שבט, תש"ו.

והנה בא היום, בו הפך הדבר למציאות – דבר זה, אשר היה עד עתה בעינינו בבחינת אגדה רחוקה. ההדים על הנגב הרחוק, שאזננו קלטה עד עתה, הזדהו עם ההרגשה המוחשית.

רב הוא אור הימים הספורים האלה, ששהינו כאן, כי אושר רב היה אצור בתוכם, אושר אשר, בטוחני, יעשיר את נפשנו לימים רבים. ימים אלה התנשאו כחג על פני מישור ימי-החולין של ימי הישיבה-בבית.

היציאה בימים כאלה מן הבית כדי להיענות לצו-השעה ולשאוף אויר חדש, טעם מיוחד יש בה ולכן כה צהל הלב בבית ורחב משמחה לקראת גיוס זה.

המרחקים הגדולים והשוממים שגמאנו במכונית בנסענו הנה, לנקודה הבודדה הזו בלב המדבר – הם שהעידו על גודל המפעל המוקם. הם הוכיחו לנו את הגילוי הנפלא, הנועז שבהעפלת הצעירים לחבל-מולדת מתנכר, הם פּתחו לפנינו אפקים רחבים. אשרינו שזכינו לתקוע מעדרינו ברגבי אדמת-הנגב! אשרינו שזכינו להשכים קום יחד עם חלוצי-הנגב בצאתם לעבודתם! אשרינו שזכינו לראות בלבלוב פּרחי-השקדיה בנגב; שקדיה פורחת זו שבלב שממת-המדבר מוכיחה ומעידה על סיכוּיים של פּריחת הנגב כולו – בעתיד.

רק עתה אדע להעריך שבעתיים כל עץ מתפתח וכל שתיל, את חרדת העובד לגידוליו. אשרינו שזכינו לחיות – ולו אך ימים מספר – בתוך ההווי החלוצי של כובשי-הנגב, לחזות בשמחת-היצירה, המלווה פני כל חבר עמל, ויחד עמו לנשמה בחלקה.

נדע לשמור את אור הימים האלה, ויהיו לנו כדגל בדרכנו.

אדר ב', תש"ו.

ערב צאתנו לביריה נאמר לנו: סיסמתנו תהיה “הקדם תל-חי”. תחת שמה המוּסווה עלינו לצעוד אל מטרתנו האחרת, האמיתית.

אולם סיסמת “תל-חי” זו לא נישאה רק כלפי חוץ על שׂפתי מאות מעפילי ביריה כדי להסתיר מעיני הזר את מטרתנו, כי היתה גם טבועה במעשים ובפועל. לא היה זה שם-הסוואה, אלא הזדהה עם המטרה האמיתית. כי תל-חי וביריה – אחת הן. הראשונה מאירה את הדרך לשנייה. תל-חי ציוותה עלינו: בראש וראשונה להיאחז בקרקע-המולדת ולהידבק בה בכל נשמתנו, לכבשה לנו בלי כל וויתוּר ופשרה, אף אם במחיר החיים יעלה הדבר… ובזו הדרך הלכנו ונוסיף ללכת…

הפקודה לביצוע המפעל שהפתיענו היתה כמפתח גואל למאוויינו שהצטברו בחדרי-לבנו מלחץ הזמן האחרון וחיפשו מוצא כדי ליהפך למעשה פּעיל. היא העניקה לנו הזדמנות ראשונה לראותה כמתנה יקרה שהופקדה בידינו.

