יום רביעי, ט' בכסלו תש"ז (1.1.47)
חיפושים מקיפים נערכו היום בכל רחבי תל-אביב כתגובה על הלקאות אנשי צבא בידי אצ"ל. לפנות-ערב נודע, כי יצא פסק-דין של מוות על גרונר הנאשם בהתקפה על משטרת רמת-גן. משנודע לי על כך הרגשתי, כי רגש שׂנאה איום עומד להתפרץ בקרבי…
יום שני, ו' בשבט, תש"ז (27.1.47)
– – – – התקדמותי בעבודה משׂבּיעה רצון. הגעתי כבר לשיא של ששים שורות לשעה (חמשה וחצי מרובעים) וזה לאחר חדשיים של עבודה. סדָר ממדרגה א' צריך להגיע למאה שורות לשעה. כמדומני, שלאחר חצי שנה נוספת אגיע גם לשיא זה. אולם על אף העתיד האידיאלי אין ברצוני לבחור אותו כמקצוע קבוע מכיון שמקצוע זה1 מזיק מאד לבריאוּת. עלי לחכות עוד חדשיים עד שאקבל משכורת ובדעתי להירשם לקוּרס השתלמות ברדיו טכניקה (מקצועי הקודם), שיימשך למעלה משנה… כמדומני שאתקל בהתנגדות גדולה מצד אבא. אולם לא אזניח את מקצועי הנוכחי עד אשר אשיב לאבא במלואו כל מה שאני חייב לו ואף אעזור לו בכל האמצעים שבידי לחסל את חנות המכולת ולפתוח עסק אחר יותר קל בשבילו ובשביל אמא. לאחר שאמלא חובתי זאת רצוני לאסוף לי מעט כסף, אף כי לא החלטתי בכלל אם אשתקע בעיר.
יום ראשון, י“ט בשבט, תש”ז (9.2.47)
– – – – ביום הששי נודע על דבר הקמת שלוש נקודות חדשות בנגב. כשאני קורא בעתון ידיעות כאלו נרעדים בקרבי מיתרים עדינים ומלבי פורצת זעקה נוראה. כמה הייתי רוצה להיות בין אנשי הנקודות הללו! רוצה אני בחיים חדשים, בחיים אשר בהם אקריב את כל מרצי הרב למען אידיאל התיישבותי-לאומי. רוצה אני בחברה בעלת האידיאל, אך רוצה אני גם בחברה אינטימית. מאסתי בחיי-העיר, חיי “בּיזנס” והוללות, חיי-רקבון. על אף הכל איני יכול לעזוב את העיר: א) כי לא פרעתי את חובי לאבא. ב) כי איני יכול להפסיק את למודי באמצע; זה יהיה חטא מצדי…
אולם מי חכם וידע עד אז ובכלל מה ילד יום?
יום ב', י“ח באדר, תש”ז (10.3.47)
לפני שבוע, בשבת, הותקף מועדון-הקצינים בירושלים. כתוצאה הוטל עוצר על ירושלים, תל-אביב ובנותיה. לאחר העוצר הוכרז “מצב צבאי”… תל-אביב והסביבה מגוּדרות בגדר-תיל דוקרני. “הם” כולאים אותנו בתוך גיטו, אולם מזימתם תוּפר. אותנו, בני הדור הצעיר, שלא טעמנו טעם עבדוּת, אי-אפשר לכלוא בגיטו. מלחמתנו בכל השטחים תימשך עד כי נשיג את מבוקשנו.
בי"א באדר מלאה שנה ליום עלית פּלוגתנו לביריה. יום זה לא יישכח מלבי – כשטיפּסנוּ על ההר בגובה של תשע מאות מטר כדי לכבוש את הנקודה מיד כוחות הדיכוי, תחת מטר עז ועל אדמת-בוץ. צעדנוּ כשאנוּ תומכים איש ברעהוּ. הנסיעה המייגעת (במשך שתים-עשרה שעה על גבי אוטו-משׂא) והתנאים הנוראים (שבעים וחמשה איש הצטופפנו באוטו אחד!) לא ריפוּ את ידינו, ולאחר כיבוש הנוקדה עלינו לתל-חי.
במוצאי-שבת התחוללו קרבות-רחוב עזים בתל-אביב… אותה שעה הייתי ברחוב ביחד עם אבא ואמא… ברחוב הרצל כיבדני אוטו משורין במנה הגונה של צרורות-כדורים. הספקתי לקפוץ מאחורי קיר שנשאר ממקלט ישן שלא פורק, וכך ניצלתי ממוות בטוח. אבא ואמא הגיעו כעבור זמן מה בריאים ושלמים.
