו אביו, על שהוא מחזר על הפתחים ומחלל כבוד משפחתו, פייס בודהא גם את אביו. בודהא לא היה מן הנוקמים והנוטרים ולא כעס אפילו על תלמידו, שבגד בו מתוך רדיפת הכבוד, אלא העמידו לנזירים למשל, כדי להזהירם, שלא ירדפו אחר הכבוד. סבלנות, חמלה וחנינה הן שהיו ממדותיו של בודהא.

ימי חייו של בודהא עברו בשקט ושלום. בשעות הבוקר היה יושב יחד עם הנזירים ועוסק בתרגילים דתיים. בצהרים היה מחזר על פתחי הנדיבים, הנותנים לו בכל יום לחם חסד לארוחתו, ואחר הצהרים היה מקהיל את ההדיוטים שבין בני סיעתו, כדי ללמדם תורה ולנחמם. בודהא היה מזלזל בנשים. כדרך הדג במים, היה אומר, כן נסתר אופיה של האשה ואין לעמוד עליו, כי האמת אצלה בלתי מצויה, השקר לה כאמת, והאמת כשקר. וכשנענה בודהא לבקשת דודתו וספח לחברתו גם את הנשים, נבּא, כי חברתו, שנתקלקלה על ידי כניסת הנשים, לא תתקיים יותר מחמש מאות שנים.

ארבעים וארבע שנה הפיץ בודהא את תורתו. בשנת שמונים לימי חייו חלה, וכשקרבו ימיו למות, לא סמך אחד מתלמידיו, אלא אמר לתלמידו החביב: תורתי תנחה אתכם. שלש פעמים שאל את תלמידיו העומדים לפניו, אם הם מטילים ספק בתורתו, וכשלא השיבו לו דבר, ענה ואמר: הנה נזירים, אני מצוה לכם, מה שהיה יחלוף ויחדל להיות, הלחמו בלי הפסק! בודהא צוה לתלמידיו לשרוף אחרי מותו את גויתו, כדי שלא ישתחווּ לקברו ולא יעריצו את רבם כאחד האלים. גויתו נשרפה, ושמונה עצמות המת, שהאש לא נגעה בהן, נמסרו לשמונה כהנים והם בנו להן שמונה היכלי קודש בשמונה מדינות.

בודהא לא השאיר אחריו שום ספר. אחרי מותו נתכנסו תלמידיו ואספו את הדרשות, ששמעו מפי רבם, וקבעו את עיקרי דתו ונמנו וגמרו להפיץ אתה תורתו בעולם. נבואתו של בודהא, כי דתו תאבד מן העולם משך חמש שנים, לא נתקיימה. דתו מתקיימת זה אלפּים וחמש מאות שנה. את דרשתו הראשונה שמעו חמישה נזירים, ועכשיו מודים בתורתו יותר מחמש מאות מיליונים איש, ונמצאו אפילו חוקרים, שאמרו, כי תורתו של בודהא עולה על הנצרות והאישלם ועתידה למשוך אחריה את לב כל העמים ולאחדם לאגודה אחת.

במה גדול כחו של בודהא? היו מיסדי דתות, שהופיעו כגואלים ומושיעים וקמו לפדות בבשורתם את בני אדם מצרתם. ולא כן בודהא. בימיו לא סבלו אנשי הודו עוני וצרה ולא היו זקוקים לגואל ומושיע. היו גם אחדים, שיחסו הצלחתו של בודהא למלחמתו נגד פרוד הכתות הנהוגות בארץ הודו. ואולם בודהא לא דרש שיבטלו הכתות, אלא שהטיף לאחוה בין בני כתות שונות. הוא שהורה , כי “אין יתרון לבן אדם על חברו מיום הולדו עד שובו לקבר”¹), היה אפילו שמח, אם נלווּ לו בני אצילים, מפני שהיה סבור, כי כניסתם תועיל לחבב את תורתו על המון העם.

