כספרים החיצוניים כן עומדים גם הפיוטים הראשונים כחולית־ביניים מקשרת תקופות.

הספרים החיצוניים ביצרו להם עמדה בין תקופת התנ"ך ובין תקופת המשנה, והרי הם משמשים היום אחד המקורות הנאמנים ביותר להכרתה ולהחיאתה של אותה תקופה. דרכם אתה עובר מן המקרא אל התורה שבעל־פה, וטועם בהם מטבעה ואפייה של היצירה באותם הימים. מתוכם משתקפים החיים המדיניים של ישראל בימי הבית השני. והדם של היחסים הפנימיים התוססים והמלאים ניגודים להם אף הוא נשמע, ומהם אתה למד כיצד נהגו למעשה בכמה ענינים.

ומקומם של הפיוטים הראשונים הוא בין תקופת התלמוד ובין תקופת הגאונים. ואף כי אין בכוחם לפזר צלליה של אותה תקופה, מכל מקום הרי הם משמשים עזר וסיוע להכרת הדברים. ואם גם אין בהם כדי להחיות את ההיסטוריה המדינית, שכן זו היתה נעדרת במידה מרובה כשהעם היה נטול עצמאות, עם כל זאת הם “מכתיבים” את ידיעותינו בתולדות הרוח של אותם הימים, כי הם ממשיכים לטוות את חוט־האגדה ומוסיפים נדבך לחומת־ההלכה ומזככים ומטפחים את הרגש הדתי.

ותיתי ליה למר מנחם זולאי, שזיכנו והוציא לאור את “פיוטי יניי מלוקטים מתוך כתבי הגניזה ומקורות אחרים”, שכן דומה מפעל זה לגילוי של נחל הבא להשקות את ארץ החיים הנשכחים. אמנם לא כל הפיוטים בספר זה רואים אור בפעם הראשונה, אך רובם טרם פורסם. עד סוף המאה הקודמת היתה ידועה רק הקרובה “אוני פטרי רחמתים”, ואחד מקטעיה – הלא הוא “אז רוב נסים” – נתפרסם כפיוט בפני עצמו ולא נודע כי מן הקרובה הוא, ורק אחרי גילוי הגניזה אפשר היה להוסיף על שני הפיוטים הללו שאינם אלא אחד.

הפירסומים באו כמעט בזה אחר זה: בסוף המאה הקודמת פירסם לויס שני קטעים, שאף הוא עצמו לא ידע כי ליניי הם. בשנת 1900 פרסמו שני החוקרים בורקיט (F.C.Burkitt) וטילור (Ch. Taylor) את ספרם Greek Cairo Geniza Palimpsets־Hebrew מבלי שידעו מהו הכתב העברי שעל גבי תרגומו של עקילס היווני. בשנת 1901 פירסם וורטהיימר שני פיוטים המיוחסים לייני בגנזי ירושלים (II י"ח ב'), בשנת 1903 מצא פוזננסקי רשימת־ספרים, בה מופיע חזאנה ייני (כלומר: חזנות ייני) כספר מיוחד, ובשנת 1910 מצא דאווידזאן (דוידסון) קטעי־גניזה ובהם ציטטות וראשי־שירים מתוך “מחזור יניי” – ומתוך כך הוכחה מציאותו של ספר פיוטי גדול של יניי. דוידסון פירסם את כל אלה במחזור יניי שלו בשנת תרע“ט. ומני אז יצא מחקר יניי למרחב. נטפלו לו חוקרים כמו קאהלי (P. Kahle) ובית־מדרשו, ואף דוידסון לא הניח ידו. בשנת 1927 פירסם קאהלי בספרו Masoreten des Westens I, שני קטעים שכבר נתפרסמו כאנונימיים והכיר כי ליניי הם. עוד מצא קאהלי כמה קטעי־גניזה בקמברידג' (אוסף טיילור־שכטר) ובלנינגרד (אוסף אנטוֹנין), שאף הם הכילו קרובות ליניי, ובחלקם נתפרסמו אחרי כן בשנת 1929 על ידי תלמידו קובר. לפי רמזיו של בראדי, מצא דוידסון שוב שלוש מערכות חדשות של פיוטי יניי בתוך קטעי־הגניזה של בודליאנה ופירסם אותן בשנת 1928 בגנזי־שכטר (כרך ג'). בשנת 1933 פירסם זולאי בחוברת מיוחדת פיוטים ל”שמע ישראל" משל יניי. ועתה נתרכזה כל חקירת יניי בידי המכון לחקר השירה העברית. במשך שנים אסף המכון תצלומים של כתבי־יד שונים הנמצאים באספי־הגניזות המרוחקים המגיעים עד 9000 דפים ועל סמך העבודה הרבה הזאת התפרסמו פיוטי יניי על ידי מ' זולאי.