היום בי“ח באדר, מלאו לי י”ז שנה. “נדנדתי” מעט לאבא שיקנה לי אופנים: “מצרך חיוני” בשבילי. אבא סירב, מפני שכבר שברתי את ידי שלוש פעמים ואין ברצונו לשלם לרופא בפעם הבאה!… כדי לפייסני הפתיעני במתנה נאה: כל כתבי אחד-העם בכרך אחד ובהידור רב…
יום ג', כ“ה בניסן, תש”ז (15.4.47)
– – – – בזמן האחרון התחלתי לעיין ביומנה של חנה סנש הי"ד… וביומנה זה היא מעלה את כל בעיותיה ולבטיה בגילוי-לב. אולם יש דברים שבשעה שאני קוראם לא הייתי מסכים לדעתה. היא אומרת, כי עם ישראל הוא חולני. זאת היא מסיקה מן הפּילוּג והמפלגתיוּת. כל ההיסטוריה היהודית מבוססת על מפלגתיוּת. בזמנים הקדומים: מעמד הכוהנים, הלוויים וישראל; ובהווה – הציונוּת הרוחנית והציונות המדינית. ואם נסתכל בהיסטוריה היהוּדית, נראה שלא קרה שמפלגתיות תגרום לידי פילוג. בימים אלה (ובייחוּד בימי בחירות) אנו עדים לניגוּדים בין מפלגוֹת שונות. ניגודים אלה אינם כּלל וכלל מסוכנים, כי המטרה של כל המפלגות היא משותפת – מהקיצונים ועד למתונים – וכל המחלוקת היא: באיזו דרך יש ללכת כדי להגיע למטרה המשותפת?… אולם ישנו גם הגורם הפוליטי. וגם לזה יש פתרון. הבחירות (אנו מדברים בבחירות ישרות) עלולות לקבוע את ההשקפות בהן בוחר העם… לנו אין מדינה, משטרה וצבא. ובמצבנו כיום עם כל הניגודים שבין המפלגות אין לנו להתבייש בעצמנו, במשמעת הפנימית שלנו.
יום ד', כ“ו בניסן, תש”ז (16.4.47)
אתמול לפנות בוקר הוצאו להורג ארבעה צעירים עברים: דוב גרונר, והשלושה שנתפּסו בליל ההלקאות הי"ד… ההודעה היתה כמהלומה. אנחה כבדה התפּרצה מפּי אמא. במשך מחצית-שעה לא יכולתי לפצות את פי. כמדומני שבאותה רגע נרצח מצפוני. הפכתי לחיה רעה, טורפת; כמדומני שהייתי יכול לשפוך בנזין על ראשיהם של האשמים בּרצח ולהציתם במו ידי ולהינות הנאה סדיסטית, ליהנות בלי גבול, לחייך ולצחוק כמטורף. ארבעה צעירים עברים נרצחו במולדת; הרצח היה חוּקי, אבל יותר משפגע בזכאים הרי פגע בלב כל יהודי ציוני! מעשה זה מוריד את המסכה מעל פני הג’נטלמנים של 1947: חיות סדיסטיות בצורת אדם! על מזבח האינטרסים של האימפריה המשעבדת, שדינה וסופה להימחק מן ההיסטוריה של האנושות, הקריבו ששה מיליונים יהודים ועוד הם עומדים לכלות את שארית הפּליטה בארצות אירופה ומתנכלים גם לשארית אשר בארץ!
אולם מזימתם זו תוּפר! הנוער העברי עומד הכן! ארץ-ישראל לא תיהפך למַידַנק! לא נירתע מפּני קרבנות, אף כי איננו רוצים בכך. הבונים מולדת אינם פוחדים ממוות. חוּשלנוּ בכוּר-היסוּרים של עם ישראל. לא ניסוג!!
יום שני, א' באייר, תש"ז (21.4.47).
מהומות פרצו במחנות-המעפילים בקפריסין עקב צמצום במיכסות-העליה…פסק דין המוות על פינשטין ובראזני אוּשר על ידי מפקד-הצבא. בשבוע שעבר נתפסה אנית-מעפילים בשם “תיאודור הרצל” שהסיעה מאתיים ששים וארבעה עולים. לאחר מאבק של שלוש שעות שבו השתמשו “כוחות-הבטחון” בנשק אוטומטי ורצחו שלושה אנשים – התגברו על האניה, ולאחר כמה ימים גירשו את המעפילים לקפריסין…
המצב הפּנימי חמוּר מאד. שנאה עזה מכרסמת את לבי עקב המאורעות בקפריסין ובארץ. מימי לא שנאתי כמו בימים אלה. אני נשרף באש הזעם והכאב העצור. איני יכול להסיח דעתי מהמאורעות האחרונים אף לרגע. איני יכול לשכוח ואף לא אשכח…
יום רביעי, י“ז תש”ז (1.5.47).