באו אחרים ואמרו, כי בודהא משך אחריו את לב בני סיעתו ברעיונותיו המקוריים, אך למעשה היתה תורתו של בודהא משוללת המקוריות. הוא רק טבע מזהבם של החכמים, שהיו לפניו, מטבעות עוברים לעם ונתן לכל מה שקבל מפיהם של חכמי הודו צורה עממית, עד שתורתם נכנסה ללב העם. מעשה באם, שמת בנה, והיא באה לבודהא ודרשה ממנו סם מרפא לפצעי לבה. אמר לה בודהא: אם תמצאי בית, שמעולם לא היה בו מת, הביאי לי משם גרעיני חרדל, ומהם אכין לך תרופה לפצעי לבך. אחר זמן מה שבה האם אל בודהא ואמרה: בהרבה בתים הייתי, ובכולם רצו לתת לי גרעיני חרדל, אלא שלא מצאתי בין הבתים אף אחד, שלא נכנסו לתוכו צער ומות. הלא תדעי עכשיו, השיב לה בודהא, כי אין אַת האם היחידה, שהיא סובלת צער, ואין אדם בארץ, אשר יחיה ולא יתיסר. דבריו של בודהא נחמו את האם המתאבלת על מות בנה, והיא נספחה לסיעתו והיתה לנזירה. כן היה בודהא מרצה את דעותיו ומחשבותיו בצורה עממית ומקרב לתורתו את קהל השומעים במשלים וספורים רצויים על העם.

ואולם הסבה העיקרית להצלחתו של בודהא היתה האצילות שבאישיותו. בני סיעתו אמרו עליו, שהוא היה “תמים בכל דרכיו”, ואצילות נפשו היא שמשכה אחריו לבות בני אדם ועשתה נפשות לדתו.

ערכה של הפילוסופיה לא היה גדול בעיניו של בודהא. לדעתו אין שום חשיבות לשאלות פילוסופיות, כגון אם העולם הוא קדמון או מחודש, ואם יש לנפש האדם חלק לעולם הבא או לא. כששאלוהו, אם יש אלהים או לא, השתמט מן התשובה ואמר, כי על פי רוב סבורים בני אדם, שיש אלהים. אולם הוא בעצמו לא העריץ את האלהים. הנזיר, שסופו חדלון ונירבאנה, עולה, לדעתו של בודהא, על האלהים, שהיו מקודם בני אדם ועלו אחר כך לנצחיות, ואין איפוא לפי כבודו של הנזיר להתפלל לאלהים הפחותים ממנו בערכם. על כן דחה בודהא את התפלה והקרבנות. הכרת עצמו גדולה היא בעיניו מן התפלה, והצדקה הנתונה לנזירים עולה על הקרבנות שמקריבים לאלהים.

עיקר כונתו של בודהא היה ללמד את בני האדם מוסר ולהתקין נפשם במדותיהם. מבני סיעתו דרש חיים מוסריים, ולהדיוטים שבין בני סיעתו נתן חמשת הדברות: “לא תרצח כל חי, לא תקח דבר מעמיתך, לא תשקר, יין ושכר אל תשת, ואל יהיה חלקך עם מנאפים”²).

בודהא צוה: לא תרצח כל חי, כלומר לא תצער אף אחד מבעלי חיים. דבור זה נהפך בידי המדקדקים למעשה סכלות, ומן הנמנע היה לפעמים לקיימו, מפני שאסור היה על פיו לא רק להקריב קרבנות ולצוד ציד ולערוך מלחמה, אלא אפילו להמית נחשים ונמרים וכל חיה מזיקה לבני אדם. בכל זאת הועיל בודהא דוקא בדבור זה להתקין את בני סיעתו במדותיהם. הם היו מלכים ושרים, שהודו בתורתו ובנו בתי חולים לאדם ובהמה ונטעו עצים, שיספיקו להם צל, וחפרו בארות, שיתנו להם מים. דתו של בודהא, שאסרה לרצוח “כל חי”, לא רדפה בני דתות אחרות ולא העלתה אותם על מוקדי אש ונתקיימה כדת סבלנות. כשחדר האישלם לתוך ארץ הודו, גבר בחרבו על מאמיני בודהא, שלא רצו ללחום באויביהם ולשפוך דמם.