הספר נראה כפרי בשל, – אף כי זמן רב עבר עד שהגיע לגמר־בישולו. המחבר לא עשה את מלאכתו בחפזון – ומיותרים דברי־ההתנצלות שלו על הזמן שבו נעשתה מלאכתו. אמנם קדם לו לספר זה מחקר יניי מאז ימי שי“ר ועד דוידסון ועד חבריו ותלמידיו של פרופ' קאהלי (שהמחבר אף הוא נמנה עליהם) – מחקר שעליו אדבר להלן; אבל גם הוא עצמו עסק בכמה עבודות מחקר והכנה. בשנת 1933 פרסם את חוברתו: Zur Liturgie der babylonischen Juden, ובאותה שנה פירסם בעברית את פיוטי יניי ל”שמע ישראל"; אחר כך הופיע (ב“התקופה”, כרך כ"ח) מאמרו היפה בשם “רבם של הפייטנים” (קורות חקר יניי וערך פיוטיו) וכשנתיים לפני הופעת הספר פירסם, בתוך כרך ב' של ידיעות המכון לחקר השירה העברית את “מחקרי יניי” שלו, עבודה המשתרעת על קרוב למאתיים עמוד. מתוך כל זה נראה כאילו לן המחבר בעמקם של הדברים, שיקע עצמו בם על מנת לבדוק אותם בשרשיהם, ומתוך התעסקות מרובה בכתבי־היד ובתצלומיהם, מתוך שחי בכפיפה אחת עם שרידי הדורות ההם, למד לקרב ולהרחיק: את פיוטי יניי קירב ובירר מתוך יצירותיהם של אחרים; מה שנראה לו כמסופק אם משל יניי הוא – אך בספק קרוב לוודאי – הכניס במדור המסופקים, ומה שנתחזק בו הספק השמיט לגמרי. דומה כאילו נתבשם המחבר מריחם של אותם הימים ומתוך כך ניחן בחוש מיוחד והתחיל מרגיש אף מה שריח יניי נודף הימנו. וכדאי להביא בזה את דבריו של המחבר עצמו מתוך “מחקר יניי” (עמ' רל"ד):

"שאלת בעלים בספרות הפיוט יש שהיא חמורה מבכל שאר ענפי הספרות העברית. על חוק־ההשפעה השולט בכל יצירה ועל תופעת־החיקוי המצויה בכל מקום שסוג ספרותי נתחבב על הקהל, נוספו בפיוט מסיבות אחרות שגרמו לטשטוש תחומין בין יצירות־בעלים שונות. הפיוטים כמדרשים לא נולדו אלא לשעתם, ותפקידם להביא חידוש לבית־הכנסת ולפיכך תמורה וחליפין חלים בהם, ודור דור ומדרשיו, דור דור ופיוטיו, וכשם שבמדרש נתערבבו מאמרים שונים מתקופות שונות ומבעלים שונים, אף בפיוט כך, אלא בשעה שבמדרש נזהרו בדרך כלל לומר דבר בשם אומרו, לא נהגו זהירות זו בדברי־פיוט, מתוך שנועדו לבית־הכנסת, מתוך שתכונתם תפילה נעשו לקנין הכלל, ליצירה אנונימית, ונראה שהרגישו בזה הפיטנים והתחילו נותנים סימנים ביצירותיהם. לא רק השאיפה לחידושים הולידה ריבוי גוונים ביצירה האנונימית של הפיוט, אלא, ביודעים ובלא יודעים, גם חפצו של הפיטן להבליט את יצירותיו מבין אחרות בנות מינן. ולפיכך כל פיטן בעל שיעור קומה מחדש איזה דבר בצורת הפיוט וקובע לו שיטה מסויימת בשימושן של הצורות המקובלות.

“שתי בחינות טעונות תשומת־לב בבדיקת הפיוט הקדמון; האחת פסיכולוגית בלתי־מכוונת, המתגלה בלשון הפיוט וסגנונו בדרכי ההבעה, במדברים וניבים שנתחבבו על הפיטן ובקצב המיוחד לו; והשנייה – חיצונית ומכוונת מראש וגלומה בצורה האומנותית של הפיוט.”