… בדרך היוצאת מאיילת-השחר ומתפתלת במעלה הרי-הגליל צועדת ומעפילה שיירת-המסע הארוכה. הכל מסביב מנבא כי בחיק הלילה הזה מתרחש משהו גדול, כי בחיק הלילה הזה צפוּן וחבוּי איזה סוד של יצירה גדולה, והשחר המתקרב יפתרנו…

לאור כוכבי הלילה ההוא צעדנו ולאורה הקלוש של הלבנה אשר ענני-גשם שחלפוּ על פּניה מנעוּהוּ מאתנו לעתים ואיימוּ עלינוּ במטענם העצור בחובם. כל אחד יודע מי הם שותפיו הרבים במסע המייגע ובביצוע המפעל הכביר: אנשי היישוּב העברי מכל הארץ, מגילים שונים ושכבות שונות – על כל תנועותיהם ומפלגותיהם, אולם פה גוּש אחד הם: המטרה האחת המשותפת והרעיון האחד שנולד בעקבות הצרה המשותפת הם המאחים את קרעי-המרחק ומאחדים את הלבבות. פּגשנו נערים ונערות, צעירים כמונו, שלוּקחוּ ישר מעל ספסל-הלימודים, מכל משקי-העמק, מכפרים ומערי-הארץ, אנשים ונשים ממקומות שונים וביניהם לא מעטים גם הבאים-בימים, חיילים משוחררים ונוער עולה, שזה עתה הגיע לארץ מבוּכנואלד, מבוּלגריה ומיתר ארצות-הגולה. חוויה גדולה היתה לכולנו למראה ההתקהלוּת ההמונית של האלפים הללו, ויחד עם זה צר היה שדוקא במעמד מתוּח כזה היא יוצאת לפועל, ודוקא גורמים מסויימים אלה מאלצים את כולם כאחד להיפגש יחדיו.

העלייה הולכת וגוברת ומקשה על העולים, ומכביד על הכל המשׂא הכפול על הגב המכיל גם חמרי בנין וצרכים להתיישבות; אולם אנו ממשיכים לטפס ולהעפיל. בשקט מתנהל הכול, בשתיקה. אין הגה נשמע, פּן יגלונו “הם”. דומייתנו מתמזגת עם דממת-הלילה, רק קול נביחת-כלבים נשמע מעבר להר. והנה, גם מן השמיים לא רחמו עלינו: מטר-זעף החל יורד על ראשינו! ברוח ובקור, בגשם ובברד, מחוסרי כל מגן הוספנו לטפס במעלה ההרים הזקוּפים כשאנו מופקרים לתנודות-הטבע. הרגליים העייפות כמעט ומעדו בסלעי-המדרון בקרקע, החלקה והרטובה מגשם. אך למרות הכל המשכנו את דרכנו בכוח פּנימי חזק, שדחפנו קדימה, הלאה, למעלה. והרגשה קיננה בלב: האדם מתנצח עם הטבע ושורה עמו. הנשימה מתקצרת והולכת. מדי פעם בפעם אנו נתקלים פה ושם בחולה שאפסו כוחותיו ועזב את שיירתנו ונשאר יושב על מקומו עד אשר יאספוהו אנשי “העזרה הראשונה”.

אנו מעפילים מפסגה אל פסגה, וּבכל פעם נדמה, כי הנה זוהי פסגת-ההר האחרונה – זו מטרתנו; אך בהגיענו אליה מתגלית פסגת-רכס שנייה הגבוהה ממנה, ונדמה כי אין לדבר סוף. ואנו ממשיכים בדרך-לא-דרך, לעתים בשבילים צרים המובילים בצדי ואדיות עמוּקות כתהום, ועינינו צמודות איש אל גב ההולך-לפניו – פּן יינתק ממנו ואבדנו בחשכה.