בדבורו השני “לא תקח מעמיתך דבר”, אלא שתתן לו מהונך בעין יפה, אסר בודהא את הגנבה ועשה את הנדיבות למצוה רבה. בדבור השלישי “אל יהי חלקך עם מנאפים”, דרש בודהא מבני סיעתו להתרחק מחיי פריצות, מן הכעור והדומה לו, ולא זאת בלבד אלא גם להנזר מחיי המשפחה. הדבור הרביעי “לא תשקר, כי השקר עושה שמות בארץ”, אסר לאדם להוציא מפיו לשון הרע והטיל עליו לדבר בשבחו של חברו. הדבור החמישי, האוסר לשתות יין ושכר, כי “קללת השטן רובצת על השכור” הביא ברכה לאנשי הודו, אשר בתוכם גדל מספר הסובאים, בעוד שמזג האויר שבארצם דרש מהם להנזר מיין ושכר.

במקום התפלה באה בתורתו של בודהא ההתעמקות: הנזיר יוצא למקום מדבר ושממה ויושב שם ומניח רגליו זו על זו ושוכח את סביבתו ומסתכל בכלי מזהיר, עד שיגיע למצב של הרדמה ורוחו ימלא התלהבות והנזיר יתכשר אפילו לעשות מופתים.

דתו של בודהא יצאה מארץ הודו והתפשטה באסיה וחדרה גם לאירופה. ובעברה מארץ לארץ הפסידה מטהרתה ומפנימיותה. בודהא פקד על הנזירים, שיעברו ממקום למקום ויפיצו את תורתו ולא ילונו בבתים, אלא במערות צורים ובמחילות הרים. אך ברבות הימים בנו להם הנזירים בתים נהדרים וישבו בהם. בני סיעתו הקימו ממלכת כהנים, והעמידו עליהם בארץ טיבט “אפיפיור”, המושל על הכנסיה. בודהא אסר לנזירים לרכוש הון ולשתות יין ושכר, והתיר להם לאכול רק פעם אחת ביום את לחמם, שקבלו בבתי הנדיבים. אולם הנזירים היו חיים חיי תענוג ואוכלים הרבה סעודות בכל יום ושותים משקים משכרים ומקבלים מן הנדיבים לא רק לחם חסד לסעודה אחת בצהרים, אלא אפילו זהב וכסף. בודהא דחה כל אמונה תפלה ואסר להאמין באיצטגננות ולפנות אל רוחות השמים, “כי הבל הם המנחשים והידעונים”³ אך הנזירים סרו מתורת רבם והיו כותבים קמעות ונוטעים לב העם הבלי שוא ואמונות תפלות ועושים את שירתו של בודהא על הנירבאנה לסגולה בשעת הסכנה. דתו של בודהא נשחתה במשך הזמנים ונהפכה לא אחת לדת של תהלוכות ותערוכות, לדת של חיצוניות. מאמיני בודהא למדו אפילו להשתחוות לתמונות הקדושים ולהעריץ שרידיהם. בכל זאת תפש לו בודהא מקום נכבד בין נושאי התרבות ובין האישים הגדולים שבדברי ימי העולם.

ב דתו של בודהא לא באה בשום מקום עם האמונה הישראלית. אמנם הספר “בן המלך והנזיר”, שהועתק לעברית על ידי ר' אברהם חסדאי מתוך ספר קדמון יוני, משך בספוריו מחיי בודהא את לב הקוראים העבריים, אבל על אמונתם ודעותיהם לא השפיע. על ספורים אחדים שבאוונגליון אמרו החוקרים, שהם לקוחים מחיי בודהא, ועל הנזירות שבכנסיה, שהיא חקוּי הנזירות הנהוגה אצל בני סיעתו של בודהא. ואולם האמונה הישראלית לא הושפעה אפילו במשהו מתורתו של בודהא. וחברות הנזירים, כמו שהן נוסדו על ידי בודהא, לא קמו בישראל. אדרבה, דתו של בודהא והאמונה הישראלית מתנגדות הן זו לזו תכלית נגוד, והנגוד שביניהן הוא שיתגלה ביחוד באופים של מיסדיהן.