והנה הצורה הספרותית והאמנותית שצר יניי בפיוטיו היא הקרובה. קרובה מהי? פירושה של המלה בארמית הוא חזן או שליח־ציבור וכנראה מתוך מה שלמדנו בירושלמי: “מי שעובר לפני התיבה אין אומרים לו עבור, אלא קרב, – כלומר עשה מלחמה עם השטן”. ואין הקרובה אלא נוסח של תפילת עמידה, שהיה החזן מנסח לו מדי פעם בפעם. אחרי כן, כשהתפילה נעשתה קבע ואסור היה לשנות מן המטבע שטבעו בה חכמים, התפתחה הקרובה והיתה למערכת־פיוטים המכוונת לתפילת־העמידה, ופרקיה היו נשלבים לתוך ברכות־התפילה (“ולפי טיב התפילה מבחינים בקרובה בין ‘קדושתא’ המכוונת לתפילה שאומרים בה ‘קדושה’, לבין ‘שבעתא’, המיועדת לתפילה שאין בה אמירת קדושה”¹).

ביצירותיו של יניי כבר הגיעה הקרובה לדרגת־התפתחות גבוהה ונחתמה בחותם אינדיבידואלי למדי, ועל פיו היא ניכרת. הנה, דרך משל, החלק החמישי שלה עשוי עשרה בתים כפולי־טור, לרוב בעלי ריתמוס משתנה וסדר אלף־בית מגיע בו עד י', ומטעמים אלו הוא נקרא כנראה “עשיריה”; וכעדותו של זולאי: “חיבה יתירה נודעה לעשיריותיו של יניי, שאפילו במקום שנצחו שאר פיוטיו יש שנשתמרו אלו בין פיוטי אחרים”. יניי רגיל לחתום את שמו בראשי תיבות בחלק השלישי של הקרובה, ובכך וודאי שהוא מייחדה.

האפיינית ביותר לכל יצירתו היא ההקבלה. דרך זו מרובה בפיוטיו עד אין שיעור, וכמעט בכל מקום שתפתח בו ששים לקראתך הטורים הצרים העומדים זה לעומת זה. ואף תכנם הוא בחינת “זה לעומת זה” והרי הם מתנגנים כאילו מאליהם, ומתוך עושר־ניביהם וקלות־חריזתם ניכר בהם כשרון פיוטי, כי יפה כוחו של יניי בשעשועי־לשון והוא משכיל להציג דבר והפוכו. והרי דוגמא מעניינת:

נֵרוֹת אֱדוֹם גָּבְרוּ וְלָהָבוּ נֵרוֹת צִיּוֹן דּוֹעֲכוּ וְכָבוּ

…

נֵרוֹת אֱדוֹם זָהֳרָם צָהוֹר נֵרוֹת צִיּוֹן חָשְׁכוּ מִשְּׁחוֹר

(עמ' קפט)²

ובמקום אחר:

מִתּוֹךְ אֲפֵלָה אוֹרָה…

…

וּמִתּוֹךְ נִצּוּי רִצּוּי…

…

וּמִתּוֹךְ תְּאָלָה תְּעָלָה.

(עמ' קמא)

וכן הוא מקביל תקופת העליה לתקופת החורבן:

בִּימֵי מֹשֶׁה גְּאוּלִים נִגְאָלוּ וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ גְּעוּלִים גָּלוּ

(עמ' רצה)

שורות אלו מזכירות לי את משלי שטינברג הנודעים ומשקראתי את החרוז

אֶרֶץ אֲשֶׁר נֶאֱנָשָׁה / בִּשְׁנֵי מַבּוּלִים נֶעֱנָשָׁה

(עמ' י)

עלתה לפני שוב דמותו של הפיטן הממשל בן המאה הי"ט.

אחד הסימנים המובהקים של יניי הוא חיבתו היתירה ללשון נופל על לשון, הנה באהבתו את העניים הוא מנחמם כי אלהים הוא

תֹּומֵךְ מָכִים… / עוֹנֶה לַעֲנִיִּים / אָב לְאֶבְיוֹנִים/ מַדִלֶה דַלִּים / מְסוֹכֵךְ מִסְכֵּנִים… / תְּלוּי רֹאשׁ לָרָשִׁים (עמ' קעב).