אך בהאיר השחר ראינו את עצמנו על פני רכס-הר מישורי מכוּסה ירק, והוּקל לנו. הרגליים שהתרגלו תוך כדי טיפוּס מתמיד להתכופף עם כל צעד למעלה, נישׂאו עתה בקלוּת-יתר על פני המישור. הנה, חשבנו, הגענו למקום הנכסף. בעוד זמן נוכחנו, כי אשלייה היא – לפנינו הזדקר שוּב הר עצום בעל שיפוע זקוף ותלול, ולרגליו כבר נראו ראשוני-החלוץ של שיירתנו הארוכה, המתפתלת, וּפעמיהם מכוונות כלפי מעלה. (יכול להיות, כי רק נדמה היה לנו שזהוּ ההר הגבוה ביותר שבדרכנו, ובדרכנו עד עתה היו עוד הרים כאלה שטיפסנו עליהם; אלא שעד עכשיו מנע מאתנו החושך לראותם באמיתוּתם, וזהו מה שעזר לנו במסענו. כי מי יודע אילוּלא החושך אם לא היה מספר קרבנות-ההליכה, הנשארים בדרך מאימת הדרך שלפניהם, כפוּל!) במחשבה שפסגת ההר הנוכחי היא התחנה האחרונה אזרנו את שארית-כוחותינו ועשינו את המאמץ האחרון והגדול ביותר להגיע למעלה. אנשים תמכו בחבריהם הנחשלים. ובמאמציהם מאוחדים הגענו לסוף לפסגת ההר – אחרי שש שעות רצופות מייגעות של דרך-מסע ארוכה וקשה – למקום המיועד להתיישבות ביריה השנייה.

שאפנו אויר והתיישבנו על סלעי ראש-ההר ועייפוּת מפעפעת בכל אברי-גופנו, אך עייפוּת מתוּקה היתה זאת, כי בעלת טעם מיוחד ומשמעוּת מיוחדת היא. השקפנו ממרום-שבתנו למטה על אשר לפנינו ממש, כמפּה שטוחה על כף-היד. הגליל נתגלה לעינינו בכל הודו, קסמו וזיו-יפיו; מכאן הכנרת הכחולה – מקור הליריקה הארצישראלית, ואגם-החוּלה עם ביצותיו – מכאן. פורחת השׂתרעה לרגלינו בקעת-הירדן והוד של קסם מיוחד להרים העוטרים אותה על כל גאיותיהם העמוקות-כתהום כמבתרות אותם. מרחוק, בצפון, משקיף חרמון הסב, מלבין בשלג כיפתו הנצחית. עדי הגובה הרב שבו נמצאנו היו ענני-הערפל ששטו לרגלינו מסביב להר, ומבעדם בצבץ בכל פּעם יישוב עברי אחר של הגליל. עינינו נתקלו באילת-השחר שנראתה למטה – “נקודת מוצאנו” – וממנה ליווינו במבטינו את כל הדרך שעשינו בלילה. וקשה היה לנו להאמין למראה עינינו: דרך ארוכה היתה זאת, אשר גבהה רב; ומפתיעה ונעימה היתה העוּבדה שהוכיחה לנו אז, כי עברנו מאמץ כה גדול, אשר בדרך-כלל למעלה מכוחותיו של אדם! ונשאלת השאלה: בזכות מה התגברנו על כל אלה קשיי-הדרך, ומה נתן את הכוח למאות ילדים רתוּקי בית-הורים וספסל-לימודים, לאנשים באים-בימים ולנשים-אמהות לבנים, – להמשיך עד הסוף? והתשובה: היה איזה כוח פנימי במעמקי-ההרגשה, שדחף את כולנו כאחד קדימה ללא רתיעה וממנוּ שבנו כוח פיסי; הרגשת הצדק בדרכנו, בזכותנו לחיות כאנשים על קרקע-המולדת, וההכרח בהשׂגתו – הם שחישלוּ את כוחותינו. המטרה שאליה היו מוּעדות פּני-העולים והאידיאַל שרמז, – גם הם חישלו את הכוחות, ובזכוּת העקשנוּת היהוּדית, ירוּשת-הדורות – עמדו מעפּילי-כובשי-ביריה כמבחן.

הדרך עד עתה היתה השלב הראשון בדרכנו לביצוע-המפעל. אחרי שהחלפנו מעט כוח התחלנו לנצל את שפע המקום – שהוא חסרונו – לבנין-החומה – יסוד לבירייה החדשה. אותה החומה שנהרסה אחרי-כן והוּקמה וחוּדשה שוּב ביתר איתנוּת – יצוקה בה משום סמליוּת רבה לכל אָפיו של עם ישראל, להוויתו,

למאבקו ולעקרונות-קיוּמו.