כעל בודהא כן ספרה האגדה גם על משה, שבהולדו נמלא כל הבית כולו אורה. אכן מאורו של אבי הנביאים נהנה העולם, ורוחו הוא שהעשיר את התרבות האנושית. גם משה גדל כבודהא בארמון מלכים, וימי נעוריו היו שם ימי עונג ואושר. ואולם דרכו שונה היא מדרכו של בבודהא.

בודהא יצא מארמון מלכים לשוק החיים, וירא ביסוריהם של בני אדם ויעזוב את בני ביתו ויהי לנזיר בודד ושומם. ולא כן אדון הנביאים. “ויגדל משה ויצא אל אחיו” וירא בצרת עמו וישמע את נאקתו, אך בלבו של משה לא התעורר היאוש, אלא הרצון להוציא את עמו מעבדות לחרות. אחד בודהא ואחד משה ראו בצאתם לשוק החיים יסוריהם של בני אדם, אבל כל אחד מהם הגיע לידי מסקנה אחרת. בודהא אמר: “בני אדם, הנה אני נותן לפניכם תענוגי העולם וחדלון, סאמסערה ונירבאנה, ובחרתם בנירבאנה, כי יתרון נירבאנה על תענוגי העולם כיתרון גן פרחים על ערער בישימון”. כנגד זה כתוב בתורתו של משה: “החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים”⁴). משה הבטיח לעמו: “למען תחיה אתה וזרעך”, “למען ירבו ימיכם” ו“למען יאריכון ימיך”, כלומר החיים הם ברכה, וחיים ארוכים מתת אלהים הם. אין זאת כי אם תמיהה נפלאה שבתולדות הדתות: ארץ הודו, שהיתה ברוכה בפוריות ושפע, הרתה וילדה דת, אשר בשורתה היתה: “החיים אינם אלא יסורים”, ואילו מעם ישראל, שתולדותיו הן כשלשלת ארוכה של יסורים, יצאה האמונה, שלא חדלה להורות: “ובחרת בחיים”.

החיים, לדעתו של בודהא, אינם אלא יסורים, ועל כן טוב לו לאדם להנזר מן העולם וקניניו ולפרוש מחיי המשפחה, מאשתו ובניו, הם רק ככבלים לנזיר, הבורח מן החיים ובוחר בהתבודדות. לא כן אדון הנביאים, שחיי המשפחה נחשבו לו כדבר שבקדושה. בהר סיני ניתן הדבור “לא תנאף”, כלומר לא תחלל את חיי המשפחה, אבל לא ניתן הצווּי לחיות חיי רוקות ולפרוש מחיי המשפחה, כמו שהוא נמצא בתורתו של בודהא.

בודהא, אשר מאס בחיים, לא החשיב גם את העבודה ויסד חברת נזירים הפורשים מן החיים ומן העבודה. ואילו משה הבטיח לעמו: וברכך ד' אלהיך בכל אשר תעשה“, כלומר הברכה אינה שורה אלא על העושה ועובד ויוצר. זעת אפיו של האדם היא שתפרה את האדמה, אבל לא דמעתו; יצירתו ועבודתו היא שתעשיר את התרבות האנושית ותעשה את האדם לשותפו של הקב”ה במעשה בראשית.