ומשהוא דורש במעשה הסוטה הריהו אומר:

"וְכַאֲשֶׁר כִּזְּבָה בִּיצִירַת יוֹצֵר / יַשְׁקָהּ מְאָרְרִים בִּכְלִי יוֹצֵר (עמ' קפא).

עתים הוא חורז בשורש המשמש בדו־לשונות: עֶרֶב, עָרַב, עָרָב, עָרֵב:

מַה יָּפִים מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים / בְּמַרְאָם נָאִים בְּקוֹלָם עֲרֵבִיִם

בְּיִחוּדָם אֵלֶּה לְאֵלֶּה עָרִיבִים / וְעִם שֹׁונִים לֹא מִתְעָרְבִים

(עמ' רמ)

ועתים הוא חורז שוב בתיבה שלימה, כאילו רצה למצות את כל הניתן להאמר בתיבה זו:

גָּעָה מַה תִּתֵּן לִי / וְיֵשׁ לִי וְאֵין לִי //

מוֹלִיד יֵשׁ לִי / וְיֶלֶד אֵין לִי

(עמ' כו)

והדוגמאות רבות ביותר והגוונים והסוגים של לשון נופל על לשון אף הם מרובים ושונים. ולענין זה הקדיש מ' א' ז’ק פרק יפה במאמרו “פיוט ושירה” שבספרו “בין השלבים”.

נוסף לכך מצטיין יניי באליטרציות שהן כעין מלאכת־מחשבת שהאומנות והאמנות נשתלבו במעשה־יצירתן. על דור־הפלגה הוא שר:

אֲחָדִים אֲחוּדִים אִמְרָה אַחַת אֱוִילֵי אֲדָמָה בִּזּוּ.

בִּזּוּ בְּבוֹחֵן בִּטּוּיָם בְּאָמְרָם בְּנוֹת בִּירָה גְבוֹהָה

גְּבוֹהָה גִבְּרוּ גָרֵי גַיְא גִּדּוּפֵי גַאֲוָה דִבֵּרוּ

דִּבֵּרוּ דָהָרוּ דָאוּ דְרוֹךְ דְּרוֹס דְּרִיסַת הַשָּׁמָיִם

(עמ' יד)

הרי כאן אליטרציה משושה וכל טור פותח במה שסיים קודמו, ויש גם בניינים מסובכים יותר כעין אליטרציה אלפביתית כפולת־שבעה וכל טור פותח במלה “אלה” ומסיים במלת “יי”;

אֵלֶּה אֲחֻזַּת אֶתְנַן אֵיתָנֵי אוֹמֶן אוֹתֵת אֶגֶד אִשֶּׁה לַיְיָ

אֵלֶּה בִנְיַן בֵּרוּר בָּאֵי בְרִית בָּאֵר בָּם בָּחַר יְיָ (עמ' רסד)

אנו, אשר זמן מרובה מפסיק בינינו ובין יניי, אמנם נתקלים כאן בחידה סתומה, אך דווקא פיוטים מסוג זה כוחם יפה לחשוף לנו במידה יתירה מכמני לשונו של הפייטן וככל שתכבד הצורה האמנותית על הפיטן כן תגדל התאמצותו להתגבר עליה ומתוך כך הוא מערה לפנינו את אוצר־לשונו עד תומו.

יניי השתמש הרבה גם באקרוסטיכון, והוא חידש גם בנוי הפיוט הזה, ואף בכך הוא ניכר.

והנה מתוך בדיקה מדוקדקת של הפיוטים לאורם של כל הסימנים הללו צמח האוצר הזה אשר לפנינו, הנושא שם כל כך צנוע: “פיוטי יניי”.

אך מי הוא יניי זה? מתי חי ומה מקומו? שאלה זו בניסוח אחר במקצת שאל שי"ר לפני מאה ועשר שנים, ועדיין לא ניתנה לה תשובה מספקת, רוב החוקרים מתחבטים בה מאז ועדיין הסתום מרובה על המפורש.

