צוֹחֵק אֲנִי 🔗
ולמה לא?
אם גם הפעם הצליח המן, הן בכל זאת יודע אני כי הוכן כבר העץ לו ולעשרת בניו ולכל הצוררים והצרים…
ולמה לא?
אם גם מפוזרים ומפורדים אנו, הן בכל זאת יודע אני כי יש מרדכי המזעיק ומקהיל על סביבו את העם, את שארית־הפליטה, ויכו באויב מבלי השאר איש ממנו…
ולמה לא?
כי הלא מפכה בנו מעיין־חיים, אשר יעלה מתוכנו כוחות נסתרים –
ועוד נכון לנו פורים אשר טרם היה כמותו…
1944.
הָאֶחָד 🔗
הרעימו רעמים והבריקו ברקים. זעו מוסדות־תבל בעת מתן־תורה וגם חרדו:
גילוי – גילוי האחד!
לא אש ומים, לא אויר ועפר יסודות־עולם הם, כי אם יסוד אחד – יוצר אחד: חוק אחד ורצון אחד.
וגם בנו יש חוק אחד ורצון אחד, אך לא נגלה לנו אם החוק שולט ברצון או הרצון בחוק. ותוהים הפילוסופים, אך אנשי המַעשׂ ידעו:
שולט האחד!
אם אחד הם הרצונות ואחדות בהם – שולטים הם בחוק, כי ביום הזה חברו כל כוחות־העולם ובקול אדיר ואחד יקראו:
אחד!
בַּיָּמִים הָהֵם וּבַזְּמַן הַזֶּה 🔗
משנות־ילדותי אזכור שני חגי־שמחה: פורים ושמחת־תורה.
אזכור: באחד הימים הראשונים של חול־המועד סוכות היה מתאסף הקהל בבית־הכנסת ועורך שמחה. בזכרוני השתמרה תמונת העיגול הרוקד וקופץ ושר “וטהר לבנו”. וגברו הרעש והסער בריקוד בשמחת־תורה. – ולו היית שואל את פי אחד השמחים: מה טעם? היה עונה לו בקיצור נמרץ: מצוה היא לשמוח! אך למעשה טעם אחר היה לשמחה, והוא – הרצון להתלכד.
שני דברים הם המלכדים חברה: צער רב ושמחה רבה. אחרי ההתלכדות של יום־כיפור, שהיה למעשה חג הצמאון לגאולה, באה ההתלכדות של שמחה; אלא שהתלכדות זו היתה ממשית רק כלפי חוץ, ואילו כלפי פנים – ריב ומדון בקהילה ובמשפחה… ובעלותנו לָאָרץ היה מקום לחשוב כי בתוך מחנה אחד זה של בונים נגיע סוף סוף לליכוד, ולא כן!
הבה נחפש לנו מוצא בשמחה – לא בשמחה של התפרקות, אלא בשמחת היצירה, בשמחת היש. הן למרות הכל ועל אף הכל חיים וןקיימים אנחנו; למרות הכל ועל אף הכל נמשיך במאמצינו בבנין ובהעפלה ונשמח כשם ששמחו אבותינו – על כי יהודים אנחנו!
חֲנֻכָּה1 🔗
לפני אלפים שנה ויותר קרה הדבר. האם לא הניחום לחיות בשלוה? להפך. היה רצון לשפר את חייהם; היה רצון לתת לילדיהם גוף בריא; היה רצון לפתוח להם בתי ספר, בהם יוכלו ללמוד את אמנות השיר והריקוד, שירה ומדע כאחד. רק אחת דרשו מהם – לבל יהדרו ויכבדו את הדור הישן, כי יתנערו מן המסורת שלהם, כי יתכחשו לאבותיהם ולאבות־אבותיהם, כי הנוער הוא העולם, כי לו העולם ולשמו הוא קיים, ולמה ישקיע ראשו בראשית ובאחרית? ראה חיים היום ואל תחמיץ את השעה! – כזו היתה תפיסת העולם היווני. אך לעומתם עמדו קשי־עורף, שרצו דוקא להחזיר מבט לראשית ולהשקיף לאחרית, שרצו דוקא להדר פני אבותיהם, הטוענים כי אל אחד בעולם ורוחו בכל, החובקים תבל ומלואה במבטם ואין איש רואה את עצמו בלבד במרכזו של עולם זה. הנקל להבין, איפוא, באיזה כוח יכלו מעטים אלה לעמוד בפני רבים…
חנה ושבעת בניה בחרו במוות תחת התכחשות לאמתם. אבל במותם חיים הם זה למעלה מאלפיים שנה במותם החיו את העם.
ושנה־שנה בא חג החנוכה ומטפח על פנינו: הידעתם אתם להיגאל?! קשה היה לכם להעלים עין מברק־הזהב, מהדר־החיים, וכן שקעתם ביון־המצולה זה אלפיים שנה. מה חג אני לכם?! בושו והכלמו… – כה ידבר אלינו חג החנוכה.
ויש רצון לענות לעומתו: אתה האחרון. עד השנה הבאה גאל נגאל את עצמנו. בשארית כוחותינו נקום ונתעלה ונביא גאולה לעצמנו…
-
מכתב באידיש לחברי ההכשרה בגילינגן. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.