בלבו של אבי הנביאים הוטבעה החמלה, עד שהוא מתוך רחמיו על עמו, הנאנח מן העבדות, עזב את ארמון פרעה והלך עם עמו במדבר ארבעים שנה. תורתו של משה ראשה וסופה חמלה וחנינה. הוא צוה לרחם על היתום

והאלמנה, העניים, הגרים והעבדים ואפילו על בהמה ועוף. בזה הודו חכמי אומות העולם, כי רק שתים מכל הדתות הזהירו על צער בעלי חיים, והן: האמונה הישראלית ודתו של בודהא. גם בודהא הטיף לחמלה. האמונה, הורה, קיימת על שלשה עמודים, על האמת ועל החמלה ועל האהבה הטהורה⁵ dir=“rtl”>). אך בכל דבריו על החמלה יש משהו מן היאוש, כאילו היה אומר: אפילו אם תקיים נפשו של הנרדף ותרחם על הנדכא, מה תועיל לו חמלתך, הלא חייו כחייך אינם אלא יסורים.

כל אחד ממיסדי הדתות השתדל לפתור את השאלה הסוציאלית, ומתוך הפתרון, שמצא לה, ניכר אופיו של כל אחד מהם. משה הרגיש והבין, “כי לא יחדל אביון מקרב הארץ”, ובא ונתן חוקים סוציאליים, כדי להיטיב גורל ה“אביון” ולהמעיט את ההבדל הנולד מדי יום בין העשירים והעניים. אבי המחוקקים הסוציאליים שאף לחברה אנושית, שבה יש לכל אחד חלק ונחלה בארץ, “כי לי הארץ” אמר ד'. ועל כן השתדל למנוע את העשירים מרכישת כל הקרקעות, עד שלהמוני העם לא תהיה שום לנחלה ואחוזה.

הונו של אדם, לדעתו של משה, מיד ד' ניתן לו על מנת להחזיר, ולא זכות יתרה קשורה בעושרו של העשיר, אלא החובה להחזירו ולהעניק ממנו לעניים. מפני זה הטילה התורה על בעל השדה לרחם על העניים בכל אחת מעבודות הקציר ולתת להם בקצרו מלילות שדהו את הפאה. באלמו אלומות את הלקט ובאספו תבואת השדה את השכחה. בשנה השלישית היה בעל השדה נותן לעניים מעשר תבואה, וכל מה שגדל בשנה השביעית, שנת השמיטה, לא היה לבעלי השדות בלבד, אלא גם לעניי הארץ.

אבי הנביאים נתן את החוק הסוציאלי החשוב שבעולם, את יום השבת, והביא בזה לעמים כלי מחזיק ברכה, שאין דוגמתו בעולם. תורתו של משה היא מלאה תביעות סוציאליות, אשר תכליתן לתקן את העולם. גם בודהא הורה: "ולא תקפוץ את ידך מענוי ארץ ומעניי ארצך, כי אם פתוח תפתח את ידך לתת מלחמך לאביונים⁶), אך הוא לא שאף לחברה אנושית, הבנויה על הצדק הסוציאלי, אלא יסד חברת נזירים, הבורחים מן החיים ושאונם, כדי לנוח בחיק האפס והאין. “חייו של משה וגם תורתו”, כתב סופר אחד, “הם כמחאה חזקה נגד הדעה, שיסוריהם של בני אדם מיד ה' יצאו עד כי מן הנמנע הוא ללחום בם ולשנותם; לכל מי שרוצה לראות, בוער הסנה עד היום, וכל מי שרוצה לשמוע יוכל לשמוע קול ד' קורא עד היום: העם סובל, מי ילך לגאלו”. חייו וחוקיו של משה הם כבת קול יוצאת ומכרזת: בני אדם, עליכם לבחור בחיים, אבל לא למאוס בהם, עליכם לתקן את העולם ולהקים בו שלטון הצדק, אבל לא לפרוש מן העולם ולהחריבו.