וזו לשונו של שי“ר³: “אלעזר ברבי יעקב קליר מקרית ספר… הוא הקדמון בפייטנים בעל קרובות, אשר נשמרו חבוריהם בידינו, אף על פי שהיה עוד פיטן אחד קודם לו שחבר קרובות לכל שבתות־השנה, הנה לא נשאר זכר מהם אצלנו…” ובהערה על אותו פיטן אנונימי שקדם לקליר הוא מוסיף: “(19) ז”ל שבלי הלקט י”א: ורבינו גרשום השיב בשם רב נטרונאי גאון ז“ל, שאומר פיוטים באבות ובגבורות וכו‘, וגם יש לנו ללמוד מהפייטנים הראשונים שהיו חכמים גדולים, הרי ר’ יניי, שהיה מן החכמים הראשונים ופייט קרובות לכל סדר וסדר של כל השנה וגם ר' אלעזר הקליר היה מן החכמים הראשונים ופייט קרובות לכל הרגלים והזכיר באבות ובגבורות דברי־אגדה ועניינים הרבה”. עד כאן לשונו. מכאן נראה ברור שר' יניי היה פייטן שקדם לקליר, אך מי הוא ר' יניי זה ואיפה נזכר עוד?

כעבור כמה שנים, בתקצ“ג, גלה צונץ לשי”ר דברים הנוגעים ליניי, ושהוא מצאם בכתב־יד ועל כך כותב שי“ר⁴: “ועלינו לתת תודה רבה בזה להחכם הגדול ד”ר צונץ, כי הוא מצא בפיוט יוצרות כתב־יד אצל קרובות לשבת הגדול מאמר אשר הוא כפי הנראה מר' אפרים מבונא (הנודע ג"כ למספר המעשה של ר' אמנון בעל ונתנה תוקף). וז”ל: ‘אני פטרי רחמתים’ יאמר העולם שהוא יסוד ר' יניי, רבו של ר' אלעזר בן קליר, אבל בכל ארץ לומברדיה אין אומרים אותו, כי אומרים שנתקנא בר' אלעזר תלמידו והטיל לו עקרב במנעלו והרגו, יסלח הד' לכל האומרין עליו אם לא כן היה“. ולאחר שהוא דוחה “דבת־הבל כזו אשר מעיינה הנרפש נראה בעליל” הוא ממשיך: “והנה פיוט ‘אוני פטרי רחמתים’ לשבת הגדול אשר הוא שם במחזור בכ”י, מצאתי גם בדפוס בשני ספרים… וכבר מצא החכם צונץ חתימתו אחרי ברכת ‘מחיה מתים’ בראשי־החרוזים, ישמע, נפרעת, ירדו, ישר, והוא אם כן יניי ולא ינאי, וכל הפיוט כולו בא”ב ובחרוזים שוי הברות עפ“י פיוטי קליר רק בלתי כבד כ”כ".

באותם המקורות עצמם דן גם שד“ל במבוא למחזור כמנהג בני רומא, שהופיע בשנת תרכ”א. מתוך מיעוט החומר לא השכילו למצות מהודעתו של רבינו גרשום מה שניתן למיצוי. שניהם קבעו מקומו של יניי כמורו של הקליר שלא בא“י; שי”ר הושיבו בדרום איטליה ושד“ל, שהיה יפה־הרוח, קובע כי הפיוט “אז רוב נסים הפלאת בלילה” הוא, בלא ספק, חלק מהקדושה לשבת הגדול, שחתום בה יניי, היינו “אוני פטרי רחמתים”, ואת רמזו של שי”ר, כי סגנונו של יניי “בלתי כבד כ”כ" כשל הקליר מרחיב שד“ל כך: “הפיטן יניי לא היה רודף הרבה אחר המילות החמורות ורוב המלות הקשות הנמצאות בקרובות לשבת הגדול אינן אלא לדוחק החרוז והא”ב… אך על הרוב לשונו מובן ויפה… והוא משתמש בכנויים שיריים נכונים ומובנים”. ומפליא הדבר, כי גם היום, כשידועה לנו לא קרובה מקוטעת אחת משל יניי, נוכל לסמוך שתי ידינו על דברים אלו.