– – – – בשבוע שעבר נפתח מושב או“ם כדי לדון בשאלת ארץ-ישראל. ככל שמעמיק “הדיון” מתגלה השקר בהצהרת ידידינו, כביכול… אין לנו על מי לסמוך אלא על עצמנו. אם אין אני לי מי לי?… בתקופה שלפני הבחירות לנשיאוּת היה עלינו ליצור בוושינגטון פעילות פוליטית מוגברת, שתתן את אותותיה בארץ-ישראל, אולם הצהרותיה של אמריקה באו”ם הראו, כי נשענו על קנה רצוץ…
ביום א' ערך אצ"ל התקפה על כלא עכו… אם כי הפּעולה היתה נועזת ובוּצעה בהצלחה, הרי יש להצטער על מספּר-האבדות הגדול. אנחנו עם למוּד יסוּרים ומי כמונו יודע כי בעד חופש משלמים בדם (אם כי אין לעשות זאת בדרך בלתי אחראית ומבלי לראות את החסרון שבדבר כדרך שעשה זאת אצ"ל)…
ג' בתשרי, תש"ח
אנו עומדים בראשית שנה חדשה ומי יודע מה צפוּי לנו במשך שנה זו. מפי הכל נשמעת ברכת חג שמח ולשנה הבאה בירושלים.
ירושלים? – איזו ירושלים? ירושלים העברית-הערבית? ואולי בכלל בלי ירושלים? כל זה תלוי בנו וברצוננו. ועדת האומות המאוחדות לעניני ארץ-ישראל קבעה את החלוקה כפתרון סופי… וירושלים תוכרז כאיזור בינלאומי…
ירושלים עיר-הקודש! הבירה הנצחית של עם ישראל בכל תפוצותיו ובכל הזמנים! עליה דורשים הם שנוותר! ויש המסכימים לכך!… אולם אותם האומללים, המעדיפים את האינטרס המפלגתי על הלאומי, קרצי-ראות הם ושמחתם זו לא תארך הרבה. כדי להביא רווחה זמנית לעם, אסור לוותר על חלק-הארי של ארץ-ישראל לדורות… אסור ליצור תחליף לארץ-ישראל או להביא רווחה זמנית על ידי ויתור על מרבית ארץ-ישראל ועל ירושלים, על אותה ירושלים שהיהודים נשבעו “אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני” – אותה ירושלים רוצים אחדים מאתנו לשכוח…
יום ב‘, ו’ בחשון, תש"ח (20.10.47).
…מאחורי הקלעים מתנהלת פּעולה קדחתנית של שליחי ממשלת-הלייבור, כדי לעורר מהומות-דמים בארץ ולהניע את הארצות הערביות השכנות לשלוח את צבאותיהם למלחמה על הציונים. מטרת פינוי הבריטים בארץ היא – לאפשר לארצות השכנות לפלוש לארץ, ואמנם מתקבלות פּה ושם ידיעות על ריכוז צבאות בגבולות… אך בכל זאת יש להטיל ספק בכושר פּעולתם של הצבאות הערבים, עם כל הציוד הכבד וההדרכה הניתנים להם על ידי הבריטים…
בחיי הפּרטיים לא חלו תמורות. מצבי כיום אינו מעודד ביותר. חברה – יש! סיפור בחברה – אין! והסיבה היא פשוטה: חברה בעיר, שאינה קיימת על בסיס של איזה אידיאל, משמשת רק לבלוי-זמן, כלומר ל“הריגת-זמן”. אם יעיין מי-שהוא במה שכתבתי, הרי ישאל מיד: וכי אינך יכול למצוא לך חברה הקיימת על בסיס האידיאל? – לא! האידיאל הוא חלוצי-לאומי בכל השטחים. התנועות הרבות- כל אחת מהן מפרשת אידיאל זה באופן שונה. וקיימת עוד סיבה, והיא – הדתיוּת. אודה על האמת, אינני מבין את המלה ואת הפּירושים שנותנים לה, אולם אני יודע שהתחנכתי על ברכי המסורת ובשבילי היהדוּת היא לאום. קשה לי לראות בשוויון נפש את הזלזול הגמור במסורת…
תנועוּת אלה, עם כל החלוּציוּת שבהן, אין מקומי בתוכן. וגם עם התנועות הדתיות אינני מזדהה לגמרי. דיי אם אזכיר את הסכמתן של התנועות הדתיות לוותר על ירושלים. שוב אין לי כיום תכנית ממשית לשינוי המצב. דבר זה כרוך בכמה גורמים: א) גמירת הלימודים (כלומר עוד שנתיים); ב) המצב הפּוליטי; וג) פתרון סופי לשאלת המקצוע.
אולם מתנחם אני בזה, שצורת-חיי תשתנה במשך השנה או השנתיים הבאות. על כך כבר החלטתי…
-
לינוטיפ: מסדרת–דפוּס חשמלית. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.