הן אמנם התאמץ בודהא להרחיק אל אמונה תפלה מלב בני סיעתו, אבל לאמונה הטהורה באל אחד לא קרבם. לדעת תלמידיו לא קבל בודהא את תורתו מן השמים אלא מפי מוריו. וכשם שהוא עצמו לא נשא עיניו לשמים ולא העריץ את האלהים, כך לא לימד את בני האדם לשאת עיניהם לשמים ולהדבק במדותיהם של האלהים ולשפוך שיחם לפניהם. דתו של בודהא היא דת בלי שמים. ולא כן משה. הוא התנפל בדממת המדבר לפני ד' לשפוך לפניו שיחו ולהתפלל בעד עמו, ה“ענו מכל האדם” עלה למעלת “עבד ד'”, וענוונותו לפני ד' היא גדולתו. על חייו מעיד, מה שכתוב על מותו: "וימת שם משה עבד ד‘… על פי ד’⁷ על פי ד' הוציא את עמו ממצרים, ונתן את התורה לישראל והוליך את עמו במדבר ארבעים שנה. על פי ד' היה משה חי וימת גם כן “על פי ד'”.

משה יצא משבט הלוים, אשר מלבו לא נשכחה האמונה באלהי אברהם, יצחק ויעקב, אפילו במצרים. כששמע משה את ד', המדבר אליו מתוך הסנה בקולו של עמרם אביו, נשמע לו. את האמונה באלהי אביו ואבותיו, שהוטבעה בלבו, נטע משה בתוך השבטים, עד שהיתה להם למקור קדושה ולקשר של קיימא, שבו נתאחדו לעם. הוא עקר מלב עמו את עבודת האלילים וכל אמונה תפלה וצוה, שלא ימצא בעמו “מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים, מעונן ומכשף, וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים”¹⁴), ונטע בלד עמו את האמונה באל אחד. הוא פתח לפני עם ישראל שערי השמים והראה לו את אלהי הצדק, והאמונה באלהי הצדק היא שנתנה למוסר הישראלי אך כל פנימיותו והתלהבותו.

חייו של אדם הם, לדעת בודהא, כניצוץ אחד, אשר בן רגע זרח ובן רגע כבה. האדם יסודו מ“אין סוף” וסופו ל“אין סוף”. הוא אינו יודע, מאין ניצוץ חייו בא ולאן ילך בכבותו. במות האדם תכבה נשמתו כנר, והוא יחדל להיות ויאבד לעולם. לנזיר החי בדתו של בודהא אין מולדת ועם, ואין לחייו תכלית אלא חדלון ובטול היש. ואילו לדעתו של אבי הנביאים, היחיד יסודו מעמו וסופו לעמו ו“אל עמו יאסף”, ותכלית חייו ועמלו היא לא ענגו ואשרו הפרטי אלא הצלחת עמו. אושר האומה הוא שכר מעשיו של היחיד ובקיום עולמה קונה לו גם הוא את עולמו.

תורתו של בודהא, שהטיפה לחדלון ופרישות מן החיים, יצאה מתוך עם עשיר ומאושר, אשר ארצו העניקה לו משפעה ומברכתה. ואולם האמונה הישראלית, שלימדה לבחור בחיים, יצאה מעם, שהיה כאיוב בין העמים. ארץ הודו, הברוכה בשפע, הספיקה ביד יושביה למצוא מחיתם בלי עמל רב ומשכה לבם לבטלה ולהסתכלות פנימית והביאה אותם לידי שלילת החיים, ואילו עם ישראל, שהיה לוחם בכל יום מלחמת הקיום, בחר דוקא מפני זה בחיים, כך אירע, כי בודהא, אשר מוצאו היה מעם מאושר, יסד חברת נזירים והביא מנוחת מות בחיים, בעוד שנביא הנביאים יצר עם חי ויוצר, עם אשר שרה אלפי שנים עם אלהים ואנשים ובכל צרותיו שאף לתקן את העולם, אבל לא להנזר ממנו ולהחריבו.