לנדסהוט הביא את דבריו של רבינו גרשום במלואם, אך גם הוא לא חידש מאומה, ורק צונץ, כנראה, עמד על העובדה כי ריח ארץ ישראל נודף מתוך פיוטיו של יניי; והרכבי, שדבריו ביחס ליניי מוצקים ועומדים איתן עד היום, הוכיח זאת בעליל ובראיות ברורות בחלק ה' של “זכרון לראשונים גם לאחרונים” (מספר האגרון) הוא אומר כך: “וזה לי כמה שנים שמצאתי כי בן דורו של רס”ג הקראי אבי יוסף יעקב אלקרקסאני בספרו כתאב אלאנואר (ספר המאורות) הביא מקום אחד שבו הזכיר חכם רבן (ולפי דעתי הוא הוא הרס"ג) את יניי ביחד עם אלעזר ופינחס, ואביא פה את השייך לכאן והוא מוכיח הקראי אודות התפלה שלפי דברי ענן היא צריכה להיות רק ממזמורי תהלים ואלה הם דבריו“… וראייה אחרת מהכתוב במקהלות ברכו אלוהים ד' ממקור ישראל כוון בזה לחכמי ישראל אשר חברו והוציאו לאור תשבחות ותהילות רבות לד' כמו ינאי ואלעזר ופינחס, וזולתם”. ואמנם בהקדמה לספר האגרון (בהוצאת הרכבי, עמ' נ') מצאנו מפי רס"ג: “כי אוכל להביא עליו עדות מדברי המשוררים הקדמונים יוסי בן יוסי וינאי ואלעזר ויהושע ופינחס”.

הנה נראה מדברי ר' סעדיה כי אף בשביל הקדמונים היה יניי בבחינת קדמון. ועוד ראייה נמצא לקדמותו בדברי אלקרקסאני; באותו ספר, במקום אחר, הוא כותב על ענן, שהיה בקי במאמרי הרבנים: “ולא מצאנו בו דבר מה שלא ידעו את מקורו בדברי הרבנים רק במה שחלק בין הזרע הנזרע אצל ישראל ובין הנזרע אצל הנכרים ולא ידעו איפה לקח זאת עד כי מצאוהו בחזנות ינאי”. ועוד קטע מדברי אלקרקסאני, שאף אותו מביא הרכבי (בדיני בכור פטר רחם): “אולם ענן אמר בזה מה שספרנו ממנה בראש החיבור, והוא מה שלקח מן חזנות ינאי, והוא, כי אחד משניהם הוא מה שאמו נתעברה אצל נכרים וילדתו אצלך”.

ואף על פי שעצם עדותו של הקראי מפוקפקת מאוד, מכל מקום אנו למדים מדבריו שבזמנו חשבו שיניי קדם בהרבה לענן, שחי במאה השמינית. ואמנם יש עוד עדויות לכך, אך כל אלו אינן מעלות ואינן מורידות ואין בהן כדי לקבוע זמנו בדיוק. רוב החוקרים קבעו את זמנו של יניי בתחילת המאה השביעית (כדעת בראדי).

כמו כן הסכימו כולם כי יניי ארץ־ישראלי היה. בכך הכיר הרכבי, ומעניינות הוכחותיו. ראשית הוא אומר, כי עצם השם יניי ארץ־ישראלי הוא, ואם מצאנו כדוגמתו גם בחוץ־לארץ (בקפודקיא, דרך משל) הרי הוא הוא האדם הארץ־ישראלי שגלה לשם; והשנית: כתיבת השם בשני י', שהיא דרך כתיבת השמות בירושלמי (במקום ינאי) אף היא מוכיחה.

אך הראיה היותר ניצחת למקורו הארץ־ישראלי של יניי היא עדותו של ר' גרשום, כי יניי פייט קרובות לכל סדר וסדר. דבר זה לא הבינו החוקרים עד אשר בא דוידסון, סדר בניגוד לפרשה, הרי שהמדובר כאן במחזור השלשי של קריאת־התורה והוא הארץ־ישראלי (בניגוד לבבלי השנתי). אך משהובן דבר זה, הועמדנו בפני אחד הפלאים הגדולים ביותר: כיצד נשתכח פייטן זה, שחיבר בוודאי למעלה ממאה וחמישים קרובות לשבתות שלש־השנים?! דוידסון עצמו הסביר את העניין בכך, שהנה יניי נדחה, מתוך שדבריו היו רצופים הלכה יתר על המידה, בה בשעה שלב־העם הלך אחר האגדה; והשנית: עובדת המחזור השלשי היא היא הנותנת שישתכחו דבריו. כי מתוך שנתקבל המחזור השנתי בכל תפוצות הגולה שוב לא התאימו לו פיוטיו של יניי והאחרים דחקו את רגליהם. אלא בה בשעה שדיודסון אמר את הדברים האלה עוד היה החומר מצומצם ואי אפשר היה להוציא מתוכו את גרעינה של האמת, מה שאין כן היום, כשאנו רואים בדברי יניי, כי האגדה מרובה מן ההלכה, ואם גם דחק המחזור השנתי את רגליו של המחזור השלשי לא נדחק יניי אלא שדבריו התאימו לסדר החדש, ויש מהם שנשתלבו גם בדברי אחרים. ובזה עוצם עבודתו של זולאי. הוא הצליח לקבץ נידחים אלה. עכשיו, כשהפיוטים עצמם נתונים לפנינו בוודאי שנצטרך להפוך בהם ולהפוך בהם כדי לשמוע מצקון־לחשם את דברי האמת. הנה, למשל, שורות אלו:

וּמְשׁוּלַת חֲזִיר מְכַרְסֶמֶת בָּנוּ // אוֹכֶלֶת כֹּחֵינוּ וּמַדֶּקֶת עֲמָלֵינוּ

רוֹפֶסֶת עָלֵינוּ וְרוֹמֶסֶת גְּבוּלֵינוּ…

(עמ' שלו)

כלום אין שורות אלו משל המחבר מעידות עליו כמאה עדים כי הוא חי בתקופת ביצנץ ובארץ ישראל דוקא? אמנם עדיין לא נדע מהו הזמן המדוייק שבו חי ופעל יניי – ודומה כי דבר זה יישאר חידה סתומה עוד למשך ימים רבים. אבל יש הרגשה, כי אנו מתקרבים אל האמת. עובדה היא, כי המושלמים לא הוזכרו בכל הפיוטים המרובים, והרי שיש להקדים זמנו של המחבר לשנת 636. גם זולאי וגם ליברמן מנסים לעמוד על זמנו של המחבר מתוך רמזים שונים שבדבריו, אך כדי להוציא מדעת זולאי כבר כתב פרופ' קליין את מחקרו הקטן: “לשיטת חקר הפיוטים הקדמונים לשם ידיעות היסטוריות”, והוא מסכם כך: “עלינו לומר שבדרך כלל אין להשתמש ברמזי הפייטנים הקדמונים לצרכי מחקרים היסטוריים, אלא קודם כל יש לגלות את היסוד המדרשי שבדבריהם, ומכל שכן שאין לקבוע את ימי הפייטן על פי רמזים ואף בקשר עם ידיעות ידועות ממקום אחר, כי הרמזים הם כלליים יותר מדי והפייטן בפיוטו לא בן־דורו הוא, אלא הוא חי בעולמם של בעלי־האגדה, שקדמו לו מאות שנים אחדות”. ואולם הנפש היפה סולדת מניסוח מעין זה. אין ספק שהפיטן בן־זמנו הוא ובן־דורו, ואם הוא גם תולה עצמו באילן גדול בדברי־המדרש הרי הוא לוקח את הקרוב לרוחו, את המתאים לו ביותר או מה שיכול לשמש גם מסגרת יפה לזמנו.

הנה כי כן חקר יניי הוא עדיין בחינת קרקע בתולה ועד בקעה רחבה לחוקרים להתגדר בה; ובעצם רק עכשיו התחיל החקר. שכן שוב אין צורך להעלות את הדברים בסברה בלבד, אלא אפשר להזינם ולפרנסם במאמרי הפייטן עצמו.

ויצויין לשבח הנסיון שכבר נעשה. הנה, למשל, המדרש האסתיטי הנאה של מ' א' ז’ק, שהוא מסיימו כך: “כללו של דבר: פיוטי יניי הם אוצר בלום וכל מקום שאתה פותחו מבצבץ הרגש ומנצנץ הרעיון, הצורה מאירה והלשון אומרת שירה” (“בין השלבים”, עמ' קפד). והרי מחקרו של שאול ליברמן, בענין מקורותיו של יניי מתוך התלמוד והמדרשים, ואלה דבריו: “אחרי כל הדוגמאות שהצענו מקודם מיותר הוא לדבר על ערכו של ר' יניי בשביל הספרות התלמודית, ולא נגזים אם נאמר, שאין לך פיוט שאין ללמוד ממנו איזה דבר באגדה, בהלכה, בגירסא, בפירוש ובתולדותיהם”. ויעקב כנעני אף הוא נשאר נאמן לאהבת־נעוריו והוא מוסיף וחוקר את השפעתם הלשונית של הפייטנים הקדומים על משוררי ספרד.

אכן החל חקר יניי!