חשון, תש"ז.

“יש כוכבים שאורם מגיע ארצה, רק כאשר הם עצמם אבדו ואינם. יש אנשים שזיו-זכרם מאיר כאשר הם עצמם אינם עוד בתוכנוּ – אורות אלה המבהיקים בחשכת-הליל – הם הם שמראים לאדם את הדרך”.

דברים אלה נאמרו על-ידי חנה סנש אשר אורה-היא נגה גם בחייה, ובמותה – הופץ שבעתיים, כי אכן אור-יקרות הוא זה.

… ועוד ששה אורות צנועים נלווים אל אור זה – אורות שהלב הצית לפני עמדו מדפוק, אור זכרם של ששה נושאי גבורה עברית מוּפלאה שצירפו צעדם הנועז יחד לקראת גאולת אחים בנכר, וקידשו יעוּדם בדמם…

והתרקמה פרשה נפלאה יקרת-גילויים של גבורה עילאית שצורפה בכוּר-יסוריהם. והד הגבורה הזאת מהדהד באותן שורותיה של חנה סנש, שדמוּתה היא גוּלת הכותרת של פרשה מפוארת זו: “אשרי הגפרור שנשרף והצית לבבות; אשרי הלהבה שבערה בסתרי לבבות; אשרי הלבבות שידעו לחדול בכבוד –”

… וידענו שוב הוצת הניצוץ הנצחי, ושלהבת נר-התמיד עודה בוערת-בוערת… עידוד לנותרים… אות למצפּים… וידעו האחים בגיטאות וביערות: לא בודדים נותרו – זרועות אחים-ממולדת הוּשטו לקראתם. בנכונוּת ובהקרבה, מתוך להט נפשי, לא מתוך מצוּקת-מציאות, – בית חם חדש במולדת נטשו, מחיקו נחלצו וחשו להצלתם בצנחם לתוך מלתעות-האויב. עוז-נפש, הכרת-היעוד ומסירות-נפש ישראלית לא יירתעו מלדרוך גם על סף הגרדום… וידעו הנואשים: כדאי להוסיף להילחם בעד החיים, בעד עתיד-אומה, אשר כאלה הם בניה.

לנו תאיר דמוּתה של חנה סנש כדמוּת המחנכת של הדור. חייה היו חיים של דריכוּת תמידית לקראת תפקיד גדול שהוּטל עליה לבצע. וכך היא כותבת ביומנה: "לפעמים אני מרגישה עצמי כעין שליח, שתפקיד מוּטל עליו – – – “; ואחרי זמן: " – – – אני כולי עסוקה בשאלה אחת: הליכה. חושבת אני לפעמים לעזוב את הארץ, את החופש… הייתי רוצה לספוג לתוכי אויר צח, שאוכל לנשום ממנוּ גם במחנק-הגולה ולפזר אותו סביבי בין אלה שאינם יודעים את ריח-החופש – ההכרח בהליכתי ברור לי; גם הקושי וגם הסכנה שבה. הרגשה לי שאוּכל למלא את התפקיד.” כאן משתקף עולמה הפּנימי של בת-ישראל בימי שואת-עמה, החיה את דופק הימים בכנוּת ובהולם-לב. ביומנה אנו מוּפתעים מהתמזגוּת נפלאה של חיי נפש-היחיד, חיים עשירים וסואנים, עם חיים בעלי תחוּשה לאוּמית יוקדת. ואמנם שילבה חנה את יעוּד חייה בעתיד-העם, ואת פתרון חידת-חייה הגשימה בדרכה לגאולת-ישראל. אור-דמוּתה של חנה סנש הוא אחד האורות הנעלמים הגנוזים בישראל שבאו לידי גילוי עילאי אחרי שהרגשנו מה אָבד לנו, ואמנם הוא הוא שיאיר לנו את הדרך ברדת עלינוּ הליל…