רוחו של משה לא מש מקרב עמו. הנביא שאמר: “יוצר הארץ לא תוהו בראה, לשבת יצרה”; פילון, איש שדרש חמלה על הילד הנולד וגינה את המנהג האכזר של העמים, להוציא ילדיהם למדבר כדי שימותו שם; רב, שדרש: “ויהי האדם לנפש חיה, נשמה שנתתי בך החיה”; ר' יהודה הלוי, שכתב: “התורה האלהית לא העבידה אותנו בפרישות” ו“מנהג העובד אצלנו איננו נגזר מן העולם… אבל אוהב העולם ואריכות ימים”; המקובלים, שהתגברו על הנטיה לפרישות וסגוף; אבי החסידות, שכתב בצואתו: “וזהו כלל גדול בעבודת הבורא… שהאדם חייב לעבוד בשמחה”, ותלמידו שאמר: “ואחד משרשי החסידות היא השמחה”¹⁵); מנדלסזון, שדחה בספרו “פידון” את היאוש והורה, כי המאבד את עצמו לדעת חוטא הוא נגד ד‘; אבותינו, שהיו מתפללים לפני ד’: " זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים" – הם כולם ירשו מרוחו של משה. אבי הנביאים הוא שאָצל מרוחו על עמו ונטע בתוכו את חפץ הקיום, את הגבורה והתקוה. בני ישראל ישבו על נהרות בבל ובכו וגם לא חדלו שם לחלום חלום שיבת ציון; הם עמדו על הר הבית ששמם וקוננו וגם ספרו, שביום שחרב הבית נולד הגואל; גורשו מספרד ובלכתם לשפת הים האמינו, שיארע להם נס של קריעת ים סוף, ושרו שירים ואמרו איש לאחיו: הבה נתחזק ולא נסוג אחור, אלא נלך בשם ד' אלהנו. עברו של עם ישראל היה מלא רדיפות וגזרות ויסורים. רדפונו והרגונו ונבאו, כי עם ישראל הוא עם שאחריתו עדי אובד וקרוב למות, ובכל זאת לא התיאשנו מן החיים. נביא הנביאים הוא שיצר את עצמו בדמותו ובצלמו ולימדו ללכת במדבר ולראות את הארץ, לסבול בהוה ולקוות לעתיד, למסור את נפשו למות ולחיות. מה שיסופר באגדות העמים על “היהודי הנצחי”, הנודד מארץ לארץ ורוצה למות, אלא שבעל כרחו הוא חי, מפני שהקללה רובצת עליו, אינו אלא בדותה. עם ישראל, שהיה עם היסורים, לא התיאש מן העולם, אלא היה לעם הגבורה והתקוה, והחיים לא נחשבו בעיניו כקללה.

שני אישים הם שמתאבקים תמיד בעולם זה עם זה: משה ומתנגדו. באות תקופות והקינה נשמעת בעולם: החיים אינם אלא יסורים. בודהא קם לתחיה ועושה נפשות לשלילת החיים. התקופות האלה עוברות, ומן הנמנע הוא, שימשכו זמן רב. בלב בני האדם הולך וגובר חפץ החיים. לא הנזירים והפרושים, הבורחים מן העולם, בונים את העולם, ויוצרים את התרבות, אלא הלוחמים מלחמת הקיום ובוחרים בכל זאת בחיים.

בחיי היחיד וגם בחיי כל עם באים ימי יאוש. בימים כאלה קמים המשוררים לקונן קינות על יסורי החיים, הסופרים כותבים ספרים על ירידתה של התרבות, מחשבי הקצים מנבאים לקץ העולם, המתיאשים מתחשבים, אם טוב לו לאדם שנברא או לא, חכמי המוסר מתירים לאדם אפילו לאבד את עצמו לדעת. בכל פעם שבאו ימי יאוש כאלה היה עם ישראל רואה ברוחו את אדון הנביאים וזוכר מה שכתוב בתורתו: “החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים”. והיה אם התעורר היאוש בלבו של עם ישראל והביט אל משה וזכר את תורתו, ובחרת בחיים וחי.